אלד

1

קלאק. קלאק. לאט־לאט. קלאק. קלאק. לאט. אימא מקלקלקת בעקבים חזקים מהשידה במבואה, מחזיקה בהדרת קודש מפת שולחן לבנה, מקופלת היטב לשמונה חלקים. בתנופה אחת היא פותחת אותה באוויר, הכי גבוה מעל השולחן, ורגע חגיגי ומיוחד מאחד את אימא ואת שולחן המשפחה. כשהוציאה אותה קודם מהשידה האנגלית היא נופפה בה לעברי. “זה מסבתא פאולה. היא רקמה את המפה כשנכנסנו לבית החדש. בכל יום שישי הייתי פותחת אותה. בכל יום שישי, גם בחגים, ואין עליה אפילו כתם אחד,״ היא לחשה בגאווה.

“תשמרי לי אותה,״ אני מבקש כשהיא סובבת את השולחן בתנועה מתענגת. “תשמרי לי את המפה של סבתא. אני רוצה אותה לבית החדש שיהיה לי,״ אני מדגיש וקם מהכורסה לחבק אותה. היא דוחפת אותי קלות, מזדקפת ושולחת עיניים נוקבות שמזיזות אותי הכי רחוק ממנה. אני נשען על הקיר בשילוב ידיים - ומחכה.

“קודם תהיה אחראי ותיקח תרופות...״ היא אומרת כאילו זאת הפעם הראשונה, “אל תפסיק לקחת רק בגלל שנמאס לך. תיקח את המיליגרם הזה, ויהיה בסדר.״

אני חוזר לכורסה הבטוחה מול הטלוויזיה ומזפזפ בין הערוצים. אני מחפש תוכנית רוק כדי להשתחרר מהקלאק־קלאקים של אימא ומהסונטה הקבועה, “תיקח תרופות, תיקח תרופות ויהיה בסדר.״

“בגלל שאתה כזה עקשן אתה עוד יכול להגיע לבית השושנים, זה מה שאנחנו צריכים?״ היא שואלת מאחורי כתפי, “אפשר לחיות גם בלי בית השושנים, אתה יודע, אפשר גם חיים רגילים.״

“חיים רגילים עם סרט על המתים או בלי?״

היא מרימה את הראש, מטיסה עליי עיני שקד ענקיות, אבל לא אומרת לי מילה.

קלאק־קלאק־קלאק. שלוש־ארבע. שרון ממהרת דרך המסדרון לחדר האוכל, תופסת צד של מפה ויחד עם אימא הן משפרות את המתיחה ומהדקות את הכנפיים לגוף של השולחן העגול. אין ספק, זהו צוות מיומן בעריכת שולחן הדור ומפואר, בלי רמז לעבר הרחוק של עוני או של שואה. רק במחשבה שלישית או חמישית אפשר לשער שהשולחן הכבד הוא הרגשת ניצחון של משפחה על אוניית המעפילים שיצאה לים הסוער, כמעט בלי סיכוי.

בינתיים אימא יקרה לי מתאמצת לא לפגר אחרי הקצב המהיר והחד של שרון בין חדר האוכל למטבח ובחזרה. כמו שני זבובים שנחבטים באותה זגוגית הן הולכות ובאות מכאן לשם ומשם לכאן.

“אין שום תוכנית מעניינת בטלוויזיה הזאת,״ אני מתלונן בשקט, “שום דבר אין. לא פורנו ולא ויסקי ולא סאמר.״

“אמרת משהו?״ שואלת אימא ושוב משפשפת את העיניים.

“אין מוזיקה, אין צליל טוב, רק ביקורת,״ אני אומר בשקט.

“וחוץ מזה לא אמרת כלום?״ שואלת אימא והקוקו הברונטי שלה מבריק באור הקריסטלים שמשתלשלים מהתקרה.

