אימה בבית הדלועים

1

"ושם אנחנו אמורים לבלות את הקיץ?!" ג'נה מעקמת את פרצופה ומסתכלת על מקס, שנשען מנומנם על החלון האחורי השמאלי של המכונית המשפחתית הקטנה של ההורים של ג'נה.

"מממ..." הוא מהמהם.

"אתה ישן!" היא מטיחה בו.

מקס ממצמץ בעייפות, "כן, אנחנו נוסעים כבר כמעט חמש שעות, מה ציפית שאעשה?"

"לא יודעת, תתעניין בדרך אולי? תנסה להבין לאן אנחנו נוסעים?"

"למה? זה ישנה משהו?" הוא ממלמל ועוצם עיניים.

"לא יודעת, אולי כי זה חשוב? אולי כי יש לנו שישה שבועות להעביר שם? אולי כי המקום הזה זניח כל כך שהוא אפילו לא מופיע על המפה?!"

"יהיה בסדר..." מקס ממלמל ונרדם.

"אוח!" ג'נה רוטנת, וחוזרת להתבונן בחלון. זו הפעם הראשונה שהיא עוזבת את העיר הגדולה ונוסעת לעבר המערב התיכון של ארצות הברית. הנופים משתנים בהדרגה מגורדי שחקים צפופים לבתי קרקע פרבריים ולבסוף לבתי חווה מרוחקים ולמיילים על גבי מיילים של שדות ואדמות חקלאיות. ג'נה לא אוהבת את זה. היא מרגישה בטוחה בשדות הבטון של העיר, כשהכול קרוב ובהישג יד, ותמיד יש רעש ואנשים מסביב. היא לא יודעת מה תעשה בכל השקט הזה כשיגיעו. היא מנסה להישאר ערה ולהבין לאן הם נוסעים, אבל לבסוף הנסיעה הארוכה מכריעה אותה והיא נרדמת.

היא מתעוררת כשהאוטו עוצר בפתאומיות, ואבק עולה סביבו. הם הגיעו. המקום נראה כמו שממה. אישה קטנה ומצומקת ממתינה להם בפתח בית חווה ישן, מעליה שלט עץ חבוט שעליו נכתב באותיות דהויות "בית הדלועים של דודה רוז". בצידו הימני של הכיתוב מופיע איור קטן של דלעת.

"קדימה ילדים, הגענו." אומרת אימה של ג'נה בנימה עליזה, אבל ג'נה יודעת שזו עליצות מזויפת.

הם פותחים את חגורות הבטיחות ויוצאים החוצה. דודה רוז באה לברך אותם לשלום, ומכיוון שהם הראשונים היא מזמינה את הוריה של ג'נה להיכנס פנימה לקפה. ג'נה ומקס נשארים בחוץ בזמן שהוריה של ג'נה ודודה רוז נכנסים. הם שומעים דיבורים עמומים.

ג'נה מתיישבת על מדרגות העץ, שחורקות מעט, ומשעינה את סנטרה על כפות ידיה. מקס נשען על המעקה השבור. הם בוחנים את המרחב. כמו כל החוות שג'נה ראתה בסרטים, גם החווה הזו מבודדת לחלוטין, מסביבה רק שדות עצומים של דלועים, וקבוצות קטנות של עצים נראות באופק. הבית עצמו ישן מאוד ופגעי מזג האוויר ניכרים בו. חלק מקורות העץ רקובות, אחרות נראות כמי שספגו חבטות הגונות. מקס אומר לג'נה שבטח היה פה טורנדו ודברים עפו לכל הכיוונים, ולכן יש שריטות עמוקות בעץ. היא מהנהנת בהסכמה.

כארבעים יארד מהבית עצמו ניצב אסם שדלתותיו נעות על ציריהן ברוח הקלה. הם מניחים ששם מאוחסן הציוד לעבודה. אין בעלי חיים באזור בכלל, וג'נה נזכרת במר שפמפם, החתול השמן והעצלן שלה, ומבינה כמה היא הולכת להתגעגע אליו.

"איזה בזבוז של חופש. יכולנו להיות עכשיו במחנה קיץ, עושים בטן גב על איזו סירה באגם... אבל לא. אנחנו פה, בשממה, נעבוד כמו חמורים בקצירת דלועים." מקס נאנח.

