פתח דבר
השירה שצמחה בארץ־ישראל עם התפתחות היישוב העברי החדש ועד להקמת המדינה, מזוהה עם משוררים שנטשו את ספסל בית־המדרש, והיו חברים בתנועות הפועלים הציוניות.
המחנה האגודאי שבארץ־ישראל, שגרעינו הראשון היה נטוע ביישוב הישן ואליו הצטרפו עולים מפולין ומגרמניה, נותר מתוחם בבית־המדרש, ולכאורה לא היה שותף ליצירה הספרותית רבת ההיקף של היישוב העברי.
בעת שחיפשתי חומר על פעילות אגודת ישראל בתקופת השואה, מצאתי בעיתוניה המעטים והצנומים שירי שואה משל משוררים לא ידועים. רבים מן השירים נגעו ללבי בכנותם ובמידת ההזדהות עם יהודי אירופה הנרצחים, שכותביהם הביעו. אופן הכתיבה של אחד המשוררים – יהושע לנדוי – הביאני לשער כי הוא פליט מפולין. להפתעתי, גיליתי כי המדובר במשורר צעיר בן היישוב הישן. גילוי זה הביאני לחפש בעיתונות האגודאית אחר שירים נוספים.
בעיתוני המחנה האגודאי משנות ה־30 וה־40 מצאתי עשרות שירים בנושאים שונים, משל משוררים רבים. המשוררים ושיריהם אינם ידועים לקהל הרחב, ואף לא לחוקרי הספרות העברית.
בני משפחה של מספר משוררים מביניהם, שאיתרתי, הואילו לספר לי על חיי המשוררים, יקיריהם, והעמידו לרשותי שירים נוספים שכותביהם לא מצאו בזמנו במה אגודאית לפרסומם. נוכח אוצר השירים שנתגלה לעיני החלטתי לעמוד על התנאים בהם נכתבו השירים ועל התייחסות המנהיגות האגודאית ליצירה הספרותית החדשה. לכך הוקדש חלקו הראשון של הספר.
היוצרים הצעירים שההינו לכתוב שירה חדשה בתוך חברה סגורה שלא הייתה אמונה על ספרות מסוג זה ואף התנגדה לה, גילו תעוזה ומהפכנות, והתוו, חלקם ביודעין, דרך חדשה בעולם התרבותי של המחנה החרדי בארץ־ישראל.
בחלקו השני של הספר נכלל מבחר משירי המשוררים שאוזכרו בחלק הראשון. השירים הובאו כפי שנכתבו במקור. אלו מן השירים שלא נוקדו ו/או פוסקו במקור נותרו ללא ניקוד או פיסוק, כן נשמר מבנה הבתים והטורים כבמקור.
שירה זו, על כל מרכיביה, היא חלק מן הספרות העברית שיצר היישוב העברי בארץ־ישראל וראויה הוצאת כרמל להערכה על שהחליטה להוציא שירה זו מגנזיה ולפרסמה.
שלמי תודה – למשורר איתמר יעוז־קסט שהואיל לבחון מבחר משירי המשוררים האגודאיים ולקבוע את משקל כתיבתם; לפרופ' דן מירון שהערותיו עזרו לי להרחיב את יריעת המחקר; לגב' רחל לורנץ, העורכת הלשונית.
תודה מיוחדת נתונה לבני משפחות משוררים אגודאיים ועוסקים בספרות אגודאית שחלקו עמי מזיכרונותיהם והעמידו לרשותי תיעוד הנוגע ליקירם: המשורר מאיר צבי פרוש־גליקמן שסיפר על כתיבתו, על אביו – המשורר שלמה זלמן פרוש; חיים הויזמן – אחיו, המשורר אברהם הויזמן ז"ל; פנחס גולינסקי, יהודית קירשטיין – המשורר, משה יהושע לנדוי ז"ל; יצחק לב, צפורה רויך – אביה, המשורר ישראל לב ז"ל; הרב שמואל אבישי שטוקהמר – אביו, המשורר יהושע משה שטוקהמר ז"ל; אריה גורא – אביו, המשורר גרשון גורא; בינה וינטר ושלמה רוטנברג – אביהם, יחזקאל רוטנברג ז"ל, מייסד הוצאת נצח.
