הזחילה אל החופש

מבוא - איך כדאי לקרוא ספר זה

הספר הזה מספר את סיפור הדיכאון שלי, ואת התהליך שבאמצעותו ריפאתי את עצמי במשך כמה שנים והחלמתי. הספר נועד לתמוך בכל מי שחווה דיכאון, לתת השראה וכלים לעבודה עצמית, לריפוי ולחיזוק. הספר כולל תחנות מרכזיות בתהליך שלי ואת התובנות שלי, ושזורים בו תרגילים ותובנות שקיבלתי מהמורים, מהספרים ומההתנסויות שפגשתי בדרכי. חלק מהתרגילים ומהכלים ששיתפתי בספר משולבים במהלך הסיפור האישי שלי. בהמשך הספר ריכזתי תרגילים נוספים שמבוססים על החוויות והתובנות שמתוארות בחלק הראשון ונובעים מהן. לכן כדאי לקרוא את כל הספר ברצף.

וידוי

אני עומדת לחלוק איתך חלק מסיפור חיי — איך מהילדה השמחה והתמימה שהייתי, הגעתי לתהומות הדיכאון והייאוש, ואיך בכוחות על-אנושיים, או בעצם — הכי אנושיים שיש — מצאתי את הדרך אל הגאולה ואל שלוות הנפש הפנימית, ובניתי את עצמי ואת אישיותי מחדש.

לו היינו נפגשות בשיא הייאוש שלי פנים אל פנים, לא היית מבחינה בסוד המייסר שאני נושאת בליבי. כלפי חוץ נראיתי שמחה ויציבה, אבל את מה שהתחולל בתוכי פנימה רק הדפים יכלו לספוג.

תחושות שליוו אותי מהילדות, הקפיאו אותי וקברו אותי במקומות שלא רציתי להיות בהם. במשך כמה שנים שותקתי על ידי הפחד מכישלון, שהביא אותי לחיים שלמים של שקר. הייתי בטוחה שכל מה שאומר, אחשוב או אעשה, הוא טעות.

בבגרותי הגוף והנפש לא יכלו לשאת את הכאב, קרסתי. במשך כמה שנים ביליתי בחדר חשוך, במיטה, בוכה ודואבת, ולא הצלחתי לחיות חיים נורמטיביים. לא הצלחתי לתפקד כאמא לילדיי, ובטח שלא לחיות חיים של ביטוי והגשמה, חיי שלווה, שמחה וסיפוק. חוויתי בתוכי חור שחור, והיו לי דיכאון וחרדות שמנעו ממני לתפקד, להשתתף באירועים חברתיים, ולפעמים אפילו לצאת לרחוב.

אחת התחושות המרכזיות שליוו אותי במסע הריפוי שלי את עצמי הייתה בושה. התביישתי לספר לעולם שאני חווה דיכאון. הייתי בטוחה שאני האישה החולה היחידה בעולם הזה, ושכולם סביבי מאושרים וטוב להם. לא ידעתי עד כמה הנושא הזה מודחק וכמה רבים מסתירים ולא משתפים. גם עכשיו, כשאני כותבת את המבוא לספר, אני עדיין קצת מתביישת.

למראית עין חייתי חיים מושלמים. לכאורה היה לי הכול — בעל אוהב, ילדים יקרים ובית — אבל לא הייתה לי שמחת חיים... חוויתי אז את הדיכאון ככתם שחור בתוכי. ככל שהסתרתי והחבאתי את האמת ששכנה בתוכי, השלווה והשמחה התרחקו יותר ויותר.

היום כשאני מביטה באנשים, אני יכולה להבדיל בקלות בין חיוך אמיתי לחיוך מזויף, כי לי היו המון חיוכים מזויפים. החיוכים המזויפים עזרו לי לחפות על המועקה הגדולה שחשתי ולהדחיק אותה: הייתי משועבדת למחשבות טורדניות וכפייתיות שניהלו לי את היום ואת הלילה, משועבדת לפחדים, לחרדות, לרגשות האשמה, לשנאה ולקנאה. סלדתי מהחיים ולא רציתי לחיות. החיוך המזויף שלי שיקר וחיפה על המועקה ששרפה לי את הנפש.

