שכנים 3 - פרה גועה, כוכבים מחווירים

*

אנשים, לפני יציאתם למשרד או לחנות, רוכשים צרור עשב ומאכילים פרה. לאחר מכן הם קדים לפרה בהטיית הראש, מחווה השייכת בדרך כלל לפולחן של אל, נוגעים ברגל אחורית של פרה, ואז נוגעים במצחם. אפילו מושכי הריקשות, שהם האנשים העניים ביותר בקהילה, רוכשים מדי פעם צרור עשב להאכלת פרות. האמונה שהפּרה מתווכת בקשר שבין האדם והאֵלים משותפת לכל ההינדים.¹

*

אדם ובהמה, שמחומר אחד קורצו ובשר־ודם הם, אפשר רוח אחד לכל. וכל בעלי־החיים, כיון שרוח ולב וחושים להם, מרגישים יגון ושמחה, צער ועונג כבני־אדם. הרהורי זה לא היה מאותם הרהורי־לב, שעולים לשעה כעננים ועוברים ובטלים, אלא נקבע בלבי. ברוב הימים, כשגדלתי ולמדתי דעת ובינותי בספרים, מצאתי וראיתי, שגם לבעלי־החיים יש דעה וקניני־הנפש שונים לחיות בהם. יש להם דיבור, מדות ונימוסים בחיי משפחה וחיי־החברה, צרכי יחיד וצרכי צבור, עצות ותחבולות בשמירת נפשם ובקשת מזונם, חוקים ומנהגים ומשפטים, והכל על פי דרכם, ואפשר גם דת ואמונה והשגת־העולם, מיוחדות במינן, נתן הבורא בלבם.

(מנדלי מוכר ספרים)²

אהרן בצלאל (2012-1925), 1962, פרה, עץ אגוז, 13x50x31.5 ס"מ, משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד

עטין עץ

זה פסל קטן, אבל יש לו איכות של מחסום. התיישבתי על הרצפה מול המחסום במשכן לאמנות בעין חרוד.

פרה־קיר. היא כמעט מוֹנעת מעבר לצד השני. היא אינה מזמינה, כמו בדרך כלל בפיסול, להקיף אותה מכל צדדיה, אלא דווקא לראותה כמעין תבליט שמגיח מן האוויר.

מול המחסום אפשר להבחין בזרימת העץ. הפרה הזאת זורמת מראש לזנב בנימים עדינים של עץ האגוז. אפשר לראות בזרימה הזאת ביטוי של החיים שבה, או לדמיין אותה הולכת בתוך שקיפות של מים, חוצה נהר ברגליה הזעירות, המחודדות כמקורי ציפורים או ככפות רגליים של רקדניות בלט.

קרניה שינו אף הן את צורתן, הופנמו והפכו למעין ניצנים. העץ המוחלק בשילוב החודים המעודנים של הקרניים מערבב בתודעתי הממששת תחושת דקירה עדינה ורכות קטיפתית.

הפסל הזה, אחרי שהוא עוצר אותך, ואחרי שמבחינים בזרימתו, מבקש בעיקר לדמיין מגע. זאת פרת ליטוף. קיר ליטוף. כתם מטושטש כהה בצד ראשה, מתנת העץ, נפקח בה לעומתנו כעין גדולה.

אבל לצד העדינות הזאת, העיצוב המופשט של ראש הפרה מאפשר לראות שם גם צוואר ערוף, כאילו הראש חסר. זה ראש מתעתע, בין ראש להיעדרו.

בצד השני, שאינו מצולם כאן, נישא ומתנודד עטין עץ גדול, מלא חלב־עץ, נמשך לאדמה. כובד העטין, כמו הראש המוזר, יכול להזכיר כי מדובר בחיית משק, המעוצבת לצורכי האדם, ממש כמו שהאומן מעצב את העץ לצרכיו.³ 

* 

בדרכי חזרה מהמשכן לאמנות אני עובר על פני רפת אמיתית באחד מיישובי עמק יזרעאל. הפרות שם אינן דומות כלל לפרה של אהרן בצלאל. לרוב אנו רואים אותן כך, בכלא ובבוץ, אם אנו רואים אותן בחיים בכלל. מוקפות גדר. מאווררים גדולים חגים סביבן. ציורים של נופי גבעות ירוקות ושמיים מתקלפים על דלת ברזל. יש דמיון לא מקרי בין הרפת הרגילה ובין מרחבים ממושטרים אחרים המיועדים לבני אדם: בתי ספר רבים, מחנות צבא, בתי סוהר. כל אלה הם חלק מאותה "מכונה", מאותו היגיון של מיון, בקרה ושליטה. לעומת זאת איכרים באירופה נהגו לישון עם הפרות בבית, לפעמים באותו חדר (חום גופן של הפרות הקל עליהם בחורף), ואפשר לראות גם בימינו, במקומות כמו סקוטלנד או שווייץ, פרות נקיות, בריאות, יפות פרווה.

