קשרים והקשרים

הקדמה למהדורה העברית

לעונג הוא לי לקדם בברכה את המהדורה העברית של הספר קשרים והֶקשרים. ברצוני לנצל הזדמנות זו כדי להציג את עצמי ולדון בכמה מנקודות הציון במסעי האישי והאינטלקטואלי שהוליך אותי לכתיבת הספר הזה. אתייחס גם להבנות החדשות בתחום הנוירוביולוגיה של ההתקשרות ולהשפעתן על גישתי לטיפול זוגי.

שתי מילות הכותרת, קשרים והֶקשרים, מהדהדות בעֲבָרי. אמי היתה בת למשפחת מהגרים מרוסיה לארצות הברית ואבי היה קורבן האנטישמיות, שכן בעֶטיָה נאלץ להפסיק את לימודי המשפטים. שניהם נאבקו כדי לשרוד, ולא אחת כשלו בנסותם להיטמע בפרבר של לוס אנג'לס, שבו היו האנשים עסוקים בעיקר בקניות ובגלישת גלים. חוויותי בשנות ילדותי המוקדמות עמדו בסימן מורכבותם של הֶקשרי תרבות, מעמד ואירועים אישיים. הדבר הקבוע בעולם משתנה זה היה הקשר המשפחתי: אחאים, בני דודים, הורים והורי הורים. משפחתנו המורחבת היתה כעין מועדון של דודניות ודודנים, שעמד במרכז עולמנו החברתי וסיפק לנו תמיכה בזמנים קשים.

ראשית הכשרתי כמטפל משפחתי מערכתי שיקפה את ההתנסויות הללו ואת הערכים שביסודן. תיאוריית הטיפול המשפחתי עמדה על כך שנתייחס אל הפרט בהֶקשר של המערכת המשפחתית שלו, וגרסה שמטרת הטיפול היא לאַחות קשרים בתוך המשפחה. תיאוריית המערכות (בייטסון, 1979) – חלופה אפיסטמולוגית לפסיכולוגיה הפרוידיאנית, הגורסת שהקונפליקטים הם הקובעים את חוויותיו הנפשיות של הפרט – קידמה את הרעיון האומר שהמשפחה או הזוג גדולים מסך היחידים המרכיבים אותם. רעיון זה תאם את התנסויותי בקרב בני משפחתי.

כשלמדתי אצל סלוודור מינושין, קרל ווייטיקר וּוירג'יניה סאטיר התוודעתי לאפשרויות השינוי הטמונות בטיפול על בסיס מערכתי. עם זאת זיהיתי במשך הזמן, בחלקים מסוימים של הגישה המשפחתית, היבטים מכאניסטיים והתמקדות יתר בהתערבויותיו המבריקות של המטפל. בהיותי גם משורר התבצרה בי הערכה רבה לעומק החוויה האישית ולעולמות השונים שמסוגלת הסובייקטיביות האנושית ליצור. בחיפוש אחר מעמקים אלו השקעתי את עצמי במחקרים הפוסט־פרוידיאניים (של מלאני קליין, דונלד ויניקוט ואסכולת קשרי־האובייקט הבריטית), אבל שום דבר לא משך את לבי עד שגיליתי את היינץ קוהוט ופסיכולוגיית העצמי שלו, המתבססת על מודל דו־כיווני של שני אנשים, מטופל ואנליטיקאי, הבונים את הטיפול בכוחות משותפים.

בהתייחסו להעברה כאל ביטוי לצרכיו האמיתיים של המטופל, ולא כאל פנטזיה או אמצעי הגנה, חולל קוהוט שינוי מקיף בעולמה של הפסיכואנליזה ההתייחסותית כולה. בהדגישה את האמפתיה כצורך מהותי בקשרים בין בני אדם, וגם כדרך לחקירת החוויה האישית, היתה לי פסיכולוגיית העצמי הקוהוטיאנית לכוכב הצפון, שעל פיו ניווטתי את חיי המקצועיים. האמונה שביסוד גישתי לטיפול זוגי היא שבני זוג נשואים זקוקים להתכַּווננות אמפתית הדדית, ושבמסגרת הטיפול הם ייטו יותר להקשיב ויהיו מוכנים יותר להסתגל אם יחושו שהמטפל מבין ללבם.

