מכת בכורות - מתוך צינורות

בסוף יוני, אחרי מכת הצפרדעים, החלה עזיבה המונית של העמק. אלה שידם היתה משגת העדיפו להשאיר משגיח על נכסיהם, לקחת את משפחותיהם ולהתחיל במסע הארוך לנוביה ושם להמתין עד אשר יישך זעמו של אלוהי העברים ויחדל להנחית מכותיו. באחד הבקרים לקח אבא את עַבְּדוּ ואותי אל דרך המלך, ויחד צפינו שקטים בטור המרכבות המתרחק. אבא עמד כבר לסוב על עקביו, כשעַבְּדוּ אזר אומץ לשאול את השאלה אשר חששתי אני לשאול. ״אבא, מדוע אין עוזבים אנו איתם? הרי אנו מעשירי העמק, מדוע לא תעמיד משגיח על שדותינו וניסע עמהם?״ אבא הביט בעַבְּדוּ, חיוך עדין נסוך על שפתיו, ״מדוע עלינו לברוח, עבּדוּ? החושש גם אתה מאלוהי העברים?״ — ״איני חושש משום אדם או אל,״ ענה עַבְּדוּ בכעס, ״העמד מולי כל יריב ואכהו בחרבי! אך מכות אלו הניחתות עלינו, ניחתות משמים ואין בפני כל רמז לאויב אותו אוכל לתקוף. 

המשך העלילה בספר המלא