בין חלב לירושלים

הקדמה

ספרו של ד"ר יוסף הדס "בין חַלַבּ לירושלים" הוא סיפור ישראלי של יהודי צעיר, יליד חלב שבסוריה, סטודנט בפריז שעולה ארצה בשנת 1948 בעקבות נפילת אחיו בקרבות על ירושלים במלחמת השחרור.

בארץ עובר הדס את תהליכי הקליטה המפרכים של אותה תקופה. הוא מתחיל את עבודתו במשרד החוץ בצריפים שבקריה בירושלים, כפקיד מחקר זוטר ומטפס מעלה מעלה בכל כשרונו וחריצותו עד למשרת המנהל הכללי של משרד החוץ.

הדס, מזרחן ופרשן פוליטי ששפת אמו ערבית, בקי ברזי הרזים של בעיות האזור. הוא ניחן בכישרון לקרוא מהלכים חברתיים־מדיניים עתידיים, במיוחד בארצות ערב. הוא הצליח לשרוד בכל התהפוכות הפוליטיות ועבד עם כל שרי החוץ מכל המפלגות בכוח היותו "משרת ציבור" נאמן, הגון ומקצועי שהממונים עליו כיבדו והעריכו.

הדס נכח ופעל בצמתים היסטוריים של פעילותנו באפריקה, אסיה, אירופה והמזרח התיכון. הוא האיש אשר הניף את דגל ישראל על בניין השגרירות שלנו בקהיר ועל כך גאוותו.

כתיבתו של הדס עניינית, מקצועית, נקייה. הוא העד המדווח בפיקחות ובחוכמה על ההכרעות, ההחמצות, הטעויות והאטימות של קברניטינו, במיוחד כלפי הפלסטינים וארצות ערב. לא האזינו לאנשים כמוהו וכמו משה ששון, אפרים דובק ומזרחנים דגולים כמו פרופסור שמעון שמיר ואחרים, אשר בקיאים בשפת עמי ערב, תרבותם, הלכי־הרוח שלהם, ושידעו להבין בזרמים תת־קרקעיים וקראו בזמן את התמורות המתחוללות בו. כמה חבל שלא שמעו להם.

ברוב שנות שירותו היה הדס בקשר הדוק עם "קול ישראל" בערבית והזין את השידור במידע ובפרשנות מדינית קולעת.

הדס מחיה בכתיבתו אירועים היסטוריים כמו מהלכי הנשיא סאדאת וראש הממשלה בגין בתהליך המייגע וההפכפך של חתימת חוזה השלום עם מצרים, את ביקורו הבלתי נשכח של הנשיא החמישי יצחק נבון במצרים, שכבש את לבבות המצרים כשדיבר אליהם בשפתם ובקוד תרבותם. הוא מתאר בפרוטרוט את המאמצים הקדחתניים והבלתי נלאים לסייע לאיש שלנו בדמשק אלי כהן ז"ל ואת מעשי המרמה וההטעיה הסוריים. הוא מתעכב על מהלכי השלום עם הפלסטינים ועל הפעילות בוועדות הפליטים והעקורים, שם ראיתי, כחבר הוועדה המולטילאטיראלית לפליטים פלסטינים, את הדס בעבודתו ובמגעיו עם הפלסטינים והמשלחות הערביות.

הספר הזה הוא מסמך מרתק, שוטף, מעניין, מעורר מחשבה וחף כמעט ממעורבות רגשית ובזה כוחו. קוראים משכילים, דיפלומטים, חוקרים והיסטוריונים ימצאו בו חומרים למכביר על התהפוכות שעברו על המדינה והשירות הדיפלומטי נושא דברה.

אלי עמיר

פתח דבר

הייתה לי הזכות לשרת במשרד החוץ 42 שנה. בתקופת שירותי לא חשבתי שיבוא היום ואתיישב לכתוב את זיכרונותיי. לאחר פרישתי מן המשרד, ב־30 באפריל 1993, הרהרתי בדבר מדי פעם, אך הרהורים אלה לא הגיעו לידי מימוש עד שרעייתי סטלה, השותפה לחיי ולעבודתי, ושלושת בניי – רוני, מרום ואילן – התחילו להאיץ בי לעשות זאת. אליהם הצטרפו נכדיי שבמסגרת עבודת "שורשים" בבית־הספר, רצו להכיר כהלכה את המשפחה ואת מקורותיה. ככל שהרבו לשמוע, סקרנותם גדלה והם ביקשו לדעת את פרטי נדודיי ומעשיי. לאחר לבטים לא מעטים, מצאתי את עצמי מעלה על הכתב זיכרונות מימי הילדות, הנעורים והעבודה במשרד החוץ.

