פתח דבר
טירתה של הפיה האפלה הטילה צללית משונה על רקע השמים הגועשים ויצרה ספירלה מרהיבה של ערפל ירקרק זוהר. פרץ של אור בוהק בגון האזמרגד ניתז לפתע מהמגדל הגבוה ביותר כשולח אזהרה לכל יצור שנמצא בסביבה מפני התקף הזעם הנורא שפקד את מליפיסנט. עוזריה התפלצתיים הצטמררו כשהטירה התנועעה בפראות מעוצמת כעסה וגרמה ללהקת העורבים האהובים שלה להתעופף משם. במשך שש־עשרה שנים כמעט חיפשו היצורים שלה את הנסיכה אורורה. אך כל זה היה לשווא. עכשיו, ביום הולדתה השישה־עשר, היתה הנערה בביתה, בטירתו של המלך סטפן, והתכוננה לתפוס את מקומה בחצר המלכות.
מליפיסנט צעדה הלוך ושוב בחדרה. היא לא הצליחה ליצור קשר עם האחיות המשונות באמצעות העורבים ששלחה. "מדוע הן לא הקשיבו לי?" סיננה בזעם. "אסור היה להן לבטוח באורסולה!"
מליפיסנט נזקקה לאחיות כעת יותר מאי־פעם וחששה שאיבדה אותן. היא ניגשה אל המראה המכושפת שהיתה תלויה על קיר חדרה. האחיות נתנו לה אותה לפני שנים רבות.
"הראי לי את לוסינדה! הראי לי את רוּבּי! הראי לי את מרתה!" ציוותה. פני המראה התערבלו באור סגול זרחני. הפיה האפלה מעולם לא הצליחה לשלוט לגמרי בקסמי המראות כפי שעשו האחיות המשונות ולכן השתמשה במתנה שלהן רק לעתים רחוקות. למרות זאת, כעבור רגע הופיעו על הזכוכית דמויותיהן המטושטשות של האחיות. הן נעו ללא מטרה בחדר מראות גדול. היה נראה שהן קוראות בשם כלשהו שוב ושוב, אך מליפיסנט לא הצליחה להבין מה הן אומרות.
"לוסינדה! את שומעת אותי? אחיות! אני זקוקה לכן!" קראה. לרגע חשבה שהן שמעו אותה, משום שהאחיות חדלו בבת אחת משיטוטן חסר המנוח.
"אחיות! איפה אתן? אני צריכה את עזרתכן עם אורורה!" קראה מליפיסנט.
לפתע נעשתה דמותה של לוסינדה במראה מובחנת יותר. פניה ריצדו במערבולת ערפל סגולה של קסם והיא מסרה לפיה האפלה הוראות קדחתניות. "את מוכרחה להיכנס אל הטירה הזאת, מליפיסנט! השתמשי באש! השתמשי בעשן! השתמשי בחריזה! השתמשי בכל אמצעי העומד לרשותך, אבל לכי! בראי את האבדון שלה בכלי יומיומי, ואם צריך שלחי אותה אל ארץ החלומות. אנחנו נמתין לה. אבל עלייך למצוא דרך להבטיח שהיא לא תתעורר לעולם! כוחותינו אינם כתמול שלשום במקום הזה. הכול תלוי בך! עכשיו לכי!"
ואז, באותה מהירות שבה הופיעה, לוסינדה נעלמה. מליפיסנט ראתה כעת רק את הפנים הירוקות שלה עצמה משתקפות במראה. וכל כמה שניסתה לקרוא ללוסינדה ולאחיותיה, לא הצליחה לזמן אותן שוב. היא ניפצה את המראה לפיסות זעירות במקל שלה, כועסת יותר מתמיד על האחיות המשונות בגלל טיפשותן.
אחר כך פנתה אל עורב המחמד האהוב עליה, דיאַבְּלוֹ, שהיה ישוב על כתפה. "נראה שהאחיות המשונות אבודות בארץ החלומות. אמרתי להן שמשהו כזה יקרה אם הן יעזרו לאורסולה! והן לא הקשיבו, הטיפשות!"
