יוזמת ז'נבה מבט מבפנים

מבוא

קבוצת אנשים ונשים, רובם בגילאי ארבעים עד שישים, וכמה ילדים הצטלמה למזכרת ב־13 באוקטובר 2003 בפתח המלון הירדני, רגע לפני שעלתה לאוטובוס. שום דבר בהופעתם לא העיד שאין הם עוד קבוצת תיירים שבחרה לנפוש לחופו של ים המלח. שום דבר ביחסים שבין חברי הקבוצה לא העיד כי הם באים משני עמים שהיו שקועים בעימות דמים, גל נוסף במאבק שהחל לפני כמאה ועשרים שנים. שעתיים קודם־לכן הם חתמו באחד מאולמות המלון על מכתב לשרת החוץ של שווייץ לו צירפו מסמך ארוך בן חמישים עמודים: יוזמת ז'נבה. דגם מפורט של הסכם שלום ישראלי־פלסטיני שעליו נשאו ונתנו כשנתיים. הדרמה המתוארת בספר זה ממחישה כיצד יכול להסתיים המשא על הסדר קבע ישראלי־פלסטיני.

הם נכנסו לאולם לטקס החתימה כשבאוויר תלויה ועומדת תחושה מעורבת. לבושם היטיב לבטא אותה. אחד השרים הפלסטינים לבש חליפה חומה ונראה מתוח. אחרים לבשו לבוש ספורטיבי קליל מהסוג המאפיין נופשים במלון. הם נראו כאילו נעצרו באולם לרגע בדרכם לבריכת השחייה. רוב הנוכחים לבשו חולצות מעומלנות, חגיגיות משהו, אך ללא עניבה וז'קט. הייתה תחושה של הישג אך לא תחושה של אופוריה. פריצת דרך? אכן. אך מה אורכה של הדרך להפיכת היוזמה למדיניות וכמה זמן ייקח להפוך את המדיניות למציאות? על כך תהו כולם כשהם מודעים למעשה חסר התקדים שעשו.

יוזמת ז'נבה היא יותר מאשר סימולציה של משא ומתן בתנאי מעבדה. השתתפו בה שחקנים שהמשיכו מאותו שלב שהם עצמם הפסיקו במסגרת המשא ומתן הרשמי. התפקיד שהם ייעדו לעצמם לא הסתיים עם חתימת היוזמה. בסיום המודל הם נרתמו להפוך את היוזמה למציאות.

לא חזיתי מראש את ההתפתחויות. בשנת 2000 לקיתי באופטימיות יתר ובנאיביות באשר ליכולת לחתום על הסדר קבע, שמקורן בחוסר ניסיון ביורוקרטי ובהיעדר מידע על המתרחש בחדרי חדרים. בהמשך השתדלתי ללמוד מניסיוני. לאורך הדרך לא הייתה לי מסקנה מוצקה ומוכנה מראש שעמה הלכתי. כפי שמראה הספר עמדתי השתנתה, ולא רק היא. גם דעת־הקהל הישראלית וזו הפלסטינית, וגם עמדות הנושאים ונותנים השתנו. לכן ספר זה נושא עימו מסר אופטימי. אפשר להשתנות, וצריך לשנות עמדות.

הייתי עֵד מעורב וצופה שנטל חלק באירועים שעליהם אני כותב ושאותם אני חוקר, ולכן ניתן לראות ספר זה כסוג של אנתרופולוגיה פוליטית, שבמסגרתה החוקר מפנה את מבטו גם כלפי עצמו ולא מתבונן רק באחרים. זהו מבט אישי שלי שאינו בהכרח זהה לזה של חברַי לצוות יוזמת ז'נבה. אני מודע לקשיים הנובעים מכך שיוזמת ז'נבה נחתמה לפני שנתיים בלבד וחסרה פרספקטיבה כדי להעריך נכונה את המהלך, קל וחומר את תוצאותיו והשלכותיו. למרות זאת, רק בודדים יחלקו על כך שיוזמת ז'נבה הצליחה למצב את עצמה כמסגרת התייחסות עיקרית וכחלופה של הסדר קבע ישראלי־פלסטיני. יוזמת ז'נבה עומדת בניגוד למדיניות של מהלכים ישראליים חד־צדדיים הנכפים על הפלסטינים ובניגוד למדיניות המבקשת לנהל את העימות במקום לפתור אותו.