עבדתי במחיצתם של עשרה שרי חוץ: משה שרת, גולדה מאיר, אבא אבן, יגאל אלון, משה דיין, מנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס, משה ארנס, דוד לוי ושוב שמעון פרס. התמזל מזלי והכרתי אישית כל אחד ואחד מהם. שרים אלה ייצגו את הקשת הפוליטית הישראלית. התבוננתי בכולם וניסיתי לא רק ללמוד מהם אלא גם להבין את שיקוליהם ואת מניעיהם, כי גם באותו מחנה פוליטי היו ויהיו תמיד ניואנסים והבדלי גישה והשקפה. עם זאת, ראיתי את עצמי "עובד ציבור" והתנזרתי מכל פעילות מפלגתית. דחיתי בשקט כל פנייה וכל לחץ גם כשנרמז לי שהדבר עלול להפריע לי לקבל משרה נחשקת או אפילו לעכב את קידומי.

ליוויתי את המאורעות החשובים שעיצבו את דרכה של מדינת ישראל, בין כצופה מקרוב ובין באופן פעיל. הייתי בין השליחים הראשונים שייצגו את ישראל באפריקה כשמדינות היבשת יצאו לעצמאותן בראשית שנות השישים של המאה העשרים. הדיווחים ששלחתי מפריז בשנת 1967 היו בין היסודות שמקבלי ההחלטות בירושלים הביאו בחשבון כשהחליטו לצאת למלחמת ששת הימים. נטלתי חלק בתהליך השלום עם מצרים ונפלה בחלקי הזכות, המזדמנת פעם בחיים, לפתוח את שגרירות ישראל בקהיר ולהניף את דגל ישראל בבירתה של המדינה הגדולה ביותר בעולם הערבי. בשנות השמונים, כשגריר ליד הקהילייה האירופית, תרמתי את תרומתי לחיזוק הקשרים הכלכליים של ישראל עם השותף הכלכלי החשוב ביותר שלה בעולם. באוקטובר 1991 הייתי חבר במשלחת ישראל לוועידת מדריד שהשיקה את תהליך השלום על שני מסלוליו: הדו־צדדי והרב־צדדי, שנטלתי בהם חלק פעיל. במהלך עבודתי במשרד החוץ גם תרמתי את תרומתי לכינון ולשדרוג היחסים עם מדינות כסין והודו.

הדברים הבאים אינם בבחינת תעודה היסטורית, אלא עדות ורשמים אישיים שאני מבקש לשתף בהם תחילה את בני משפחתי, את אחי נסים ובני משפחתו, את ידידיי וחבריי ועימהם את הקוראים המתעניינים באירועים השונים שיתוארו להלן. ידידים ועמיתים לעבודה, וכן מומחים לדבר, אולי ימצאו אי־דיוקים או אפילו טעויות בתיאורו של אירוע זה או אחר. ואולם, רציתי לשתף את הקורא בזווית האישית שבה חוויתי את הדברים וחשתי אותם. זוהי אפוא עדות אישית וכך יש לראותה.

