המפקד

הקדמה

מנחם בגין הוא מגדולי המנהיגים שקמו לעם היהודי בעת החדשה. בבואנו להגדיר את מנהיגותו הייחודית נצביע, מן הסתם, בראש ובראשונה על המהלך האמיץ ופורץ הדרך שהוביל בסוף שנות השבעים לעשיית שלום עם מצרים, צעד ששינה את פניה של מדינת ישראל ואת פני האזור כולו. אלפים המתהלכים בינינו חבים את חייהם להחלטתו של בגין ולאומץ לבו של נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת; אך לא רק השלום, גם צניעותו הנדירה של האיש ויושרו הבלתי מתפשר הם אות ומופת הזכורים עד עצם היום הזה.

אך בתוך כל אלו, דומה שלעתים נדחקת לקרן זווית תקופת היותו של בגין מפקד האצ"ל. כשהוא מבוקש ונרדף, מחליף זהויות וכינויים, ביודעו שאם יילכד יסיים את חייו בירייה או בתלייה, לא הרפה בגין מהמאבק למען הקמתה של מדינת ישראל, תוך שהוא מבליט תכונות אופי שמעטים ניחנו בהן. ערב מינויו למפקד האצ"ל התגלעו חילוקי דעות בארגון והתגבש מחנה שלא תמך בצעד, בעיקר חברי המשלחת לארצות הברית, אך "גם המתנגדים בארגון המחתרתי למינויו של בגין כמפקד האצ"ל", מתאר ד"ר יעקב מרקוביצקי בעבודתו המרשימה, "הבינו כי האיש, שהיה בעל דעות עצמאיות, הצטיין בתכונה כפולה: תפיסה מדינית מעמיקה, והבנה ביטחונית וצבאית נרחבת. אף לא אחד מראשי התנועה הרוויזיוניסטית בארץ־ישראל, כמו גם בתנועה הלאומית על כל מרכיביה וסיעותיה הפוליטיות, לא ניחן בכושר הביטוי של בגין. הוא התבלט ביכולתו לקרוא נכון את המציאות הבין־לאומית, ובמיוחד היטיב לנתח את מלחמת העולם ואת מהלכיה הטקטיים והאסטרטגיים".

בגין היה נחרץ במאבקו למען שחרורה של ארץ ישראל, ואף דאג להדגיש זאת לא אחת במאמרים שונים ובנאומים. הוא גרס באופן בלתי מתפשר, כפי שמתאר ד"ר מרקוביצקי, כי המפתח להצלת יהודי אירופה הוא פתיחת שערי ארץ־ישראל. "אצל בגין הרגשנו את הישירות שהוא באמת מדבר בשם כל אותם היהודים המושמדים", סיפר לימים ישראל אלדד, כפי שהוא מצוטט בעבודתו של ד"ר מרקוביצקי.

בגין תפס את המאבק על הארץ ואת השיבה אליה במונחים מקודשים ממש, כשגבורתם של לוחמים היסטוריים – אנשי מצדה, המכבים והחשמונאים, למשל – מעניקה לו השראה ומודל שאחריו יש ללכת במאבק בכובשי הארץ. הוא סבר כי השלטון הבריטי איבד את הלגיטימיות שלו, וכעת יש לגרום לסילוקו באמצעים מזוינים. עם זאת ידע כי מאבק צבאי בלבד לא יספיק. "זו תהא מלחמה מדינית שתתנהל באמצעים צבאיים", אמר – וניבא גם את שדה המערכה של שנות האלפיים. "לפיכך דרושה הסברה מדינית מתמדת, שתלווה את הפעולות הצבאיות; הסברה יסודית מוקדמת שתבהיר לכול מדוע ולמה החלו הפעולות הצבאיות".

מטרתו של בגין הייתה, בסופו של דבר, לכפות מהלך מדיני באמצעים צבאיים, כיאה למי שראה את עצמו בראש ובראשונה מנהיג מדיני. "המקרה שלנו היה מיוחד במינו", מצטט אותו ד"ר מרקוביצקי. "בצאתנו למרוד בעול השעבוד הייתה בנו התחושה, כי לעמנו אין למעשה מה להפסיד, זולת 'הסיכוי' לטבח... זו הייתה אמת והכרת האמת אשר הגבירה את כוח ההקרבה של המורדים לאין שיעור... אווילית היא ההנחה, כי המרד לא היה אלא "הרפתקת גבורה" של "נואשים", שרק במקרה לא הסתיימה במפלה או בשואה... המרד התבסס לא רק על רגש טבעי, אלא גם על שכל בריא, על היגיון מדיני, או על מדיניות הגיונית. הרגש הוליד את הגבורה; ההיגיון יצר את האסטרטגיה: האסטרטגיה הבטיחה את הניצחון".

