עגורים

א.

בקצה המצוקים המשוננים של הרי הרוקי דממה מוחלטת. רק שריקת עיטמים נשמעת מדי פעם. קרחון קולומביה, שבין ההרים, מרכז את כמות השלג הגדולה ביותר באזור. שלושה נהרות מנקזים את הקרחון העצום, וכל אחד מוצא את דרכו לאוקיינוס אחר: נהר האנטבסקה זורם לאוקיינוס הארקטי, נהר קולומביה נשפך לאוקיינוס השקט ונהר הססקצ'ואן מסתיים באוקיינוס האטלנטי. כך יוצא ששני פתיתי שלג שהיו סמוכים זה לזה בשמיים ועל הקרחון, החלו דרכם יחד אך נופלים על קרקע אחת וממנה יכולים למצוא עצמם, בסופו של דבר, בשפכי נהרות המרוחקים זה מזה אלפי קילומטרים ומשם נטמעים כל אחד במעמקי אוקיינוס אחר.^*

אוגוסט 2016

פעם מנה של פיש אנד צ'יפס וקצת מיונז וקטשופ עם כוס בירה הייתה מאוששת אותה כמעט מכל דבר. עכשיו קשה לה קצת להתרומם בזכות אותם תענוגות קטנים. טליה ונגה עומדות לצידה בגן החיות של טורונטו, מביטות בלהקת פלמינגו זקופים ועקומים בו בזמן, עם צבע חושני וחי של שרימפס, ובטח כמו העור הרך והוורוד באיבר המין של השכנה שלה, זאת שגונחת בלילות מעבר לקיר. טליה ונגה מתלהבות מהיצורים היפים עם הצוואר המתעקל, ועופרי מצלמת אותן, אוחזות כוסות ברד גבוהות שקנתה להן במסעדה של המקום, עם קשים בלתי־נגמרים. הכול כאן גדול ונדיב והיא עדיין מכווצת מול זה. עופרי תוהה מתי עמית ישוב לבלות איתן, כי מהרגע שנחתו בטורונטו, לפני שבוע, הוא בקושי יוצא מבית החולים. כמות התורנויות שהוא עושה מחזירה אותם לשנות ההתמחות, שבהן נעדר פעמיים או שלוש בשבוע.

היא מתגעגעת אליו. הוא רחוק ועמוק אי־שם בבית החולים. מאז שהחל לעבוד כאן הוא שרוי בעייפות תמידית, ובבית הוא שקט ומכונס. פעם נוכחותו הייתה גמישה וערנית. כמו ברדלס. היא בודקת איתו מה קורה, לו והוא אומר "הכול בסדר" וחוזר להרהוריו.

ביום שנחתה עם הבנות הגיע עמית לנמל התעופה כדי לאסוף אותן. עופרי נותרה ערה יותר מעשרים שעות, כבויה ומשתוקקת למיטה ולחסות של עמית. לפעמים היא חשה שהיא רדומה כבר כמה שנים, תרדמה שהיא יודעת בדיוק מתי שקעה בה, והיא מקווה שבשנה הזאת תתעורר ממנה.

בטיסה בת שתים־עשרה השעות מתל אביב לטורונטו לא הצליחה לעצום עין. מגשי האוכל כבר קופלו, המנורות כבו וחשכה נעימה כיסתה את החלל סביבה, אך היא לא מצאה מנוחה. מחוץ למטוס עלטה, ובבטן המטוס, רחם נודד וקר, תכונה ורחש של המתקשים להירדם. כבר שנים שאינה מסוגלת לנוח ולצלול אל עצמה כשיש סביבה אנשים. עכשיו היא מייחלת לשינה עמוקה, לשינה ושנה שמהן תקיץ עופרי חדשה. תשיל מעליה נשל, תברח מכל המוכר ותזכה להתחלה חדשה.

עבר כבר חודש מאז שעמית החל לעבוד בטורונטו והיא הופקדה בארץ על סידורי האריזה. היא שמרה על הבנות וקיפלה את הבית. כל זמנה התמלא באריזה ובמיון; מה לקחת, מה לזרוק, מה לאחסן. כילתה שעות על צילום מסמכים ותעודות של כל תואר וקורס שעשו, מנסה לנבא למה יזדקקו. סגרה חשבונות ומנויים בעשרות מוסדות. בכמה מפגשים ובמסיבה אחת, בשבת בבוקר, נפרדה מחברות. בהדרגה אך בעקביות היא חיסלה את התשתית שעליה נבנו חייהם בארץ. היא לא מעכלת באמת את משמעות הפרֵדה.