פרק א: בין ארם צובא לתל־אביב

נולדתי בעיר חַלַבּ שבצפון סוריה ב־18 במאי 1928. כשאני מעלה זיכרונות מימי הילדות, מתרוצצות בראשי תמונות העבר לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי. הן קשורות במשפחה, בחברי ילדות, בלימודים ובחיי הקהילה היהודית. האם יש בי געגועים? לפעמים כן, אך לא לעיר עצמה אלא לאווירה ולסביבה הקרובה בהן גדלתי. כשאני מנסה עכשיו להעלות זיכרונות על הכתב, אני רואה מול עיניי את דמויותיהם של אמא בוליסה ואבא אהרון, של אחותי רנה (Renée) ז"ל, של אחי מרדכי ז"ל, המבוגר ממני בשלוש שנים, אשר נפל במלחמת השחרור, של אחי נסים הצעיר ממני בשלוש שנים, וייבדל לחיים ארוכים. אני רואה את החברים, בנות ובנים, שאיתם חבשתי את ספסל הלימודים מן הגן ועד לבגרות, שעימהם פעלתי בתנועת "הצופים הישראלים של צרפת" (Eclaireurs Israëlites de France). כזכור, עד 1945 שהו כוחות צרפתיים על אדמת סוריה ואנו היינו מסונפים לארגון הצופים היהודים של צרפת. יהודי צרפת העדיפו להשתמש במונח "ישראלי" (Israëlite) ולא יהודי (Juif) כדי לבטא את יהדותם.

אני רואה את הבית המרווח בן שתי הקומות בו נולדתי וגדלתי עד שעזבתי את העיר. לכל אחד מבני המשפחה היה חדר משלו בנוסף לשני חדרי אירוח גדולים, פאטיו בקומת הקרקע, חדר אוכל גדול ומרתף שבו אוחסנו מוצרי המזון. סביב הבית היו גם חצר, גינה ובאר שממנה שאבנו מים לצרכינו – לשתייה, לרחצה ולבישול. חשמל היה תמיד בבית, אבל רק בשנת 1936 או 1937 התקינו לנו את "הפלא" של החיים המודרניים, את הברז שאתה פותח והמים מגיעים אליך ממנו. ברחבי העיר וגם ברובע היהודי היו "ברזים ציבוריים" שמהם הצטיידו אנשים במים שנזקקו להם. משפחתנו לא נדרשה לברזים הללו כי מי הבאר – שאבא הקפיד על בדיקתם מדי פעם – היו ראויים לשתייה. היינו המשפחה היהודית היחידה שהתגוררה בבית נפרד ולא בדירה בבניין קומות.

אבא היה הדמות הדומיננטית בבית. אישיותו הקרינה סמכותיות ונחישות. הופעתו עוררה כבוד ובו בזמן גם רתיעה כלשהי. אחד מחברי הילדות, עמו נפגשתי בסאו פאולו בברזיל לפני שנים מספר, שח לי: "לא רק היהודים פחדו מאבא שלך אלא גם הגויים". לנו, הילדים, לא היה קל לקיים אתו שיחת חולין. דבריו היו מעין ציווי שאין חולקים עליו. לא זכור לי שאי־פעם שיחק אתנו, אולי בשל גילו. הוא היה יליד 1866. לעומתו, אמא הייתה אישה רכה ופתוחה, היא חיבקה וליטפה אותנו, שיחקה אתנו וסיפרה לנו סיפורים. גם היא לא התווכחה אתו בנוכחותנו. רק כשהתבגרתי, שאלתי אותה כיצד הכירו זה את זה והיא השיבה שהיה זה שידוך, כמנהג הימים ההם. מכל מקום, היא שימשה לנו לפה בפני אבא ואנחנו שיתפנו אותה בלבטינו ובבעיותינו. כך, למשל, אבא נהג להעניק לנו דמי כיס שבועיים. כשרצינו להגדיל אותם או לקבל סכום כלשהו להוצאה מיוחדת היינו פונים אל אמא. היא דיברה אתו ושכנעה אותו. הייתה ביניהם הערכה הדדית וחיבה שרק לעתים רחוקות חשפו בפומבי. שיחות כלל־משפחתיות התנהלו בעיקר בזמן ארוחת הצהריים, שהייתה הארוחה היומית העיקרית, כאשר כל בני המשפחה הסבו יחד לשולחן. אנו, הילדים, סיפרנו על מה שעבר עלינו בבית־הספר, דברים ששמענו וחשבנו שיש בהם עניין להורים, אבא היה מפנה את תשומת לבנו לאירועים מיוחדים המתרחשים בעיר, לרבות התארגנויות פוליטיות של המקומיים שעלינו להיזהר מהן. אמא הייתה היחידה ששיתפה אותנו ברכילויות הקהילה היהודית: מי עומד להתארס עם מי וכיוצא בזה.