ספר זה מתבונן ביוזמת ז'נבה מבפנים ומבחוץ בעת ובעונה אחת. הוא מתאר את עליותיה ומורדותיה מנקודת־מבטו של שותף ליוזמה, ויחד עם זאת מתבונן בה במבט אנליטי, תוך השוואתה למקרים דומים של דיפלומטיה אזרחית, כפי שמציגה אותם ספרות המחקר האקדמית. בה בעת הספר נושא אמירות ברורות על יחסיה של מדינת ישראל עם הפלסטינים שבשליטתה ועל הדרך שבה אפשר לשנותם. אדם אחד חתום על ספר זה אבל בעצם יש לו שני מחברים: מומחה מקצועי ואזרח מעורב. שניהם מספרים על התהליך שבו הם מעורבים ומנתחים אותו. ככותב הספר וכחוקר אני מודע לבעייתיות שבכפילות זו ולאי־יכולתי להפריד באופן חד בין שני המחברים. כל שיש באפשרותי לעשות הוא להודות בכך ולהציג את כפל התפקידים בפני הקורא לשיפוטו.

בכתיבת הספר נעזרתי לא רק בהתנסותי האישית כמשתתף וצופה בתהליך היווצרותה של יוזמת ז'נבה, אלא גם בקלטות שתיעדו את שני מפגשי המשא ומתן של הצוותים הרחבים, ליד לונדון, בפברואר ולחוף ים המלח, באוקטובר 2003. המצלמה סייעה לי היכן שזיכרוני בגד בי. היא גם נכחה בדיונים שבהם לא נטלתי חלק. תודתי נתונה לעמיתי ממטה ז'נבה בתל־אביב שהעמידו לרשותי את הקלטות. אני גם חייב תודה עמוקה לד"ר יוסי ביילין ולאל"מ [במיל'] שאול אריאלי שקראו חלקים נכבדים מכתב־היד והעירו הערות מועילות וחשובות. ללא הערותיהם המחכימות וניסיונם העשיר בכתיבה ובעריכה של הפרופסורים גבי שפר וברוך קימרלינג מהאוניברסיטה העברית, ג'ואל מגדל מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל וד"ר מוטי גולני מאוניברסיטת חיפה לא הייתי יכול להעמיד לפני הקוראים טקסט זה. למותר לציין שכל האחריות למשגים עובדתיים, שיפוט וניתוח מוטעים היא כולה שלי.

קרן ריץ' לחינוך לתרבות ולרווחה סייעה בהפקת הספר. תודתי הרבה נתונה למר אבנר אזולאי מנהל הקרן.

את המפות לספר שירטטה בכישרונה הרב ורד שתיל על בסיס עבודתם של שאול אריאלי ושרי מוטרו להם אני אסיר תודה על עזרתם.

את האינדקס הכין יואב וינפלד ואני מבקש להודות לו על המאמץ שעשה.

קטעים אחדים מספר זה פורסמו על־ידי כמאמרים או נכללו בספרים שפרסמתי בעבר. כל הקטעים הללו עברו עריכה מחודשת כדי להכלילם בספר זה.

הספר מוקדש לבני משפחתי - רבקה, אריאב, ענב, תאנה ואמיר שחוו את היעדרותי התכופה מהבית בגין המהלכים שתוארו לעיל. אני תקווה שהקריאה בספר תהווה פיצוי מה על החסך.

פרק ראשון: הדרך מטאבה לז'נבה

החשיפה

שר המשפטים יוסי ביילין עזב את שיחות טאבה בינואר 2001 עם תחושת החמצה. עוד מאמץ אחד והצדדים - הישראלי והפלסטיני - היו מגיעים להסכם על עקרונות הסדר הקבע. השתתפותו של ביילין בצוות המשא ומתן נכפתה למעשה על ראש הממשלה דאז אהוד ברק בידי מפלגת מר"צ הקואליציונית. יאיר צבן, ראש הצוות האסטרטגי של המפלגה, ומנהיגה השר יוסי שריד פגשו את ברק והודיעו שמר"צ תתמוך במועמדותו של שמעון פרס בבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2002 אם הוא לא ימלא אחר שני התנאים הבאים: ישראל תשתתף בשיחות טאבה, המשלחת הישראלית לשיחות תורחב ויוקם קבינט שלום בממשלה. כפי שקורה לעיתים תכופות בפוליטיקה, גם כאן הנושא הפוליטי־אישי והנושא המדיני התערבו זה בזה. הוקם קבינט שלום בהשתתפות פרס והגיעו לטאבה גם השרים יוסי שריד ויוסי ביילין שברק הדיר אותם בתקופה המכרעת מלקחת חלק פעיל ומשפיע בשיחות עם הפלסטינים. אליהם צורף השר אמנון שחק, שבניגוד לביילין ושריד, נטל חלק בשיחות המרכזיות ואף נכלל במשלחת הישראלית לקמפ־דייוויד. אבל השפעתו של שחק על ברק הייתה כמעט אפסית.

