ברית מילים

פתח דבר

מאת
טוביה מנדלסון

ניר (1975-1993)

אין דבר משעמם, מיושן ולא רלוונטי יותר מן העיתון של אתמול, משננים באוזנינו באלף ואחד ניסוחים. קריאה בברית מילים, אסופת מאמרים, כתבות ורשימות של העיתונאי שלמה גינוסר, עשויה להביא את הקורא למסקנה כמעט הפוכה: העיתונות של היום כנראה הרבה יותר משעממת ובהרבה מקרים פחות רלוונטית מזו של העבר. ולא, אין זאת התרפקות נוסטלגית דביקה לימים עברו אלא רק ביטוי לתחושה הולכת וגוברת שכל מה שנכתב היום, החל מן הכותרות הראשיות ועד אחרון הטורים האישיים, הוא מיחזור – לעתים מבריק ומשכנע, לרוב מעליב בכלומיותו – של מה שנכתב, מה שתואר, מה שנאמר ומה שהוסבר בעשרות השנים שחלפו ממחצית המאה ה־20 ועד ימינו.

שלמה גינוסר היה עיתונאי שהתחיל את הקריירה הארוכה שלו בסוף שנות החמישים בעל המשמר עד שעבר לדבר, שבו מילא שורה של תפקידים עד לעזיבתו את העיתון, זמן לא רב לפני שדבר חדל להתקיים. כגימלאי, הרבה לכתוב בבנקאות וגילה צד פחות ידוע עד אז ביכולתיו העיתונאיות – כתיבה מדוייקת להפליא בנושאי כלכלה וכספים. מאמר אחד, "מדליקי המשואות החדשים" כותרתו, האחרון בקריירה עשירה, פרסם בעיתון הארץ במאי 2005. בדיעבד, לפחות, אפשר לטעון שמן הסתם אין זה מפתיע שדווקא במאמר האחרון הזה, מן המסמכים הקשים ביותר שנכתבו אי פעם על אטימות הממשלה ומערכת הבריאות שלה, חרג גינוסר מדרכו, ובכשרון הכתיבה הבלתי מעורער שלו מחה וזעק ותבע את עלבונו, ועלבונם של רבים אחרים, ממדינה המפקירה את אזרחיה הנזקקים ומונעת מהם תרופות מאריכות ימים ומצילות חיים. מאמר אחד מאוחר מדי.

האוסף בברית מילים הוא ביטוי נאמן ומוקפד לקולו המיוחד של שלמה גינוסר. במהלך הקריירה שלו הוא היה ריפורטר, שדיווח לקוראיו על כמה מן האירועים המכוננים בתולדות המדינה במחצית השנייה של המאה ה־20. הוא היה כתב פרלמנטרי וכתב מדיני, הוא היה כתב עירוני וכתב שטח, פובליצסט ופרשן, והוא היה כתב חוץ. אבל, מתחילת דרכו הוא היה עיתונאי שהסתכל והקשיב, בחן את סביבתו, חשב ורק אז – כתב. הוא לא בז ולא זילזל במושאי כתיבתו, גם אם חלק עליהם, ובעיקר הוא כיבד את קוראיו. ברית מילים הוא אפוא ביטוי לכתיבה ידענית, מאופקת, מדודה ועם זאת ביקורתית ושנונה, נוגעת ללב ומצחיקה, ריאליסטית, פנטזיונרית, פסימיסטית ואופטימיסטית ותמיד – אנושית.