אחרונים חביבים יבורכו בני משפחתי, רעייתי צביה, וילדַי, נעמה, אודי־יהודה והודיה שהיו עדים למפגשי המרגשים עם השירים, עם בני משפחות יוצריהם או עם מכתביהם.
חלק א
בפרדס הספרות האגודאית
מבוא
מראשית שנות השלושים של המאה העשרים ועד לקום המדינה הוקמו והועמדו לרשות היוצרים שביישוב הארץ־ישראלי 15 במות ספרותיות אשר שש מהן התקיימו חמש שנים לפחות.1 לצדן הופיעו מוספים ספרותיים שבועיים של עיתונים יומיים. במקביל פעלו בתקופה זו כ־25 הוצאות לאור, שש מהן מזוהות עם תנועות פוליטיות.2 חברים מכל המחנות והתנועות הפוליטיות שפעלו בארץ פרסמו בבמות הספרותיות האמורות, חוץ מחברי אגודת ישראל. תנועה זו, כולל בני היישוב החדש שבתוכה, לא הייתה שותפה לפריחה הספרותית האמורה, והיוצרים מבין חבריה נמנעו מלהשתתף בבמות הספרותיות שהוקמו.
רוב התנועות ראו ביצירה הספרותית כלי נאות לביטוי תפיסותיהן האידיאולוגיות.
הסופרים העבריים ביישוב הארץ־ישראלי התמודדו בשנות השלושים עם שני סוגי תביעות: התביעה להתגייס למאבק הלאומי החלוצי ולשקף אותו באופן ספרותי, והתביעה לשמור על העצמאות הספרותית ולבטא ערכים כלל־אנושיים. מאמצע שנות השלושים ואילך גברה התפיסה לפיה הספרות צריכה למלא תפקיד לאומי ולבטא את ערכי הציונות שזוהו עם ערכי תנועת העבודה. רוב הסופרים אימצו תפיסה זו וראו ב"התגייסות הלאומית" משימה ראשונה במעלה.3
ראש וראשון לתביעה זו היה המשורר אורי צבי גרינברג שקבע במאמר מפורט4 כי בתקופה של מאבק לאומי והתהוות מדינה עברית אין מקום לאמנות לשמה, לתיאורי רגש ולתיאורי נוף ארץ־ישראלי. הוא תבע מן הסופרים להתגייס להגשמת ייעוד המהפכה העברית ומן המשוררים הוא תבע להיות "משוררים פוליטיים".
כתבי־העת הספרותיים אימצו גם הם תפיסה זו: במניפסט "מאזנים", ירחון אגודת הסופרים העברים בא"י, שעורכיו האמינו בכוחה של הספרות להשפיע על הציבור, נכתב כי הסופר "מחויב להשפיע על הרוחות... לעמוד בחזית חיינו הפוליטיים... השעה מחייבת גם את אנשי השירה והאמנות לעמוד בפרץ... במלחמת החובה עם כל מה שמכניס מהומה והרס לתוך חיינו".5
באמצע שנות הארבעים פורסמו בתל־אביב ארבע חוברות ספרותיות בשם "ילקוט הרֵעים", אשר כללו את פירות יצירתם – שירה ופרוזה – של מספר צעירים, חניכי השומר הצעיר. משה שמיר, שהיה מהמשתתפים בילקוט, עמד על המסגרת התנועתית שעודדה יצירה וסיפקה לסופר הצעיר במות רבות לפרסומה: "עד אמצע שנות הארבעים כבר היו לו ארסנל שלם: עתון יומי, שבועון, ירחון, הוצאת ספרים", אלא שהסופר הצעיר נדרש להיות מגויס למסגרת התנועתית. ילקוט הרעים היה ניסיון להצהרת עצמאות וליצירת אופציה של הינתקות.6 החוברות היו לציון דרך בתולדות הספרות העברית החדשה ושמן זוהה עם דור מקימי המדינה – "דור תש"ח".
