חלומות מזהב

הקדמה

את הסוף כולם מכירים. בסוף זכיתי בזהב.

אבל אף אחד לא מכיר את ההתחלה: את לינוי בת השש, לינוי שאימא שלה בסך הכול חיפשה לה חוג שהיא תוכל להוציא בו אנרגיות במקום לשבור חצי בית.

כולם מכירים את הניצחון הגדול, אבל לא את כל הניצחונות הקטנים שאחרי ההפסדים. כן, היו הפסדים, מכשולים ופציעות. לפני האושר הגדול היה כאב גדול, כאב פיזי ולפעמים גם נפשי. הייתה דרך ארוכה עם כל כך הרבה מכשולים. כשאת ילדה בת שבע, גם לחצות את העיר לבד באוטובוס זה מכשול. כדי לטפס על המדרגה הכי גבוהה בפודיום באולימפיאדת טוקיו הייתי צריכה לטפס אלף מדרגות, ולהתגלגל מאלף מדרגות, ותמיד לקום ולהמשיך לטפס.

לכל הישג משוגע מובילה דרך משוגעת לא פחות. דרך שלעיתים נראית כמו אין־סוף ולעיתים נראית כאילו הגיעה אל סופה. דרך שמתחילה בגיל שש במתנ״ס קטן בראשון לציון, ולא עוברת רק במקומות, אלא גם בין אנשים ורגשות. דרך שיותר ממרחק — היא זמן. שנים רבות.

אי־שם בהתחלה, היׄה הייתה ילדה קטנה שלא היה לה מושג שיום אחד החישוק שהיא משחקת בו בשביל הכיף, יעניק לה, ולמדינה שלמה, רגעי גאווה שייחרטו בנצח.

נראה לי שזה זמן טוב לצאת לדרך.

העתיד שייך למי שמאמינים בחלומותיה

1

לכל הישג משוגע מובילה דרך משוגעת

השעה שלוש לפנות בוקר בבית מלון בצד השני של כדור הארץ, ובניגוד אליכם, הקוראות והקוראים של הספר הזה, בשלב הזה לי עוד אין מושג מה יקרה לי בסוף. הלילה אין לי חלומות מזהב. למען האמת, אין לי חלומות בכלל. אני שוכבת במיטה לא שלי, בחדר לא שלי, באיצ'יהארה, עיר שמעולם לא שמעתי עליה קודם, ולא מצליחה לעצום עין. בשקט הזה אפשר לשמוע את רוח הלילה מזיזה קלות את הווילון. עוד מעט יגיע הרגע שחלמתי עליו כל חיי, זה שכל מתעמלת חולמת עליו כל חייה: גמר אולימפי. המחשבות רצות לי בראש בלי הפסקה. אני שואלת את עצמי אם מחשבות של אצנים עושות התעמלות אמנותית בלילות שלפני תחרות. אני מתבוננת בקירות החדר החשוך, בתמונות הסתמיות על הקיר, במנורה על התקרה, בשידה הריקה. השינה מסרבת לבוא.

דמיינו מטרה שזורקים לעברה חיצים. העיגול האדום שבאמצע מסמל את מדליית הזהב. מעולם לא הצלחתי להגיע אל העיגול הזה באליפות העולם. אז מה הסיכוי שדווקא עכשיו, בתחרות הכי חשובה, כן אצליח? כשלצידי מתחרוֹת התאומות אברינה, המצב נראה אבוד במיוחד. התאומות אברינה מרוסיה הן מתעמלות־על, הן טופחו במסורת של דורות של אלופות אולימפיות. יש להן יכולות נדירות. ומה הכי נדיר אצל התאומות אברינה? טעויות במהלך תרגיל. הן לא טועות לעולם. ברוב התחרויות בינינו הן היו קוטפות את המקום הראשון והשני, ואני, אם הייתי מבצעת תרגיל מעולה, הייתי מגיעה למקום השלישי. בפעמים הנדירות שאחת מהן עשתה טעות, הצלחתי להשתחל ולהשיג את המקום השני. ומה הסיכוי ששתיהן יבצעו את התרגיל פחות ממושלם? אפסי. בכלל, ההתעמלות האמנותית הומצאה ברוסיה. תרגילים ושיטות ניקוד פותחו שם. זו גאווה לאומית. הרבה מאוד שנים, להתחרות במתעמלת רוסייה בהתעמלות אמנותית נחשב לדבר חסר סיכוי, בערך כמו להתחרות עם דבורים בייצור דבש.