כאשר הגעתי לפסיכולוגיית העצמי הפסיכואנליטית באמצע שנות ה־80, זמן קצר לאחר מותו של קוהוט, שקק התחום חיים תודות להגותם היצירתית של ממשיכי דרכו, בייחוד רוברט סטולורו (1987, 1992) ותלמידיו, מפַתחי התיאוריה האינטרסובייקטיבית. הרגשתי שהתיאוריה האינטרסובייקטיבית מגשרת בין שני עולמותי: הטיפול המשפחתי והפסיכואנליזה, אף על פי שבשיחה אישית איתי הכחיש סטולורו את חובו לטיפול המשפחתי ולמורשת האפיסמולוגית של תיאוריית המערכות הכללית. התחלתי ליישם את התיאוריה האינטרסובייקטיבית בטיפול משפחתי (שדוק, 1997) וזוגי (שדוק, 1998).

התיאוריה האינטרסובייקטיבית עברה שינוי אפיסטמולוגי יסודי. בחלקו של דבר בהשראת מחקריהן של אסתר ת'לן ולינדה סמית' (1994), התיאורטיקניות שעסקו בחקר התפתחותם של תינוקות וילדים, סיגלו להם סטולורו (1997) ותלמידיו את השם "תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית". ת'לן וסמית' רתמו את תיאוריית המערכות הדינאמיות הלא־ליניארית לשירות היבטיה השונים של התפתחות האדם מינקותו, החל בלימוד ההליכה וכלה ביכולת הקוגניטיבית לייצג מושגים אבסטרקטים ייצוג סמלי. הן ראו את התפתחות האדם בכל רגע נתון כתוצר של משחק הגומלין בין הטבוע באדם מבטן ומלידה (nature) לבין מה שקשור בטיפוח (nurture) תכונותיו המוּלדות הללו במערכות דינאמיות לא־ליניאריות. מחקריהן קראו תיגר על ההיבטים הדטרמיניסטיים הקודמים של התפתחות האדם בנתיבים מוגדרים מראש.

הפרדיגמה החדשה של תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית, הרואה את החוויה האנושית כנובעת מפעולת הגומלין בין השכל, הנפש, הקשרים והסביבה החברתית, היא מקיפה ומשחררת כאחד. מנקודת מבט זאת תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית אינה תיאוריה של חוויה אישית, וגם לא תיאוריה ביולוגית או חברתית; הבחנות אלה מאבדות ממשמעותן. היא תיאוריה אופטימית במובהק: אי אפשר להחליט מראש או לקבוע את גבולות התפתחותו של האדם. המוות הוא הגבול היחיד.

הואיל ותיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית רואה את חיי הנפש של הפרט כשזורים לבלי הַפרֵד במערכות יחסים, אפשר לומר שאין בה סתירה בין מטרות הטיפול הפרטני לאלה של הטיפול הזוגי. הישגיו הטיפוליים של בן הזוג האחד עשויים לתרום לאלה של בן הזוג האחר, והתערבות המטפל, המסייעת ליחסים, עשויה להיות רבת ערך להתפתחותם האישית של שני בני הזוג כאחד. מבחינת הדינאמיקה של המערכות, אפילו יחסים שהגיעו למבוי סתום מסוגלים לעבור "שינוי פאזה" של המערכת הזוגית, להתארגן־מחדש מן היסוד ובאורח שאינו ניתן לניבוי ולהתקדם בדרך לריפוי. אפשרות מלהיבה זו היא המניעה אותי להמשיך בתהליך ולבחון מִגוון של גישות בטיפול הזוגי.

מחקרים נוירוביולוגיים חדשים בתחום התהוותן, התפתחותן והשפעתן של מערכות יחסים, שנערכו לאחר שיצא לאור ספרי קשרים והקשרים, הרחיבו את תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית. מחקרים אלה הולידו גישות חדשות בטיפול פרטני (ראו, למשל, וולין [Wallin] 2007, בּיבּי ולכמן, 2002) ובטיפול זוגי (למשל, ג'ונסון ו־וויפן [Johnson and Whiffen] (2003). שני ספריו של אלן שור [Schore] (1994, 2002) הם סיכום שימושי של מחקרים אלה.

עם הבולטים שבממצאי המחקרים הללו נמנים:

● עקרון הנוירופלסטיות. מבנה המוח משתנה כל העת בעקבות החוויות שחוֹוה האדם. מוחנו הוא תולדה של מארג חוויות עשיר, במיוחד אלה המתרחשות במסגרת של קשרים אינטימיים, והן מחוללות בו תמורות כל העת.

● הקשרים האינטימיים שאנו קושרים, מינקות עד זִקנה ושיבה, הם כור ההיתוך להתפתחותו של האדם. כל התפתחות המתחוללת בנו לאורך חיינו מתקיימת בהֶקשר של מערכת יחסים אינטרסובייקטיבית.