שיחות טאבה הניבו התקדמות בשתי סוגיות בלבד: גבולות מדינת פלסטין ופליטי 1948. אמנם בסוגיה הטריטוריאלית ההתקדמות כבר הושגה לאורך המשא ומתן - שהחל שנה קודם לכן - אולם רק בטאבה הוחלפו רשמית מפות בין הישראלים לפלסטינים (המפות מוצגות אצל Klein 2003: 113-112). הפערים בין שתי המפות לא היו גדולים כבשלבים הקודמים של המשא ומתן, עת הצדדים הציגו מפות לא־רשמיות. אמנם נושא הפליטים זכה להתייחסות רטורית מרשימה כבר בשיחות קמפ־דייוויד אך רטוריקה מרהיבה מצד השר בן עמי, חבר הכנסת דן מרידור או היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין אינה בחזקת משא ומתן. בטאבה בלבד החל הלכה למעשה המשא ומתן הרציני בסוגיה. בראש הצוות הישראלי לנושא הפליטים עמד ביילין. הוא הביא עימו רעיונות חדשים וצוות מדיני מנוסה שכלל, בין היתר, את עוזריו דניאל לוי וגידי גרינשטיין שעסקו בסוגיית הפליטים באופן אינטנסיבי במסלול המגעים הלא־רשמיים וכמו כן במסגרת עבודת המטה שנערכה בארגונו של יוסי ביילין - הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ה־ECF). הנושאים ונותנים הוותיקים, ובראשם השר בן עמי ומנהל לשכת ברק העורך דין גלעד שר, נשחקו במהלך המשא ומתן המייגע שניהלו מאז אפריל 2000 ונשאו עימם את אכזבות שלביו הקודמים. גלעד שר אף חשב שהסכמת ברק ללכת לטאבה הייתה טעות ביסודה שכן לא הייתה לו לגיטימציה ציבורית לקבל החלטות מרחיקות לכת. ברק איבד את הרוב הקואליציוני שלו עם פרישת מפלגת ש"ס ועמד על סף בחירות, שנראה היה כבר אז כי הוא יפסיד בהן לאריאל שרון.

מעבר להסכמה ללכת לשיחות טאבה בהרכב מורחב, ההשפעה של מר"צ על ברק הייתה מינימלית. על־פי עדותו שלו, ברק לא התכוון להגיע לסיכומים בשיחות טאבה ואף הורה לגלעד שר, ראש המשלחת הישראלית, לא לקיים מפגשי תיאום בין חברי תת־הצוותים של המשלחת הישראלית. ערב סיום כהונתו, ברק אף העביר בממשלה החלטה המסירה מעל הפרק את כל ההצעות לפלסטינים שהועלו על־ידיו במהלך המגעים. כך גם עשה הנשיא קלינטון בטרם יצא את הבית הלבן ביחס להצעותיו מדצמבר 2000 (שר 2001, רובינשטיין ואחרים 2003, רבינוביץ' 2004, אריאלי ופונדק 2004, בן עמי 2004, ביילין 2001, מיטל 2004, פונדק 2001,Pressman 2003, Klein 2003, Enderlin 2003, Pundik 2001, Ross 2004, Hannieh 2001, Beilin 2004, Swisher 2004, Agah et. al. 13 and 27 June 2003, Matz 2003, Morris et. al. 2003, Shamir 2005,).

רשמית, הנושאים שעלו לדיון בטאבה לא חייבו איש אך הודות לשני אנשים הם נחרטו כעובדות פוליטיות קיימות שיהיה קשה למחוק אותו מהתודעה: שליח האיחוד האירופי מיגל מורטינוס ויוסי ביילין. מורטינוס, איש נמרץ ומאמין גדול באפשרות לכונן שלום בין ישראל לסוריה ובין ישראל לפלסטינים, סיים לסכם באוגוסט 2001, בסיוע משתתפים משני הצדדים את נקודות ההסכמה והמחלוקת בשיחות טאבה. למעשה, מסמך מורטינוס מסכם את כל שלבי המשא ומתן הרשמי על הסדר הקבע. ניתן לזהות בו את השכבות הגיאולוגיות של המגעים בין הצדדים, ומכאן חשיבותו. המסמך הגיע במקרה לידי עקיבא אלדר עיתונאי "הארץ". במטוס לישראל, בסיום אחד המפגשים שלו עם פלסטינים, קיבל אלדר לידיו לעיון קצר את המסמך מידי אחד המשתתפים הפלסטינים. אלדר עמד מיד על חשיבותו וניצל את העובדה שלא הוטלה עליו שום הגבלה מלבד להחזיר את המקור לבעליו עד תום הטיסה. אלדר צילם את המסמך במצלמה דיגיטלית ופרסם אותו ב־15 בפברואר 2002. מי שלא קורא את מסמך מורטינוס כרקוויאם יכול להתייחס אליו כנקודת מוצא להמשך המאמץ להגיע להסדר סופי בין הצדדים. יוסי ביילין היה מעוניין בכך, והוא מצא בשר ההסברה הפלסטיני יאסר עבר רבו שותף לדעה זו.