"כן. לא ברור העסק הזה. כל המקום הזה נראה כאילו הוא הופיע פה משום מקום. ומה הקטע עם דודה רוז? דודה של מי היא בדיוק? נראה כאילו אין פה אף אחד מלבדה." ג'נה מתלהטת. "ומה אנחנו אמורים לעשות פה בכלל, כשאנחנו מנותקים כל־כך מהציוויליזציה? תראה – " היא מצביעה על הטלפון הנייד שלה. "בקושי יש לו קליטה סלולארית, שלא לדבר על המחסור באינטרנט. זה לא אנושי."

"כן זה מרגיז, אבל אין לנו הרבה מה לעשות עכשיו. לפחות יהיו פה עוד אנשים שאנחנו מכירים מבית הספר."

ג'נה מרימה גבה. "מה? מי עוד אמור להגיע?"

"אני יודע שאנדי אמור להגיע, ואולי גם מייקל בון ושירלי."

"באמת?" לרגע כעסה שוכך והיא מתעודדת. "זה נחמד."

"כן..." מקס משיב באדישות.

"מי בכלל הכניס להורים שלנו את הרעיון המיותר הזה?" ג'נה חוזרת לזעוף.

"את פספסת את זה אני חושב. זה קרה בשבוע שהיית חולה." הוא עונה, מהורהר.

"מה קרה?"

מקס מכווץ את עיניו בריכוז ומנסה להיזכר. "היה איזה מפגש עם ההורים, ובאה קבוצה של כמה מוזרים חייכניים כאלו שחילקו עלונים על 'הקיץ בחווה של דודה רוז'. הם דאגו להדגיש שזה כמו קייטנה, אבל שהם אלו שמשלמים לנו, כי אנחנו אמורים לעבוד. ללמוד את רזי קצירת הדלועים או משהו בסגנון..."

"אההה כן, אני זוכרת שההורים שלי בישרו לי את זה ולא הבנתי מאיפה זה הגיע. נשמע ממש מוזר."

"נכון, ובכל זאת הם הסכימו לזה די מהר." הוא אומר בחמיצות.

ג'נה נאנחת. "האמת שאני לא חושבת שהייתה להם ברירה, מקסי. הם לא באמת יכולים לשלוח אותנו לאיזה מחנה או משהו. אתה יודע את זה. אני סתם חולמת בהקיץ על הדברים האלו."

"קשקוש. יכולנו להישאר בבית ולעבוד שם. לא היינו חייבים לחצות חצי יבשת בשביל זה." מרחוק הם שומעים מוזיקה שהולכת ומתקרבת. "היי! מגיע אוטו."

הם מסתכלים על שביל הגישה. מוזיקה רועשת נשמעת וואן שחור עוצר בחריקה ליד הכניסה לבית, אפוף בעננת אבק. הדלת הצדדית נפתחת בחוזקה, ונער שחור שיער מזנק החוצה וטורק אותה אחריו.

מישהו מנמיך את המוזיקה. "קודי! תתקשר אליי אחרי שתתארגן!" בוקע קול גברי מחלקו הקדמי של הוואן. קודי אפילו לא מסתובב. הוא רק נועץ מבט מאיים בג'נה ומקס, מעמיס תיק שחור על גבו והולך לשבת בצל, רחוק מהם, על מחרשה חלודה. הוואן נוסע, צלילי המוזיקה מתרחקים במהירות ושוב שקט.

"אני לא מאמינה!" ג'נה מתקרבת אל מקס ולוחשת באוזנו. "זה קודי ווקר! יש עליו שמועות בבית הספר מפה ועד קנדה!"

"מרגש." מקס עונה בטון משועמם במובהק.

"לא! אתה לא מבין! אומרים שהוא אימת השביעית! הבחור הכי מופרע בשכבה! אני מדברת איתך על סקס, סמים ואלכוהול!"

"זה לא אמור להיות "רוקנרול"? וחוץ מזה, את לא חושבת שאת מגזימה? בן כמה הוא בסך הכול? שבע עשרה? שמונה עשרה?" מקס מביט עליו מזווית העין.

"חסרים עבריינים צעירים?!" היא לוחשת ברוגז. "וחוץ מזה נראה לי שהוא בן שבע עשרה."

מקס מושך בכתפיו.

שעת הצוהריים חולפת והם מתחילים להתעייף. הוריה של ג'נה יוצאים החוצה. "טוב חמודה, דיברנו עם דודה רוז. את ומקס תהיו פה שישה שבועות ואז נבוא לאסוף אתכם. את התשלום תקבלו ביום האחרון לשהותכם פה. בכל מקרה ובכל בעיה שלא תצוץ, תתקשרי. אין פה קליטה סלולארית טובה, אנחנו רחוקים מדי ממקומות יישוב," את המשפט האחרון היא אומרת ביובש, "אבל יש טלפון בקומה העליונה ושילמנו מראש על השימוש בו, אז אל תהססי להתקשר מתי שאת רוצה. יש לך את האפשרות."