● מרכזיות הרגש. מחקרי מערכות היחסים והנוירוביולוגיה מאשרים את ההנחה שהוויסות הרגשי בין התינוק לדמות המטפלת הוא הבסיס לחוויית העצמי שלנו וליחסינו עם הזולת.

● תקשורת לא־מילולית. מאחר שמבחינה התפתחותית קודמות מערכות היחסים שלנו להיווצרות השפה, מהווה התקשורת הלא־מילולית שפה אוניברסלית (lingua franca) במערכות היחסים הללו. הקשר בין בוגרים נשמר אף הוא בדרך דומה באמצעות דיאלוג לא־מילולי, לרוב גם לא־מודע.

● התמדתם של סגנונות ההיקשרות. מחקרם של מרי מיין [Main] ואריק הסה [Hesse] (2005) מדגים את המִתאם שבין סגנונות ההיקשרות בינקות לבין דפוסי ההיקשרות בין בוגרים. בשפת המערכות יוצרים דפוסי ההיקשרות של ילדים מצבי־הימשכות (attractor states) ליחסים בין בוגרים. עם זאת חשוב להימנע מן הפיתוי להמחיש דפוסי היקשרות (בטוח, נמנע, אמביוולנטי, לא־מאורגן) כאילו היו "דברים" או מִבנים.

בהשראת מחקר זה אני נותן את דעתי במיוחד, בעבודתי עם זוגות, על דיאלוגים של מבטים ותנועות גוף המתקיימים בין בני הזוג ללא אומר ודברים. למשל, מבט של גינוי מצד בת הזוג בנושא הוצאת כספים הביא את אחד ממטופלי להסתגר בתוך התקף של זעם ועצב, שעמד בסתירה מובהקת למשאלתו המוּדעת להתקרב אליה וליהנות יחד איתה. חקירת אותו מבט – שלא היה אלא הרמת גבה זעופה והתעקלות קלה של השפתיים – הביאה אותי להבנת הקשר בינו לבין הזיכרון החבוי של מורת הרוח שחש בן הזוג בשעתו בעיניה של אמו, שהיתה מכורה לקראק, כאשר היה זקוק לה. מבט אחד, לכאורה בלתי מזיק, מצד בת הזוג הביא לחזרתה של חוויה לא־מודעת שבטראומת ילדות. נוסף על כך הניע אותי המחקר בדבר התמדתם של סגנונות קשר בינקות גם בחיי האדם הבוגר להקדיש תשומת לב רבה עוד יותר לדרך שבה משפיע עברו של כל אחד מבני הזוג בתחום יצירת קשרים על מערכת היחסים ביניהם.

לאחרונה מתמקדות מגמות כגון "הגישה הפסיכוביולוגית" של סטן טטקין [Tatkin] (סולומון וטטקין, 2011) בטיפול ישיר בחוויות ההתחברות הסמויות, שנועד להשפיע על מערכות הקשרים של זוגות בוגרים. בשיטת הטיפול של ד"ר טטקין יושב כל אחד מבני הזוג – וגם המטפל – בכיסא גלגלים משלו, והמטפל מכוון את תנועותיהם המתגלגלות של השלושה (לרבות תנועותיו־הוא) באופן שיציין או תיחום גבולות או יצירת קִרבה. הכְוונה ישירה זו ברמה הנוירולוגית ליצירת חוויות קשר חדשות מבקשת לערער את מערכת היחסים הגדולה יותר ולאפשר לה, ולכל אחד מבני הזוג בנפרד, להתארגן מחדש ולעלות על מסלולי צמיחה והתפתחות חדשים. אף שזוהי גישה שונה לחלוטין מזו המתוארת בספר, המדגישה את בניית האמפתיה בין בני הזוג, היופי שבתיאוריית המערכות טמון, בין השאר, ביכולתה להכיל מִגוון של גישות. גישת המערכות האינטרסובייקטיבית, המתמקדת ברגישויות יותר מאשר בטכניקה, פתוחה תמיד לשינויים שמקורם בהתפתחויות תרבותיות ומדעיות חדשות.

תקוותי היא שעם הוצאתה לאור של המהדורה העברית תתרומנה חוויותיהם הייחודיות של המטפלים הישראלים להתפתחותה של גישה זו ותסייענה למטופלים לספק את צורכיהם האנושיים הבסיסיים: מציאת מקלט ונחמה במערכת היחסים שלהם.

רשימת מקורות

Bateson, G. (1979). Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Hampton Press.

Beebe, B. & Lachmann, F. (2002). Infant Research and Adult Treatment. Hllside, NJ: The Analytic Press.

Johnson, J. and Whiffen, V. (Eds). (2003). Attachment Processes in Couple and Family Therapy. New York: Guilford.