נדבך מרכזי נוסף באישיותו של בגין, שחובה על כל אחד מאיתנו ללמוד ממנו וללמד אותו, הוא שמנחם בגין, איש המוסר שהתנגד לפגיעה בחפים מפשע, גם נאבק בכל דרך אפשרית כדי למנוע מלחמת אחים. אחדותו של עם ישראל הייתה בעיניו ערך עליון, והוא פעל שוב ושוב נגד כל אפשרות שיהודי ירים יד על אחיו. כך היה עם הקמת המדינה, עת הודיע כי האצ"ל נוטש את דרך המאבק המחתרתי ומחויב לחוקיה של המדינה העברית החדשה. בדבריו הורגשה התפעמות עזה מן המצב החדש שבו קמה מדינה לעם היהודי; וכך גם בפרשת אלטלנה, בה הוכיח בגין כי בראש מעייניו עמד הרצון להימנע בכל דרך ממלחמת אחים.

קראתי בשקיקה את עבודתו רחבת היריעה של ד"ר יעקב מרקוביצקי. זהו מסמך חשוב מאין כמוהו, האוצר בתוכו נדבכים משמעותיים לא רק מדרכו של מנחם בגין, האיש, המפקד, המנהיג, האסטרטג, אלא גם מהתפתחותה של אומה. מעטים הם האנשים שחייהם שלובים בחייה של אומה. מנחם בגין הוא אחד מאותם יחידי סגולה שזכו לכך, וד"ר מרקוביצקי מתאר זאת נאמנה.

ראוי כי סיפור מופלא זה ייחשף בפניו של כל אזרח, בפרט בפני הדור הצעיר, למען ילמדו מאין באנו. רק כך נבין לאן אנו הולכים.

קריאה מהנה,

משה (בוגי) יעלון
המשנה לראש הממשלה והשר לנושאים אסטרטגיים

מבוא

"המפקד", כך כינו את מנחם בגין, אנשי הארגון הצבאי הלאומי, אשר הלכו אחריו בכל תקופת פעילותו הציבורית, כמייסד מפלגת חרות, כראש האופוזיציה בכנסת, כשר בממשלת האיחוד הלאומי וכראש הממשלה השישי. אנשי המחתרת הנאמנים הלכו אחרי מפקדם גם בתקופות הקשות ביותר, בהם היה מנודה פוליטי, ולא חדלו מלהאמין. תקופת המחתרת חישלה את הקשרים ביניהם והפכה אותם ליותר מאחים לנשק בלבד, הם הפכו למשפחה או כפי שנודעו ל"משפחה הלוחמת". מידי מוצאי שבת הם הציפו את הדירה הצנועה ברוזנבאום 1 בת"א שהייתה דירת המסתור האחרונה של מפקדם ושמשה לו כבית עד אשר עבר למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. שם לצד ניגוני השבת שרו גם את שירי המחתרת והעלו זיכרונות מתקופה חשובה זו. עבור מנחם בגין היו לוחמיו בני משפחה של ממש, ממשכורתו הצנועה כחבר כנסת תרם סכומים ניכרים מידי חודש לקרן של"ח (שיקום לוחמי החופש) שמטרתה לסייע לפצועי המחתרת ולמשפחות השכולות שלא הוכרו על ידי המדינה ותמיד היה פנוי לסייע לכל משאלה או בקשת עזרה מצידם. אין פלא שאף בשעתו הגדולה כאשר נבחר לראשונה לראש ממשלת ישראל היו הם מהראשונים שלהם הודה מנחם בגין וכינה אותם "אחי גיבורי התהילה".