"שנה וחוזרת," היא אומרת לגפן ולחמוטל. התוכנית אומנם לשנה, אבל היא ועמית פתוחים לכל התפתחות, ובתוך תוכם יודעים שאם יהיה להם טוב יאריכו. היא עדיין לא התאוששה מהפיטורים שלה, לא באמת. ועכשיו היא מרגישה שקיבלה הזדמנות לברוח, להקהות כאב, להצליח ולחזור כחדשה.

לכאורה הכול בארץ היה לאחרונה בסדר. היא מנהלת משאבי אנוש בחברה אחרת, אומנם פחות זוהרת, אך נחשבת, והיא עסוקה מאוד, אך מתאמצת להסתיר את הבושה שדבקה בה. כבר זמן רב היא נמנעת מהליכה לגן המשחקים השכונתי שמגיעים אליו קולגות, ואם קורה והיא פוגשת בבית קפה או ברחוב מישהו מאותה החברה, היא בולעת רוק, מורידה גרוגרת סמויה, מנסה לחייך ולהראות שהכול כרגיל. שבע שנים עברו מאז הפיטורים, אבל היא מרגישה כאילו זה קרה אתמול.

עכשיו הזמן לנדוד לנופים פראיים והבודדים מאדם, חשבה. לכתוב ולטייל, להגיע למקומות שבהם נישאים רכסי הרים בני מיליארד שנים. לדרוך על שלגי־עד בעובי קילומטר, המעידים בשלווה וללא שיפוט על היסטוריה שלמה בעומקים הדוממים שתחתם, ועוזבים אותך לנפשך.

"מה בא לך לעשות שם?" עמית שואל כשהם מחזיקים את אישור הקבלה להתמחות בטורונטו.

"לטייל ולכתוב, לפרסם כתבות על מקומות בקנדה. ולכתוב סוף־סוף."

"מה בא לך לכתוב?"

"לא חשוב מה. כל מה שאצליח."

"בבקרים יהיה לך זמן לכתוב, ובצהריים עם הבנות?"

"כן," היא אומרת ומדמיינת בקרים ארוכים נמתחים, שהם רק שלה.

חצי שנה אחרי

כבר שלושה ימים לא פתחה מיילים ואין לה וואטסאפ. בבקתה שלקחו בברוס פנינסולה בצפון אונטריו אין קליטה סלולרית. בשעה הראשונה הרגישה שנדפקה. התעצבנה על בעל הבקתה ורקחה תוכנית לקבל ממנו פיצוי בנימוס, כזה שמצד אחד שומר על כבוד הזולת הקנדי, ומצד שני חותר באסרטיביות ישראלית להשגת המטרה. אם אין ווי פיי, אז שיפצה אותם בעוד לילה או שניים בבקתה המושלמת שלו, שניצבת על שפת אגם רחב ועמוק. אך אט־אט היא ועמית והבנות חשו גמילה מהרשת. היא ועמית שקעו בספרים והבנות צללו ליצירות ולהדבקות שקנתה להן בחנות הצעצועים של העיירה. פלסטלינה חדשה ופאזל של שישים חלקים עם אייל הצפון נוהג במכונית אדומה ושני ילדים צוהלים מאחוריו.

היא נכנסה ראשונה לבקתה והתבוננה בעמית שנכנס אחריה. תחילה ראה את האח השחורה ולידה מכל גדול ממתכת, דומה לקסדה רומית הפוכה בצבע נחושת, מלאה בולי עץ גדולים. אחר כך הבחין ביעה לאיסוף אפר ובדקר להזזת בולי עץ. היה ברור שהמחשבה על התעסוקה סביב האח מוצאת חן בעיניו. ואכן, הוא החל מבקע עצים, סוחב אותם מהגינה לחדר, מאכיל את האש בבולים טריים ומברך על השקט מבית החולים. משלים שעות שינה וחוזר להיות אדם קדמון, רק חלק ועם משקפי ראייה. בלי תורנויות, בלי טלפונים מאחות שמעירה אותו בלילות, ובלי הבוס המתעלל ששוחק אותו כל יום עוד קצת.