אני לא מבינה מה קורה לי פה בטוקיו. אני נכנסת למיטה בעשר, אבל בשתיים לפנות בוקר כבר מתעוררת. על פניו נדמה לי שאני לא בלחץ, אבל הגוף שלי לא מסכים. בגלל הפרש השעות הגדול בין טוקיו לישראל, אל הלחץ שלי מצטרף ג'ט לג. ביומיים הראשונים אני מצליחה להסתיר, אבל עייפות היא לא דבר שנעלם, היא מצטברת ומצטברת עד שהיא מכריעה את הגוף, ואם הגוף לא נכנע, זו בעיה. אני ניגשת לאיילת המאמנת שלי ומספרת לה מה עובר עליי. איילת חושבת שאני מתקשה להירדם בגלל הטלפון שלי, ומציעה שאביא לה אותו לפני השינה.

באותו לילה בחצות אני מתעוררת בבהלה, נרדמתי לפני שהבאתי לאיילת את הטלפון. אני רואה שהיא מחוברת ושולחת לה הודעה. מתברר שגם איילת לא מצליחה לישון. היא מגיעה לחדר שלי ואנחנו יושבות על המיטה ומדברות. פתאום היא קמה, פותחת את החלון ויוצאת דרכו. לא, אני לא חולמת. זה קורה באמת. איילת יוצאת מחלון חדר המלון שלי, ואני יוצאת אחריה. מתברר שאפשר לצאת משם אל גג המלון. אנחנו עומדות קרוב זו לזו, אולי הכי קרוב שהיינו. מולנו עיר שרק מעט אורות דולקים מפריעים לחושך הכבד שעוטף אותה. אנחנו מפסיקות להיות מתעמלת ומאמנת, אנחנו שתי נשים על גג, מתחתינו עיר זרה שהולכת ומתבהרת כשעולה עליה זריחה רכה. שתי נשים על פסגה, ואין להן מושג מה נמצא מעבר לה.

2

לא צריך שיעור ניסיון

בחזרה לגיל שש. בכל יום, רגע אחרי שהשמש מתעוררת, אני כבר מזנקת מהמיטה. הגוף שלי חייב תנועה: לקפוץ, לרוץ, להתגלגל. כולם ממשיכים לישון, ואני כבר מכינה מסלולים מכריות, שטיח, ספה, רק לא לגעת ברצפה! הריצות והקפיצות שלי לא עושות טוב לבית, במיוחד לא לחפצים השבירים שבו. ההורים שלי מגיעים למסקנה: חייבים למצוא ללינוי מקום אחר להוציא אנרגיה.

אני הולכת עם אימא למתנ"ס קטן בראשון לציון, ומתחילה לנסות — כדורסל, קרטה, שחייה — אבל לא מתחברת לשום דבר. באותו שבוע נשברים שתי כוסות ואגרטל. ואז, כמה שבועות אחר כך, אני נכנסת לסטודיו של ההתעמלות האמנותית, וכאילו הוטל עליי כישוף בסף הדלת. העיניים שלי מתמגנטות לילדה אחת עם קוקו הדוק ובגד גוף כחול מבריק. חישוק נוצץ מסתובב על פרק כף היד, והפנים שלה רציניים ומרוכזים. החישוק קופץ מהיד אל המותניים, ובאוויר. היא תופסת אותו ומסתובבת. אני לא מסוגלת להסיר ממנה את העיניים. "נו, לינוי", אימא שלי אומרת בקול עייף, "נבדוק אם אפשר לעשות פה שיעור ניסיון?" בלי להסתובב אליה ובלי להסיר את העיניים מהילדה עם החישוק, אני אומרת בקול שקט: ״לא צריך שיעור ניסיון, כאן אני רוצה להיות".