היא הידקה את אחיזתה במקל. הכדור הירוק שבקצהו החל לזהור. "אני אשתמש באש, בעשן ובחריזה! הפיות החטטניות האלה חשבו שהן יוכלו להחביא ממני את ורד־הבר היקרה שלהן. הן חשבו שיוכלו להגן עליה מפני. אבל אני יודעת שהיא עם המלך והמלכה בטירתם ברגע זה ממש!"
מליפיסנט ניגשה בסערה אל האח. "אני אשתמש באש!" צעקה וחבטה בחוזקה במקלה על רצפת האבן. הטירה רעמה ולהבה גדולה התלקחה באח, ואחריה הופיעה אש זהה בחדרה של הנסיכה אורורה. דרך הלהבות יכלה מליפיסנט לראות את אורורה בוכה. "מסכנה קטנה, היא לא יודעת שהיא מאורסת לאהבת האמת שלה! מוטב כך," אמרה.
"כעת אשתמש בחריזה," הכריזה מליפיסנט, כיבתה את האש ועצמה את עיניה כשמילות הכישוף האפל מתערבלות במחשבותיה.
קח אותי אל ורד־הבר היקרה שלהן
ואת הפרק הזה השלם.
בעשן, באש ובליל
היא תיגע בכישור שאקלל.
על ורד־הבר היפה תיפול תרדמה,
לנצח תהיה לכודה בתנומה.
מתוך האח של אורורה הסתלסלה מעלה תימרת עשן זעירה באופן מבשר רעות. עיניה הצהובות של מליפיסנט זהרו על רקע צבעה השחור של האח והיא שיגרה את עצמה אל טירתו של המלך סטפן.
כשף את ורד־הבר באור בוער
בלי פחד, בלי צער, בלי לברוח מהר.
היא תבוא אחריו בלי לאבד תקווה
ותישן לנצח בלי כל דאגה.
בחדרה של הנסיכה הופיע כדור בעל גוון ירוק מבחיל. הוא קרן בזוהר ירוק משונה על פניה החיוורות של הנערה והיא התרוממה משידת המראות שלה. כדור האור פיזז אל מול עיניה ובכוח הכישוף משך אותה בעקבותיו דרך מסדרון שיצרה מליפיסנט בתוך האח. הנסיכה עקבה אחריו כמהופנטת במעלה גרם מדרגות חשוך וקר אל מעבר מקושת שדמה באופן מוזר לקבר. מליפיסנט שמעה את הפיות הטובות הטורדניות קוראות בשמה של ורד־הבר. בהינף יד אטמה את המעבר והשאירה אותן מאחור.
אורורה טיפסה מעלה עוד ועוד עד שהגיעה אל המגדל הגבוה ביותר בטירה. הפיה האפלה הפכה את הכדור הזוהר הזדוני לכישור. סוף־סוף הקללה שלה תושלם.
הגלגל מסתובב וכך גם הזמן,
אלוהי הוא ולעצירה בלתי ניתן.
הוא טווה את כישוף השינה לעד,
בעולם החלומות תישמר היא לבד.
הנסיכה הושיטה את ידה אל הכישור אך היססה. נראה שכוח כלשהו בתוכה נאבק בכישוף המרושע של מליפיסנט.
"געי בכישור! געי בו, אמרתי!" ציוותה מליפיסנט. הקסם האפל שלה גבר על התנגדותה של הנסיכה האומללה, שהושיטה את ידה ונגעה קלות בקצה הכישור. המחט החדה ניקבה את אצבעה והעבירה תחושה מחליאה בכל גופה. היא חשה את החיים מתרוקנים ממנה ועולמה השחיר. מיד אחר כך נפלה ארצה לרגליה של מליפיסנט, שהוסתרו מתחת לגלימותיה הארוכות של הפיה האפלה.
ברגע הזה פרצו שלוש הפיות הטובות אל החדר. פניהן הקטנות הביעו פחד ודאגה.
מליפיסנט גיחכה אל השלישייה. "שוטות אומללות שכמותכן! חשבתן שתוכלו לנצח אותי! אותי! אדונית כל הרשע כולו!"
סוף־סוף, הנסיכה אורורה היתה שלה.
אחרי כל השנים הארוכות האלה, הקללה שלה הרדימה את נסיכתן האהובה, בדיוק כפי שציוותה.