אמא ואבא הקפידו להעניק לנו את החינוך הטוב והמקיף ביותר האפשרי. אבא חזר והטיף לנו שהלימודים הם שיכשירו אותנו לחיים בכל מקום שנהיה בו, יותר מכל דבר אחר. אך הוא הסתפק בהתעניינות שטחית מדי פעם בציונים שקיבלנו. אמא הייתה זו שעקבה אחרי השיעורים והמבחנים. היא נהגה לקחת אותי לספרייה כדי לבחור ספר לקריאה, ולקחה ספר גם לעצמה. אלה היו בדרך־כלל רומנים בצרפתית, כמו "עלובי החיים" של ויקטור הוגו או "שלושת המוסקטרים" של אלכסנדר דיומא, וכן ספריהם של סופרים ערבים כמו טאהא חוסין או אחמד שאווקי. שאלנו גם ספרים של סופרים אנגלים, אמריקנים ואחרים, שתורגמו לצרפתית.

בחלב לא היו גני ילדים. אמא טיפלה בנו בעזרתה של העוזרת הארמנית, מארי. בגיל ארבע נשלחתי ל"כותאב" (בית־ספר יסודי שמיזג לימודי חול עם תלמוד תורה, שהיו בו כיתות מיוחדות לגילאי 4 עד 6). היינו מתחילים את יום הלימודים בשעה 8:00 בבוקר, מפסיקים לצהריים בין השעות שתים־עשרה לשתיים ואחר־כך חוזרים ללמוד עד השעה חמש. אז היינו חוזרים הביתה להכנת השיעורים. עודני זוכר את דמותם של המנהל, אדון פרג' (Faraj) שדאג ללימודי החול ושל החכם (הרב) משה טאוויל שלימד אותנו לשנן את האלף־בית העברי ואף לקרוא בסידור התפילה ובתנ"ך, בלי שנבין על פי רוב את המילים שקראנו. היינו יושבים על ספסלים, 3-4 ילדים לספסל, ולפנינו שולחן ארוך. הספר, בין אם סידור תפילה או מחזור, מונח לפנינו. המורה הסתובב בינינו, קרא והורה לנו לחזור אחריו. היינו עושים זאת בשקדנות. בידו היה סרגל קטן שלא היסס להצליף בו בעדינות על כף היד כשהסחנו את דעתנו מהשיעור. אלה היו היסודות הראשונים שספגתי ביהדות ובלימוד התורה.

בגיל שש עברתי ללמוד בבית־הספר "אליאנס" (Alliance Israëlite Universelle) – כל ישראל חברים, ובקיצור כי"ח – מפעל נפלא של יהדות צרפת שהקנה את החינוך היסודי לילדי הקהילות היהודיות ברחבי המזרח, מצפון־אפריקה לארצות ערב ועד לפרס. בית־הספר "אליאנס" נפתח בחלב ב־1869 ובתחילה נועד לבנים בלבד. כשאני התחלתי ללמוד בו ב־1934, הכיתות היו כבר מעורבות. בנות ובנים למדו יחד, אם כי ישבו בנפרד. בית־הספר פתח בפנינו את הדלתות לעולם הגדול ולתרבות המערב. המורים היו כולם יהודים, בין אם צרפתים או ילידי ארצות המזרח שהוכשרו בסמינר למורים של "אליאנס" בפריז, למעט שניים־שלושה מורים סורים מוסלמים שלימדו אותנו שעה ביום את השפה הערבית. היה לנו גם מורה שבא מארץ ישראל ולימד עברית בכל הכיתות, שעתיים בשבוע בכל כיתה. שמו היה אדון פדרו (Padro). אני זוכר היטב את ההיגוי שבו שינן לנו את התרגום העברי של מילים צרפתיות. משום־מה נחרתה בזיכרוני המילה verdure (ירק), אולי משום שלא ידע לבטא כהלכה בצרפתית את האות U.

אהבנו אותו ואהבנו את שיעוריו. הוא סיפר לנו גם על הנעשה בארץ ישראל, על הציונות, על ה"הגנה", על הקיבוצים, על תנועת מכבי ועוד. הוא סימל בעינינו את הגשמתו הקרובה של חלום המדינה היהודית. הוא עשה זאת בדיסקרטיות והזהיר אותנו בדרכו שלו שלא לדבר על כל הדברים האלה מחוץ לכותלי בית־הספר. הגורל הטוב רצה שבישראל אתחתן עם סטלה, בתם של סימה ויעקב קנטי, בני דודים של ברוך פדרו.