באותן שנים, בעולם תרבותי שונה לחלוטין, יצרו מספר צעירים חניכי המחנה האגודאי, רובם ירושלמים, שירה עברית שמעט ממנה פורסם בעיתונים הצנומים של מחנה זה.
הם היו תלמידי ישיבות ירושלמיות מן היישוב הישן ועולים אגודאיים, ללא מסגרת המעודדת יצירה ספרותית. שיריהם פורסמו בעיקר בעיתוני ארבעה מחנות אגודאיים שהתגבשו בארץ־ישראל: "קול ישראל" – ביטאון היישוב הישן; "הדרך" – ביטאון היישוב האגודאי החדש; "דגלנו" – עיתון צעירי אגודת ישראל; "העתיד" ו"שערים" – עיתוני פועלי אגודת ישראל. חוץ מהשבועון קול ישראל, שהופיע בקביעות עד לקום המדינה, הופיעו העיתונים האחרים בגיליונות ספורים ולעתים לא מזומנות.
עורכי השבועון "קול ישראל" הקצו לפרסום שירים רק חלק קטן מגיליונותיו. בשנות ה־20 הודפסו בו שירים ספורים בלבד, רובם ככולם שירים הקשורים בהווי החיים הדתיים או שירי זיכרון לחברי המחנה האגודאי שהלכו לעולמם. משנת 1928 ועד לסוף שנות ה־30 הודפסו בו כ־20 שירים; בשנות ה־40 הודפסו בו כ־30 שירים, כמחציתם שירי שואה.
נוסף לחוסר במה להצגת יצירותיהם, חסרו המשוררים הצעירים סביבה חברתית מעודדת כתיבה, שכן השירה נתפסה כעשייה חריגה שיש בה משום "ביטול תורה". בחברה התורנית נתפסה שירה שלא הציגה מסר דתי מובהק, כשעשוע שאינו ראוי אף לנערים. על רקע זה ניתן להבין את התופעה שנפוצה בין המשוררים האגודאיים, לפרסם את שיריהם בפסבדונים, בראשי־תיבות או אף ללא חתימה, מתוך רצון לא להיחשף בחברתם ולא לפגוע במעמדם החברתי. מערכת "קול ישראל" הבהירה זאת בשולי אחד השירים שפורסם ללא חתימה: "מחבר השיר הוא סופר ידוע בישראל ומפני סבות מובנות העלים את שמו וגם את 'כינויו הספרותי'".7 הגישה האופיינית במחנה האגודאי לגבי כתיבת שירים בוטאה בהבהרתו של המשורר מ"צ פרוש לגבי אביו, המשורר ש"ז פרוש, שחתם על שיריו בפסבדונים, אך חתם בשמו האמיתי רק על חידושי תורה.
עוד חסרו המשוררים האגודאיים קהל קוראים פוטנציאלי, שכן חלק גדול מהאוכלוסייה החרדית נמנעה, עקרונית, מקריאת ספרות.
במחנה האגודאי הייתה כתיבת השירה בבחינת מרד ודרשה תעצומות נפש גדולים. כדי להבין את הקשיים החברתיים־דתיים עליהם היו היוצרים הצעירים האלה חייבים לגבור כדי לפרסם את שירתם, יש להכיר את החברה המסורתית הסגורה בתוכה חיו.
המחנה החרדי היה מצוי במשבר תרבותי וחברתי מסוף המאה ה־19, משנאלץ להתמודד עם המודרנה – האמנסיפציה ועם חדירת התרבות האירופית לעולם היהודי.