הניסיונות שלהן להגן עליה כשלו. מליפיסנט הסיטה את גלימתה אל צד אחד.
"ובכן, הנה נסיכתכן היקרה!" הוסיפה בקרקור ניצחון.
שלוש הפיות הטובות השתנקו לנוכח המראה הנורא. גופה חסר החיים של ורד־הבר היקרה שלהן היה מוטל על רצפת האבן הקרה. הנזר שלה היה מונח לצדה, כסמל נבואי לכך שהיא כבר לעולם לא תהיה מלכה.
פרק 1
הפיה האפלה
עורבים שחורים חגו מעל ועקבו אחר הפיה האפלה כשפילסה את דרכה בתוך היער העבות. עם כל צעד שלה העצים נעשו צפופים יותר. היער היה דבר חי, נע ונושם. שרכיו כרכו את עצמם סביב כל דבר בדרכה, ומבלי דעת יצרו חשיכה עמוקה ונוקבת כשלכדו את צמרות העצים והסתירו את השמים. בינות לצללים יכלה הפיה האפלה להרחיק מעצמה את ענפי העצים ואת המטפסים שניסו לאחוז בה. אף שלא הבינה את ההיבט הזה של הקסם שלה, היא השתמשה בו לטובתה. בניגוד למעשיות שסבבו את מליפיסנט, השרכים לא היו לגמרי נתונים למרותה. היא שמעה סיפורים על האופן שבו יכלה לשלוט בטבע, כיצד יכלה לשלוח יערות נוראיים להשמיד את אויביה. זה היה אירוני ביחס לאמת. הטבע קילל אותה בגין חטא מן העבר. הטבע היה האויב שלה וכך גם היער הזה.
אף על פי שיכלה לפקח על היער מבין הצללים, מליפיסנט לא היתה ממש בטוחה מה יקרה ברגע שתעזוב את חסות החשיכה שסיפקה לה חופת הצמרות שמעליה. היא תהתה אם תוכל לסלק מעליה את היער כשתצא אל מלוא חומה של השמש.
לעת עתה חשה סיפוק רב למראה הצמחייה בגון האזמרגד שקמלה ונסוגה מפניה למגע החום שנבע מהמטה שאחזה בידה. העצים שעל הצוקים הסמוכים חברו אל השרכים. העלווה התלכדה ויצרה צבא של חרבות שהופנו אליה.
אין דבר מפחיד יותר עבור יער מאשר איום באש.
הפיה האפלה צחקה ושילחה נחשול של אור ירוק אל הענפים, ואלה נסוגו מפני החום. היא ייחלה לכך שהיער ייתן לה סיבה לשרוף אותו כליל, אך התגברה על תשוקתה להרס והזכירה לעצמה את מטרתה ואת ייעודה.
מליפיסנט התרעמה על כך שנאלצה לצאת לנדודים בדיוק כעת. היא לא רצתה להיות כה רחוקה מהיפהפייה הנרדמת ומהנסיך חולה האהבה שאיים על תוכניותיה. רק לפני ימים אחדים נדקרה אצבעה של הנסיכה כשנגעה בכישור, בדיוק כפי שגזרה עליה הקללה שלה. היא ציוותה על משרתיה לחטוף את הנסיך פיליפ ולהביאו אל מרתפיה, שם יהיה רחוק דיו מהנסיכה הנמה. היא לא יכלה לאפשר לו להתערב בתוכנית המושלמת שלה. אך למרות זאת, נזקקה הפיה האפלה לעזרה. היא נזקקה למכשפות — מכשפות רבות־עוצמה שיוכלו לעזור לה להפוך את הקללה שהטילה על היפהפייה הנרדמת לקבועה, כדי שהנסיכה לא תתעורר לעולם. אם לא תוכל להרוג את הנסיכה, תיאלץ להסתפק בכך שתשכון לנצח בארץ החלומות. ולכן יצאה מליפיסנט אל ממלכת מורנינגסטאר.