"תודה, אמא."

אביה מביט בה במבט עצוב, כמעט מתנצל.

ג'נה מחייכת אליהם. "יהיה בסדר," היא אומרת.

הם מתחבקים.

"תהיו טובים." מוסיף אביה ומסתכל על מקס: "תשגיח עליה, כן?"

"כן, אדוני."

"טוב. תיהנו לכם. אמור להיות לכם נחמד פה... ותהיו בקשר. אנחנו אוהבים אתכם.!" הוריה של ג'נה מחבקים אותה, אימה מוסיפה נשיקה, ואביה לוחץ את ידו של מקס לשלום.

הם נכנסים לאוטו, אמה מפריחה לעברם נשיקות באוויר, ואז הם נוסעים משם.

ג'נה ומקס נשארים בחוץ. דודה רוז יוצאת אליהם רק כשמתחיל להחשיך. "שלום, ילדים," היא אומרת. קולה צרוד וצייצני, והיא נראית להם בת מאה וחמישים. "אם לא יותר..." מקס לוחש.

"ברוכים הבאים לחווה של דודה רוז. זו אני כמובן," היא קורצת אליהם. "מחר אמורים להגיע עוד מספר נערים ונערות, אז אסביר לכם על העבודה רק אחרי שכולם יגיעו. גם ככה מאוחר מדי היום ועוד מעט יחשיך. בואו, היכנסו פנימה, אראה לכם עכשיו את הבית ואת החדרים. לא משנה לי איזה חדר תבחרו, אבל בנים ישנים עם בנים ובנות עם בנות, בבקשה."

ג'נה ומקס מסתכלים אחד על השנייה.

רק הם פה.

או שלא – מקס פוזל לעבר קודי – הם כבר הספיקו לשכוח שהוא שם. הוא לא אמר מילה מאז שהגיע, ונשאר בדיוק באותה תנוחה שבה התיישב קודם, רק שעכשיו יש סיגריה חצי מעושנת בידו הימנית.

"אני מקווה שהחדרים שלנו קרובים אחד לשני," לוחשת ג'נה, "כי לא נראה לי סימפטי כל כך לישון לבד בבית הזה. הוא בטח חורק להחריד..."

מקס נזכר במשהו. הוא מפשפש בכיסיו ומוציא משרוקית. "קחי," הוא מושיט אותה לג'נה.

"מקסי, מאיפה הבאת את זה?" היא מצחקקת ובוחנת את משרוקית הפלסטיק הירוקה.

"מהבית. ראיתי תוכנית על אנשים שעובדים בשדה ושורקים אחד לשני אם הם רחוקים, אז קפצתי לקנות לפני שבאנו. לכי תדעי, אולי היא תהיה שימושית. הבאתי גם לעצמי." הוא מרים את המשרוקית השנייה, הסגולה.

היא צוחקת, לוקחת את המשרוקית מידו ודוחפת אותה לכיס הג'ינס שלה.

"טוב, מקסי, היום הראשון של שארית החופש המושלם שלנו..." היא אומרת בטון נוטף ציניות. "חייך!" היא מוציאה את הטלפון הנייד. מקס חושף את שיניו הצחורות, מחייך חיוך גדול ומסמן וי באצבעותיו. ג'נה נצמדת, אליו, מחייכת גם היא, ומצלמת. הם מסתכלים על התמונה שיצאה, צוחקים על איך שהם נראים.

"אוי זה נוראי," ג'נה מצחקקת. "כשאנחנו חוזרים הביתה אני ממסגרת את התמונה הזו."

מקס מחייך. "ברור. קדימה, ליידיז פירסט..." הוא מחווה בידו ונותן לג'נה להיכנס ראשונה. היא קדה ונכנסת פנימה, ומקס בא בעקבותיה.

בפנים הבית נראה אפילו יותר קודר. חדר הכניסה מצומק ואפל, ומוביל לסלון גדול, מרופד בשטיח מקיר לקיר. נברשת שלא מתאימה כלל לפשטות של הבית תלויה מהתקרה. רק שתיים מהנורות שקבועות בה דולקות, ובמקום להאיר את החלל הן מוסיפות לו צללים אפלים. מימין לסלון יש דלת המובילה לגרם מדרגות העולה אל הקומה השנייה.

כשהם נכנסים לסלון הם רואים שתי דלתות נוספות. הם מעריכים שזו שמבעדה בוקע אור ניאון מובילה למטבח, והשנייה עשויה להוביל לחדרים.