“קצת יין לא היה מזיק לנו, זה מה שאמרתי בסך הכול.״

“וחוץ מזה?״ היא מבררת מכיוון המטבח, “אבל אולי גם אני מתחילה לשמוע קולות - לא רק אתה.״

שרון מסדרת צלחת אחרי צלחת, והתלתלים שלה קופצים בשובבות כאילו הם לא שייכים למתח של העשייה לכבוד שבת. היא מניחה על השולחן את הצלחות הקטנות, מנה ראשונה, ואימא שרה אחריה ובידיה קערות מרק ומגבת משובצת באוויר להברקה אחרונה של כל צלחת, שיהיה נקי, הכי נקי - הכי מבריק ונוצץ.

אין קול בבית, חוץ מהנקישות של העקבים הלוך וחזור בין המטבח לחדר האוכל. אני כבר לא שומע שום צליל בתוכי, לא גרגור מיוחם של סאמר ולא לחישות אהבה של רחלי. קרני השמש מהחלון מרצדות על הכלים, והשולחן מתמלא בפלאי עולם קטנים, בינוניים, גדולים, שמייצגים חיים עסקיים ביפן שלוש שנים, בניו יורק שמונה שנים, בסן פרנסיסקו מעט יותר, והרבה־הרבה גיחות למקומות נידחים, הכי רחוקים שאפשר. החיים מן העבר מסתדרים עכשיו על השולחן העגול לפי ניצוצות של עסקים טובים ושל הצלחה.

“איפה יולי?״ שרון מתעניינת באחותנו הקטנה.

“תעזבי, היא לומדת,״ אימא אומרת ומכניסה עופות לתנור.

“היא כבר סיימה ללמוד לפני חצי שנה,״ מתרעמת שרון מול המראה במבואה כשהיא מרימה את חולצתה ומסתכלת בפרופיל בבטן השטוחה, השחומה. “שתלך לשומרי משקל במקום לשכב עם ספרים ושוקולד במיטה,״ היא מדברת למראה ומחייכת לעצמה.

אני עוצם עיניים במחאה קלושה ומקווה בשביל כולנו שאימא לא תנסה להעיר את אבא, כדי שהשקט יישמר בסלון. “מתי אוכלים?״ אני שואל את אימא ומחייך אליה.

“איפה יולי?״ נזכרת שרון בשאלה הכמעט קבועה, ושוב אימא אומרת, “תעזבי, תעזבי שרון. היא קצת איטית,״ אבל שרון לא מוותרת, מתקוממת שהיא היחידה במשפחה שעוזרת בכל דבר ועניין.

אבא מרים ראש גבוה מתוך החולצה המגוהצת ומכווץ את הגבות שלו, סימן לזה שתכף יגיד בכעס, “מי שעושה - לא מדבר כל כך הרבה,״ ושרון תלחש בעצבים, “היא תמיד מופיעה כשהכול מוכן.״

“יותר חשוב שאלד יזכור לבלוע תרופות. תעזבי עכשיו את יולי.״

“אני לא מתכוון להמשיך לבלוע תרופות,״ אני אומר לה והקול שלי רועד.

“בסדר,״ קובעת שרון. “אז תיכנס בהזדמנות לבית השושנים, בסדר?״ היא מבררת כאילו זה צימר נחמד בגליל.

“רק אתה מרגיש טיפה יותר טוב וכבר אתה חושב לא לקחת תרופות?״ נשמעת אימא מהמטבח, “אתה עושה הכול להיות חולה באמת. מה יהיה?״

החום של התנור מוציא ממנה לחיים אדומות כסלק.

“למה לא לחשוב הגיוני?״ היא שואלת ומתקרבת לכורסה שלי בסלון.

“אתה לא מבין שאתה חייב לקחת תרופות כדי לחיות?״ שואלת שרון שצועדת מאחורי העקבים של אימא.