הוא פותח לו ולעופרי שני בקבוקי בירה מהמקרר והם יושבים מול האח. הוא מניח עליה רגליים ונשען לאחור על כרית גדולה. הלילה יצפו יחד בסרט במיטה, יעשו סקס ויתקרבו מחדש אחרי תקופה מתישה בעיר, שבה בקושי התראו, וכשהתראו כל גופם סמר זה נגד זה. הוויכוחים היו לוחמניים ומתישים. שניהם עקשנים כמו פרד, אוהבים להיות צודקים, בטוחים שהם חכמים יותר מהשני. בעת ויכוח אישוניו של עמית קרים ורושפים בו זמנית כלפיה. פעם הוא לא היה כך. פעם במהלך ויכוח יכלה עופרי לאותת לרגע חיוך או להניע את שפתה בזווית מסוימת והוא היה נסוג מהזעם, מוצא את נביעת החום הבלתי־נדלית שלו אליה. אבל לאחרונה הוא ניצת במהירות, רותח מזעם ונרגע רק אחרי יום או יומיים.

ירח קממבר מאיר את האגם. תמיד חשבה שיש לירח כוח מרפא עבורה. לירח, לשיחה טובה, לחיבוק ולעוגת גבינה עם ציפוי מרנג יש כוח של קסם על נפשה. גם לזוגיות רכה בחופשה, שמיכות נעימות, מצעים נקיים וסקס בלי שעון מעורר בבוקר, וריח מאפה קינמון חם וקפה. הבקתה הזאת נותנת לה מכל אלה.

הירח האיר את המים שהפכו כסופים ורכים. מתקפלים לאורו ובוהקים. מכסים דגים וצמחים של צפון אמריקה, לא מוכרים לה ואין לה עדיין עניין ללמוד את שמם. מקווי מים בארצות זרות אף פעם לא משכו אותה לרחוץ בהם. היא אהבה להביט בהם, לתת לעיניה לנוח עליהם, אך לא לקפוץ לתוכם. מים זרים. אין לה מושג מה יש במעמקיהם. תמיד אחיה צחקו עליה שרק בבניאס, בדן ובכינרת היא מרגישה בבית.

היא כתבה כמה עמודים בכתבה שלה על ברוס פנינסולה, שתשלח בסוף החודש ל"מסע אחר". אחר כך צפתה עם עמית בסרט שהביאו איתם, ונכנסו למיטה. אולי לא נחזור לארץ, חשבה. אפשר להמשיך ולחיות בבועה שיצרנו כאן. היא לא רעה בכלל.

האש באח בערה והגזעים שהפכו גחלים נחרצו למלבנים קטנים ולוהטים עד שמדי פעם התפרק אחד מהם ורמצים עפו ממנו. בשני הלילות הראשונים עופרי קמה באמצע הלילה ובדקה אם הבנות ישנות ונושמות. חזרה ובדקה אם האש כבתה, שהרי מעולם לא נרדמה עם אש דולקת לצידה. הקור מקפיא והיא מדליקה את מפזרי החום בחדרים. זמזומם המוכר מרגיע. היא מרחיקה את מפזרי החום מהשטיחים ואומדת שוב כל אפשרות של שרפה. רק אחר כך חוזרת למיטה, מתכסה ושוקעת לאט בשינה.

למחרת בערב עמית הכין בשר והיא יצאה להביא גזעים שנותרו בצימר השכן, שעמד ריק מאורחים כי העונה הסואנת עדיין לא החלה. צפרדעים, צרצרים וקולות ליליים ובראשיתיים שמזמן לא נחשפה אליהם. לא בטורונטו ולא בישראל. בארץ, אחרי שהבנות היו נרדמות, היא ועמית היו בסלון, מקולחים ונחים, שומעים מביתם המוגף את טרטור מדחס המזגן של השכנים. רק כשהיא יוצאת רגע לגינה, אוספת צלחות שנותרו שם, היא שומעת את דממת הגינות הסמוכות להם. גינות שקטות וחשוכות ואור כחול של טלוויזיה מהבהב מסלון רחוק. לעיתים כלב נובח, תן בוואדי מיילל, קרקור צפרדעים הוא קול נדיר מן העבר.

דממה רק לכאורה, חשבה. הרעשים האמיתיים נותרים בין ארבעה קירות. נבלעים בחללים סגורים. לפעמים הדברים המשמעותיים נאמרים בלילה. משפטים הרסניים וארסיים נאמרים, אבל גם משפטים רכים, מקרבים. היא ועמית חתכו זה את עורו של זה במילים חדות, ואחר כך הצטערו, אך הם עדיין מצולקים. בכמה שניות שקטות אפשר לעשות הרבה דברים דרמטיים. אפשר לעשות ילד, אפשר לבגוד ולפרק משפחה, אפשר לחשוף סוד דרך משפט אחד. בכמה שניות אפשר להגיד משפטים שאין מהם דרך חזרה.