הכרת הדרכים בהן התמודד המחנה החרדי עם המודרנה עשויה להבהיר את הקשיים החברתיים שעמדו בפני היוצרים האגודאיים שביקשו ליצור ולפרסם את יצירותיהם.
הערות
1. גרץ, תשמ"ח, עמ' 84-114.
2. האנציקלופדיה העברית, כרך כו, עמ' 316-317. הוצאות לאור: דבר (1925), הקיבוץ המאוחד (1939), עם עובד (1942), וספרית פועלים (1939) היו מזוהות עם תנועות פועלים, מוסד הרב קוק (1937) עם המזרחי ומוסד ביאליק (1935) עם ההסתדרות הציונית.
3. גרץ, 1988, עמ' 25-35.
4. גרינברג, תשל"ח. פורסם לראשונה בתרפ"ח.
5. פ' לחובר ויעקב פיכמן, [דבר המערכת], מאזנים, תשרי, תרצ"ד. (היה זה הגיליון הראשון של מאזנים כירחון, לאחר ארבע שנות הופעה כשבועון).
6. משה שמיר, "פחד יצחק", ספר ילקוט הרעים. עשרה משוררים וסופרים צעירים תרמו יצירות לחוברות. שלושה מהם פרסמו שירים בשלוש חוברות לפחות – בנימין גלאי, שלמה טנאי ועוזר רבין.
7. "הס קטגור", קול ישראל, 4.10.1934, עמ' 3.
תורה מול דרך ארץ
התמודדות המחנה החרדי עם המודרנה התנהלה בתחום הארגוני ובתחום התרבותי, ודרכי התגובה של המנהיגות האורתודוקסית שעמדה בראש מחנה זה במערב אירופה היו שונות מאלו שבמזרחה.
עלייתן של אלטרנטיבות אידיאולוגיות, כמו הציונות, והפעילות הפוליטית שהתאפשרה עם האמנסיפציה, גרמו למנהיגי היהדות האורתודוקסית להתארגן. תהליך זה החל בגרמניה בשנת 1885 עם ייסוד "ההתאחדות לשמירה על האינטרסים של היהדות האורתודוקסית" (התאחדות האורתודוקסים). הרעיון להקים התאגדות עולמית של היהדות האורתודוקסית הוצג בכינוס שהתקיים בגרמניה באוגוסט 1909 בעיירה באד־הומבורג. רעיון זה יצא לפועל עם הקמת "אגודת ישראל" ב־1912. בוועידת הייסוד נוסחה מטרת התנועה – "לפתור ברוח התורה והמצווה את השאלות השונות אשר תעלינה יום יום על הפרק בחיי כל ישראל".8 השאלות איתן נדרשה אגודת ישראל להתמודד נגעו בעיקר לאופן ההתמודדות עם התרבות החילונית החדשה ועם האידיאולוגיות הפוליטיות שזו נשאה. בשנים הבאות ניסתה אגודת ישראל להציב את עצמה כאלטרנטיבה אידיאולוגית לתנועה הציונית ולהשפיע על אופי הבית הלאומי.9 בפולין, המרכז היהודי הגדול ביותר באירופה, נוסדה אגודת ישראל ב־1916, ביוזמתם של הרבנים קרליבך וכהן מגרמניה. יוזמתם צלחה כיוון שהמנהיגות המקומית הייתה מוכנה להתארגנות פוליטית, והמנהיגות הדתית תמכה בה. האדמו"ר אברהם מרדכי אלטר מגור, שקבוצה גדולה מיהודי פולין נמנתה עם חסידיו, עודד את ההתארגנות, וחתנו, הרב יצחק מאיר לוין, היה למנהיגה.10