אני מתעלם מהן כמו שאבא מתעלם ממני בחודשים האחרונים. אבא מנמנם והמלחמה במטבח הולכת ודועכת. עכשיו אימא מסתכלת בי בעיניים המבוהלות שאני מכיר טוב מאז הייתי ילד קטן. כאילו העיניים האלה יודעות משהו שאני לא רוצה לחשוב עליו, אפילו לא לדבר עליו עם הפסיכיאטר הקבוע, דוקטור שפירא. “אני לא מוותרת עליך,״ היא אומרת לי מהמטבח. “אני אדאג שתבלע כדורים בזמן, שתמצא עבודה ושיהיו לך חיים נורמליים. זה מה שמגיע לך,״ היא אומרת לעצמה, אבל מספיק חזק כדי שאשמע.

“דוקטור שפירא מסכים להחליף כדורים, והוא מסכים איתי שהמחקר הפסיכיאטרי מדשדש כבר מאה שנה.״

“מתי הוא אמר לך?״

“הבוקר.״

“טוב, אני רוצה לשמוע את הגאון, אפשר?״

“בסדר,״ אני אומר ותוהה אם היא יודעת שסדרה אחת של כדורים גורמת לשמשון הגיבור שלי להתנדנד בין הרגליים כמו מטלית מסכנה. יש סדרות של כדורים שנוסף על בעיית שמשון אני ישן בגללן שעות על גבי שעות. יש כדורים שעושים לי בחילה, עצירות והרגשה של חשמל סטטי. יש כאלה שעושים אותי צהוב, אחר כך סגול ולפעמים כחול. מה שבטוח הוא שכל כדור גורם לי להרגיש כזה מין כלום.

“תעשה מה שאתה רוצה,״ אני שומע את אימא ולא זוכר מה אמרתי שגרם לה לוותר עליי.

“אני עושה,״ אני אומר ולא בטוח על מה אנחנו מדברים.

היא מחזירה לי באותו טון של קוצר רוח, “בדיוק. בדיוק. תעשה מה שאתה רוצה. אל תיקח תרופות. אל תלך לדוקטור שפירא. אתה לא צריך לעבוד. תנוח. אתה בכל מקרה עובד רק בסרט על המתים שיש לך.״

“בתסריט שלי,״ אני מתקן אותה והיא מהנהנת.

“בדמיון,״ אומרת שרון מאחורי הגב של אימא. “הכול אצלך בדמיון,״ היא חוזרת כדי שבטוח אשמע אותה.

אני מסתכל בשתיהן ומרגיש אוקיינוס לא רגוע מפריד בינינו. אני מבין שהן לא יודעות מה זה להיות סתום קטום בלום. הן לא יכולות לדעת כמה קשה לעמוד ריק אפילו מול ערוץ הפורנו. נכון שהתרופות מרדימות את הכאב החזק שאני מרגיש בלעדיהן, אבל זה לא יכול לבוא במקום החופש וגם לא במקום התסריט, שאין לי סיכוי לסיים אותו בראש נפוח וריק. אני תקוע על ברקס, מלא באיומי גסיסה ומחיקה.

***

יולי מעדיפה להישאר עם ספר בקומה השנייה כשהמתח גואה באזור הסלון והמטבח. אבא יוּדה מעדיף לדבר נחרצות עם האנשים באולפן החדשות, “למה לבלבל לעם שלנו את המוח,״ או “למה לחשוב שאפשר לסמם את העם המופלא שלנו בשקרים יומיים.״

ואני מוריד את המשקפיים כדי להיראות שונה מאבא, וככה יכול להרשות לעצמי להיזכר בתשוקות שלי, בחופש, במתים.

“אלד. אלד,״ אני שומע את אבא ממרחקים.

“מתי אתה נוסע עם אלד לאלסקה?״ שואלת אימא בדרכה לכיוון הסלון.

“הזמנתי אותו, אבל הוא לא רוצה,״ אומר אבא יודה לקולן הרועם של החדשות בטלוויזיה.

“מז׳תומרת הוא לא רוצה? הוא רוצה.״

“הוא לא רוצה,״ אומר אבא ומניף את ידו בביטול מול מרקע הטלוויזיה. “טיפש, טיפש,״ הוא מבטל את החדשות.