במהלך התהליך הכאוב הזה זכיתי במתנה שלא ציפיתי לה כלל. נולדה בי הידיעה מהי תכלית חיי:

להאיר לנשים בכל העולם את הדרך לחופש הפנימי.

להכיר את עצמך באמת

במשך שנים של חקירה פנימית ואין־ספור מפגשים עם נשים בקליניקה, בקורסים שאני מלמדת, ובתהליכי הטרנספורמציה שאני מעבירה ועוברת בעצמי, גיליתי שאני לא היחידה. נשים רבות שבויות בקונפליקטים פנימיים, כמו קשורות בחבלים, והן מסתירות את זה ומתביישות בזה.

החיים משקפים לנו את התסבוכת הפנימית שלנו, אבל אנחנו לא משכילות לראות את התמונה המלאה, מהסיבה הפשוטה שלא קיבלנו כלים לכך: אין לנו מפת דרכים, אין לנו הכוונה, אין לנו טכניקות לפתרון ולהתמודדות עם האתגר שנקרא "חיים". ויותר מזה, לא למדנו להקדיש זמן לעצמנו, להכיר את עצמנו היטב, והכוונה היא להיכרות פנימית מעמיקה עם המחשבות, הרגשות, ההתנהגויות, ההרגלים; עם הגישה שלנו לחיים, עם החלקים השונים שבתוכנו, ועם הדברים הסמויים מן העין שנמצאים בתת־מודע ומפעילים אותנו.

אפשר לומר שעד שהתקרבתי לגיל 40, לא היו לי כלים לחיים. לא ידעתי לקחת פיקוד על עצמי ועל חיי, לא ידעתי לשלוט בהפרעות וברעשים הפנימיים. לא ידעתי מה זה להיות נוכחת בהווה, לא הבטתי בי, לא חייכתי לעצמי, לא נתתי לעצמי תשומת לב. לא הקדשתי זמן לעודד את עצמי, לאהוב אותי ולקבל אותי. לא ידעתי איך לעשות זאת, ולא ידעתי עד כמה זה חשוב.

משחר ההיסטוריה, נשים גדלות להיות בראש ובראשונה אלו שדואגות לאחרים ועוטפות אותם: אמהות של..., נשים של..., אבל העולם השתנה וממשיך להשתנות. הקונפליקטים גדלים, הציפיות שלנו מעצמנו מתחלפות, ואנחנו רוצות להגשים ולממש את עצמנו, רוצות להיות משמעותיות. אך נשים רבות כל כך חיות בתסכול, בהדחקה ובתחושות החמצה. ומכאן ועד לדימוי עצמי נמוך, לחרדה ולדיכאון, הדרך קצרה. התוצאה של התסכול הזה היא שאנחנו מוצאות את עצמנו מטיחות האשמות, מתעמתות עם הסביבה, עם בן הזוג והילדים, עם המשפחה המורחבת, עם חברות, בעצם עם כולם. אנחנו מתלוננות לרוב, ויוצרות עוד קונפליקטים מחוץ לנו, בנוסף למה שמתחולל אצלנו פנימה. בתוך כך נשים רבות מגלות שחסרה להן שמחת החיים הטבעית, זו שאיתה נולדנו ולה נועדנו.

במשך השנים שבהן הסבל ממש "חגג" אצלי, יכולתי ממש לראות בעיני רוחי את הרגשות השליליים שבתוכי, כישויות שאוחזות ידיים ורוקדות במעגלים. הן אלו שהכתיבו את חיי, והן התנהגו כאילו הן מנצחות אותי. בכל אותו הזמן לא ידעתי שיש כל כך הרבה נשים שמרגישות כמוני, שהן חשות אבודות ושאין מענה לקושי העצום שהן חוות.