עבור מנחם בגין הפיקוד על המחתרת היה התפקיד המשמעותי בחייו, בהישגי המחתרת ובמעשיה התגאה תמיד. לאחר נצחונו בבחירות 1977 נשאל בגין האם הוא חושש להיכנס לתפקיד הרם של ראש ממשלת ישראל, בתגובה ענה מנחם בגין כי הוא היה מפקדו של הארגון הצבאי הלאומי ושום תפקיד לא ישווה לו, גם לא זה של ראש ממשלה. לא הייתה זו רק נוסטלגיה לימי בחרותו בהם נשא בתפקיד שיש בו ריגושים וניחוח ההרפתקנות. ביסוד השקפת העולם של מנחם בגין עומדת החרות, השאיפה אליה והמאבק למענה הן לפיכך פסגת חייו של האדם. באחת מישיבות הממשלה האחרונות אותם ניהל אמר כי לאחר מותו הוא מקווה להיזכר כאיש שמנע מלחמת אחים ובכך התכוון לתפקידו בריסון לוחמי האצ"ל בכל תקופת הסזון בהם נרדפו על ידי "ההגנה" ובמניעת ההידרדרות למלחמת אחים לאחר שהופגזה אוניית המעפילים והנשק אלטלנה, אל מול חופי ת"א.

מנחם בגין פיקד על המחתרת מדצמבר 1943 ועד לקום המדינה, הוא עמד יחד עם משפחתו בסכנה יום יומית בעוד הבריטים דולקים בעקבותיו ואף העמידו פרס כספי גדול על ראשו. בגין ידע כי לא מן הנמנע הוא שתפיסתו עשויה להוביל גם לחיסולו הפיזי כפי שעשו שוטרי הבולשת הבריטית למפקד הלח"י אברהם (יאיר) שטרן.

כאשר הכריז מנחם בגין בפברואר 1944 על מרד כנגד השלטון הבריטי הוא מצא את עצמו אל מול מציאות קשה, הנהגת היישוב התנגדה למעשיו וחלקים ניכרים ביישוב לא רק שלא הסכימו לסייע למחתרת אלא לעיתים אף פעלו באמצעות הלשנות והסגרות באופן אקטיבי נגד פעולות המחתרת. ישראל אינה מדינה המשופעת ביערות, הרים ונקודות מסתור מרוחקות, דבר שהוביל אותו לאמץ את דפוסי הפעולה של גרילה עירונית.

לצד הלחימה חסרת הפשרות בטרור הערבי ובכיבוש הבריטי דאג מנחם בגין שפעילות האצ"ל בראשותו תשמור על אמות מידה מוסריות. בנאומו בפני לוחמי האצ"ל בערב המבצע על שחרור יפו הנחה את חייליו: "על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו. שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו". כמפקד המחתרת בדק היטב לפני כל פעולה כי הובטחו כל האמצעים על מנת לצמצם את הסיכון של פגיעה בנפש מצד הלוחמים אך גם מצד חפים מפשע. בדירות המסתור היה מתהלך חסר מנוח עד אשר שמע כי הלוחמים חזרו בשלום וכל פצוע או חלל פער פצע בליבו. אין זה מפתיע כי כאשר הלכה לעולמו רעייתו עליזה החליט ראש הממשלה לוותר על הכבוד שבקבורה בחלקה הרשמית בהר הרצל וקנה חלקה צנועה בהר הזיתים בסמוך לשני לוחמי המחתרות אליעזר פיינשטיין ומשה ברזני ששמו קץ לחייהם שעות לפני העלאתם לגרדום בכלא הבריטי בירושלים.

במחקר זה, חושף ד"ר יעקב מרקוביצקי בפני הקורא את דפוסי המאבק ומאפייניו. מאבק שמנחם בגין היה הדמות המרכזית בהתוותם ושתוצאותיו הובילו את האימפריה הבריטית אשר ספגה מכה אחר מכה מידי המחתרת, למסקנה כי אינם יכולים עוד לשלוט בארץ ישראל ועליהם להחזיר את המנדט שניתן להם ע"י חבר הלאומים ולסיים את השלטון המנדטורי.

ברצוננו להביע הוקרתנו על מחקר מקיף ויסודי זה, אשר הינו תרומה משמעותית להבנת המאבק הציוני להקמת מדינת ישראל. יבואו על הברכה כל התורמים למחקר זה והוצאתו לאור בספר זה.

הרצל מקוב
ראש מרכז מורשת מנחם בגין
ירושלים תשע"ב

פתח דבר

ספר זה עוסק במנחם בגין כמפקד הארגון הצבאי הלאומי, מראשית פיקודו על הארגון בראשית 1944, ועד הקמת מדינת ישראל, פירוקו של הארגון וגיוס חייליו לצבא ההגנה לישראל (צה"ל).

