מאה סדינים

רננה

מהחלון הגדול אפשר לראות את השביל היורד במעלה ההר עד הפיצול.

מלפנים נמצאת המכבסה, ואחריה – חדר האוכל של החברים. אבל עיניה של רננה צופות אל העיקול שמאלה, אל קצה המדרגות המוליכות לאזור שיכון החברים. משם תופיע אימא בצעדים זריזים, שקיק הסריגה מוטל על כתפה האחת ובידה הספר שביקשה אתמול.

היום, אני לא הולכת ל'חדר', היא חושבת. היום, כמו אתמול ושלשום והיום שלפניו, אימא תבוא אליי ותהיה רק איתי, כי אני חולה ואסור לי לצאת. כל הילדים כבר הלכו, ושקט בגן. הצעצועים מסודרים בפינות אולם המשחקים, הכיסאות סדורים סביב השולחן הגדול, המיטות מוצעות. ושקט. שקט גדול מהצד הזה של הדלת.

"אימא שלך בטח תכף תבוא. את כבר גדולה, תחכי לה."

רחל לא מחכה לתשובה שלה, והיא סוגרת את הדלת. מבטה של רננה עוקב אחר תנועותיה ועינה צדה עכביש בפינת המשקוף.

אם אני לא ארעיש, הוא לא ישים לב אליי, היא מחליטה ומתקדמת לאט לעבר החלון הגדול. הגן שלנו, חולפת מחשבה בראשה, הוא השני הכי גדול בין הבתים במעלה אורנים. בדמיונה היא רואה את שורות הבתים הבנויים לרוחב המדרון הצפוני החשוף, צופה אל הכרם, ואת קוביות הבתים הפזורים על צלע המדרון הדרומי, נסתרים בתוך חורשת האורנים. היא מרגישה איך ליבה מתרחב בציפייה דרוכה. היא נמתחת על קצות אצבעותיה ומסתכלת למטה. בקומה הראשונה גרים ילדי הפעוטונים. קטע החצר הנשקף אליה שומם מילדים ומצעצועים. הכול נאסף, התרוקן.

מתוך השקט עולים קולות רחוקים. בכל ערב שומעים את הטרקטור עולה ברעש אל רחבת המטבח, רתום לעגלה עמוסה בירקות מגן הירק ובעונה המתאימה גם פירות מהמטע ומהכרם. שׁוֹשׁ כבר מחכה לגידי עם המפתח בידה ועוזרת לו לפרוק את הארגזים. אסור שיושארו בחוץ, אחרת מישהו יבוא וייקח מהפרודוקטים⁶ של כולם. אבא הסביר לי פעם שיש חברים שלא מתחשבים, ומי שלוקח מהארגזים שעומדים בחוץ הוא כמו גנב, לוקח לעצמו בלי רשות את מה ששייך לכולם. קולו של אבא נשמע שונה, ונדמה שהוא בכלל שכח שאני איתו, כאילו מדבר לעצמו וחושב על משהו אחר. אני זוכרת שלחצתי את ידו בחוזקה, שירגיש אותי ושלא יהיה עצוב.

עכשיו אפשר לשמוע את הרוח, שמנסה לחדור בכוח דרך החלון הסגור, מסתובבת וחודרת דרך החלון הצדדי, משחקת עם הווילונות ומרשרשת בטבעות הקרניז.⁷ צמרות האורנים שבחוץ מתנועעות בריקוד מוזר של ידיים שלוחות אל על ורגליים מסומרות לאדמה, במקצב קופצני ולא קבוע.

השביל ריק. צבעו משתנה לאפור העולה מצללי העצים, וכבר רואים את השמש נוגעת באופק, שולחת קרניים ארוכות אל העננים, כאילו מבקשת להיאחז בהם, לא מוותרת, כנמשכת למטה בעל כורחה.

אימא עוד לא באה.

נדמה לה שחושך מתגנב מאחוריה, מטלטל בה רעד שמתיק את המבט לעבר אולם המשחקים. הגן נראה כעת זר, מפחיד ברוחב מידותיו המתעצמות מהשקט וממלבני האור הדועכים על הרצפה הממורקת.

