כדבר הנישא ברוח - מתוך סקס.. בעולם ובשכונה

א. על הדרך

ראיתם פעם איך כלב נושם אחרי ריצה ארוכה? באנגלית קוראים לזה "פאנטינג", מילה שהיא כמעט אוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה, לא כמו טפטוף, שקשוק או רשרוש. זאת מילה נהדרת, כי כאשר אומרים אותה כמו שצריך יש מין דחיפה בהולה של אוויר מחלל הפה שדומה לרעש הנשימה הדחוף, המהיר, הכלבי הזה, עם הלשון הוורודה והארוכה שלו שתלויה ברפיון, מתנדנדת בפראות כחפץ מיותר על הפה הפעור, המקציף, כמו כביסה מתנפנפת ברוח הקיצית על המרפסת, או שטיח אמבטיה צבעוני שתלוי לאוורור על חלון הבית.

אתם רואים את זה בדמיונכם? יופי. אז בדיוק כך הייתי בבוקר קריר אחד, מוטל על דרך 248SP בין טרוויזו לבין אסולו בפרובינציית ונטו, מרחק יריקה מוונציה, מוטל כמו גבינת פרמזן שעברה במגררת עבה על אספלט. ככה הרגשתי: פירורי אדם על אספלט חם, מתנשף כמו כלב מותש, עזוב, בשולי הדרך, מתחנן לאוויר. בקושי הצלחתי לנשום. אלה היו רק נשימות מהירות ושטוחות שהשאירו אותי במצב של הכרה מעורפלת. פקחתי מעט את העיניים, אבל הכול היה מטושטש כמו מאחורי זכוכית מלוכלכת. ניסיתי להרים את הראש, רק תזוזה קלה, אבל גל של כאב שטף אותי, קודם עמוק בפנים, ומייד אחר כך החוצה, אל השרירים והעצמות ובסופו של דבר אל העור. אני זוכר היטב את האימה, את ההכרה שאני הולך ונחנק. רגע מותי מתקרב ובא, והוא יהיה פתטי ועלוב כמו המון דברים בחיים שלי. אפשר לדמיין את זה בקלות, גופה אנונימית זרוקה בין שורות גפנים ישרות כסרגל, פסים מדויקים של עלים, כפות ידיים ירוקות מרחפות מעל אדמת העמק כערפל סמיך, פרושות אל השמיים בתפילה, מבקשות לאסוף את קרני השמש אליהן והנה שם בפינה, כמו הפרעה בסדר הקיים, בין התלמים, שוכב לבדו גוף נשכח, מייחל לגאולה שלעולם לא תגיע.