כמה היתה רוצה לערוך את המסע בשיטה המועדפת עליה, לצוץ מבין הלהבות! אך היא רצתה שהמכשפות בארמון מורנינגסטאר יֵדעו שהיא מתקרבת. היא רצתה לתת להן זמן להתאבל על אובדנן של מכשפת הים ושל האחיות המשונות לפני בואה. מליפיסנט ידעה שעל סיבת ביקורה יאפיל פחד אם תופיע ללא אזהרה. ולכן לא מיהרה והתקדמה לאִטה אל ממלכת מורנינגסטאר בעקבות העורבים האהובים שלה. חופת הצמרות מעליה היתה כה צפופה עד שלא הצליחה לראות את הציפורים שעפו מעל, אך כוח הקסם העוצמתי שלה אִפשר לה לראות את הדרך שלפניה מבעד לעיניהן. היא אהבה את ההיבט הזה בקסם שלה יותר מכול. הוא גרם לה להרגיש כאילו היא עפה עם הציפורים, משוחררת מכבלי העולם הזה. אך מליפיסנט לא נזקקה לקסם כדי למצוא את דרכה. לבבותיהן של המכשפות משכו אותה אליהן, זורחים כאלומת אור בין שרידיהן של כמה מן המכשפות הגדולות ביותר של תקופתן.
מליפיסנט שלחה את דיאבלו לפניה כדי שיגיע ראשון אל ממלכת מורנינגסטאר. כשעף סביב הטירה היא יכלה לראות את היקף הטבח וההרס שהותירה אורסולה אחריה. המבצר העתיק, ששקע ונבלע בין שרידיה של מכשפת הים, נראה כמעט פועם מרוב שנאה. מליפיסנט לא אהבה את אורסולה ולא התאבלה על לכתה. למעשה, היא חשבה שלממלכות הרבות ביבשה ובים יהיה טוב יותר בלי מכשפה רודפת כוח וכסילה שכזאת. אורסולה סיכנה את חיי כולם כשיצרה כישוף כה מסוכן, שהאחיות המשונות סובלות כעת מהשלכותיו.
מליפיסנט לא יכלה לחזות את העתיד כמו כמה מהמכשפות והפיות, אך היא הבינה היטב את אופיין האמיתי של הבריות. היא חשה את כמות הכוח שצברה אורסולה והיתה משוכנעת כי מכשפת הים תבגוד באחיות. היא רק הצטערה על כך שהאחיות המשונות לא שעו לאזהרתה. בעבר רחשה לאחיות המשונות אהבה עמוקה, אך לאחרונה הן נעשו עבורה יותר כמו קרובות משפחה מרוחקות שבקושי יכלה לסבול, והיא ניסתה להתחמק מהן בכל הזדמנות. היא התאמצה לזכור אותן כפי שהיו פעם, לזכור איך אהבה אותן. אבל הרגש ההוא, אהבה, נותר בגדר זיכרון רחוק.
אולי מוטב כך. האחיות המשונות נהפכו למטרד מציק, הלכו ונעשו מטורפות יותר עם השנים. היא כבר לא יכלה להרגיש את נוכחותן בעולם, או בלבה, ולפתע חשה אליהן קרבה כפי שלא חשה זה זמן. היא ניסתה להיזכר כיצד הרגישה כשהיה לה אכפת מהן — או מכל אחד אחר לצורך העניין. אך היא לא הצליחה. ועכשיו האחיות היו אבודות מבחינתה, רחוקות מכדי שהקסם שלה יוכל להגיע אליהן. זה כמעט העציב אותה.
עצבות. הרגש הזה חמק ממנה זה זמן כה רב עד שהזיכרון שלה ממנו היה כמו של חלום רחוק. וזה היה המקום שבו נמצאו האחיות: בתוך חלום, אבודות, כל זכר להן נעלם לנצח מעולם הערוּת.
תועות בתוך חלום. לבדן.
מליפיסנט לא רצתה לחשוב על הדברים שהאחיות חלמו עליהם או איך נראה עולם החלומות שלהן.
החיים בעולם החלומות משמעותם הימצאות במקומות האפלים והעמוקים ביותר של התודעה. היא לא יכלה להעלות בדעתה אילו סודות קמו לתחייה עבור האחיות במציאות החדשה שלהן. היא נרעדה מן המחשבה על כך שהסיוטים של האחיות פלשו לארץ החלומות ותהתה אם הן ימצאו את ורד־הבר הנמה בפינה שלה בעולם החלומות.