לא לחינם הבנות ז'נבה אינן קרויות הבנות ביילין־עבד רבו. הבנות ז'נבה אינן תוצר של איש אחד מכל צד אלא של צוות רחב ומגוון. הרושם העולה מן המסמך הוא שיוסי ביילין למד את לקחי הבנות ביילין אבו־מאזן ומלכתחילה בנה צוות מגוון ואימץ דרך פעולה שונה מזו שנקט בשנים 1995-1994 (ראו להלן).

בנובמבר 1999 ניסה ביילין לשכנע את אהוד ברק, שכחמישה חודשים קודם־לכן נבחר לראש ממשלה, להשתמש במסמך כמסגרת לשיחות להסדר הקבע שברק הצהיר שבכוונתו להשיג. ברק סירב משום שחשב שהמסמך מרחיק לכת בוויתוריו. עקב הזיהוי של ביילין עם המסמך, הוא הודר בידי ברק מהשתתפות משמעותית בשיחות להסדר הקבע. לאמיתו של דבר, דחה ברק את המסמך מספר פעמים במהלך המחצית הראשונה של שנת 2000. פעם אחת היה זה בעקבות הצעתו של אבו מאזן לברק לפתוח במגעים סודיים בין שליחים אישיים מטעמם. הנושאים ונותנים האקדמאים מטעמו של אבו מאזן, אחמד ח'אלידי וחוסיין אע'א, ביקשו בלונדון, שם הם מתגוררים, מעו"ד גלעד שר, שליחו של ברק, להעמיד את המסמך, שאותו הם סיכמו שש שנים קודם־לכן עם אנשי ביילין, בבסיסו של משא ומתן גלוי או חשאי. שר, בשם ברק, דחה זאת על הסף (שר 2001: 63, בן עמי 2004: 32, אחמד ח'אלידי למחבר בינואר 2004). העניין עלה גם בשיחות אבו מאזן עם אמנון שחק, שליחו של ברק, ובפגישותיו של אבו מאזן עצמו עם אהוד ברק. כל זאת ללא הועיל. עמדותיו של ברק היו רחוקות מרחק רב מאלו שסוכמו במסמך ביילין־אבו מאזן. ומבחינה טקטית העדיף ברק באביב 2000 לפתוח במגעים חשאיים עם יו"ר המועצה המחוקקת אבו עלא, מתחרהו הפוליטי של אבו מאזן בתקווה להשיג ממנו את אשר אבו מאזן סירב לתת לו. לשיחות אלו הוא שלח את השר לביטחון פנים בן עמי, המתחרה הפוליטי המובהק של שר המשפטים ביילין ושל שר החוץ דוד לוי. התרגיל של ברק השיג מטרת־משנה פוליטית: רכישת נאמנותו של בן עמי, אך נכשל בהשגת מטרתו העיקרית. לא הייתה פריצת דרך להסדר קבע והצדדים לא הגיעו לסף חתימה. לפיכך, עמל ברק על עיצוב ועידת קמפ־דייוויד כוועידת לחץ מאסיבית וישירה - ישראלית ואמריקנית - על ההנהגה הפלסטינית. גם כאן ברק נחל הצלחה טקטית בלבד. הנשיא קלינטון אימץ את הטקטיקה שהציע לו ברק וזנח את רעיונותיו המקוריים באשר לניהול הוועידה והתכנים שאמור היה להניח על שולחנה סמוך לפתיחתה.