אין זו ביוגרפיה של מנחם בגין¹ אלא עיון בתפיסותיו האסטרטגיות והבנתו הטקטית את תפיסת המאבק של 'המרד' לערעור השלטון המנדטורי ולהקמת מדינה עברית בארץ־ישראל בשנים 1948-1944.

בגין היה ממטפחי תפיסת המאבק של הגרילה העירונית. תפיסה זו נתמצתה בחיפוש דרכים להתמודד עם נקודות החולשה של צבאות וכוחות שיטור קולוניאליים. על בסיס הבנתו, שיקוליו ומחשבתו של בגין ועל יסוד תשתית אנושית ותורתית, שנתגבשה בתנועת בית"ר ובמחנה הלאומי גובשה תפיסת לוחמה זעירה מוכוונת משימה, המבליטה אתיקה והיגיון מרד ברורים, המכוונים לערעור כוח האחיזה וסמכויות שמירת הסדר הציבורי של כוחות הביטחון המנדטוריים בארץ־ישראל. ביטוי נוסף למאבק הייתה הפנייה לדעת הקהל הפנימית והעולמית, מהלך שנועד לרכוש תמיכה, אהדה ולגיטימציה למאבק המחתרות בארץ־ישראל.

ייחודו של מנחם בגין, איש פוליטי, חניך תנועת בית"ר, חסר ניסיון והבנה צבאית טקטית, היה קודם כל בהבנה כי אמצעי הלוחמה הזעירה (גרילה, טרור, לוחמה חתרנית, גיבוש מחתרת לוחמת) הם יסוד רב ערך בארסנל האסטרטגי, האופרטיבי והפוליטי של תנועת שחרור לאומית. זו החותרת לסיום המנדט הבריטי בארץ־ישראל ולהקמת מדינה עברית עצמאית.

תפיסה זה בוטאה בדברו של בגין בנאום שבו הודיע על פירוק המחתרת הלוחמת והקמת תנועת החרות, לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל:

האצ"ל נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית, שבה ישלוט החוק העברי, שבה נהיה חיילים ובונים, לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא.²

'המרד' נועד להשיג מטרות אלו. היה זה עימות מוגבל, בעל עצימות נמוכה, שביטא את חולשתה של בריטניה – השחוקה ממציאות מלחמת העולם השנייה, וממאבק העמים להשגת עצמאות בתקופת הדקולניזציה – להתמודד כהלכה עם תפיסת מאבק שערערה את יכולתה לשלוט בארץ־ישראל.

בגין, שהיה מודע לבעייתיות של פעולות טרור עקובות מדם שחסרות אתיקה ואמות מידה מוסריות, בדעת הקהל בארץ־ישראל ובחו"ל גיבש אתיקה והיגיון מרד ייחודיים. הייתה זו תורת מאבק הרואה את עיקרה במרידה כנגד שלטון דיכוי של מעצמה חסרת לגיטימיות שלטונית. המאבק הינו בבריטניה, ביוקרת בריטניה, בסִמלֵי השלטון של האימפריאליזם הבריטי. אין זו דרך מאבק קטלנית המחפשת התרת דמו של החייל, השוטר או איש המִנהל המנדטורי.

תורת המאבק הנסקרת בהרחבה בספר, על אפיוניה ותובנותיה, היא הזכות הלגיטימית של אומה לעצב לעצמה תפיסת מאבק צודקת. המרד המזוין של אצ"ל, היה אפוא, ביטוי אולטימטיבי הנתון להכרעה של אדם – כיחיד, ולאומה – כקולקטיב. הייתה זו דרך נוקבת המאפשרת או המתירה לאדם ולאומה לבטא את נהייתם לחופש ולתחרות.

בגין לא יצר תפיסת מאבק חדשה. למעשה, הכרוניקה של מבצע 'המרד' היו תמציתה של לוחמת גרילה ייחודית, שמאפייניה האוניברסליים (על יסוד מאבקם של עמים ותנועות שחרור) הותאמו למציאות של ארץ־ישראל. אלו נצטרפו כמארג ליסוד אנושי מסור ואידיאליסט, שהכין עצמו שנים רבות בארץ ובגולה ל'יום פקודה', תפיסת המאבק של מִפקדת אצ"ל, בפיקודו של מנחם בגין, הייתה ללחום למען כבודו של עם מול הקלגסים – מדכאיו. 'רוח התקופה' על רקע שערי הארץ הנעולים בפני שרידי התופת הנאצית, כאשר מאבקם ההירואי של מורדי הגטאות לא נמוג, שימשו מרכיב חשוב בהאצת תהליכי הכרזת 'המרד'.