Main, M., Hesse, E. & Kaplan, N. (2005). Predictability of Attachment Behavior and Representational Processes. In K.E. Grossman, K. Grossman & E. Waters (Eds), Attachment From Infancy to Adulthood: Lessons From Longitudinal Studies. (pp 245-304). New York: Guilford.

Schore, A. (1994). Affect Regulation and the Origin of the Self. Hillsdale NJ: Erlbaum.

– – (2003). Affect Regulation and the Repair of the Self. New York: Norton.

Wallin, D. (2007). Attachment in Psychotherapy. New York: Guilford.

מבוא

הנושא המרכזי בספר זה הוא המגמה לכלול דברים (inclusion), ובמיוחד הצורך לכלול את הסובייקטיביות של המטפל כרכיב מהותי בחיי הנפש המתהווים של המטופל, ואת קשריו האינטימיים של המטופל כחלק ממוֹקֵד הטיפול. במבט מקיף יותר מדובר בכלילת הֶקשרים הולכים ומתרחבים – היסטוריים, התייחסותיים וחברתיים – בתוך הבנתנו את החוויה האישית.

המדע במאה העשרים, שצמצם את המבט שהוא שולח עד היותו מכוון לאטומים ולגֶנים מבודדים, תרם לנו תרומה שאין ערוך לחשיבותה. הפסיכואנליזה הקלאסית, תוך שהיא מַדירה פרטים "לא שייכים" מחיי המטופל ובוחרת להתמקד בתוצרי הנפש שאינם מתוּוכים באמצעות בקרה מוּדעת – חלומות, פנטזיות, העברות – הצליחה לשפוך אור על עולמו הלא־מוּכּר של הלא־מודע. אך היה לכך מחיר: ברגע שביצעה הַדָּרָה (exclusion) של ההקשרים הנחווים שבהם פועלים אותם אטומים וגֶנים, והנפש בכלל זה, והוציאה אותם מתחום התעניינותנו, היא החמיצה את הבנת ההשפעות הממשיות של תבונתנו ושל כוונותינו החיוביות על העולם הריאלי. כפי שכתב המשורר וויליאם קרלוס וויליאמס (1963): "גירושין / הם סימן לידע בתקופתנו" (עמ' 28).

"גירושין" כאלה מתחילים במה שכינו רוברט סטולורו וג'ורג' אטווד (1992) "המיתוס של הנפש המבודדת", שלפיו "הפרט מתקיים בנפרד הן מעולם הטבע הפיזיקלי והן ממעורבות עם בני אדם אחרים" (עמ' 7); הקרע בחיי הזוגיות בא לידי ביטוי בשיעור גדל והולך של מערכות נישואין שעלו על שרטון.

ברמה האישית והמקצועית כאחת שאיפתי היא לנסות לשנות את אקלים הגירושין הזה, על כל משמעויותיו וביטוייו. כמטפל נמשכתי תמיד הן לעבודה עם זוגות ומשפחות והן לתיאוריות המתייחסות לקשר כאל העיקרון המרכזי המארגן את חיינו; במיוחד נמשכתי לתיאוריות הפנומנולוגיות, קרובות־החוויה, של פסיכולוגיית העצמי ושל הגישה האינטרסובייקטיבית, המבקשות לגשר על הפער שבין ההפשטה התיאורטית לבין ההשתקעות האמפתית בחיי המטופלים שלנו.

בהיותי משורר, השתדלתי למצוא שפה שתיצור חיבור חיוני אל העולם במקום לבודד אותנו מאחורי חומות של רטוריקה והפשטה. ולאור כתיבתי על ולמען זוגות שמערכות היחסים שלהם הגיעו למבוי סתום, או נעשו כָאוטיות ובלתי מסַפקות, ניסיתי (בספרי הקודם, ממבוי סתום לאינטימיות, 1998) לספק הֶקשר של הבנה, המבוסס על פסיכולוגיית העצמי ועל תיאוריית המערכות המשפחתית, המאפשר לרדת לעומקם של הצביון והדינאמיקה של הצרכים והפחדים הלא־מוּדעים של בני הזוג ולאופן שבו פועלות מערכות היחסים השונות כמכלול שנועד להגן עליהם מפני כאב רגשי.