“אני אסע,״ מסכמת יולי ממרומי המדרגות, “כבר דיברתי עם אבא שאני נוסעת איתו.״

“למה את יורדת עכשיו? עוד לא גמרנו את הסידורים לארוחה,״ קוראת שרון לעברה.

“זה דווקא טוב שלא גמרתם להכין הכול. עכשיו אני יכולה לעזור,״ אומרת יולי. אפשר לשמוע את החיוך שלה ואת הניצחון שבלעזור רק ברגע לפני שמתיישבים לשולחן.

“הכול כבר מוכן מזמן,״ מעירה לה אימא ובוחנת את השולחן, מבקשת משרון להחזיר את הסדר באזור שבו יולי הניחה את הקערה עם הסלט.

“הוא לא יודע על מה הוא מדבר,״ אומר אבא בקול רם. “שטויות! אני לא מאמין שיש לנו כזה שר ביטחון, אני לא מאמין...״ הוא זועק ותופס לעצמו את הלב.

“זה ייגמר במיון,״ ממלמלת אימא.

“אתה לא מבין שום דבר. מה אתה מבין? מה אתה יודע?״ אבא זורק ידיים קדימה ומטלטל אותן לנגד עיניו הקורנות של השר, כפי שהוא נוהג לכנות אותו ואת שכמותו. “נורא. נורא. נורא מה שקורה עם המנהיגים כאן!״ הוא צועק עליו.

“מה. מה אתה מדבר כל כך הרבה לטלוויזיה. תדבר עם הבן שלך,״ אומרת לו אימא בכעס ואבא מתחיל להתפוצץ. הוא מסוגל להרים ואזות מיפן או צלחות עתיקות מאיטליה ולרסק הכול על הרצפה, ואז להתיישב ולנוח בעיניים כמעט עצומות. גם עכשיו הוא שוקע לאחור בכורסה ומהרהר בלחש, “איך, איך לא התגרשתי לפני עשרים שנה?״ ועם כל נשימה שלו שמתחזקת, הראש שלו נוטה יותר ויותר הצידה. סימני הצער מתחזקים במצחו. אני מזדהה עם אבא ושולח יד אל הכתף שלו. ככה אני מנסה להתנצל בדרכי על הקללה שהבאתי על אותו ילד ספרדי שנולד להורים יוצאי יוון, בן יחיד לבית משפחת סימן טוב שהתגוררה בדרום תל אביב. אבא נאלץ להשתלב כל יום מחדש בבית ספר אשכנזי בצפון תל אביב, במקום הכי משפיל ההוא. ככה הוא סיפר לי באחד ממסעות העסקים שלו.

אני מתופף קלות על כתפו ואומר בשקט, ברצינות, “אין ספק שהגעת יותר רחוק ויותר גבוה מכל החלומות שהיו לך. אתה מוכרח להיות גאה בעצמך,״ והוא פוקח את עיניו לרווחה, מניח על ברכי את כף ידו הגדולה, מחפש מילים בהתרגשות ובסוף אומר, “אתה לא יודע כמה אני שמח שאתה כאן איתנו ולא בבית השושנים.״

אני מזהה את המבט הזה של אבא, מבט עוטף ומבטיח רק טוב. ואז קופצות בתוכי העיניים החזקות של סאמר, שהייתי בטוח שהן עוטפות כמו אלו של אבא. זעם ענקי חונק אותי וחושך נופל על עיניי. האיש הארור הזה, סאמר, עם עיניו המבטיחות, התגנב לנשמתי פעם אחר פעם במדבר האדום של טוסון ובעיר הצהובה של לוס אנג׳לס. אחר כך הוא המשיך למכור לי חלומות ואשליות גם כשכבר הייתי מאוהב ברחל. הוא לא הרפה ואני לא התנגדתי. לא התפכחתי. נתתי לו לנשום ליד האוזניים שלי, ללטף כל סנטימטר בגופי. בסוף חתמתי לו על שיק ענק מתוך חשבונו של אבא, כדי שנגשים ביחד את חלום הסרט הגדול מכולם בכל הזמנים. אני רוצה לבכות על עצמי, ובינתיים היד של אבא בתוך ידי ואני יודע שאין סיכוי שהיד הזאת תפגע בי אי פעם.