אבא לא הסתפק בערבית שלמדתי בבית־הספר. הוא הביא לי מורה מיוחד הביתה לשיעורים פרטיים, שהכשיר אותי לעבור גם את בחינות הגמר של בית־הספר העממי של משרד החינוך הסורי יחד עם הבחינות של החינוך הצרפתי. וכך אני נושא בשתי תעודות גמר – פרי החינוך העממי הצרפתי והסורי גם יחד. אבי נהג לומר לי שכל עוד אנחנו חיים עם הסורים, עלינו להכיר את שפתם ואת תרבותם ואל לנו ליפול מהם.

בגיל 13 הייתי כשיר להתחיל ללמוד בבית־הספר התיכון. היו בחלב כמה בתי־ספר תיכוניים, ביניהם בתי־הספר של משרד החינוך הסורי, אשר שפת ההוראה העיקרית בהם הייתה ערבית, ואילו הצרפתית והאנגלית נלמדו כשפות זרות. זכורים לי שלושה בתי־ספר תיכוניים אשר שפת ההוראה בהם הייתה צרפתית ותוכנית הלימודים בהם הייתה של משרד החינוך הצרפתי כפי שנהגה בצרפת עצמה. שניים מהם היו של הכנסייה הנוצרית (הידוע והחשוב ביניהם היה של מסדר הישועים והשני היה של מסדר הפרנסיסקנים. בנות ובנים למדו בהם בנפרד). השלישי היה בית־הספר התיכון של המשלחת החילונית הצרפתית (Lycée de la Mission Laïque Française), שבו למדו בנות ובנים בכיתות מעורבות. היו בכיתות ספסלים ושולחנות לשני תלמידים ומובן שבת ישבה ליד בת ובן ליד בן. כמו הרוב המכריע של בני הקהילה היהודית נשלחתי גם אני לבית־הספר הזה משום שבניגוד לבתי־הספר האחרים, הוא כיבד את השבת. הלימודים התנהלו מיום שני בבוקר ועד יום ששי בצהריים וכך הייתה לנו חופשת סוף שבוע ארוכה. יום הלימודים התחיל בשעה 8 בבוקר והסתיים בשעה 6 בערב, עם הפסקת צהריים שנמשכה שעתיים. גם משפחות מוסלמיות של האליטה העדיפו את בית־הספר הזה, כך שבכיתות היינו מעורבים יהודים, מוסלמים ונוצרים. אך יהודים ישבו ליד יהודים, מוסלמים ליד מוסלמים ונוצרים ליד נוצרים. רק בנות מוסלמיות בודדות למדו בבית־הספר. בבית־הספר היינו מעורבים וכן בחצר. יצוין שבזמן ההפסקות לא היו מחסומים בין בני העדות השונות, אם כי הבנות והבנים התגודדו בנפרד. עם זאת, מחוץ לכותלי בית־הספר החיים החברתיים היו נפרדים לחלוטין.

בני הקהילה היהודית ניהלו חיי חברה אינטנסיביים מאוד, אך רק בינם לבין עצמם בלי מעורבות של הקהילות האחרות. בנוסף למועדון הקהילה ולשני בתי קפה שהיו בבעלות יהודית, כל משפחה ברובד העליון קיימה בית פתוח פעם אחת בחודש ביום קבוע. לאותו יום פתוח קראו "קובול" (קבלת פנים). במשפחתנו זה היה ביום הרביעי בשבוע, השני בכל חודש. לא נשלחו הזמנות וגם לא תזכורות. כל מי שהחשיב את עצמו לידיד היה בא. אם קרה ומשפחה כלשהי לא באה ללא סיבה מיוחדת, ידעו שישנה בעיה מסוימת. במקרים אלה השתדלו לברר בדרכי נועם ובשקט את שורש העניין ולהשכין שלום, כדי למנוע ככל האפשר מריבות בין יהודים לעיני הגויים. הנשים היו באות בשעות אחרי הצהריים, משוחחות ביניהן ולאחר מכן משחקות בקלפים, "רמי" וכדומה. הגברים היו מצטרפים בשעות הערב אחרי סגירת העסקים וגם הם שיחקו משחק קלפים גברי, "פוקר". ההימורים אצל הגברים והנשים כאחד לא חרגו מסכומים צנועים. במשך כל הזמן היו שולחנות האוכל ערוכים. כל אחד קם ושירת את עצמו כשהמשרתים דאגו למלא את החסר. האורחים התפזרו בדרך־כלל לקראת השעות עשר עד אחת־עשרה בלילה.