"מעניין מאיפה היא מקבלת חשמל..." תוהה מקס בשקט.

"יש גנרטור גדול בחוץ, לא רחוק מהבית," עונה דודה רוז.

מקס מופתע מכך שענתה לו. איך לעזאזל היא שמעה?! הוא חושב ואז מהמהם.

דודה רוז עולה במדרגות, ג'נה והנערים אחריה. היא דורכת על המדרגה האחרונה ומסתובבת לעברם.

"אוקיי, ילדים, לפני שאתם הולכים לישון, בבית הזה יש מספר חוקים." קולה הופך מעט תקיף יותר. "חלקם חוקים לשעות היום, חלקם ללילה. החוקים מאוד פשוטים ועליכם לציית להם. אני לא אלאה אתכם בחוקי היום, את זה נשאיר למחר, אבל אלו חוקי הלילה..."

ג'נה והנערים בוהים בה במבט אטום.

"ניתן להתקלח עד השעה עשר בלילה. לאחר מכן לא יהיו מים חמים. המקלחת נמצאת בסוף המסדרון מימין, מול החדרים של הבנות. יש שם מספר תאים, אבל אין הפרדה בין בנים לבנות, אז נא לסגור את דלתות התאים כשאתם מתקלחים או מתלבשים. והכי חשוב – מי שמתקלח אחרון נדרש להגיף את החלון האוטם."

"החלון האוטם?" ג'נה מרימה גבה.

"כן. בחלקו הפנימי של כל חלון בבית יש חלון מתכת שאוטם אותו מבפנים. גם בחדרים אתם נדרשים לנעול את החלונות היטב עם התופסן."

"למה?" מקשה ג'נה, "ממה יש לנו לפחד? ואם אנחנו רוצים אוורור בלילה? אני לא אוהבת לישון כשהכול חנוק."

"אני לא מעוניינת שגנבים יפרצו לי לבית, ילדה. ויש הרבה כאלו באזור. זו לא שאלה או המלצה. סגרו את חלונות הברזל. אם את רוצה אוורור, הדליקי את מאורר התקרה בחדרך."

ג'נה מביטה במקס בהשתוממות.

דודה רוז ממשיכה. "בנוסף, אין להסתובב בבית אחרי השעה עשר וחצי. עליכם להיות בחדרים, כל אחד בחדרו שלו, עם הדלתות נעולות, ואין לצאת מהחדר לפני השעה שש וחצי בבוקר. ארוחת הבוקר מוגשת בשעה שבע, ארוחת צוהריים באחת. ארוחת ערב – תפתחו את המקרר וקחו מה שאתם רוצים. אני מביאה אספקה פעם בשבוע, אם יש משהו שאתם אלרגיים אליו או לחלופין משהו שאתם רוצים לאכול, אנא עדכנו אותי מראש. בכל מקרה, אתם בטח עייפים מהנסיעה לפה, אז אתן לכם לישון עכשיו. מחר בבוקר נצא לסיור בסביבה ואז אציג לכם את שאר החוקים. לילה טוב." היא מתחילה לרדת במדרגות, נעצרת ופונה לעברם שוב. "ואל תשכחו בשום אופן לנעול את החלונות!" היא סוגרת את הדלת אחריה.

"אתה מעדיף מיטה מסוימת?" שואל מקס כשהוא וקודי נכנסים לחדר, אבל קודי לא מגיב. הוא זורק את תיקו על אחת המיטות, נשכב על הגב ובוהה בתקרה. מקס מושך בכתפיו ומניח את החפצים שלו על המיטה הקרובה ביותר לחלון הפונה לשדה. הוא בוחן את החדר ואחר כך את החלונות. בחדר יש שתי מיטות רגילות ועוד שתי מיטות קומתיים, סך הכול שישה מקומות שינה ולידם שש שידות. יש גם ארון גדול עם ארבע דלתות שאמור לשמש את כל דרי החדר. החדר מרווח יחסית לכמות המיטות והחפצים שיש בו. מקס מנסה לחשב את גודל הבית. הוא בטח עצום, הוא חושב לעצמו. הוא נזכר שבדרכו לחדר עבר עוד שלושה חדרים זהים לבנים ועוד שניים נוספים, שאותם ראה בהמשך המסדרון, ודלתם הייתה סגורה, לבנות (החדרים של הבנות קטנים יותר ומכילים רק ארבעה מקומות לינה, כך אמרה לו ג'נה לאחר מכן).