האוכלוסייה החרדית הצעירה ביקשה גם היא להתאגד, כדוגמת כלל האוכלוסייה היהודית. עד למלחמת־העולם הראשונה הוקמו בגרמניה 25 אגודות נוער יהודיות; בשנת 1909 הן התאגדו במסגרת "התאחדות אגודות הנוער היהודיות בגרמניה".11 כמקבילה לאגודות אלה התארגנה במסגרת אגודת ישראל בגרמניה "אגודה של צעירי אגודת ישראל" שהקימה ב־1916 את תנועת הנוער "עזרא". התארגנות דומה של "צעירי אגודת ישראל" (צא"י) הייתה בפולין, ובמקביל לה התארגנו צעירים אגודאיים במסגרת "הסתדרות פועלי אגודת ישראל" (פא"י). הסתדרות זו הוקמה כתגובה לתנועות סוציאליסטיות יהודיות שביקשו להגן על זכויות השכירים היהודים, ובמרכזן ה"בונד" (יידישע ארבעטער בונד אין רוסלאנד, ליטע און פוילן). ההנהגה הפוליטית של אגודת ישראל חששה מפני התארגנויות הצעירים, שמא יחרגו מן הכללים החברתיים־תרבותיים שנקבעו על־ידיה. ראשי צא"י שביקשו לצמצם מתחים, הצהירו בוועידתם הראשונה שהתקיימה ב־1923 בווינה: "משרד הצעירים נכנע בכלל אל 'הועד הפועל'. הוא מציע איפוא לפני ועה"פ למנות אחד מחבריו שישתתף בכל ישיבות משרד הצעירים כדי שהועה"פ ישגיח תמיד על פעולות משרדו".12
קבלת המרות בפומבי נועדה להקהות את המאבק שהתקיים בין הנהגת אגודת ישראל לבין הנהגת צא"י שביקשה לפעול בדרך משלה. המאבק קיבל ביטוי פומבי לראשונה ב־1925, בכנס של צא"י בפולין שבו דרשו הדוברים להפסיק את הקשרים עם מרכז אגודת ישראל ולהעמיד את צא"י תחת חסותה הישירה של מועצת גדולי התורה.13
ההתמודדות התרבותית עם המודרנה הייתה האתגר הקשה ביותר שעמד בפני המחנה החרדי. התפיסה המסורתית שהתגבשה באירופה גרסה כי על לימוד התורה למלא את כל עולמו התרבותי של היהודי, ואילו לימודי החול יותרו רק אם יש בהם תרומה להבנת סוגיות תורניות או לצורכי פרנסה. תפיסה זו התבססה על העיקרון המקראי "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", שנדון רבות בספרות חז"ל. רד"ק בפירושו לפסוק האמור סיכם את תפיסותיהם: "נחלקו רבותינו ז"ל בזה הפסוק יש אומרים שהוא מצוה לכל ימי האדם ואפילו ידע את כל התורה כולה, ויש אומרים שהיא ברכה... לכל אדם עד שידע התורה ואחר ילמוד החוכמות".14 היהדות האירופית אימצה את התפיסה הראשונה של חז"ל, לה נוספה קביעתו של החת"ם סופר – "חדש אסור מן התורה".15
בנושא התרבותי היה הבדל גדול בין הגישה של האורתודוקסיה המערב אירופית לבין זו של מזרחה, כתוצאה מן השוני במידת פתיחותן כלפי התרבות הכללית. הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), ממעצבי החברה האורתודוקסית החדשה בגרמניה, גיבש תפיסה שחייבה את לימוד התרבות הכללית כחלק בלתי־נפרד מהעולם התרבותי של היהודי האורתודוקסי, ולא רק ככלי עזר ללימוד מקצועות הקודש או כחובה אזרחית. ביסוד שיטתו עמדה ההכרה שכל היפה והטוב שבתרבות הכללית הם חלק מהיצירה האלוקית, ולכן יש לדעת אותה. גם בתהליך החילון הוא ראה צדדים חיוביים שכן, לדעתו, ככל שההשכלה הגרמנית הייתה מכוונת פחות אל הנצרות, כן יכול היה היהודי ליטול בה חלק.16 את תפיסתו התרבותית הוא הגדיר כצורך "לנטוע בלבות בני הנעורים מושגים אחרים ותכונה אחרת... להבין ולהשכיל את ערך עצמותם ולהתאמץ למלאות בשמחה את כל חובותיהם בתור 'בן אדם, יהודי ואזרח'. להשתלם בחכמת ה' בתורתו ובמדעים הדרושים לרוח האדם המכיר את ערך יתרון האדם".17 הוא כינה את תפיסתו זו "תורה עם דרך ארץ", והיא הייתה לנחלת האורתודוקסיה החדשה בגרמניה. שיטת תורה עם דרך ארץ הסתייגה מקביעת החת"ם סופר ולא שללה עקרונית כל חידוש שהזמן גרמו, אלא הביעה נכונות עקרונית להתמודד באופן חיובי עם החדש והמתחדש.18