בזכות כישרונו של שלמה גינוסר לראות את הפרטים הקטנים, השוליים כביכול, המאמרים והרשימות בברית מילים מצטברים למסמך רחב יריעה, המביא את סיפורה המגוון ורב הפנים של מדינת ישראל משנות השישים של המאה הקודמת עד העשור הראשון של המאה ה־21, באופן שלא נמצא באף ספר היסטוריה אחר. החיוך של סרווציוס ועוזרו, סניגוריו של אדולף אייכמן, בהיכנסם למכונית שחיכתה להם בצאתם מפגישה בבית המשפט העליון; היומן המטלטל של נאנאקו מהירושימה, לופקה לופקה מירושלים, החיבוק והבכי של נער ירדני הפוגש בשער מנדלבאום את דודו בראשונה אחרי 12 שנה, הפיהוק של חברת הכנסת ציטה לנקר מן הליכוד, המזוודה עם הרישומים של מארק שאגל שנועדו למוזיאון ישראל שטדי קולק נשא ברדתו מן המטוס, המתנחלים בקדום, הראיון עם לובה אליאב, היום הארוך עם שמעון פרס, ההכרזה של לי ג'י קוב על ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר והקהל המריע במגרש הרוסים עד ה"קאט" של אוטו פרמינג'ר, הכיבוש של דאונינג 10 על ידי מרגרט תאצ'ר, הכנסת בלי בגין ועם הח"כ קט ועוד ועוד תמונות מן ההווייה ומן המציאות הישראלית.

קהל היעד של הספר הוא רחב ומגוון. כל מי שחיו במדינה בתקופה הנסקרת בספר ימצאו בו מקור למידע ולזיכרונות, ואלה שנולדו כאן או הגיעו אחרי הזמנים המתוארים בכתבות וברשימות ייצאו נשכרים מן הטעימות שהספר יזמן להם. אך יש גם קהלים מיוחדים, מתבקשים לספר הזה: תושבי כפר סבא, מתנחלי קדום, מפוני ימית, הירושלמים – אלא שחיו בה לפני שהעיר "חוברה לה יחדיו" ואלה שנולדו למציאות ולאירוניה של העיר המאוחדת. חברי הכנסת מן העבר, שאחדים מהם ימצאו את עצמם כאן, והח"כים בהווה ייטיבו לעשות אם יקראו בספר ולבסוף – עיתונאים צעירים, בעלי טורים, הזקוקים כל כך למישהו שיזכיר ויראה להם איך נכתבת ואיך נקראת עיתונות שעוצמתה נבעה בין השאר משליטתה והכרתה בכלי החשוב ביותר שעמד לרשותה: המילה הכתובה.

שנות ה־60: כפר סבא הייתה לעיר

כפר סבא הייתה לעיר

שפע מדליות ללהקה החלוצית בהלסינקי

דמדומים ברוסיה הלבנה

שלום עליכם, יהודים!

נאנאקו מהירושימה

'הרוזן מאושוויץ' בכה...

ירדן באה אליהם

כפר סבא הייתה לעיר

על המשמר (קורות יישוב), 6.4.1962

הוי, כפר סבא, מושבה קטנה שלי, כיצד החלפת בן־לילה ניחוח חציר בריחו החריף של שמן המכונות ועשן ארובות החרושת?

ממש כך: הרי ב־31 במרס היית עדיין מושבה בשרון, והנה – ב־1 באפריל, בראשיתם של שישה ימי חולין, עמדת לפתע, נבוכה מעט – וכורעת תחת משאו של כתר עירוני מוזר!

האם גם אתם נבוכותם, הרפתנים, מגדלי הבוטנים והבטטות בכפר סבא?

וכי מה התרחש כאן?

שמא, מושבה שלי, חשקה נפשך לרגע להסיר מעלייך את ריח הזבל ברפתים ולאטום אוזנייך למשמע קרקור הדוגרות בלול?

והרי לא ברצינות תאמרי (כך, בן־לילה...) להזליף על עורך בושמי שווא ולתת בפוך עינייך, לחלוץ את מגפייך המכוסים בוץ אדמתך האדומה, ולהתהלך הלוך וטפוף על עקבי עיר גבוהים, ולעטות שמלת קיץ עמוקת מחשוף!

אכן, יום נאה בחרת לך: 1 באפריל. איזו 'מתיחה' מדהימה! איזו אחיזת עיניים שובבנית!

כפר סבא: עיר ואם בישראל...

הו, באמת: הכך נאה לך להתל בשרון כולו? והרי אין את זאטוטה בת טיפש־ עשרה. הלוא בעוד שנה תמלאנה לך 60 שנה!

איך קרה אפוא כי הפכת את 1 באפריל לפורים, רחמנא ליצלן?

***

איזה נאום אווילי! לשוני נסתבכה בין שיניי. שהרי לאמתו של דבר לא נתכוונתי אלא להשכים קום ולברך את כבר סבא בברכת 'בוקר טוב!'