אוגוסט 2016

בנחיתה בנמל התעופה הקנדי יצר עיכוב משמעותי תורים ארוכים במחלקת ההגירה. היא פרשה סווטשרטים, שאיתם הן עלו לטיסה כרוכים על מותניים, לרכך את מגע הספסלים במחלקת ההגירה, ועליהם השכיבה את הבנות, כיסתה אותן בפליס שלה ובעוד חולצה ששלפה מהתיק. היא נטמעת בסביבת המהגרים ההודים והפקיסטנים שאיתם עמדה בתור, כולם טרוטי עיניים ולא ברור אם התקווה לשינוי בארץ אחרת פקעה והתחלפה בייאוש ובחרטה. היא עומדת בתור המנומנם, ורק שערה הבהיר, שפסים צהובים מקשטים אותו כמו שיבולים, מסגיר מוצא אחר. הבנות התעוררו עם הירידה מהמטוס אך נרדמו שוב על הספסלים שריפדה עבורן, והיא השתוקקה לשים את ראשה לצידן. שמישהו יטפל בה, ילטף את ראשה, שמבוגר אחראי יעביר יד חמה על לחייה. שעמית יהיה איתה כאן.

אך עמית המתין בצד אחד של השדה, בין מקבלי הפנים, והיא בצד השני, פרט בסרט שנע באיטיות מורטת עצבים. ארבע שעות עמדה בתור, נדהמת ומתוסכלת מכך שלפי החוק הקנדי של הפקידים שסביבה, אסור להמתין בישיבה. מי שיושב מחמיץ את תורו.

אומנם כשארזה את אחרוני הארגזים בביתם, קיללה את עמית שנסע חודש לפניה והשאיר אותה עם הבנות והאריזות האין־סופיות, אך עם זאת חשה חירות אמיתית. תכף הבית יתרוקן, ובין הקירות הריקים ייוותרו משטחי גרניט ואלון, בדממה וללא עקבות של החיים שנחיו כאן. שוכרים חדשים ייכנסו. ארוחות חדשות עם תבלינים שהקירות לא מכירים יתבשלו על הכיריים שהשאירה אחריה. היא גלגלה את השטיח האפור שלה, הסירה את הווילון הלבן ועטפה אותם מקופלים בתוך שקית רחבה לאחסון ממושך.

היא הכניסה ספרים לארגזים שתשלח לטורונטו. פו הדוב ואליס בארץ הפלאות, יפתח המלוכלך, משלי איזופוס לילדים... היא בחרה לאט ובאיזו ערגה. העבירה מטלית לחה על עטיפה תכולה של אגדות האחים גרים, ניגבה במגבת יבשה והניחה בתחתית הקרטון.

גם את חנויות הקינמון של ברונו שולץ לקחה, ואת קירות עץ דקים של נתן שחם. פעם קראה את הספר הזה והיא זוכרת ממנו עפר וברושים של קיבוץ, מדשאות ופרדס חשוך וקירות עץ דקים בין החדרים שמשני עבריהם שומעים הכול. בסוף הכניסה גם את פרנסוס על גלגלים. כשהספר יצא לפני כמה שנים, לא הספיקה לקרוא. אולי כי כל העולם רץ אחרי הספר ואז התעורר בה חשד מיידי. עכשיו אולי הזמן לתקן בחירות שגויות. בין הספרים הניחה צרורות קשורים של עלי מרווה ואזוב מיובשים.

שכנה שלה, מורה בבית ספר סמוך, נתנה לה טלפון של תלמיד שסיים י"ב ומחפש עבודה עד הגיוס. "הוא יוכל לעזור לך באריזה ובסחיבה בכל המדרגות, במקום עמית," אמרה לה, ועופרי הודתה לה עוד לפני שהבינה עד כמה היא מצילה אותה. כשהוא החל לעלות ולרדת במדרגות, מחלץ אותה מעול המשקל, מעמיס ארגזים כבדים כאילו הם כרית נוצות, עולה ויורד במדרגות כמו סוס אציל, מזכיר לה את עלומיה, וגם שמשפחתה רחוקה ממנה. הם חיים בקצה השני של הארץ, רוצים לעזור אך עסוקים ועמוסים. כל אחד מהם הגיע ליום אחד מרוכז של עבודה, וחוץ מהעזרה של חברות חיפאיות היא בעצם לבד.