מסמך ברוח מסמך ביילין־אבו מאזן היה אמור לחכות לצדדים בוועידת קמפ־דייוויד. מסמך ביילין־אבו מאזן המקורי הועבר לבית הלבן ביוני 2000 כאשר תוכננה הוועידה. הנשיא קלינטון רצה להניח בפתח הוועידה מסמך פשרה מטעמו שאף זה נבנה על בסיס הבנות ביילין־אבו מאזן. אולם, הוא אימץ בסופו של דבר את קו הפעולה שהציע ברק. ניתן רק לתהות מה היה קורה לו נשאר קלינטון נאמן לתוכניתו: האם ההיסטוריה שלנו הייתה נראית טוב יותר? לדברי עוזריו, קלינטון חזר בו משום שהעריך מאוד את הסיכון הפוליטי שנטל על עצמו ברק, עת הגיע לוועידת קמפ דייוויד ביולי 2000 עם קואליציה ממשלתית מתפרקת ועם לוח זמנים לחוץ. המשא ומתן הגלוי להסדר קבע עם הפלסטינים החל בינואר 2000 ובאפריל נפתח ערוץ השיחות הסודיות. בשני המסלולים לא הושגה פריצת דרך משמעותית. ככלל, המשא ומתן עם הפלסטינים החל באיחור כיוון שברק העדיף את המסלול הסורי על פני הפלסטיני, בין היתר, משום שקיווה להשיג הסכם עם סוריה ולבודד את הפלסטינים. אי־רצונו של ברק לוותר לסורים בשאלת הריבונות על הרצועה הצפון־מזרחית של חוף הכינרת חתם את המשא ומתן והעמיד את ברק בפני לוח זמנים דוחק. ה־13 בספטמבר נקבע על ידי ערפאת כתאריך יעד להכרזה חד־צדדית על מדינה פלסטינית, אם לא ניתן יהיה להגיע לכך באמצעות הסכם עם ישראל. הבחירות לנשיאות ארצות־הברית בנובמבר איימו להוציא את הנשיא קלינטון מכלל פעולה. קלינטון חשב שהוא חייב לקבל את קו הפעולה שהציע מי שלוקח על עצמו סיכון פוליטי בסדר גודל שכזה (רובינשטיין ואחרים 2003, Agaha et. al.13 and 27 June 2003; Shamir 2005). בדיעבד, זו הייתה גם טעותו. עמדותיו של ברק והטקטיקה של המשא ומתן שהציע הובילו למבוי סתום. בדיעבד, ניתן לומר שעל קלינטון היה לנצל את תלותו של ברק בו כדי לאלצו לקבל את הפשרה שאותה חשב לנכונה. מה גם שקלינטון נכווה מידי ברק כמה חודשים קודם־לכן, עת חזר בו ברק מהבטחתו לקלינטון ביחס לנסיגה ישראלית מלאה מרמת הגולן. כך מנע ברק מקלינטון להשיג פריצת דרך עם הנשיא אסד, שככל הנראה הייתה מביאה את ישראל ואת סוריה לחתימת חוזה שלום ביניהן. ההסבר שנתן ברק לרגליים הקרות שקיבל היה קשייו הקואליציוניים. קלינטון לא שכח את המרורים שברק האכיל אותו בשלהי 1999 ובראשית 2000, ונתן לכך ביטוי חריף ברגעי כעס ותסכול בקמפ דייוויד. אולם רוב הזמן לא הסיק קלינטון את המסקנה שאם ברק נעצר מסיבות קואליציוניות בראשית שנת 2000, קל וחומר שאין בידו ללכת קדימה לאחר התמוטטות הקואליציה שלו ארבעה חודשים אחר־כך, והגיבוי האמריקני לא יעזור לדחוף אותו קדימה אלא אם יכפה זאת הנשיא. אזרחים מן השורה והיסטוריונים רשאים להתבונן לאחור, אבל מנהיגים נתבעים להסתכל אך קדימה. קלינטון עשה זאת באיחור, בדצמבר 2000, והמתווה שלו שימש כנקודת המוצא לשיחות טאבה בינואר 2001.

הנה כי כן, הבנות ביילין־אבו מאזן עשו דרך ארוכה ונפתלת עד אשר החלו להשפיעו על עיצוב המדיניות. ההבנות לא פורסמו רשמית, לא נערך מסע לגיוס תמיכה ציבורית בהן והן גם לא נתמכו רשמית מטעם ישראל והרשות הפלסטינית. הבנות ז'נבה, אשר עומדות במרכז ספר זה, הובאו, לעומת זאת, לרשות הרבים מתוך מחשבה תחילה. המידע על קיומן של שיחות ביילין ועבד רבו, במטרה לגבש דגם מפורט של הסדר הקבע, פורסם בידי כמה בעלי טורים בעיתונות הישראלית במהלך השנתיים שבהן הן התנהלו.

כמקובל בישראל, בראשית הייתה ההדלפה. הדלפות הן חלק מן התהליך הפוליטי, מניהול אירוע פוליטי ואמצעי לשיווקו. ההדלפה לא נועדה להגן על הדימוי הפטריוטי של ביילין ועבד רבו, ולא כדי להעמיד בצל מסלולי הידברות אחרים או כדי להגן עליהם על־ידי הסטת שימת־הלב לעבר המתפרסם ובכך לשמור על חשאיות הערוץ 'האמיתי'. אלו הן טקטיקות מוכרות (Agha et al 2003: 186-88) אך לא הן אשר הניעו את מדליפי יוזמת ז'נבה. במקרה זה יצרה ההדלפה שקט תעשייתי. עצם הפרסום מנע סקרנות מזיקה וביטל את יצר החשיפה המתעורר לנוכח מהלך סודי. מנהלי ערוץ ז'נבה לא הסתירו את קיום המגעים ומטרתם. ערוץ ביילין־עבד רבו, כפי שכונה בתקשורת, לא היה כבר סוד. הטיוטות של ההסכם נחשפו בפני עיתונאים ופוליטיקאים בכירים. ביילין אף סיפר על כך באופן כללי למנהל לשכת ראש הממשלה דב ויסגלס. התארכות השיחות על יוזמת ז'נבה וחילוקי־הדעות שנתגלו בהן הורידו את מפלס העניין של התקשורת שחיפשה כותרת מושכת יותר. מה גם שרבים מהכתבים שידעו על המגעים פקפקו ביכולת להגיע לכלל הסכמה מלאה על כל הנושאים ואף הקניטו כמה מהמשתתפים הישראלים שרחשו אופטימיות. ביילין ואנשיו פיזרו 'טיפים' לעיתונאים נבחרים תמורת הבטחה שהם יוכלו לצאת עם הסיפור אם וכאשר הצדדים יחתמו על ההסכם. 'הטיפים' חוללו שקט תעשייתי בקרב התקשורת והמערכת הפוליטית, והצדיקו את ההשקעה כאשר הגיעה שעת הקמפיין.