ספר זה הוא שלוחתה של אותה שאיפה. שתי מילות שמו מתייחסות למגמה לכלול דברים. המילה הֶקשרים (contexts) מתייחסת לעמדה האפיסטמולוגית של הספר – המתנגדת להשקפה שלפיה החוויה האישית עומדת בסימן הדטרמיניזם (למשל עקב אירועי הילדות המוקדמת), כלומר נוגדת את הראייה המהוּתנית של האישיות. העמדה הנקוּטה בספר זה היא ראיית הנפש, בכל רגע נתון, כתוצר של הֶקשרים מרובים וחופפים הנוגעים לעברו של האדם, למערכות היחסים שלו ולקשריו החברתיים. אי אפשר להבין את החוויה האישית במנותק מהֶקשרים אלו, ובכללם ההֶקשר של המטפל הצופה במטופל ומשתדל להבינו. אני תומך בטיפול הֶקשרי הכולל את מערכות היחסים החשובות בחייו של המטופל, ובמיוחד את מערכות היחסים שבין בני זוג.

המילה קשרים (connections) מביאה אותנו אל המגמה ההתייחסותית בפסיכואנליזה, החל בפֶרֶנצי וסאליוון, דרך התיאורטיקנים הבריטיים בתחום יחסי־האובייקט, עבור אל היינץ קוהוט ופסיכולוגיית העצמי וכלה בתיאוריות העכשוויות של רוברט סטולורו, ג'ורג' אטווד ועמיתיהם בתחום האינטרסובייקטיביות. כל האסכולות הללו מדגישות שמערכות היחסים הן הגורם המארגן המרכזי של חיי הנפש, כשם שהן הגורם המרפא בפסיכותרפיה.

כמה הנחות יסוד עומדות בבסיסה של גישת המערכות האינטרסובייקטיביות לטיפול זוגי.

● החוויה האישית מוטבעת מיסודה במערכת יחסים אינטר־ סובייקטיבית.

סטולורו (1977) קורא לכך, ברוח מבודחת למחצה, פסיכולוגיה של "אף אחד". התפיסות בדבר העצמי הקבוע, העולם הייצוגי הקבוע והפתולוגיה שאינה ניתנת לשינוי מפַנות את מקומן לגישה הגורסת כי החוויה האנושית היא לעולם תוצר של יחסים דינאמיים בין החוויה התוך־נפשית לבין החוויה הבין־אישית.

● את התיאוריה האינטרסובייקטיבית, שהתפתחה מתוך חקר הדיאדות תינוק/דמות מטפלת ומטפל/מטופל, אפשר להרחיב ולהחיל על הבנת מניעיהם של זוגות ומשפחות.

העקרונות הראשיים הם: מרכזיות הרגש בחוויה האנושית; הרעיון שלפיו מערכות יחסים הן מערכות של ויסות הדדי; מרכזיותה של האינטרוספקציה האמפתית כעמדת ההקשבה בטיפול זוגי; והתפיסה בדבר ההעברה הדו־קוטבית, שלפיה החוויה האנושית במערכות יחסים מיטלטלת כל הזמן בין ציפייה לחוויות חדשות מעודדות־התפתחות לבין החשש מפני חזרתן של חוויות טראומטיות מעכבות־התפתחות מן העבר.

● אם שני בני הזוג נמצאים בחדר הטיפול, מפיקים שניהם תועלת מן החוויות מעודדות־ההתפתחות שחווה אחד מבני הזוג.

למעשה, אותו גל גיאות של הזוּלתעצמי (selfobject) מרים את כל הספינות גם יחד. גילוי של אמפתיה או הענקת חוויות זולתעצמי לאחד מבני הזוג יוצרים הֶקשר של פתיחוּת ושל פגיעוּת, הפועל בסופו של דבר לטובת שני בני הזוג.

● טיפול פרטני עלול ליצור ניכור במערכות יחסים חיצוניות ולעתים אף לחבל בהן.

האפשרות שתתפתח הערצה למטפל הפרטני עשויה ליצור חוויה מעודדת־התפתחות. אך בן הזוג של המטופל עלול להיראות חיוור בהשוואה למטפל הפרטני, שיצטייר כדמות אידיאלית. האמפתיה שמגלה המטפל הפרטני עלולה לעתים ללבוש צורה של האשמה או כעס כלפי בן זוגו של המטופל. ואילו טיפול זוגי ממקד את המטופלים במטלה ההתפתחותית העומדת על הפרק, כגון העמקת הקשר האינטימי תוך כדי גילוי סובלנות לאכזבות הבלתי נמנעות.

● טיפול זוגי הוא שיטת טיפול שלא נעשה בה שימוש במידה מספקת, בעיקר לא כשיטה המועדפת לטיפול בבעיות ובפתולוגיות של הפרט.