ניסיונות להעתיק את שיטת "תורה עם דרך ארץ" כפי שגובשה בגרמניה, לארצות אחרות לא צלחו. הרב עזריאל הילדסהימר ייסד ב־1870 בית־מדרש לרבנים בברלין, בו לימדו גם לימודי חול, והוא היה למוסד המרכזי של רבני האורתודוקסיה בגרמניה. ב־1934 ניסו מנהליו להעבירו לארץ־ישראל, אך הם נתקלו בהתנגדות עזה מצד הממסד הרבני במזרח אירופה. הרב גרודזינסקי, נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, הבהיר כי הקמת המוסד הייתה "צורך שעה" בגרמניה כדי להכשיר רבנים אורתודוקסים בעלי השכלה שיוכלו להתמודד עם הרפורמים; "... אבל איך יעלה על הדעת ליסד בית מדרש כזה לרבנים בארץ־הקודש שיש שם ישיבות גדולות ורבנים גדולים, גדולי תורה ויראה, לבחור ברבנים חדשים שאצלם דרך־ארץ עיקר ותורה טפל".19 זו דוגמא אחת מני רבות לשוני התרבותי בין שני חלקי האורתודוקסיה האירופית.
האורתודוקסיה המזרח־אירופית, בהתמודדותה התרבותית עם המודרנה, השתמשה בכלים שונים מאלו של האורתודוקסיה שבמערב אירופה. חלק גדול מדרכי תגובתה נסללו בידי אישים שלא באו מקרב המנהיגות הדתית או הפוליטית, ועיקר המאמץ הופנה לשטח החינוך.
על אף ההתנגדות של הממסד הרבני בפולין לשינויים בתוכנית הלימודים של ה"חדר", נוסדו בסוף שנות ה־20 בתי־ספר אגודאיים, "יסודי תורה", בהם לימדו גם לימודי חול. הדרישה לבתי־ספר אלה באה מציבור חרדי שביקש להעניק לילדיו כלים לשיפור מצבם הכלכלי בעתיד. בשנות ה־30 נאלצה ההנהגה האגודאית, בלחץ השלטונות, לשלב מספר שעות לימודי חול גם ב"חדר". בסוף שנות ה־30 פעלו בפולין, במסגרת רשת "חורב" שהקימה אגודת ישראל, כ־150 בתי־ספר "יסודי תורה" וכ־250 "חדרים".20
בעוד שהבנים זכו מאז ומתמיד בחינוך סדור ב"חדר" ובישיבה, לא הייתה כל מסגרת חינוכית לבנות. התפיסה החינוכית המסורתית סמכה על הקביעה התלמודית ש"כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תִפלות". הרמב"ם סייג קביעה זו לתורה שבעל־פה, "אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה מלכתחילה ואם לימדה אינו כמלמדה תִפלות".21 לאור תפיסה זו ניתן לבנות חינוך יהודי מזערי, ולרשותן הועמדו ספרי דרשות ברמה נמוכה. חלקן למדו מעט יהדות בביתן מספרים שיועדו לנשים, ואחרות נשלחו ללמוד בבתי־ספר יסודיים ממלכתיים בלא שדאגו להקנות להן תשתית תרבותית־יהודית. כתוצאה מכך היו הנשים חשופות לתרבות האירופית שחדרה לרחוב החרדי, לרוב לחלק הרדוד שבה. הן היו הצרכניות הראשונות של ספרות רומנים זולה שחדרה לרחוב היהודי. סופר אגודאי תיאר את עמידת האשה החרדית מול המודרנה:
... באה התקופה החדשה ובפיה 'בשורת החפש' לאשה, שהעניקה לה 'שוויון זכויות' כביכול. 'מלאכי החבלה' התפשטו במחנה ישראל ותהי ראשית מעשיהם לצוד את בנות ישראל התמימות והישרות... התוצאה הרס וחורבן, בנות ישראל התנכרו לעמן ולדתן, הן הלכו לרעות בשדות זרים, למדו וקבלו דעות נפסדות של כפירה ומינות... על בתי ישראל ניתך מבול של 'ספרות' קלוקלת מהמין הגרוע ביותר, אשר החילוניים המציאו ובדו מליבם או תרגמו משפות זרות.22
המנהיגות הדתית חזתה בנעשה אך לא יצרה כלים כדי להתמודד עם התופעה; אלו נוצרו ברחוב החרדי. שרה שנירר (1880-1935), תופרת במקצועה, שהתה בתקופת מלחמת־העולם הראשונה בווינה, שם הכירה את התרבות היהודית ואת הספרות שיצרה האורתודוקסיה החדשה במערב אירופה.23 משחזרה לעיר מגוריה, קרקא שבפולין, ארגנה קבוצות לימוד לבנות חרדיות בנושאים שונים מתחומי היהדות תוך שימוש בכלי הבעה חדשים. בהדרגה הצליחה שנירר, בעזרת עסקנים אגודאיים מקומיים, לייסד בתי־ספר לבנות שכונו "בית יעקב", במטרה להתמודד באמצעותם עם "התקופה החדשה". היא הציגה את דרכה החינוכית בשיחות ובמאמרים שנועדו בעיקר להבהיר את מטרותיה למנהיגות הדתית, ולקבל את הסכמתה ואת תמיכתה:
מתמיד הייתה לנו מגרעת, שהיינו מקדישים תשומת לב מרובה לחינוך הבנים ובו בזמן היינו מזניחים כמעט כליל את חינוך הבנות... נעיף מבט אל המאה הקודמת, האם לא תבכה אז כל נפש מישראל, למראה ההפסד העצום והנזק שפגעו בלימוד התורה, מאז אותו יום בו נפתחו שערי הגטו בפני בני הנעורים והותרה בפניהם הכניסה לבתי הספר של הגויים?!... גם הבת מישראל נסחפה יחד עם זרם הזמן... היא הורסת לעולם זר ורחוק. שרוצה היא לראות ולהראות, להתפעל ולעורר התפעלות של אחרים... וכך הולכים ונחרבים בתים בישראל... רק רשת רחבה של בתי ספר נאמנים לתורה וליהדות, עשויה לתקן את המעוות ולהחזיר עטרה ליושנה.24
הקמת בתי־הספר לבנות לא עוררה את ההתנגדות הצפויה נוכח מהלך כה מהפכני, שעמד לכאורה בסתירה לתפיסה המסורתית של החינוך הנדרש לבנות. באוגוסט 1924 החליטה המועצה המרכזית של אגודת ישראל לקחת את רשת בתי־הספר "בית יעקב" תחת חסותה. ב־1935 נכללו ברשת החינוך "בית יעקב" 225 בתי־ספר בפולין ו־63 בתי־ספר שהוקמו בצ'כוסלובקיה, ברומניה, בליטא ובאוסטריה.25 שרה שנירר הייתה למיתוס במחנה האגודאי, ראשי אגודת ישראל הרבו להלל את פועלה, וחלק ממאמריהם ומכּתביה כונסו בספרי זיכרון שיצאו לזכרה. יהושע לנדוי, משורר אגודאי שיידון להלן, אשר הפסיק לפרסם שירה באמצע שנות הארבעים, סטה ממנהגו ופרסם שיר לזכרה, בו עמד על מקומה בהתמודדות המחנה החרדי במודרנה.26
...ופתאם נִשא שמך על רבבות שפתים,
ופתאם את נזכרת ברטט־קֹדש
ובחִבה.