מסיפורים על רילוקיישן שמעה בעיקר על גיבוש המשפחה ועל הרבה טיולים. תמיד אהבה לזוז, לראות מה יש מעבר להר, מעבר לשביל שלרגע מתפתל. תמיד היה בה חלק שאהב להיות משוחררת ממחויבות. גם כנערה בחברה להגנת הטבע התקשתה לחזור לשגרה אחרי טיולים ארוכים למדבר. עכשיו שמחה על הזדמנות לנדודים באמצע החיים.

מאז שהשתחררה מהצבא לא העזה להתמסר לזה. היא נשאבה ללימודים ואחר כך לעבודתה כמנהלת משאבי אנוש בחברת היי־טק, ובכל פעם שהניחה את היד על עט או על מקלדת, בכל פעם שפינתה לעצמה זמן לכתוב, להתנתק ולעשות מה שהיא אוהבת, ניקר בה הדחף לעשות משהו יעיל, ללכת בתלם, לעבוד במשהו שמכניס כסף.

היא לא שוכחת כיצד בגיל עשרים ואחת, לפני עשרים שנה, לפני עשרה קילוגרמים עודפים ולפני עשרות שערות לבנות שנשזרו בשערה, רכנה מעל טופס הרישום לאוניברסיטה והשוותה בין החוג למשאבי אנוש לבין החוג לספרות ואנתרופולוגיה, שיחקה בין שני המסלולים האלה בראשה, התלבטה מול הדלת המסתובבת שהייתה פתוחה לפניה, והיא רק צריכה לבחור. היא חלמה להיות כתבת ב"מסע אחר". לתעד אזורים רחוקים, לטייל, לנדוד. מייד עם השחרור מהצבא שלחה לכתב העת הזה כתבה על טיול שלה בנורווגיה על גבול שוודיה. כעבור שבוע התקשרה אליה מזכירת המערכת ואמרה לה שהעורך רוצה לדבר איתה. הדופק של עופרי עלה, שמחה הציפה אותה.

"את יודעת," אמר לה, "אהבתי את הכתבה שלך."

"אני שמחה כל כך," ענתה, וראתה לנגד עיניה נופים נידחים שהופכים למילים, "אבל הכותבים אצלנו הם בוגרי תואר ראשון או שני, את יודעת?"

"אה... לא ידעתי," האוויר יצא ממנה מהר, היא חזרה לממדיה הרגילים.

"אז מה זה אומר?" בהתה בשמלתה.

"תלמדי עוד, בת כמה את?"

"עשרים ואחת," גרונה יבש.

"תחזרי אלינו עם כתבה אחרי תואר ראשון, תשלחי לי ואז נדבר, בסדר?"

"בסדר," פלטה והניחה את אפרכסת הטלפון במקומה, לדממה של עשרים שנה.

אחרי התלבטות מרפרפת הקיפה בעיגול תואר בניהול ומשאבי אנוש. מחונכת לבחירות יעילות בחרה במקצוע כדאי ורווחי יותר מכתיבה. במערכת השעות העמוסה שיבצה לעצמה פה ושם קורסים בספרות, כתיבה יצירתית ואנתרופולוגיה, והם הפכו לאזורי הבריחה שלה בשלוש שנות התואר, אזורי נשימה צלולה ורגועה. לרגע לא עלה בדעתה שאולי עליה לעצור את התואר במשאבי אנוש, ולשבור חזק את ההגאים לכיוון הכתיבה.

אחרי כמה שנים ותואר שני בפסיכולוגיה ארגונית החלה לעבוד כמנהלת משאבי אנוש בחברת היי־טק ושקעה בעבודה שנהנתה ממנה. אך יחד עם ההנאה סידרה לעצמה פינות מסתור ככל שיכלה. פה האריכה את חופשת הלידה וכתבה כמה סיפורים קצרים, שם האריכה חופשת מחלה וקראה בבולמוס, כאילו תכף ייגמר הזמן והעולם יסגור עליה. מדי פעם נסעה ליומיים לבדה, התבודדה בצימר וקראה ספרים. עמית אומנם היה עסוק, רובו ככולו, בהתקדמות במקצועו, אבל הבין לליבה שלא נח, לא שקט.