ואיך בילה הנוער? רוב הזמן הוקדש ללימודים. הבילויים כללו שורה של פעילויות: ארגון הצופים, ספורט (התעמלות וכדורגל) וכן מסיבות ריקודים סלוניים שנערכו לפי תור אצל כל אחד מאתנו בימי שבת בשעות אחר הצהריים ובערב. חלק מאתנו היו מצטרפים למסיבה אחרי ששמעו את דרשת הרב בבית־הכנסת לאחר תפילת מנחה. שִמען של מסיבות אלה חרג ממסגרת הקהילה. באחד הימים בא אלי ידיד מוסלמי, בן למשפחה מכובדת, חבר לכיתה והביע משאלה להצטרף אלינו. לאחר התייעצות עם החברים וקבלת אישור ההורים שלי, עניתי לו שהוא מוזמן לבוא בתנאי שיגיע יחד עם בת־לוויה, כי הרי אלה מסיבות מעורבות. הוא בא פעם אחת עם אחותו אלינו הביתה. אך הייתה זו הפעם היחידה. כעבור כמה ימים אמר לי כי הוריו התנגדו נחרצות לאחר ששמעו כי בנות ובנים רוקדים ריקודים סלוניים כשהבחורים אוחזים את הבחורות בידיהם.

בקרב הקהילה היהודית בחלב התהלך סיפור, ואינני יודע אם הוא נכון. בביקור בסאו פאולו בברזיל בדצמבר 2007, חזר עליו באוזני ידיד נעורים. אני מביא אותו משום שהוא מסמל בעיני את הסובלנות ואת הליברליות היחסית שאִפיינו את הקהילה שהייתה ועודנה ידועה כנאמנה למסורת היהודית. וכך היה הסיפור:

באחת ממערכות הבחירות לנשיאות המועדון היהודי, בא המועמד שהתמודד מול הנשיא המכהן אל "החכם באשי", הרב הראשי משה מזרחי, וביקש את תמיכתו. החכם הצנוע בהליכותיו היה בעל הופעה מעוררת יראת־כבוד והערכה. בני הקהילה כיבדו את פסיקותיו ואמרותיו. הוא שאל את אותו מועמד מדוע עליו להתערב בעניינים לא לו ומדוע עליו להעדיפו על יושב הראש המכהן. האיש, בלי להסס, ענה אם כבוד הרב יודע מה עושים במועדון. האם הוא מודע לכך שגברים ונשים, בחורים ובחורות רוקדים ריקודים סלוניים. הוא מחבק את עצמו כדי לתאר באופן מוחשי כיצד הגברים מחזיקים בזרועותיהם נשים שלעתים אינן נשותיהם. החכם ביקש לחשוב והזמין אליו את יושב הראש המכהן שאישר את קיום הריקודים. החכם שאל אותו: הכיצד? הרי כשאני מחזיק את "הריביסה", הרבנית, באצבע הקטנה שלה והמרחק בינינו הוא של מטר אחד, השטן עובד הלוך וחזור בינינו אלף פעמים. יושב הראש המכהן של המועדון הגיב ללא היסוס: "כבוד הרב, אנו מחזיקים את האישה כל־כך צמוד שלא נותר מקום לשטן לעבור". החכם באשי חייך, הביע הערכתו לגילוי־הלב של בן־שיחו וסירב להתערב בבחירות. יושב הראש המכהן נבחר לקדנציה נוספת.

בימי האביב והקיץ, אחרי הכנת השיעורים, היינו יוצאים, בנות ובנים, לרוב בקבוצות של שניים־שלושה, לטייל ברחוב המרכזי של רובע "ג'מילייה", מודדים את הרחוב הלוך וחזור, מספרים מסיפורי היום, מרכלים ורוקמים מדי פעם רומנים קטנים ומאוד תמימים.