רציתי לומר לה 'התחדשי!'

נזדמן לי להתארח בכפר סבא בשבת האחרונה, ואותה סקרנות מבורכת שבעטיה אוגר אדם את שמחותיו הקטנות ואת תוגותיו הקטנות, הקפיצה אותי ממיטתי למחרת היום – יום 1 באפריל – ויצאתי החוצה.

על פני כפר סבא היו פרושים שמי תכלת עמוקים של כפר, אשר לא זוהמו עדיין בעשן של בתי החרושת. בשדה הסמוך, ליד קולנוע הקיץ, נותרה בין הבתים החדשים חלקת מרעה זעירה, מעין אפס קצהו של אחו. כבשים כבדות צמר ליחכו את העשב בשלווה פסטורלית. רועה צולע עמד שעון על מקלו, ומכיוון שגם חליל הרועים כבר שייך לעבר, לא השמיע אלא קריאות ברר... ברר... (בניגוד ל'הוי, הוי' של ה'רועים' במחולות העממיים שלנו). מן הרפת של כספי עלו געיות מלנכוליות, וקרקורן של המטילות בלולי משפחת שמויס הציף עולם ומלואו.

ובבוקרו של 1 באפריל, בתוך בליל הגעיות והקרקורים, הלמות פטישי הסנדלרים והנפחים, וגעש שאונן של מכונות החרושת – הייתה כפר סבא לעיר...

בדיחה?

לא, הפעם 'זה ברצינות'. ומי שניחן בדמיון כזית יכול היה לשמוע את משק־ כנפי־מלאך־ההומור הנמלט, להסתתר בין קרעי העננים הגבוהים.

אין זאת בדיחה.

אבל... הרשי נא לי כפר סבא לחייך חיוך אחד, חיוך אחד בלבד!

קשה להסכין עם ברק היהלומים המרצד בכתר העיר שהונח על ראשך השב.

***

ודומני שמבעד למחיצות הזמן הראלי, אפשר לראות את חיוכיהם של עסקני 'ועד נחלת כפר סבא' מלפני 59 שנים.

כפר סבא, עיר?!

מחייך אולי אליהו אוסטושינסקי ז"ל, לבן השפם וטוב המבט, ומחייך גם משה סלור ז"ל, העבדקן, ופנחס המאירי, ושמעון רוקח, וכל ה'חברה' הזקנים ההם שאינם עוד.

ומחייך אולי (להבדיל!) איזה פחה טורקי מתקופת מלחמת העולם הראשונה, או קצין צבא טורקי שפקד על חייליו הנסוגים לעקור את עצי השקד כדי להסיק בהם את קטר הרכבת. ומחייך גם השכן הערבי הנצחי (עד 1948...), האפנדי סלאמי כפוף הגוו. ופה ושם תמצא עוד אקליפטוסים עתיקים, שחייכו גם הם בתוך שפעת עלוותם ב־1 באפריל.

הו, אלוהי הצומח! כמה חסינים הם האקליפטוסים בכפר סבא...

ומתחייב אני בכבודי, אם לא התחייך לו גם פידלר ב־1 באפריל זה, אותו פידלר השמן והטוב אשר השקה את כפר סבא עד להתפקע שפע גזוז, דור שלם לפני קום דור האספרסו...

***

צחוק, צחוק – אך ביום ג' השבוע כבר התקיימה הישיבה הראשונה של העירייה ה'חדשה'. ואם אמנם נכון הוא כי אוזניים לכותל, הרי לא מן הנמנע כי אותו יום רטטו קירות אולם הישיבות גם מצניפות סוסים משכבר הימים (שוב: להבדיל...), שכן בניין העירייה שימש לפנים 'חאן' לסוסי החלוציות הכפר סבאית...

וכי אינכם מאמינים?

אנא דפדפו בגיליונות הפועל הצעיר מלפני 48 שנה ותתבשמו מגאוות הבראשית הפורצת מן השורות הפשוטות האלו: 'בכפר סבא עובדים עכשיו שני עגלונים עבריים, שני חורשים ו־6 פועלים יומיים. מחיר העבודה הוא 10 גרוש וחצי ליום' (טבת תרע"ד, 1914).