כאֶת מלאך מושיע מן השמים,
כנביאת קדומים שידעת הכל,
שראית הבא...
ראית לוע שאול מאיַם בחשכה,
בנות ישראל הנסחפות בזרם,
וקראת בעֹז:
"בית יעקב לכו ונלכה!"
ושמעו רבבות בנותיך והלכו,
והבינו האות...
[...]
הערות
8. "אגודת ישראל" כללי ההסתדרות לפי שעה, על־פי ההרשאה שניתנה לוועד הזמני מאת האספה בקטוביץ, בית הספרים הלאומי, 484L.
9. הנושא נדון בהרחבה בפונד, תשנ"ט.
10. הרב ד"ר עמנואל קרליבך והרב ד"ר פנחס כהן הגיעו מגרמניה כרבנים צבאיים כדי לייעץ לשלטונות הכיבוש בעניינים הנוגעים ליהודי פולין. אגודת ישראל בפולין כונתה עם ייסודה "אגודת האורתודקסים" ובשנים הבאות – "שלומי אמוני ישראל". בקון, 1996, דן בהרחבה בהתמודדות של אגודת ישראל שבפולין עם המודרנה.
11. שצקר תשכ"ט, עמ' 264-265, החיבור כולל מידע רב על אגודות הנוער היהודיות בגרמניה ועל הסיבות להקמתן.
12. החלטות שנתקבלו בוועידת הצעירים בווינה, קול ישראל, 12.10.1923, עמ' 2.
13. זכרונות ראובן אהרונוביץ [מראשי צא"י בפולין]; לא פורסמו.
14. פירוש רבי דוד קמחי (1160-1235) ליהושע, פרק א, פסוק ח.
15. הרב משה סופר (1762-1839), ממנהיגי היהדות החרדית בהונגריה, שלל את האמנסיפציה ואת ערכי ההשכלה הכללית ודגל בעלייה לארץ־ישראל.
16. ברויאר מ' תשנ"א, עמ' 77.
17. הירש תשל"ג, עמ' 556.
18. מרדכי ברויאר, "מבוא", ברויאר מ' תשמ"ז, עמ' 9, מצא כי הרב יעקב עטלינגר, מורו של הירש, הוא שהביא לגיבוש גישה חדשה זו הנוגדת את גישת החת"ם סופר.
19. מכתב הרב חיים עוזר גרודזינסקי מיום ג' חנכה תרצ"ד אל הרב מאיר הילדסהימר, יעקב בראור, "תורה עם דרך ארץ באספקלריה של יהדות מזרח אירופה", ברויאר מ' תשמ"ז, עמ' 167.
20. בקון 1996, 142-162.
21. דברי רבי אליעזר בתלמוד בבלי, דף כא, עמ' ב; הרמב"ם, משנה תורה – ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק א, יג.
22. ירחי תש"ו, עמ' 2.
23. יהודה ליב אורליאן, "אשת חיל", שנירר תשמ"ד, עמ' מז. אורליאן, מנהל סמינר למורות בית יעקב בוורשה, עמד על השפעת כתבי הירש וסיפורי להמן על דרכה החינוכית של שרה שנירר.
24. שרה שנירר, "מטרת בית יעקב", שנירר תשל"ה, עמ' 46-48.
25. יוסף פרידנזון, "התנועה מראשיתה ועד לאחר השואה", שנירר תשמ"ד, עמ' קכח.
26. יהושע לנדוי, "לאמא שרה", שנירר 1960, עמ' 15.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