"מה את מחפשת?" שאל אותה לא פעם.

וכך לאורך שנים, לצד ערוץ החיים המרכזי שלה בהיי־טק, טיפחה ערוץ צדדי קבוע ושקט של כתיבה. כותבת ושומרת במחשב, כותבת ויוצאת לעבוד באינטנסיביות, כותבת ושוכחת שכתבה, עד שלעיתים הסיפור ששמרה בקובץ נמחק או אבד אי־שם במצולות האינבוקס. ערמות הטיוטות הלכו והצטברו; עוד סיפור, ועוד טיול שהייתה בו, ועוד פרק מרומן לא גמור, ואפילו כתב יד גנוז, כמעט גמור, היה לה, שכתבה כשחיה פעם בניו יורק. הקבצים הפכו אט־אט למאובנים. חבויים בתוך מחשבים ישנים, עוברים מדיסקט ריבועי לדיסק עגול וממנו לדיסק און קי, כשבינתיים היא נישאת לעמית, מתמסרת ללימודים ולעבודה.

אחרי הנישואים באו לעולם הילדים ונסגר הגולל על כמיהתה לנדודים, לכתיבה ולהתבודדות. בחדר הלידה אמרה לעמית, כשהיא מרגישה את התינוקת לוחצת ונלחצת, "עכשיו תראה שכשאהיה אמא, הכתיבה תיעלם לי מהחיים. לא אצליח לשלב בין שלושה תחומים. אף פעם לא ידעתי לשלב."

"אולי בכל זאת תצליחי," אמר לה, "תנסי."

"משהו ייפול בין הכיסאות," קבעה.

והשנה, מאז שהבינה שרילוקיישן באופק, נדרך בה קול שתמיד היה שם. כאילו נכונה לה איזו תקווה. זה הצ'אנס שלך, חשבה. בלי תזוזה שנכפית עלייך את לא מצליחה להניע שינוי. עכשיו זה הזמן להגיע לשמורות בראשיתיות ולמדבריות ארקטיים, זה הזמן לטייל ולכתוב. רצית מסתור. הנה זכית בשנה שבה תוכלי להתחבא מהמוכר, להסתתר בעולם שלא קשור לחייך, כיס להיבלע בו ולעסוק במה שאת הכי אוהבת. שתי ציפורים במכה. גם מרחק מההשפלה שהפיטורים גרמו וגם פתח לעולם שתמיד חלמת עליו.

כשראתה את עמית עומד עם בלונים ופרחים בני כמה שעות כבר לא הרגישה דבר. העייפות התהומית הפכה את הגעגוע והשמחה לקראתו לקהות. כל מה שרצתה היה לישון. נגה פקחה עיניים ורצה לעמית, מאושרת מהפגישה עם אביה אחרי ניתוק של חודש. טליה התעוררה וזינקה מחויכת גם היא על עמית, ועופרי הרגישה את שריריה נרגעים ואיך היא מעבירה את הפיקוד לעמית ודועכת לאיטה.

החניון התת־קרקעי של בניין המגורים שאליו נכנסו היה מאובק, וצפצוף צורם נשמע כשעמית לחץ על כפתור הנעילה בשלט המכונית, מסמן באופן מפתיע שהמכונית ננעלה. רעש מיותר.

בכוחות אחרונים העמיסו את הבנות שבינתיים נרדמו, עלו במעלית, עצרו בקומה שלהם וצעדו במסדרונות ארוכים, שהיו מכוסים בשטיחים חומים בגוון אצטרובל דהוי. בכניסה לכל דירה ניצב זוג פמוטים מצופים מתכת דמוית זהב, שהעלו בעופרי גיחוך של בוז. היא הביטה בדקדנס המזויף וסיננה לעצמה איזו קללה.

בדירה החדשה שלה, שהרגע הכירה, צחצחה שיניים במברשת חדשה ובמשחת שיניים אמריקאית מוכרת, וצנחה למיטה שעמית קנה. המזרן היה עבה ובמידת הקושי המדויקת. הסדינים מהכותנה הבהירה היו מזמינים ויצרו גומחה שבה יכלה לנוח, תחת פיסת שמיים צפוניים חדשים. את הכריות שלהם הם שלחו מהארץ, חודש לפני, ועכשיו הן היו דרישת שלום מנחמת מחייהם הקודמים. היא צללה לשינה עמוקה וטובה לראשונה מזה חודש.