גרוטשטיין (1999) עורך השוואה מאלפת, בתארו את שיטות הטיפול הקלייניאניות כמבוססות על מטאפורת גמילתו של התינוק, ואת שיטות הטיפול הקוהוטיאניות כמדגישות את יצירת ההיקשרות והחיבור הרגשיים. הטיפול הזוגי המתואר בספר זה תורם לשתיהן: חקירה אמפתית של חוויותיו של כל בן זוג יוצרת קשר למטפל, וחוויות הזולתעצמי הנוצרות בחדר הטיפול מטַפחות חוויה של קשר מחודש בין בני הזוג. נוכחותן של כמה מציאויות סובייקטיביות בחדר הטיפול מאפשרת, מעצם מהותה, "גמילה" מן התמיכה והאמפתיה הבלעדית של המטפל. התחלפותן של חוויות ההיקשרות עם חוויות המעודדות התאמה לנקודות מבט אחרות היא ההופכת את הטיפול הזוגי לשיטה התורמת הרבה לעידוד ההתפתחות.

בחמשת הפרקים הראשונים של הספר מובאת סקירה תיאורטית של גישת המערכות האינטרסובייקטיביות:

פרק 1, "המיתוס של הטיפול המבוּדד", קורא להרחבת מסגרת הטיפול הפסיכואנליטי באופן שתכלול את מערכות היחסים שחוֹוה המטופל.

פרק 2 מביא את מושגי המפתח בתיאוריה האינטרסובייקטיבית, הכוללים את השקפתה על הפסיכואנליזה, על מבנה העולם הסובייקטיבי ועל התפתחותן והיווצרותן של מחלות.

פרק 3, המתבסס על הנחתו של קוהוט (1984) בדבר קיומם המתמשך של צורכי הזולתעצמי לאורך כל החיים, מתאר את הכמיהות לזולתעצמי, ואת האכזבות שהן מנחילות, כעומדות בבסיס החוויה הזוגית.

פרק 4 מתאר את הצד השני של המטבע: את ההעברות המשתלטות על מערכות היחסים כאשר מתייחסים בני הזוג זה לזה לא כאל מקור לחוויות הזולתעצמי שאליהן הם כמהים, אלא כאל מקור לכאב וטראומה, המשחזרים הקשרים פתוגניים מן הילדות.

פרק 5 מיישם את תיאוריית המערכות הדינאמיות והלא־ליניאריות בהבנת מערכות של קשרים אינטימיים ומתבסס על מחקריהם של פסיכולוגים התפתחותיים (תֶ'לֶן וסמית', 1994) ועל מחקרים בהתנהגותם של תינוקות (בּיבּי ועמיתיה, 1988, 1992, 1994, 1996).

פרק 6 מתאר את עמדת ההקשבה האמפתית/אינטרוספקטיבית, העומדת בלב גישת המערכות האינטר־סובייקטיבית.

פרק 7 מספר על התנהלות הטיפול הזוגי, תוך הדגשת שישה תחומי מיקוד: בניית אמון; טיפוח יכולת האינטרוספקציה; מתן פירושים מערכתיים; העצמת הסביבה המחזיקה (holding environment); יצירה מכוּונת של התנסויות מעודדות־התפתחות; חיזוק ההיקשרות.

פרק 8 מביא מודל המשלב טיפול פרטני עם טיפול זוגי.

פרק 9 מיישם את גישת המערכות האינטרסובייקטיבית בטיפול המשפחתי.

פרק 10 מעלה גישה שמטרתה לעצור את שעתוקם של מחזורים פתוגניים באמצעות השפעה על הדמות המטפלת במגוון של הֶקשרים טיפוליים.

בחרתי להביא כמוטו בראש הספר שורה של וולט וויטמן, שהוא אולי המשורר האולטימטיבי של ההֲכָלָה. העצמי שעליו כתב וויטמן בשיריו היה עצמי "המכיל את המרוּבֶּה", ועם זאת היה זה העצמי הייחודי שלו. הפרדוקס שעליו נבנית יצירתו של וויטמן הוא המונח בבסיסה של גישת הטיפול הזוגי המתוארת בספר שלפנינו: לעולם לא נוכל להיות אנו עצמנו יותר מאשר כשאנו מִתעַלים מעל לתפיסותינו המוקדמות לגבי העצמי שלנו, ומניחים לעצמנו להשתנות באמצעות קשרינו עם אדם אחר.

1

המיתוס של הטיפול המבוּדד

ריצ'רד ובֶּת' הופנו אלי על ידי המטפל של בנם. ריצ'רד הגיע לטיפול כדי "לבחון אם אפשר להציל את נישואיו, שהחזיקו מעמד זה כעשרים שנה", לאחר שבעלה של אשה שעבדה אצלו התקשר לבֶּת' וגילה לה שבעלה ניהל רומן עם אשתו.