עכשיו מִתחו נא קו אלחוט דמיוני מתשכ"ב לתרע"ד, ובשרו לשני העגלונים ההם, השרויים עתה אל נכון בעולם שכולו טוב, את דבר היותה של כפר סבא לעיר... ומיד יפרצו בצחוק אדיר.

***

תולדות כפר סבא הן נתח שאפשר להתכבד בו.

אדמת כפר סבא נקנתה ב־1892; הייתה זו האדמה הראשונה בסביבה שנקנתה בידי יהודים. ב־1903/4 החלה ההתיישבות. הוקם צריף, ושנתיים לאחר מכן נחפרה הבאר הראשונה ונבנה ה'חאן', ששימש אז אכסניה לפועלים ולבהמות עבודה, וכיום כאמור אינו אלא בניין העירייה.

לך אל זקני כפר סבא, אל בן־ציון זטלר בן ה־72 ואל בני גילו המועטים, ויספרו לך על בניית 12 הבתים הראשונים, על מטעי השקדים, שם עבד בזמנו עלם נמוך קומה בעל אף נשר וסנטר עז בשם דוד בן־גוריון; על מגפת הטיפוס שהפילה מאות חללים במלחמת העולם הראשונה.

***

כיצד חזרו התושבים ב־1919 אל הריסות המקום, על כך מספר לנו הפועל הצעיר מכסלו תר"פ (1919): 'בימים האחרונים התחילו לדבר, למעשה ע"ד בניין כפר־סבא ההרוסה. מר אוסישקין הבטיח להלוות לכ"ס 7,000 לי"מ לבניין 20 בתים בתנאי של עבודה עברית, 250 לי"מ לבית, ו־100 לי"מ למשק'.

והתחילו לבנות.

בעצם, האין תולדותיה של כפר סבא תולדות היישוב בארץ כולו?

טול את מאורעות 1921 ו־1929, את המלחמה על עבודה עברית בפרדסים, את מאורעות 1936 והליכת הבנים ל'בריגדה'; טול את תקופת ה'מאבק' ו'הספר הלבן', את ההפגנות, את מלחמת השחרור ולמעלה מ־60 הבנים שנפלו; טול את שיכוני העולים החדשים שנבנו ואת התעצמות התעשייה... והנה הגענו ל־1 באפריל.

בן־לילה, אתה אומר? כמה חלומות נחלמו! כמה זיעה ניגרה! כמה דם נשפך!

מטבעות שחוקים? לא, זוהי היסטוריה!

***

אין עיני צרה בך, כפר סבא. אדרבה! עוד אסיר כובעי לפנייך עת יתגוררו בך 50 אלף נפש.

בינתיים יקרקרו העופות בלולייך ויגעשו מכונות החרושת, וריחה המשגע של פריחת ההדרים יתערב בריחות העשן.

מעתה יספקו כ"ץ את מילר ביצים ועופות עירוניים, וזונדל קוסובסקי ימכור רהיטים עירוניים, ודניאל קפלן יצלם בני עיר ומראותיה. מחלבת 'ניר' תספק חלב עירוני בשפע, והאחים אפשטיין ימכרו זבלים כימיים עירוניים, ובן־ציון זלוטניק ימדוד לרגליך נעליים עירוניות, ובשולי העיר, על האדמות הטובות, יגדלו מעתה תפוחי אדמה ובוטנים עירוניים לתפארת... עלי והצליחי, עיר בישראל!

***

היום זוכרים אותך לטובה כל אלה שנטשוך בסערת הימים החולפים, אלה שלמדו בגנייך, ספגו תורה מפי מורים כפריים ודשדשו יחפים בחורשות האקליפטוסים הכפריים ובבוסתנים הכפריים; אלה ששתו 'כפיר' כפרי מעל דוכנייך ופיצחו זרעונים כפריים ליד הקיוסק של 'מושיקו'. היום שולחים לך חיוך של חסד רבים מבנייך בקיבוצי ספר ובעמדות צה"ל, במשרדי ממשלה (ו... במערכות העיתונים), באוניות צי הסוחר ובסילוני חיל האוויר (יש גם כאלה...).