כאשר הגיעו השיחות לשלב מתקדם הוכן בידי הפרסומאים דרור שטרנשוס וכאמל חוסייני תיק קמפיין ישראלי־פלסטיני ותוכנו הוצג לצדדים בשיחות שנערכו בווקינג שמדרום ללונדון, בפברואר 2003. מפגש זה כונס כיוון שהייתה תחושה שהנה־זה חותמים, ועם החתימה יש להכין את שיווק המסמך לציבור ולבעלי השפעה בזירה הפוליטית. בבסיס התיק עמד ניתוח יתרונות המסמך וחסרונותיו מבחינה שיווקית לכל אחד משני קהלי היעד העיקריים. הקמפיין תוכנן במגמה להביא לידיעת הציבור הישראלי והפלסטיני את המסמך המלא ולעורר דיון ציבורי.

מלכתחילה היה ברור ליוזמי הערוץ שהשיווק הוא חלק מהעניין ומנהל הקמפיין הוא חלק מהצוות הישראלי, כמו גם עמיתו הפלסטיני. הוחלט לנהל קמפיין ישראלי וקמפיין פלסטיני מתואם, לדבר בקול אחד למרות הציפיות השונות של שני קהלי יעד נפרדים, ולהגיע למקסימום בתי אב. במקביל, תוכנן ליצור מעגלי תמיכה רחבים כדי להפקיע מידי בעלי האינטרס בהמשך המצב הקיים את המונופול על הדיון הציבורי ולמזער את יכולת המניפולציה שלהם. על־פי התוכנית שהוצגה בשיחות ווקינג־לונדון, תחילה יסוכם המסמך, שבשלב זה כונה 'ז'נבה 1'. לאחר כחודשיים של התארגנות אדמיניסטרטיבית וגיוס אישים בולטים שיביעו נכונות לתמוך בהסכם, תוכנן לקיים טקס חתימה פומבי ובינלאומי - 'ז'נבה 2', אירוע שיפתח מסע ציבורי. ערב הטקס הבינלאומי המסמך אמור היה להיחשף בהדרגה ולהינתן לראשי השלטון בישראל וברשות הפלסטינית. על־פי התכנון, לאחר טקס החתימה עתיד היה להיפתח, כאמור, מסע ציבורי ותקשורתי. המסמך אמור היה להיות מופץ לכל בית אב, והייתה גם כוונה להפעיל מוקד מידע ופניות הציבור שבו ישבו ישראלים ופלסטינים יחדיו. לוח הזמנים של תוכנית הקמפיין הסתיים חודש וחצי לאחר טקס החתימה. מעבר לכך לא הוצגו בשיחות ווקינג־לונדון שום תוכניות וספק אם הן היו קיימות כלל ועיקר.

הודות לראש הממשלה אריאל שרון, חשיפת המגעים עם הפלסטינים החלה מוקדם מן המתוכנן והייתה אינטנסיבית ומוצלחת מהמשוער. לא ברור מה הביא את שרון ב־8 באוקטובר באסיפת בחירות מטעם הליכוד בבת ים להכריז כי השמאל מתאם פעולות עם הפלסטינים מאחורי גבה של הממשלה בעיצומה של מלחמה. בשעת ערב מוקדמת של אותו יום התכנס צוות המשא ומתן למפגש הכנה במשרדו של איש העסקים אבי שקד. בקור־הרוח האופייני לו תרם אבי שקד רבות כדי שהיוזמה תקרום עור וגידים. כאשר ישבנו בחדר הישיבות המאובזר של משרדו נראו גוש דן והשפלה ממרומי מגדל המשרדים, יפים ושלווים למרות שידענו כי למעשה הכול רועש וגועש שם למטה. מלמעלה גם בלותה של תל־אביב אינה זועקת, בפרט לא בלילה עת החשיכה מאפרת את העיר. פחות מעשרים וארבע שעות לאחר־מכן אמורים היינו לצאת לסבב שיחות מסכם בירדן, אך כשהתכנסנו עדיין לא ידענו האם שלטונות ישראל יאשרו לפלסטינים לצאת לירדן. ביילין ועמרם מצנע, שהיה שותף לגיבוש ההסכם, הפעילו את קשריהם בממסד הביטחוני וייתכן שגם הופעל לחץ חיצוני מצד המארחים הירדנים ונותני החסות הבינלאומית ובראשם השוויצרים. לא מן הנמנע שאף המצרים היו בתמונה. שהרי לאחר ששמע את הדיווח הטלפוני של עבד רבו על החתימה המתוכננת הציע אוסמה אלבאז, יועצו המדיני של הנשיא מובארך, לארח את המפגש בקהיר או בשארם אל־שייח. אלבאז גם רצה להשתתף אישית במפגש המסכם שבו יחתמו הצדדים על המסמך. אבל הפלסטינים העדיפו את חופו הירדני של ים המלח בשל קרבתו לרמאללה. המערכת הפוליטית הפלסטינית עברה בה בעת משבר ממשלתי נוסף והאישים הבכירים במשלחת הפלסטינית רצו להיות בקרבת המרכז הפוליטי שלהם ברמאללה ולחזור לשם במהירות אם יהיה צורך. ניתן להניח שהפעילות הענפה הזו הגיעה לידיעת המודיעין הישראלי ומישהו בצמרת התעורר ומשך בפעמוני האזעקה לאחר כשנתיים של תרדמה ואי־עמידה על המתרחש בערוץ מגעים זה. האיש המרכזי באמ"ן ואחר־כך מתאם הפעולות בשטחים, האלוף עמוס גלעד, זלזל בעבד רבו (דרוקר ושלח 2005: 235, 356) ולא העריך את הצד הישראלי ליוזמת ז'נבה.