בֶּת' הגיעה לפגישה הראשונה במצב של שכרות קשה. בהבליעה מילים סיפרה שהיא שותה בהתמדה זה כמה שבועות ושהיא הפכה לאלכוהוליסטית. האלכוהול הגביר את תחושת המרירות שלה. היא גינתה את ריצ'רד בעוקצנות בכל פעם שניסה לדבר, בהשמיעה הערות כמו: "למה שלא תספר את זה ליפהפייה שלך?". ריצ'רד, מצידו, לא חש כמדומה חרטה אמיתית על הרומן שניהל. כמה פעמים העיף בי מבט של שותף לצרה, כאומר: "אתה רואה עם מה עלי להתמודד?" הוא גם טרח לספר לי, בשלב מוקדם, על מספר הסניפים בעסק שבבעלותו. עם זאת ראיתי בפניו, מדי פעם בפעם, ארשת אחרת: מפוחדת וחסרת אונים כשל ילד קטן.

כבר בהתחלה חשתי חרדה לגבי מקרה זה; היא גברה כאשר בשבוע השני של הטיפול בא אלי ריצ'רד לבדו וסיפר לי שבֶּת' מאושפזת בבית חולים עם אבחנה של כשל כלייתי. נוסף על היותה אלכוהוליסטית היא היתה גם חולת סוכרת. בֶּת' חזרה לטיפול בשבוע שלאחר מכן, מדוכדכת במקצת אבל מרירה לא פחות.

היה זה מפַתה, בשלב מוקדם של הטיפול, להגן על עצמי ממערבולת רגשותיהם על ידי אבחונם כזוג נרקיסיסטי/גבולי (סליפּ, 1988). דבר זה היה מרחיק אותי מן השדה האינטרסובייקטיבי, הכולל אשה במצב התפרקות קיצוני, שהחריף עם שתייתה כדי להתנחם; גבר מפוחד התר אחר הסיפוק הרגשי היחידי הזמין לו – הערכת הישגיו המקצועיים (והמיניים); ומטפל מבוהל, הנאבק לשמר את תחושת היכולת שלו לנוכח מבול הרגשות המאיים להציף אותו ולנוכח מצבה של בֶּת', הנתונה בסכנת חיים.

אך אילו התממשה נסיגה זו, היא היתה מסיטה אותי משתי ההנחות המשתמעות מכותרת הספר הזה: ההנחה שאי אפשר להבין בני אדם בנפרד מן ההֶקשרים שלהם, וההנחה שהמוטיבציה המשותפת לכל בני האדם היא הכמיהה לקשר רגשי שאפשר לסמוך עליו. יהיו אשר יהיו המקורות למה שאני מכנה הנרקיסיזם של ריצ'רד, אין להבינם אלא מתוך התנסויותיו בקשר שלו עם בֶּת', ולמעשה גם לא בנפרד מן ההקשר של שיחת הטלפון שניהל אתי ומנוכחותו בקליניקה שלי. כמו כן אין להבין את "המצב הגבולי" של בֶּת' אלא כ"תופעה הנוצרת בשדה אינטרסובייקטיבי – שדה המורכב מעצמי שביר ופגיע, הנמצא בקשר עם זוּלַתעצמי קמאי וכושל'' (סטולורו, אטווד וברנדשפט, 1987, עמ' 130).

בעודי נלחם בפיתוי להגן על עצמי באמצעות תגיות אבחון, שקלתי גם את גיוסם של כוחות טיפוליים נוספים: מרכז טיפולי לגמילה מאלכוהול וטיפול תרופתי לבֶּת', וטיפול פרטני לשניהם. התברר שבֶּת' היתה כבר במרכז שכזה והתנסתה ב"תוכנית שנים־עשר הצעדים", ללא הצלחה. כמו כן התברר שהיא טופלה על ידי פסיכיאטר במשך שנים, טיפול נפשי וטיפול תרופתי גם יחד. גם ריצ'רד טופל טיפול פרטני ממושך. לאמיתו של דבר, כל אחד מבני הזוג האשים את המטפל של בן זוגו בהחמרת הבעיות בזוגיות. שניהם עשו שימוש בטיפול הפרטני שלהם כבמקור לתקיפת בן הזוג, בהערות כגון: "המטפל שלי כבר שנים אומר לי לעזוב אותך".