כה לחי, עיר קטנה!

שפע מדליות ללהקה החלוצית בהלסינקי

נחמה הנדל – ראשונה בתחרות זמרי עם

על המשמר, 6.8.1962

הלסינקי, יום א'. שפע מדליות – זהב, כסף וארד – נפלו היום בחלקה של הלהקה האמנותית במשלחת ישראל בפסטיבל. את הניצחון רב־הרושם ביותר קצרה נחמה הנדל, אשר זכתה במדליית זהב ובמקום הראשון בתחרות זמרי עם.

נחמה הנדל נתחבבה על כל שומעיה וקצרה תשואות סוערות בכל הופעותיה בפינלנד.

רבים מבאי הפסטיבל מפזמים את השיר 'דונה דונה' המושר על־ידי נחמה, ושירי העם שאותם היא משמיעה בפגישות בין משלחת ישראל למשלחות אחרות מקרבים לבבות.

להקת הריקודים, בהדרכת דרורה לאון ואהרון שמי, ולהקת הריקודים התימנית של יהודה כהן ויהודה יעקובי זכו במדליית כסף ובמקום השני. להקת הריקודים הערבית זכתה במדליית ארד.

כל אלה, וכן שאול בן־מאיר שזכה אתמול במקום השני בתחרות הנגנים, נמנים עם המשלחת החלוצית.

אמש נתקבלו הישראלים בלבביות ובשמחה פסטיבלית בעיר הנמל טורקו, שם הופיעו בריקודים ובשירה בין יערות, על שפת אגם מרהיב ביופיו.

מסמר הערב היה הפנטומימאי קלוד קיפניס. קלוד נתקבל בהתלהבות בכל הופעותיו, ואין ספק שאילו נערכה תחרות פנטומימה, היה מזכה את ישראל במדליית זהב נוספת.

אנשי המשלחת החלו כבר בהכנות לטקס הסיום של הפסטיבל ביום ב', ולקראת התזוזה לפולין. המשלחת החלוצית יוצאת בדרכה לוורשה ביום ד' דרך לנינגראד. בפולין יהיו הישראלים אורחי הנוער הפולני ויבקרו בין השאר בקראקוב ובאושוויץ.

דמדומים ברוסיה הלבנה

על המשמר, 6.10.1962

'גב רחב זה אינו יכול להיות אלא גבו של סרגיי', הרהרתי בחולפי במעבר בין הקרון הישראלי ובין קרון שכן ברכבת הדוהרת.

כאשר קרבתי אליו, הסב ראשו מן הנופים החולפים ביעף וחיוך של נימוסין נמתח על שפתיו. אילו שאלוני באותו רגע: 'תן סימנים בסרגיי', הייתי משיב ללא היסוס: 'הסטטיות המובהקת כגילוי חיצוני של אישיותו'.

תמיד הייתי נתקל בו כשהוא רכון על שולחן, או עומד ליד חלון ובוהה ביערות או בשדות רחבי הידיים הנבלעים ברעבתנות בלועו של הזמן הדוהר.

גם בתחנות הרכבת, על רציפים רוחשי־זיע־ניע־דחוס, שם אדם אינו יכול שלא לזרום ולהיטלטל בצהלת הפרחים והשירה והברכות, הייתה בתנועתו של סרגיי מין סלעיות של השקט והבִּטחה, מין אבהות־בטרם־עת. אם יש דמות לאוטוריטה שקטה – זהו קלסתרה מן הסתם. אולם בכך כמעט הפכתי את סרגיי למנהיג. אילו שמע זאת היה מחייך.

מוזר היה לראות את סרגיי בלי ואסילי. כבר התרגלתי להופעת הטן־דו שלהם, עד כי לא עלה בדעתי כי כדי 'לקרוא' בנוף זר לא דרוש מתרגם. גם סרגיי היה כקורא. אכן, אין הוא איש רוסיה הלבנה, אך הדרך שבה עברנו אינה אלא דף חדש בשבילו בכרך עב כרס. לעיניי – היה זה עולם חדש.