מכיתה א' ועד הבגרות גדלתי עם שלושה חברים צמודים. בדרך־כלל היינו נפרדים רק כשפרשנו לישון. ישבנו זה ליד זה בכיתה, שיחקנו יחד ובמקרים רבים אכלנו האחד אצל רעהו. חבריי אלה היו ג'וזף חזן (סוסו) ז"ל, שלימים עקר למילאנו והפך לאיש עסקים עשיר. השני היה דוד (דודי) דיין שעלה ארצה, נלחם במלחמת השחרור ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר שסיים תואר ראשון הזמינה אותו המשפחה לחופשה באיטליה. הוא נשאר שם ואחר־כך עקר לפנמה והפך לתעשיין מצליח. השלישי הוא ששון פיצ'וטו. מקור משפחתו מליוורנו שבאיטליה וחלק מבני המשפחה שימשו קונסולי כבוד של מדינות אירופיות. לאחר החלטת העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947, ולפני הכרזת העצמאות של ישראל, עזבה המשפחה את חלב. לאחר נדידה בין איטליה לצרפת הגיעה המשפחה יחד עם שלושת אחיו ואחותו של חברי לסאו פאולו בברזיל, שם הקימו עסק משגשג. כיום הוא מראשי הפעילים בעירו למען ישראל והוא פוקד את הארץ מדי שנה.

בחודשי הקיץ, יולי ואוגוסט, בזמן החופשה מבית־הספר, נהגו רוב המשפחות לצאת לעיירות קיט בהרי לבנון, כמו עאליי ובחמדון או אפילו לכפרים סוריים. האבות היו נשארים בעיר לנהל את עסקיהם ומצטרפים בסופי־שבוע ארוכים. להוציא שנים בודדות, נהג אבא לקחת אותנו לכפר תדף (Tedef), במרחק כשלוש שעות נסיעה מחלב. הכפר היה ידוע בכרמי זית ובבוסתני שקדים ותפוחים שהדיפו באוויר ניחוח נעים. ומה שחשוב יותר, לאותו אזור הייתה משמעות יהודית מיוחדת. בכפר היו בית־כנסת ומערה עתיקים שנמצא בהם, כך נאמר, ספר תורה שכתב עזרא הסופר. על כן נהגו היהודים לפקוד את המקום, להתפלל, להדליק נרות ולנדור נדרים מתוך אמונה שתפילותיהם ותחנוניהם ייענו.

בתום החופשה היינו חוזרים לחיי השגרה. אבל ככל שהתקרב סופה של מלחמת העולם השנייה, חשנו בעננים המשחירים באופק מבחינת עתידה של הקהילה היהודית. סוריה ולבנון זכו פורמלית לעצמאותן בשנת 1941 אחרי כניסת צבאותיהן של בעלות־הברית לשתי המדינות. אך פינוי הכוחות הצרפתיים הושלם רק בראשית 1946. אחרי כיבוש צרפת בידי גרמניה במלחמת העולם השנייה, נשאר שלטון המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון נאמן לממשלת "וישי" בראשות המרשל פטן. היינו אמנם רחוקים מזירת המלחמה אך כבר הרגשנו ברוחות הרעות המנשבות גם ביחס של חלק מהמנהיגים הסורים אל הקהילה היהודית. ניכר היטב שהאהדה הציבורית העממית נטתה למשטר הנאצי. הערות בוטות התחילו להישמע באשר לצפוי בארץ ישראל. דיברו בגלוי בשבחו של חאג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים שנסע לברלין וחבר להיטלר. באמצעי התקשורת הופיעו מאמרים וכתבות תמיכה ברשיד עלי אל־כילאני שהכריז על מרד בשלטון הבריטי בעיראק. יום אחד בתחילת 1941, לקח אותנו המורה לפיזיקה ולכימיה, אדון דובייף (Monsieur Dubief), לסיור בשדה התעופה של חלב, "ניירב". אנו, הילדים, שהיינו בני 13 ו־14, ראינו מרחוק כמה מטוסים גרמניים יחד עם צוותיהם. הם הובילו את הסיוע למורדים בעיראק. חזרתי הביתה וסיפרתי את הדבר להורים. הם ביקשו שלא למסור על כך לאיש וגם לא לדבר בינינו בנושא הזה.