כנגד הלחץ לעשות שימוש באפשרויות אלו ניסיתי לחזק את מחויבותי המרכזית: להתבונן בהתנסויותיו של האדם מתוך עולמו הסובייקטיבי ולא מחוצה לעולם זה (אטווד וסטולורו, 1984). אף כי השיקולים הפילוסופיים המונחים ביסודה של מחויבות זו (אטווד וסטולורו, 1984; סטולורו ואטווד, 1992; אורנג', אטווד וסטולורו, 1997) נגעו ללבי בשנים שבהן למדתי על הגישות האינטרסובייקטיביות, השיקול שלי כאן היה הרבה יותר מעשי. האפיסטמולוגיה הקלינית שלי סיפקה לי נקודת מוצא להתחלת העבודה, וגם הפיחה בי תקווה ביחס לאפשרות ליצור קשר אמפתי כלשהו בתוך שדה אינטרסובייקטיבי שכולו חרדה ממשית למראה העדר כל קשר.

כשהתחלתי לחקור כיצד חוֹוה כל אחד מבני־הזוג את היחסים, נחשף מימד אחר – שניהם היו מחוברים לזוגיות שלהם, ושניהם לא נואשו ממנה. ריצ'רד הציע לקיים שלושה מפגשים בשבוע, תוכנית שיושמה החל בשבוע השלישי של הטיפול.

לאור מצבה החמור של בֶּת' החלטתי להתחיל בה. מנקודת מבט אובייקטיבית נראתה בֶּת' די מעורערת. כמה ממחשבותיה היו חסרות לכידות ורצף, והכוונות שייחסה לכמה מן ההתנהגויות של ריצ'רד נראו לי פרנואידיות. ריצ'רד אמר לי שהוא חושד ששנות שתייתה הרבות גרמו לה לנזק אורגני. אך מחֵקר חוויותיה של בֶּת' מנקודת המבט הסובייקטיבית שלה הצטיירה תמונה אחרת: הנושא המרכזי אצלה היה תחושת בגידה גורפת, לא רק עקב אי־נאמנותו של ריצ'רד, אלא בעיקר בשל ההכחשות והשקרים שהתלוו לרומן. בשנה שבה התרחשה הבגידה הגיעה בֶּת' למצב שבו לא בטחה עוד ברגשותיה ובמחשבותיה נוכח הכחשותיו של ריצ'רד: "הייתי מעמתת אותו עם כל מיני אי־התאמות, והוא היה משכנע אותי שאני סתם ממציאה דברים".

תחושת הדה־פרסונליזציה והתפרקות האישיות של בֶּת' החלה להיראות סבירה בעיני באור זה. התנהגות "אורות הגאז" של ריצ'רד (ניסוחה של בֶּת', המתייחס לסרט בשם "אורות הגאז" משנת 1940, בכיכובם של אינגריד ברגמן ושרל בּוּאייה, שבו מנסה הבעל לשכנע את אשתו שהיא מאבדת את שפיותה תוך שהוא מתעתע בה באמצעות התגברות והיחלשות תאורת הגאז), שִחזרה באורח טראומתי את הנסיבות ההתפתחותיות הפתוגניות של ילדותה, שבהן "השתבשה יכולתה להאמין בתפיסתה הסובייקטיבית את המציאות, מכיוון שתחושותיה כללו מידע מאיים על הדמויות ההוריות שלה" (סטולורו ואטווד, 1992, עמ' 95).

בהקשר זה, של כשל זוּלַתעצמי עמוק (קוהוט, 1971, 1977), נראו זעמה של בֶּת' והתקפותיה על ריצ'רד פחות כניסיון להענישו או להתנקם בו ויותר כניסיון נואש להיאחז במציאות של חווייתה הרגשית. צעקותיה והתקפותיה סיפקו לה, ולו גם לשעה קלה, את התחושה שמחשבותיה ורגשותיה הם תקֵפים. חזרתי שוב ושוב על הבנתי את השפעותיו ההרסניות של העדר האישור מצד ריצ'רד לתחושותיה של בֶּת' בהערות כגון: "את מספרת לי שכל עולמך התערער", או "נשמע כאילו הגעת למצב שבו את לא בוטחת עוד בתפיסתך". פניה של בֶּת', שהיו מעוּותים מהתרגשות, החלו מתרככים, והתפרצויותיה פחתו בהדרגה. מדי פעם עדיין היה עליה להאשים את ריצ'רד לשם גיבוש העצמי שלה. אבל בהדרגה התחלפו האשמותיה בבדיקה רגועה יותר של חוויותיה בתחום הזוגיות והרגשתה בעניין הרומן. כשלושה שבועות מתחילת הטיפול הודיעה בֶּת' שהיא הפסיקה לשתות. אני מאמין שלעובדה שאִפשרתי לה לחוות את תיחום העצמי שלה (סטולורו ואטווד, 1992), תהליך שבו מקבלים מחשבותיו של האדם ורגשותיו אישור ומוכרזים כתקֵפים, היה חלק מכריע בהתחייבותה להפסיק לשתות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*