כל יציאה של החברים הפלסטינים לחו"ל או כניסתם לתחומי ירושלים אושרה בידי שלטונות הביטחון הישראליים לאחר הגשת בקשה ממשרדו של ביילין. מערכת הביטחון טיפלה במאות בקשות מסוג זה במהלך שנות אוסלו. תעשיית המגעים הישראליים־פלסטיניים היא אינטנסיבית, ומקיפה, למשל, גם קבוצות של מורים, מומחי מים וכלכלה, אנשי תקשורת, סטודנטים, מנהיגים צעירים, וחברי ליכוד וש"ס שנפגשו עם אנשי פת"ח ופעילים בחברה האזרחית הפלסטינית. נוצרה מערכת מפגשים ענפה (Klein 2003: 23־31; Adwan and Bar On, 2004; IPCRI 2002, Is Oslo Alive? 1998), וכנראה שהמערכת המודיעינית התקשתה לברור את התבן מן הבר. נראה שרק בשלב האחרון התעשתה המערכת הישראלית ועמדה על השוני שבערוץ ז'נבה, אך זה היה מאוחר מכדי לעצור את המהלך. בה במידה ייתכן ששרון הגיב בכעס ובתסכול בלי שום תכנון מוקדם. אולם, מי שסבור שראש ממשלה פועל תמיד בשיקול־דעת, רשאי להניח ששרון תכנן את המהלך והתכוון מלכתחילה לעשות דה־לגיטימציה ליוזמה. בכל מקרה, הדבר לא עלה בידו. אדרבא, התקפתו נוצלה בידי אנשי הקמפיין בצד הישראלי.

התקפתו של שרון פורסמה לראשונה במהדורת האינטרנט של העיתון "ידיעות אחרונות" [YNET] באותו הערב שבו נאמרה ומיד גם פורסמה שם ההדלפה הראשונה על הנסיעה לירדן ומשתתפיה. מכאן שניהול הערוץ באמצעות הדלפה הצליח מעל למשוער. למחרת הצטרפו כלי־התקשורת האחרים, ובעיקר "קול ישראל" שאולי קיבל עידוד מלשכת שרון, אליה מקושרים בכירי רשות השידור הממלכתית. מרגע זה ואילך, ההדלפות שיצאו מאנשי השיווק שהיו בירדן, דרור שטרנשוס, ניסים דואק עוזרו ואורי זכי, דוברו של ביילין, היו חלקיות ומקוטעות, לעיתים שלא במכוון. הם לא הצליחו להדביק את קצב הדיונים, ולעקוב אחר השינויים שחלו בטיוטת המסמך. זאת ועוד, המידע שהיה בידי עיתונאים ישראלים והותר לפרסום, לאחר החתימה לא היה מעודכן בשינויים של הרגע האחרון. למשל, נדב אייל מ"מעריב" החזיק טיוטה של המסמך ולאחר החתימה פרסם אותה כלשונה למרות שלא היה זה הטקסט המלא, והמעודכן. רשימת המשתתפים שפורסמה כללה אנשים שמסיבות שונות לא יכלו להגיע לירדן ברגע האחרון. לעיתים השמועות הקדימו את המציאות. בשעה מוקדמת של מוצאי שבת (ה־11 באוקטובר 2003) סיפרו החברים הפלסטינים על ידיעה שמקורה בירדן, לפיה היוזמה נחתמה שעה שהיו עדיין כמה סלעי מחלוקת בין הצדדים. בעקבות הידיעה באה תגובתו החריפה של האני אל־חסן, חבר הוועד המרכזי של פת"ח ולשעבר שר הפנים. הוא כינה את המשלחת הפלסטינית 'בוגדים'. ייאמר מיד שהם לא גילו התרגשות רבה מדבריו.