***

עצים דקי גזע אך עתירי עלווה (מעולם לא ידעתי כי הירוק מקפל בתוכו שפע עצום כזה של גוונים וגוני גוונים!), שדות (אפור, צהוב, ירקרק וחום), קולחוזים בודדים הפזורים משני עברי המסילה בתוך שפעת הקילומטרים החומקים (וצבעם אפור, אפור, אפור...).

לא היה זה נוף מקסים, אך היו קטעי דרך שמראותיהם היטיבו לקעקע את קשיחותם של למודי מדבר כמונו. עברנו ברוסיה הלבנה יום לאחר עוזבנו את פינלנד, ומי שעשה בפינלנד אך ורק את אותה דרך בלתי נשכחת בת 350 הקילומטרים מהלסינקי לתורקו־אבו, אינו אלא בול עץ אם לא יצא ממנה נגוע וחולה נוף.

דרכי פינלנד הן אגדה של נוף מכושף. הדרך שאותה עשינו בברית המועצות – מציאות של צבעים רוגעים, ארציים מאוד.

עמדנו שנינו, סרגיי ואני, ובהינו בנופים. ההצלחתם פעם במלאכת מחשבת של טוויית הרהורים בדרכים ארוכות? ניסיתי לעשות זאת – באו עמודי הטלגרף וניתקו את ה'חוטים', באו צמרות העצים וערבלו את הכול.

פתאום התחיל המעבר רוחש אנשים צעירים. מי שמקננת בתוכו נשמה של נווד – אפילו אתה דוחק אותו ברכבת מהודרת ומעמיד לנוחיותו קרון שינה, אינך יכול להרדימו במותרות. כך קרה שהמעברים הרוטטים משקשוק גלגלי הרכבת התחילו רוחשים עשרות משוטטים וסתם חולצי עצמות מרושלי לבוש, שולי כותונתיהם מבצבצים ממכנסיהם הקמוטים, סתורי שער, נעולים נעליים גבוהות וכבדות או סנדלי וי מגומי, שרים, צוהלים, מברכים לשלום בעשר שפות ויותר, ומוסיפים לנדוד מקרון לקרון.

'טמפו! טמפו!' דחקו בכולם האפריקנים. אחד מהם נתן בשפתיו פיית חצוצרה מבהיקה והחל מגבב צלילים צחקניים. עתים כנחירת דבר־אחר, עתים כפעיית עולל.

'היי! היי! זרוק את זה הצדה!' צעקו רפי האוזן. עיניו של הכושי צחקו שובבנית. לא איש כמוהו ישמע להם. הוא ממשיך לחצצר. שיתפקעו, שיאטמו את אוזניהם...

'טמפו! טמפו!'

***

בתחנת הרכבת של מינסק שמעתי אותו מחצצר את 'קאטיושה' במקצב של ג'אז. תדהמת הרוסים נמשכה רק רגע קט. אחר כך התחילו מוחאים כפיים בקצב מוכתב לאקזוטיקה היוצאת מכליה, ונערות זרקו פרחים על צווארו.

האפריקנים חשפו שיניים צחורות וצחקו במלוא כוח עלומיהם. מישהו מאחוריי צעק באנגלית, ספק בטרוניה ספק בהתפעלות: 'אלה ירקדו גם את ה"אינטרנציונל" אם רק ייתנו להם!...'

סוף־סוף הצליח האפריקני להבקיע דרך ונעלם באחד הקרונות. 'הו, בצעוד הקדושים! הו, בצעוד הקדושים!' נחבטו הצלילים בחלונות ההרמטיים של הרכבת הסובייטית. דרכי רוסיה הלבנה מלאו ג'אז תוסס...

ואסילי נזדמן באקראי למעבר ונתקל בנו.

'מה קורה כאן?' תמה.

'אפריקה מתעוררת', אמרתי.

'כן, אבל קצבי המוזיקה הזאת!'

'יבשת תוססת', פלט סרגיי. ואסילי תרגם לי.

'ואצלכם בישראל לומדים הרבה אפריקנים, מה?' שאל סרגיי. 'ואתם – יכולים כבר ללמד?'

'רוכשים ניסיון', אמרתי.

'מעניין...' פלט והשתתק.