רוזמונד יאנג, בעלת חוות בקר אנגלית, המגלה יחס אנושי וחם לשוכניה (הגם שזו חווה המספקת חלב ובשר), הקדישה ספר שלם לתיאור האינדיווידואליות של פרות שלצידן חיה במשך עשרות שנים. כמה מאיתנו מניחים שכל הפרות זהות, אבל הנחה זו כמוה כהנחה שכל האסירים דומים. זו אשליה. חיים בעדר אינם מוחקים את האישיות הייחודית של פרה, כותבת יאנג, ממש כמו שאדם בכרך גדול אינו מאבד את ייחודו. פרות, לפעמים כבר בהיותן בנות כמה ימים, קושרות חברויות נפש אמיצות; לפרות שונות יש העדפות מזון שונות, והן מחפשות את המזון החביב עליהן, ובעת מחלה את המזון המבריא הנחוץ להן; סבתות־פרות נוהגות להיות שמרטפיות של נכדותיהן, ויאנג מתארת אף מקרה של נוכחות תומכת של אימא וסבתא בהמלטה של הבת־הנכדה; שוורים ופרות מפגינים שמחה על הולדת צאצאם; במקרה אחד, נוגע ללב במיוחד, מתוארת פרה שילדה עגל מת בשדה רחוק. אנשי החווה והווטרינר מצאו אותה אך בקושי, אך היא שבה ונעלמה. לאחר חיפושים רבים הם מצאו אותה שוב, בשדה רחוק עוד יותר, לצד אימה. ״מצאנו אותה במרחק שלושה שדות, רובצת לרגלי אימה הנבונה, הזקנה, שליקקה את כל כולה וניחמה אותה עשרות מונים יותר מכפי שאנו יכולנו. עד אז לא ראינו את [האם ואת ביתה] יחד במשך שנים. לא היה לנו מושג איך ידעה הפרה הצעירה היכן נמצאת אימה״.⁴

כשמשורר תהילים כותב "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר׃ בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל־מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כג, א-ב) הוא מדמה את עצמו לכבשה (לענייננו אפשר לדמות גם פרה), ואת אלוהים לרועה טוב. כל אדם שעיסוקו צאן ובקר ראוי לו לשנן את המזמור הזה ולנהוג לפיו דבר יום ביומו. בפסוק הבא הכבשה (או הפרה) במזמור אומרת על הרועה "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב". משורר תהילים מבין שלצאן יש נפש, וצרות או מנוסה מרודף מעיקות על נפשו. מחקר הראה כי פרות רוקמות חברויות עם פרות אחרות בעדר, והיפרדות מחברותיהן משפיעה עליהן באופן פיזיולוגי והתנהגותי.⁵ על הפְרדה מעגליהן אין צורך להרחיב כאן את הדיבור.

לפעמים עינינו פוגשות את עיניהן כשאנו עוקפים בכביש המהיר את המשאית שהן כלואות ומוסעות בה. אילו הייתי כולל בספר תיאור מפורט של מציאוּת חיי הפרות כמעט איש לא היה קורא אותו. למען האמת לא הייתי מסוגל להעלות על הכתב את התיאור הזה. המעוניינים ימצאו מקורות באינטרנט ובספרים.⁶ לכן אומר רק את הידוע לכול: פרות הן בעלי חיים שבני האדם חולבים ואוכלים במיליונים רבים: יש כמיליארד וחצי פרות עלי אדמות בכל רגע נתון, וכ־300 מיליון מהן נשחטות מדי שנה.⁷ חנה ולטן, בספר המוקדש לפרות, מציינת כי רוב בני האדם במערב כלל אינם רואים ולוּ אחת ממיליוני הפרות הללו; עבור רוב בני האדם במערב פרה היא תמיד פרה מתה.⁸

חביבה פדיה כתבה דברים היוצאים מן הלב:

הַמְצָאָתָם [של בני האדם, ד"ב] - זה עיקרה: לא המצאת סכין או טרקטור או גרזן אלא המצאה ופיתוח של התהליך שיבטיח את התהוות העולם והתודעה למכונה [...]. התאמת כל העולם ועיבודו למכונה אחת גדולה [...]. "ויהי האדם לנפש מכונה" תחת הנפש החיה [...]. עינם הפנימית של בני אדם וחווה מכווננת כבר לראות את החיות כבשר זז, ארוז ומנוילן. ואין זה אכפת לאיש שהוא אוכל את כל הבכי הזה, את כל הבכי החייתי הזה.⁹ 

התרבות (ציוויליזציה) האנושית היא הפיכת העולם והתודעה לדמויי מכונה, טוענת פדיה, והחיות הן קורבן ראשי במכונה האנושית. אבות ישורון כתב: "אין בין אדם לִמכונה אלא השירה שבּו",¹⁰ כלומר השירה שבאדם היא שמבדילה אדם ממכונה. הספר הזה מביא כמה תיאורים של ההבדל הזה.

דייב מאונטג'וי, בספר המוקדש לחייו בחוות בקר שהקים בצרפת, חווה שנערכים בה גם מפגשי מדיטציה עם פרות, מדבר על פרות כפי שאחרים מדברים על קדושות או על מלאכים: ״די במבט אחד בעיניהן הבורקות כדי לומר לי כל מה שעליי לדעת״; אחרי התאבדותו של אחיו הוא מוצא סעד ותמיכה אצל הפרות: ״הן נשאו אותי […], הן היו לי לאימהות״, הוא אומר, ומוסיף ״הן היו נוגדי הדיכאון שלי, היועצות, הפסיכולוגיות, המדריכות״.¹¹

הספר הזה מציג שירה וספרות שלא קיבלו כמובן מאליו את היחס המכני והקר לבקר. בני אדם שעצרו ותהו, ולפעמים הושיטו יד או הביטו. לפעמים זה כל מה שצריך. אלה היו נשים וגברים, במרוצת אלפי שנים, שהתבוננו בפרות, בשוורים, בעגלים, ולא ראו בהם מוצר או יצור כלוא, "ארוז ומנוילן", כדברי חביבה פדיה, אלא יופי, עדינות, אימהוּת, כוח, אישיות, נשמה ורוך. מקצת מן המבטים האלה יתוארו בספר הזה.