ארורות יהיו האחיות האלה, עם המראות והחרוזים והטירוף שלהן! הן היו פשוט מוכרחות להציל את אחותן הקטנה והיקרה!
אך המלכה הזקנה במראה היטיבה לומר זאת.
"כמו רבים מאיתנו, מליפיסנט, האחיות הנתעבות האלה לא היו מסוגלות לחשוב בצלילות כאשר משפחתן היתה נתונה בסכנה."
מליפיסנט צחקה על המלכה הזקנה, שאותה הכירה בשם גרימהילדה. שדווקא היא תדבר עם מליפיסנט על משפחה... אבל היא החניקה את דבריה כאילו בלעה אבנים משוננות, כי לא רצתה לדבר עם המלכה הזקנה על בתה שלגייה, שעכשיו שיגשגה כמלכה בממלכה משלה.
עצם המחשבה על כך החליאה אותה.
איך זה לחיות חיים כה קסומים? להיות חופשייה מן המאבק שקרע ממלכות רבות כל כך? אבל חיים שכאלה התאפשרו הודות לכוחותיה של המלכה הזקנה, הלוא כן? איכשהו, כוחה היה אפילו גדול יותר כעת משהיה במהלך חייה. גרימהילדה שלחה את ידיה אל מעבר למסך המוות כדי להגן על בתה ועל משפחתה. אולי היה זה עונשה על כך שניסתה להרוג את שלגייה כשהיתה ילדה קטנה. כעת תפסה גרימהילדה את מקומו של אביה במראה המכושפת. לנצח תהיה השפחה של שלגייה, כפי שאביה של גרימהילדה היה פעם העבד שלה. הקללה שנגזרה עליה היתה להיות המגינה של שלגייה — ולעולם לא למצוא מנוחה. היא השגיחה על שלגייה כשישנה, הגנה תמיד על ילדיה ועל נכדיה. לעד הוטל עליה לשמח את הפרחחית הנתעבת הזאת ואת הצאצאים שהשריצה.
אהבתה של גרימהילדה לבתה רבצה בבטנה של מליפיסנט כמו אבן קרה. היא גרמה לה לחוש עקצוץ, והעקצוץ רמז לה שגם היא צריכה להרגיש אהבה. מעין רמיזה לכך שזהו דבר שהיה יכול לגעת בלבה. אך היא דחקה את החשד הזה אל המקום שאליו דחקה את כל החשדות האחרים ששכנו בבור שבבטנה. היא דמיינה אותם כמו חתיכות שבורות של מצבה, ותהתה איך כל החתיכות האלה מתחברות זו לזו וכיצד מישהו קטן כל כך מסוגל לשאת הרבה כל כך.
לפעמים חשה כאילו משקלן ימחץ אותה, אך זה מעולם לא קרה. היא הניחה שכל אחד שם נושא על עצמו את העול הפרטי שלו. נראה שזה המקום המושלם — קרוב ללב, אך לא באופן שמסכן אותו.
האחיות המשונות אמרו לה פעם שגם גרימהילדה שמרה את הכאב שלה בבטן. עבור המלכה הזקנה הכאב היה כמו זכוכית משוננת ששיסעה את קרביה. מליפיסנט תהתה מה גרוע יותר: כובד המשא שלה או הכאב של גרימהילדה.
האחיות המשונות היו אומרות שהן הכובד והן הכאב מסוגלים להרוס את הגופים שבהם הם שוכנים, אך מליפיסנט חשה כאילו הכאב שלה מקרקע אותה ושומר על יציבותה. בלי הכאב היא עלולה פשוט לרחף ללא שליטה.
האחיות המשונות פסקו כי אין לפגוע במלכה הפרחחית ובמשפחתה כדי לא להכעיס את גרימהילדה. אבל כעת שלגייה כבר לא היתה לגמרי בלתי פגיעה אל מול מעלליהן, הלוא כן? המלכה הזקנה גרימהילדה לא יכלה לשלוט בחלומות של בתה. הם לא היו תחת השגחתה. הם לא היו בתחום שליטתה.
החלומות היו שייכים לפיות הטובות ולשלוש האחיות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