כבר התרגלתי לדרך שבה היה סרגיי נוהג ללקט פירורי עניינים.

'ומה אומר גמאל עבד אל־נאצר על כל העניין? אמור לי – האם הוא סוציאליסט, לדעתך?'

'וכי אינך יודע כי הקומוניסטים מאכלסים רבים מתאי הכלא במצרים?'

'זה נכון', אמר.

מאחורינו עלו צלילי נעימה מזרחית, מתרפקת וחומקנית כאחת. קבוצה בת חמישה צעירים וצעירות נעצרה לידנו.

'אלז'ירי!' הצביעו על עצמם. אחדים מהם נשאו על חזם את סמלי צעירי האף־אל־ אן. עדיין ניזונו מן החיבה שאפפה אותם בפסטיבל.

'מהיכן אתם?' שאלו בידיהם. השבנו. לחצו את ידינו בלבביות. מתברר שכבר דקות ארוכות הם נודדים מזנב הרכבת ומחפשים את הקרון הישראלי. החליטו לערוך ביקור נימוסין. הצבעתי על הקרון הסמוך. נפנפו בידיהם וקראו: 'ויו ישראל! ויו אלז'ירי!' מישהו נזכר וצעק לעבר סרגיי וואסילי – תחי ברית המועצות!

שניהם התחייכו.

חיוכו של ואסילי היה חיוך מצטנע. לסרגיי היה חיוך של פטרון.

אט־אט נדלקו השדות באור של שקיעה. קרני שמש אחרונות נאחזו בחוטי הטלגרף והריצו בהם איתותי ריצודים.

אס־או־אס של אורות גוועים...

'מחר תהיו בווארשה', אמר ואסילי. עיניו היו נוגות, כרגיל. 'ושם תוכלו לראות עיר שחורבות המלחמה עדיין מצויות בה כצלקות שטרם הגלידו!' הוסיף סרגיי. 'בפולין חרבה עיר בירה. לנו הושמד שם עם...' אמרתי. הנהן בראשו ושתק.

***

בעת השיחה הקודמת בינינו על משפט אייכמן, שרבב סרגיי כמה פעמים נימה דומה, לאמור: ראה־נא, הרי לא רק העם היהודי סבל במלחמה. גם עמים אחרים שתתו דם.

עתים נתפתיתי להביא מספרים. הייתי מטיל על שולחן החולין את המספר הקדוש: שישה מיליון. 'שישה מיליון!' קראתי. 'שליש מן העם היהודי נטבח!' והנה שוב – חורבותיה של וארשה...

וכי איני מכבד את גבורתו של העם הפולני? (אחר כך, בבואי לווארשה, לא יכולתי שלא להעריץ את כוח הרצון של הפולנים לשקם ולבנות עיר על תלה).

'לדידי – חרב שם העם היהודי', פסקתי. סרגיי שתק באדיבות של מארח. אפשר שהרהר: 'הרי לך שוביניסט ללא תקנה'...

הופיעה מארוסיה. קרבה אלינו והחליפו כמה משפטים ברוסית.

'עוד מעט – ארוחת ערב', הסביר ואסילי. בינתיים יצאו האלג'יראים מן הקרון הישראלי. אחד מהם קרץ למארוסיה. הסמיקה. אחר צעק לה ברוסית: 'אוי, קראסאביצה! (יפהפייה)'. צחקה.

למארוסיה היה יופי שקט בעיניה. מסוג רוגע־המים־השקטים. בחוץ נתארכו הצללים, השמש שקעה ובקרונות נדלקו אורות חיוורים.

***

תם יום שני בברית המועצות.

מן הקרון הישראלי קרבו אלינו צלילי מאסף: חצוצרתו של הכושי. כאשר ראה את מארוסיה החל לנגן 'עיניים שחורות' בנוסח ג'אז קריר. עיניו שלו היו עצומות ופלג גופו העליון התפתל בעוויתות סביב הנעימה הצרודה. אחר כך פנה והמשיך בדרכו מבלי לפקוח את עיניו. מין צללית מוזרה של לואי ארמסטרונג... מארוסיה משכה בכתפיה וחייכה במבוכה.