צריך להדליק את האור, חושבת רננה ומושכת כיסא בחריקה אל המתג הגבוה, נזהרת שלא להפיל את ערמת הקוביות החלולות. עכשיו אל המתג שמעל למיטה של רותי. רננה מטפסת וצוחקת לעצמה, המיטה שלה כבר לא כל כך מסודרת, אבל לא אכפת לי, שתתרגז.

בנעלי הבית יש בליטות לא נעימות כשנועלים אותן בלי גרביים, אבל רננה לא מקדישה לכך תשומת לב. היא חוזרת אל החלון הגדול, ומבטה משוטט וחולף על פני שורת המגבות התלויות ב"מקלחת", אוספות אל תוכן את קרני השמש האחרונות הפולשות בריבועים זוהרים דרך החלונות הקטנים, וקורצים לה בכתום מרצד.

משהו לוחץ בחזה, מרגישה רננה. מטפס אל גרונה.

אני לא אבכה, אני לא אבכה, מחליט מוחה, ודמעות של חרון זולגות מעיניה.

היא שכחה אותי. היא יושבת לה על הכורסה ובכלל לא מרגישה שאני לא ב'חדר'. עמוס בטח הלך לשחק עם חברים, ואבא עוד לא חזר מהעבודה. היא נהנית מהשקט, שמכאיב כל כך לאוזניי, מלהיות עם עצמה, שמשאיר אותי פה לבד.

***

הדלת נפתחת באחת, וגל של חום אופף אותי. אימא? אני מוכנה לסלוח על הכול.

"מה את עושה פה?" זו מרים, אימא של נורית.

"אני חולה. אסור לי –"

"ואיפה אימא שלך?"

"אני לא יודעת, היא לא באה."

מרים צוחקת צחוק לא נעים וניגשת אל ארגז הקירור, מוציאה את כד החלב ומתחילה לגרד את הקרומים הצהובים לתוך קערית קטנה. איך אפשר לשכוח ילדה ככה, היא משוחחת עם עצמה.

"באמת התפלאתי כשראיתי אור בגן בשעה כזו," היא אומרת בקול.

אני נשרכת אחר צעדיה, הופכת מחשבות בליבי. שמחת המעט שבי על נוכחותה הופכת לניחוש.

"באת לקחת מהגן דברים בשביל העוגה של שבת שלך?"

היא מסתכלת עליי כאילו ראתה אותי עכשיו לראשונה ולא עונה. כן, אני עונה לעצמי, ופתאום מצאת אותי פה.

עכשיו היא לוקחת שלוש ביצים ופונה ללכת.

"תקראי לאימא שלי?" אני מקווה.

"אני הולכת, אבל אני לא מבטיחה, רק אם אני אפגוש אותה."

לאימא של נוּרִית יש דודה בתל אביב ששולחת לה קפה בקופסה אדומה, והיא אומרת שקפה שותים עם עוגה. ובכלל, סדר צריך להיות. ביום חמישי מנקים את ה'חדר' וביום שישי אופים עוגה. אבא הסביר שכשאין לכולם זה יותר קל. אין אז אין. אבל יש חברים שזה לא מספיק להם והם לא יודעים להתגבר על היצר.

"הפרצה קוראת לגנב," אומר אבא. בגלל זה, אסור להשאיר פרודוקטים מחוץ למטבח ובגלל זה אסור שהילדים לא יאכלו כל מה שנותנים להם. אז מה, אפשר להגיד שמרים היא גנבת? מנקרת מחשבה במוחי. למה היא לא באה לבקש כשרחל עוד הייתה כאן? ואם אספר, יאמינו לי?

העכביש כבר לא נמצא בפינת המשקוף. רננה בודקת מתחת למיטות ובפינות, מקווה שהוא לא ברח לכיוון חדרי השינה.

***

"למה את פה? למה לא באת ל'חדר'?"

הפעם זה באמת קולה של אימא. רננה מתרוממת במהירות וסופגת מכה משולי המיטה.