"שש מיטות בחדר כפול ארבעה חדרים, ונניח שיש מספר זהה בחדרים של הבנות, זה למעלה משלושים מיטות. מעניין אם יהיו מספיק חבר'ה כדי למלא את כולן..." הוא ממלמל לעצמו. "ומה יש לכל כך הרבה נערים ונערות לעשות פה?"

הוא מציץ לעבר קודי, שנרדם בבגדיו וישן שנת ישרים. מקס נוחר לעצמו ומתחיל לפרוק את בגדיו ולהניחם בארונית. השעה כמעט רבע לעשר כשנשמעת דפיקה חלושה על דלת המתכת הכבדה. מקס מסובב את הידית בשקט, פותח אותה לאט ומציץ החוצה.

"היי, ג'ן," הוא פותח את הדלת לרווחה, "מה את עושה פה?"

"אני רוצה להיכנס להתקלח, אבל אני מתה מפחד... הדלת שם חורקת ואני מרגישה כאילו אני בבית רדוף..." היא לוחשת.

"לבוא לשמור לך?"

"כן, בבקשה. אין עוד הרבה זמן. היא אמרה שבעשר כבר אין מים חמים..."

"כן אבל זה לא סביר. לא יכול להיות שעד עשר יש ובעשר ודקה כבר לא."

"כן, אבל אני לא רוצה להסתבך. אם היא אמרה עד עשר אז אני אכנס עד עשר."

"זה כי את חננה, אבל בואי. אני אחכה לך מחוץ לדלת."

"יש, תודה! רק חכה פה רגע, אני ארוץ להביא את המגבת והבגדים..." היא רצה על קצות האצבעות, נכנסת לחדר ויוצאת משם תוך פחות מדקה כשבידה מגבת, פיג'מה ומברשת שיניים. מקס כבר מחכה לה בכניסה למקלחת.

"אתה חושב שיש בפנים שמפו וסבון?"

"אני מניח שכן."

"אני מקווה, כי לא הבאתי ולא בא לי להיות מגעילה שישה שבועות."

"כן, רק תזדרזי כי תכף נגמר לך הזמן. טם טם טם..."

"לא מצחיק."

ג'נה נכנסת למקלחת ומחכה שהמים יתחממו. מקס עומד ליד הדלת וממתין. כשהוא רואה אדים מבצבצים מתחת לחריץ של הדלת הוא מתיישב ונשען על המשקוף. אחרי כמה דקות ג'נה יוצאת, לבושה בפיג'מה ומבושמת כולה.

"תודה, יקירי." היא מושיטה יד למקס שנעזר בה כדי להתרומם.

"מתי שתרצי, מותק," הוא משיב לה בחצי חיוך, "היה שמפו?"

"במפתיע היה הכול, אפילו משחת שיניים," היא נושפת לעברו, ומקס מצחקק כשריח המנטה עולה באפו. הוא מלווה אותה לחדר שלה ואחר כך חוזר לחדרו וסוגר את הדלת. כשהוא עומד להיכנס למיטה הוא שומע דפיקה מבוהלת בדלת. הוא קופץ מהמיטה יחף ופותח חרש את הדלת.

"מה קרה?" הוא שואל דרך החריץ.

"שכחתי לסגור את החלון במקלחת!"

"ביג דיל, מי ישמע... מה כבר יכול לקרות אם הוא יישאר פתוח. אל תתני לזקנה להפחיד אותך ככה. לכי לישון."

"לא, מקסי, אני אומרת לך. אנחנו נסתבך. בוא איתי לסגור את החלון."

הוא נאנח. "בואי..."

ג'נה רצה בזריזות למקלחת, ומקס משתרך מאחוריה. הוא שומע את החלון חורק כשהיא מורידה אותו כלפי מטה ונועלת עם הבריח.

"רגועה?"

"כן. תודה שוב." היא מחייכת לעברו. "אצלך בחדר סגרת?"

"היה סגור כשנכנסתי."

"כן, גם אצלי. אתה לא חושב שזה מוזר? למה שיהיו פה גנבים? ומה יש להם לגנוב במקום שכוח אל כזה? לא נראה שיש לה בבית דברים יקרים... וחוץ מזה – מאיפה הם יגיעו?! הם יבואו עד לפה במיוחד כדי לגנוב?!"

"אני לא יודע, ג'ן, אבל אני די עייף ואין לי כוח לשחק בבלשים עכשיו. בואי נלך לישון ונדסקס על זה מחר."

היא מהנהנת בראשה. "אוקיי, נתראה בבוקר!"

"כן, תישני טוב. ותנעלי את הדלת."