נפרדתי מהם וחזרתי לקרון שלנו. הישראלים עשו הכנות אחרונות לארוחת הערב. גלשו ממיטותיהם (שתי קומות), תקעו כפות רגליהם בסנדלים ודחקו שולי חולצותיהם במכנסיים ובחצאיות. נימוס צריך להיות...

כמה גברים הכריזו חגיגית שהערב יערכו את הגילוח האחרון על אדמת רוסיה.

רשת הרמקולים של הרכבת ליוותה אותנו למסעדה במוזיקה של צ'ייקובסקי.

מי ימנה את שבחי האוכל ברכבת!

לאחר שבועיים במסעדות הלסינקי (שבהן הגענו עד תת־תזונה...) – שם חמרמרו והיילילו בני מעינו למראה סטייק הנייר, כוס החלב המסורתית המוזרה ואותו לפתן שקוף וסר טעם – הייתה לנו המסעדה הרוסית (נתחי בשר צלויים, חביתות תפוחות ו'בורשט') כ'דאצ'ה' על גלגלים. תיזכר לטוב!...

הערב האחרון נקטע באמצעיתו. מזוודות נארזו ועיניים שבעות וכבדות עפעפיים נעצמו לקראת שינה טרופה.

באחד מתאי הקרון גוועה נעימת 'באב אל־וואד'. מישהו החליט להירדם תוך פיזום שיר ישראלי. מראות המשוריינים החרוכים והרחוקים במעלה הדרך לירושלים, היו כבר ראשיתו של חלום...

***

ברסט־ליטובסק נמה את שנתה כאשר הגענו לתחנת הרכבת שלה סמוך לחמש לפנות בוקר. ירדנו לרציף ובניין התחנה הזדקר כנגדנו גרנדיוזי עד גיחוך. היה זה בניין רב־ מידות ומתגבה ביומרת־הבטון־והמלט לפלוח את השמים האפורים. כוכב המתכת אשר על ראש מגדל התחנה היה ארצי מאוד מתחת לכוכבים הגוועים, וכמו הזמין: 'בואו, חגבים, ונשתאה על פלאי הגובה'...

מישהו ניסה להסביר: 'שריד מתקופת סטאלין'. קיוויתי כי אכן זהו התירוץ. מאז ומתמיד שנאתי בניינים, שאדריכליהם היו עומדים על קצות הבהונות שעה ששרטטו את תבניתם...

במזנון התחנה כבר הזדנבו תורים ללגימת קפה. יצאתי, בלוויית ידיד, לשוטט מעט בקצה העיר הפולנית לשעבר. כאשר חזרתי לתחנה כבר צפר קטר הרכבת הפולנית. הגיעה פרשת פרדה. ריקוד ה'הורה' הסוער נקטע. החבריה לחצו ידיים.

קרבתי אל סרגיי, הסלע הנושם, ולחצתי את ידו. באותו רגע נזכרתי בהרהור שחלף במוחי שעה שהתוודענו, בוויבורג בגבול פינלנד הרחוקה: 'האם נהיה ידידים בסופו של מסע?'

אני משאיר את סימן השאלה בעינו. מכל מקום – למדנו לכבד איש את דעות רעהו.

'העמים תמיד יבינו זה את זה', אמרו לי. 'הסכסוכים הללו הם רק בין ממשלות'...

הזמנתי אותו לבוא ולבקר אצלנו. חייך ושתק.

'בוא לבקר אצלנו', אמרתי גם לוואסילי. הוא לחץ את ידי בחוזקה. לא שיערתי כי באצבעות דקות אלה אצורה עוצמה רבה כל־כך. דמעות עלו בעיניו השחורות והנוגות. אותן עיניים שכה היטבתי להכיר.

מארוסיה ומלוות אחרות נפנפו בידיהן. כאשר התנשף הקטר כבר היינו בקרונות.

מקרון האפריקנים עלתה תרועת חצוצרה. 'לואי ארמסטרונג' הגרוטסקי עמד בפתח וחצוצרתו בפיו. פרדה או תפילה אל השמש העולה?

מבני התחנה החלו לסגת. ברסט־ליטובסק התעוררה, אך ברית המועצות כבר הייתה מאחורינו. במרחק שעות ספורות – וארשה...