"אסור לי, אני חולה."

המילים נפלטות מפיה ללא מחשבה והיא שואלת בליבה, מה, את לא יודעת? אני הבת שלך... ורחל אמרה לחכות...

אימא נראית גבוהה ומאיימת, כאילו יש עננים שחורים מסביבה. לא, זו הצמה המגולגלת שלה, מרגיעה רננה את עצמה ונועצת את עיניה בשולי השמלה הפרחונית המתנופפים מול פניה, מליטה את אוזניה בידיה כמו מפני סערה.

"את כבר לא. איך את מעזה להדאיג אותי ככה?" אימא כועסת.

"רחל אמרה–"

"רחל אמרה שאת יכולה ללכת ל'חדר'. פגשתי אותה."

"לא, רחל אמרה שאני חולה. אני חולה ואת צריכה לבוא להיות איתי. ושכחת להביא לי את הספר שביקשתי."

"תתלבשי עכשיו, בזה הרגע. ונלך."

אימא עדיין כועסת.

היא חושבת שאני מרגיזה בכוונה, לא מאמינה לי, לא מבינה. רחל לא צריכה להגיד לה דברים לא נכונים. גם בשבת, על הדשא, היא אמרה שהעוגה זה מהביצים שהיא לא אכלה כל השבוע ושמרה לעוגה. וזה לא נכון. רחל אוכלת חביתה כל בוקר.

אבא צחק, נזכרה רננה. הוא אמר לרחל שהוא יודע שיש אנשים שחיים לפי "כל אחד נהנה מהענף שלו", ורחל אפילו לא ענתה לו. אחר־כך אימא התרגזה ואמרה שזה בכלל לא מצחיק ושהעוגה עומדת לה בגרון. היא לא יודעת מה אימא של נורית עשתה, אבל אני לא אגלה לה, היא מחליטה. שהעוגה לא תעמוד לה בגרון כמו העוגה של רחל.

החולצה מסתבכת לי ואני לא מצליחה לכפתר לפי הסדר. מזווית עיני אני יכולה לראות את קוצר רוחה של אימא.

"מה את חושבת? שאת בת יחידה?"

הדמעות חונקות את המילים שלא נאמרות.

אני יודעת טוב מאוד שאני לא בת יחידה, ואני שמחה שיש לי את עמוס. אבל היום אני רציתי אותך לעצמי, שתסבירי לי מילים קשות ושתלמדי אותי מילים חדשות, כמו "אופק", שאוכל להסתכל על אצבעותייך המושכות בחוטי הצמר לתוך שיפודי הסריגה והופכות את הכדור הצמרירי לצעיף חם. שאוכל לשמוע את קולך, שלו, רוקם אגדות ומוליך פיות בטור אין־סופי של נועם. שאוכל לחוש את ידייך מלטפות את מצחי הלוהט מחום ומהתרגשות, להריח את האהבה הנושבת מבין השפתיים המנשקות לילה טוב.

"מה את בוכה? אני זו שצריכה לבכות."

אימא המסכנה. אני מסובבת את הגרביים הארוכים כדי שהעקב שלהם יהיה מול העקב שלי בדיוק, אחרת זה לוחץ לי בנעליים. עכשיו היא דואגת בגללי. ובכלל, כל הסדר התקלקל – כבר לא יהיה זמן לשתות כוס תה לפני החדשות, ואבא כבר יתחיל לקרוא את העיתון ולא יהיה לו זמן להסביר לי מה זה פרודוקטים – אולי רק עמוס יסכים לשחק איתי בגמדים. ניכנס לארון ונשב שם בשקט, כדי שהענק לא ימצא אותנו.

"נו, בואי כבר. נלך."

הדלת נסגרת בטריקה מפני הרוח, ורננה רואה את העכביש נמלט על נפשו אל שיח המטפס שבחוץ.

הערות

6 פרודוקטים – מצרכים

7 קרניז – מצרפתית, כרכוב. בהשאלה, המוט שעליו תלוי הווילון