אזכיר כי לא הייתה כל לחימה על אדמת סוריה ולבנון. כשצבאות בריטניה וצרפת החופשית התכוננו לפלוש לשתי המדינות, הודיעה ממשלת "וישי" שלא תתנגד לכניסתם לסוריה ולבנון אם האזרחים הצרפתים, אנשי צבא ואזרחים אחרים שיחפצו בכך, יורשו לחזור לצרפת. הצעתה נתקבלה וכך נחסכה המלחמה משתי הארצות. הקהילה היהודית נשמה לרווחה. אך שמחתנו, אנו הילדים, הייתה מהולה באכזבה עמוקה מכך שחלק מהמורים שלנו בחרו לחזור לצרפת של וישי. אני נזכר בייחוד בשלושה מורים שהלכתי ברצון לשיעוריהם: המורה למתמטיקה לרו (Leroux), המורה לספרות פאיה (Fayet) והמורה להיסטוריה פרנה (Pernet). אנו חונכנו משחר ילדותנו על הגדולה של צרפת, על היותה מעוז "החירות, השוויון והאחווה", על גאוותה שידעה תמיד להילחם ולהביס כל כובש זר, על שנאת הגרמני שנקרא בלשון של גנאי "הבוש" (Le Boche), על הניצחון המזהיר שהובילו המרשלים פוש (Foch), ג'ופר (Joffre) ופטן (Pétain) על גרמניה במלחמת העולם הראשונה והצילו בכך את כבודה של צרפת. והנה אחד משלושת המרשלים הללו, פטן, הוזעק מכהונתו כשגריר ארצו בספרד של הרודן פרנקו ונקרא לדגל הכניעה ושיתוף הפעולה עם הכובש הנאצי. התקשינו להבין זאת. לא הסתרנו את אכזבתנו ודיברנו על כך עם חלק מהמורים שנשארו. מנהל בית־הספר, האדון מתיו (Monsieur Mathieu), אדם הדור ומרשים בהופעתו, כינס את כל התלמידים בחצר בית־הספר כשלידו עמדו המורים שנשארו וביניהם המורה דובייף. בקול רועד אמר לנו שהוא וחבריו בחרו להישאר מאחורי הגנרל דה־גול וכי צרפת החופשית לא תיכנע. הוא הביע את אמונתו כי בסופו של דבר היא תנצח יחד עם בעלות־הברית. ואנו כולנו, סגל המורים וכל התלמידים – יהודים, מוסלמים ונוצרים – שרנו את ההמנון הצרפתי La Marseillaise.

עם תום מלחמת העולם התחילו הצרפתים לפנות את כוחותיהם מסוריה ומלבנון. המשטר הסורי העצמאי החליט על סגירת מוסדות החינוך הצרפתיים הרשמיים, אך לא את מוסדות הכנסייה וגם לא את "האליאנס", שנחשב כמוסד של הקהילה היהודית. לא ניתן עוד לגשת לבחינות של ממשלת צרפת. לפיכך נרשמתי לבית־הספר התיכון "אל תג'היז" המקומי. משרד החינוך הסורי הקל על התלמידים שעברו מבתי־הספר הצרפתיים והניח להם להמשיך ללמוד בצרפתית את המקצועות הריאליים (מתמטיקה, פיזיקה, כימיה...) ולהיבחן בה. מובן שלא ויתרו לנו על הלשון ועל הספרות הערבית ועל ההיסטוריה של סוריה ושל האומה הערבית. נבחנתי בהצלחה לבגרות הסורית אך לא רציתי לוותר על התעודה הצרפתית. לשם כך נרשמתי בקונסוליה הצרפתית בעיר ונסעתי לביירות כדי להיבחן שם ולקבל את החלק השני של בחינות הבגרות של משרד החינוך הצרפתי. בניגוד לסוריה, לבנון העצמאית לא סגרה את מוסדות החינוך הצרפתיים. לפיכך אני נושא גם את תעודת הבגרות הצרפתית ה־2^ème Partie Beccalauréat, דבר שאִפשר לי להמשיך אחר־כך בלימודים אקדמיים בפריז.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*