ארבעים וחמש הדקות השבועיות עם המורה סבטלנה הן הטובות ביותר בשבוע שלי. גם בבית אני לא עוזבת את החישוק, אבל כשאני איתו אני שוברת פחות דברים, ונראה שכולם מרוצים. לכן כולם מאוכזבים כשלאחר כמה חודשים סבטלנה אומרת שאני כבר לא מתאימה לחוג שלה. ההורים שלי מיד נעלבים בשמי, אבל סבטלנה מסבירה: יש לי פוטנציאל וכדאי למצוא לי מקום מקצועי יותר, שבו אוכל להתאמן באופן סדיר ולפתח את המיומנויות שלי.

אימא ואני נוסעות לאולם התעמלות גדול ברחוב רוטשילד בעיר. הגודל שלו מדהים אותי. יש שני משטחי אימון ותקרה גבוהה מאוד. לא רק האולם עצום לעומתי, גם הבנות שמתאמנות בו. הן מתאמנות על המשטחים בכדורים, בסרטים, בחישוקים ובאלות. אף אחת לא מסיטה מבט לכיוון שלנו, הן כל כולן באימון. אני מבינה: זה כבר לא משחק, הן לא משחקות.

אנחנו ניגשות ללנה המאמנת ואומרות: סבטלנה שלחה אותנו. לנה מביטה בי בעין אחת, כשהעין השנייה לא משחררת לרגע מהבנות המתאמנות. היא מדברת במילים יחידות. "גשר", היא אומרת, ואני מיד מתקפלת לאחור לצורת גשר. "שפגט". אני מפסקת רגליים לשפגט. היא בוחנת את הגוף שלי. את עיקר תשומת הלב שלה מקבלות כפות הרגליים, בקרוב אגלה למה.

"האימונים נערכים שלוש פעמים בשבוע ונמשכים בין שעתיים לשלוש", היא אומרת, וכבר פונה לחזור למתעמלות כשאימא שלי אומרת לה: "את תראי. לינוי תהיה הנדיה קומנץ' של ישראל".

לנה, ששום שריר בפנים שלה לא זז במהלך הבחינה, לא מצליחה להתאפק ופורצת בצחוק. כל האולם דומם ברגע, המתעמלות עוצרות. צחוקה של המאמנת לנה מהמם את כולן. אולי היא צוחקת כי המתעמלת הרומנייה האגדית נדיה קומנץ' בכלל לא שייכת לענף ההתעמלות האמנותית. היא בטח חושבת שאימא סתם שמעה את השם הזה בהקשר של התעמלות וזרקה אותו כדי להיראות מבינה, אפילו שהיא לא. אבל אימא מבינה טוב מאוד. היא יודעת בדיוק מה ההישגים של קומנץ', כי היא בעצמה הייתה פעם מתעמלת. נדיה קומנץ' הייתה ונשארה סמל לעבודה קשה ולשאיפה למצוינות. מתעמלת עם אופי חזק, שלא ויתרה לעצמה עד שהגיעה לביצועים מושלמים. נדיה קומנץ' הייתה המתעמלת הראשונה אי־פעם שזכתה בציון 10 בהתעמלות במשחקים האולימפיים. נכון שכל אימא חושבת שהילדה שלה מושלמת, אבל מה שאימא שלי ראתה בי היה אחר: נחישות עצומה. תכונה שהיא ידעה שמשותפת גם לקומנץ' וגם לבת הקטנה שלה.