***

יולי יושבת ראשונה ליד השולחן ומחכה לכולם, אני שומע את שרון מרימה קול ואני קם ומחבק את יולי מאחור, שלא תרגיש רע. היא מנשקת את הזרוע שלי ואני מרגיש שדמעה נושרת על ידי.

“אוי־אוי־אוי,״ אני לוחש על אוזנה, “מי ישמור עלייך?״

היא מרימה את ראשה ומחייכת ודומעת ומנגבת את הלחיים מהר בלי שאף אחד ישים לב חוץ ממני ולוחשת, “אתה תשמור עליי.״

אין לי מושג למה אמרתי, “אני חולה, יולי.״ אני רואה את הפחד בעיניה, מחייך ואומר, “סתם, סתם.״

“בן שלי,״ קורא לי אבא ונותן לי כיפה לבנה שאשים על ראשי. “הערב אנחנו עושים קידוש,״ הוא מסביר לי ומוזג יין לגביע כסף שאביו היה מקדש בו.

“מה קידוש, מה קידוש, ממתי אנחנו עושים קידושים?״ שואלת אימא כשהיא מגישה את מרק הדגים והאטריות היפניות.

“אפשר מרק רגיל עם דלעת וגזר?״ שואלת יולי תוך כדי שהיא מערבבת את המרק בקערה שלה.

“תעצרי בבקשה,״ אומר לה אבא ומוזג יין לגביע.

“תיזהר עם היין הזה,״ אומרת אימא.

אבא אוסף אוויר מלוא הריאות ומנגן בקולו, “יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה...״

מי עשה, אני שואל את עצמי ומסתכל על המשפחה שלי וחושב, הם לא יודעים באמת כמה אני חולה. אני מקשיב לדופק ביד ושם לב שקשה לי לשמוע את הברכה.

“אלד מתחיל לעבוד בחנות נעליים עוד יומיים,״ אומרת אימא ליולי באמצע הברכה. אבא מרוכז יותר מכולם, “ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלוהים לעשות...״

“יש לך כתם על החולצה, יודה. אויש,״ אימא אומרת. היא עוזבת את השולחן וחוזרת עם מטלית. “סברי מרנן...״ מסלסל אבא בגרונו. אני אומר “לחיים״ בעוד אבא קורא בקול צלול, “ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם...״ אימא משפשפת חזק את חולצתו והוא לא מרפה מהתפילה, “בורא פרי הגפן...״ ואנחנו מחזירים, “אמן...״ ואז היין מתחיל לרעוד בכוס ואבא לא עוצר.

“אמן,״ אומרת יולי.

“עוד לא, יולי,״ אימא מזדקפת.

“אמן,״ אני אומר כשאבא מרים את כוס היין ולוקח שלוק, ואני רואה טיפה גדולה של יין נושרת לו על החולצה, נדבקת ונמרחת.

“ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו...״

“אתה לא יכול להסתכל איך אתה מחזיק את היין? זה מתנדנד,״ זועקת אימא בפחד, מיישרת את הגביע שבידו וחוזרת למקומה.

“ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זיכרון למעשה בראשית...״

“תוציאי את היד שלך מהסלט!״ אומרת אימא ליולי שזורקת לפה תאנה ומחייכת, “אני טועמת.״

אימא מניחה את כף העץ, מסתכלת על אבא ואומרת, “נו כמה זמן. אנחנו רעבים ואתה ממשיך וממשיך. היית צריך לתת ברכות לפני הרבה שנים. עכשיו זה כבר לא יעזור לאף אחד.״

“למה את כל כך מוטרדת?״ שואלת יולי תוך כדי שהיא לוקחת שרימפס מהסלט.