מנהלי ערוץ ז'נבה לא היו בטוחים שבירדן אכן ייחתם המסמך. הם גם לא היו בטוחים שיוכלו לשלוט על הדיווחים לתקשורת אם יותר הרסן וכל אחד מחברי המשלחת ייעתר לקריאות הטלפון שהופנו אליו מאז פרסום הידיעה על הנסיעה. פרסום לא־אחראי עלול היה לשבש את המהלך כולו. לפיכך, באוטובוס לירדן התבקשו הישראלים לא להתראיין וגם לא לגלות לשם מה נסעו. סיפור הכיסוי היה נסיעה למפגש נוסף במסגרת קואליציית השלום. כמו כן נאמר כי ייתכן והכתב המדיני של "קול ישראל" שוהה במלון לחופשת חג ויש להיזהר ממנו. במלון נשמר עבור שתי המשלחות אגף מבודד שהגישה אליו נחסמה לתקשורת. כאשר הגיעו הישראלים למלון התברר שערכם עלה מאוד בעיני הפלסטינים. הם ראו בהתקפתו החריפה של שרון אות וסימן לכך שעדיין נודעת למחנה השלום הישראלי השפעה, וכדאי ללכת למהלך משותף עימו. לראשונה זה שלוש שנים, הם אמרו, הצלחתם להוציא את שרון משלוותו.

לפרסום המוקדם נודעה השפעה חיובית נוספת על הדיונים בירדן. הוא יצר ציפיות ומסגר את המשתתפים. אם היו בצד הפלסטיני מחשבות לברוח מסיכום ומחתימה מחמת הוויתורים שנדרשו להם, או משום שההכרעה הייתה צריכה להתקבל בעיצומו של משבר פוליטי אצלם, עתה הדבר היה קשה יותר. גם הצד הישראלי היה צריך לשקול את מחיר פיצוץ השיחות מחמת אי־הסכמה בנקודות המחלוקת שהתגלעו בדיונים בירדן. פיצוץ השיחות בשלב שבו הן חשופות לכול והציפיות לסיומן היו רבות היה קובר סופית את תקוות השלום. אם אין יכולת הסכמה בין שתי הקבוצות הללו ובין ביילין לעבד רבו, לא תיתכן פשרה בין שני העמים. זה היה יכול להיות המסר. יוסי ביילין ניסח זאת כך: אם יושג הסכם הוא יהיה וירטואלי כיוון שלא מדובר במגעים רשמיים. אבל הכישלון יהיה ממשי. אכן, הייתה אפשרות שכך יהיה. הדיונים בירדן לא היו קלים, והפשרה הושגה רק בבוקר יום ראשון, כמה שעות לפני ששבנו לישראל. בטרם הושגה הסכמה עלתה לדיון האפשרות לחזור ולהיפגש כעבור שבועיים, למרות שכך היו הצדדים מפסידים את תמיכת השוויצרים. לשרת החוץ השוויצרית היה לוח זמנים מאוד דחוק. הבחירות הכלליות בארצה עמדו בפתח ולאחריהן חג המולד. מסע הבחירות עמד להיפתח באמצע אוקטובר ויכולתה לסייע בתקופת בחירות הייתה מוגבלת. ערב היציאה לירדן קיבלו ביילין ועבד רבו מכתב רשמי משרת החוץ המאשר את התחייבותה לממן את הקמפיין הציבורי ואת טקס החתימה - אם יצליחו הצוותים להגיע הפעם לסיכום. מנוסח המכתב, כמו גם מהמסרים בעל פה, היה ברור שאם לא תהיה עמידה בלוח הזמנים השוויצרי, ייסוג משרד החוץ בברן ולא ייתן את תמיכתו.

לא היה להם קל לשוויצרים. במשך תקופה ארוכה הם קיוו שהנה הנה באה החתימה, אך ציפייתם הייתה לשווא. חדשות לבקרים מחלוקות ישנות הועלו מחדש ומחלוקות חדשות צצו לפתע. לשוויצרים היה קושי להסתגל לדחייתם של מפגשים מתוכננים מחמת אי־הנפקתם של אישורי יציאה בידי ישראל לפלסטינים. גם תרבות המשא ומתן ודפוס העבודה הפלסטיניים היו רחוקים מציפיותיהם. לעיתים התסכול השוויצרי נגרם בשל גורמים שלא היו בשליטת צוותי המשא ומתן, כגון אירועים צבאיים, פעולות טרור ומשברים פוליטיים שמנעו מהפלסטינים להתכונן כראוי. לאורך השנה האחרונה של המשא ומתן הציבו השוויצרים לוח זמנים מחייב אך הצדדים לא עמדו בו. אמצע אוקטובר היה להזדמנות אחרונה. בסופו של דבר מסגרת זו, יחד עם הפרסום התקשורתי שלה, הביאו לסיום מוצלח של המהלך.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*