ה'מרד המזוין' של אצ"ל שימש מרכיב חשוב ורב־ערך, לצד מרכיבים נוספים, במאבק להקמת ישראל. בהקמת המדינה סיים האצ"ל את דרכו, חיילי המעמד פנו להשתלב בצבא המדינה העצמאית.

אמנם המחקר האקדמי המתמקד בימין הציוני דל³ יחסית למחקרים האקדמיים העוסקים בתולדות השמאל הציוני. אולם, מחקרנו אינו כזה העוסק בתחום דעת אחד. הדיון הרב־תחומי המשלב צבא, פוליטיקה, אסטרטגיה ולוחמה חתרנית הינחנו לנבור בארכיונים רבים בארץ ובבריטניה. הדיון המתוכלל הינחה אותנו לחקר הדינמיקה המחתרתי מתוך היבטים שונים של בעלי דבר ועניין הקשורים לחיי המחתרת בשנות המנדט האחרונות.

ספר זה הוא המשך לספרים ולמחקרים רבים שכתבתי במהלך השנים והדנים בפעילות המחתרות הלאומיות (אצ"ל ולח"י) במאבק לתקומת ישראל. מחקרים אלה ביסודם מבטאים צירוף משתנה ההולך ומתרקם ומבטא תפיסה אקטיביסטית של נוער אידיאליסט, הלוחם למען מולדתו והמאמץ תפיסת מאבק חסר פשרות נגד השלטון המנדטורי.

רבים סייעו לי במהלך המחקר והפקתו לספר. חלקם לאורך זמן הפגינו את תמיכתם, אחרים לשעה או לרגע קט. תודה לאנשי מרכז בגין שסייעו לי בשלבי המחקר וללא סיועם ספר זה לא היה רואה אור: הרצל מקוב – יו"ר מרכז מורשת בגין, משה פוקסמן-שעל, ישראל מידד.

תקצר היריעה מלפרט שמותיהם של עובדי הארכיונים בארץ ובחו"ל, בלטה מעל כולן אורלי לוי מארכיון תולדות ההגנה, המסייעת לי שנים אחדות במחקרי השונים.

מנחם חכים העמיד לרשותי את יומן אחיו, עולה הגרדום אליהו חכים. תודה מיוחדת ליוסי קיסטר, ששימש שנים רבות כמנהל מוזיאון האצ"ל, וסייע בידי לא מעט במחקר זה כמו גם בסוגיות חקר לא מעטות. שלמה נקדימון איש חקר ובר סמכא בסוגייה סייע ועודד בעיצוב הרעיון ומימושו לטקסט מדעי.

תודה מיוחדת לפרופ' יואב גלבר לשעבר ראש מוסד הרצל באוניברסיטת חיפה, שהיריעה תיקצר לתאר את תרומתו למחקרי הרבים במשך שנים רבות. יואב היה זה שהביאני לבית היוצר במחקרי המחנה הלאומי.

תודה מקרב לב לעורכת הלשונית גב' דליה טסלר שערכה את הספר במסירות ובמיומנות. עו"ד אלי רומן העיר עיני במחקרים ותובנות, כמו גם בסוגיות נבחרות מההיסטוריה והכרוניקה של חיפה המנדטורית.

נוגה יוסלביץ שקדה במיומנות על עיצוב המפות.

תודה מקרב לב לגברת לימור מדר ממוסד הרצל באוניברסיטת חיפה, שבתמיכתה, עבודתה השקדנית ומאור פניה, במשך שנים רבות, סייעה למחקרי הרבים.

יעקב מרקוביצקי

הערות

1. לדיון ביקורתי בביוגרפיות שנכתבו על מנחם בגין, כמו גם בספרות המשנית שנכתבה על תנועת החרות, ראה: יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון, תנועת החרות 1955-1949, ירושלים 2007, עמ' 4-3 (להלן: ויץ, הצעד).

2. דבר המפקד של הארגון הצבאי הלאומי, חרות, צ"ז, ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948).

3. זאב צחור, "ממשיך או אלטרנטיבה", הארץ-ספרים, 13.8.03; ויץ, הצעד, עמ' 3-2.