“לא! אל תיגעי בשרימפס. תחזירי אותו,״ אומרת אימא.

“אני טועמת,״ היא מחזירה.

“בשבת קודשיך באהבה וברצון הנחלתנו. ברוך אתה אדוני...״

“אמן,״ אני אומר, ויולי בפה מלא חוזרת אחריי. היא סיימה לטעום בצד שלה ומתכופפת לקערות במרכז השולחן.

אבא מרים עיניים לכיוון המטבח - המקום יחיד שבו אימא מדברת לעצמה בקול רם על הגורל האכזר, שזה אומר שאני לא נוגע בתרופות והיא לא מתערבת יותר.

“תפסיקי עם זה, שבת היום!״ אבא קורא והיא חוזרת לשולחן. “איפה החלות?״ הוא מוסיף בקול רועם ואימא יקרה לי לא שומעת. “שאלתי איפה!״

“כתם,״ היא נבהלת, “כתם באמצע החולצה.״ היא קופצת מהכיסא ומביאה לאבא יודה חולצה מגוהצת.

“תחליף, תחליף,״ היא לוחשת.

“עכשיו?״ הוא שואל מזועזע, “אז יש כתם, למה להרוס את האווירה?״

“עכשיו. עכשיו,״ היא אומרת.

הוא מחליף בפנים סמוקות, בעוד שהיא נעלמת עם החולצה והכתם לפינת המטבח.

אבא שב ואומר, “ושבת קדשו באהבה...״

“תפסיקי לאכול!״ שרון מתפוצצת ונותנת ליולי מכה ביד.

“אני רק טועמת,״ יולי מתעקשת.

“תטעמי פחות,״ שרון אומרת ומניחה מכסה על קערת הירקות.

“למה גם אתה לוקח?״ שרון פונה אליי, “אתה לא רואה שגם אתה השמנת?״

אני שותק לרגע, מסתכל ביולי, שם יד אחת על הבטן שלי ואת היד השנייה על הבטן שלה ובודק של מי יותר גדולה, וצוחק. “זה בגלל המחלה,״ אני מתפייס עם כולם כדי שיהיה נעים, כדי שכולם יסכימו עם כולם וכדי שיולי תאכל בשקט את כל מה שיש על השולחן - שכן מעכשיו כולם יהיו עסוקים בי ובמחלה שלי.

התבניות החמות יוצאות מהתנור ואנחנו מתפעלים מהמגוון, מהצבעים המבריקים של הרטבים, מהשילובים המעולים של ירקות, אטריות ובשרים.

“עשיתי החודש מכירה של מאתיים אלף דולר,״ אומרת שרון כבדרך אגב ונועצת מבט באבא.

“בראבו, בת שלי,״ הוא זוקף בוהן של טייסי קרב וחוזר למרק.

“כל הכבוד שרון,״ אומרת אימא וקמה לנשק את מצחה, ובדרך חזרה מזכירה את השואו בטוסון. כולם מרימים ראש ומחכים.

“חשוב שנתכונן היטב. זאת תחרות גדולה הפעם וחייבים לחסל את הסחורה,״ אומר אבא.

“הייתי מוותרת על התערוכה השנה,״ מהרהרת אימא בקול ומסתכלת עליי.

“מה פתאום לוותר?״ זועקת שרון, “התערוכה בטוסון זה השואו הכי חשוב של השנה.״

“ומי יישאר עם אלד?״ מבררת אימא בדאגה.

“אני יכולה להישאר,״ אומרת יולי.

“את לא צריכה לדאוג לי,״ אני מסתכל בעיניה ומניח את ידי על ידה וככה מרגיש את השקט בא אליי. אחותי הקטנה מוציאה את ידה מתוך ידי בעדינות כששרון מסתכלת בשנינו.

“אולי בכל זאת תבוא איתנו לשואו?״ שואלת אימא ואני מניד ראש - וברור שלטוסון אני לא חוזר אף פעם.