ברגע אחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברגע אחד

ברגע אחד

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

"הדמויות מתוארות ברגישות, וכך גם ההתאוששות שלהן. הסיום מלא תקווה."
Booklist

מועמד לפרס ספר הפרוזה הטוב של השנה של Goodreads

תאונת דרכים אכזרית משליכה את פין מילר בת השש־עשרה יחד עם עוד עשרה בני משפחה וחברים לתהום. החלטות בלתי אפשרויות מתקבלות בקרב השורדים, החלטות שמותירות אותם בייסורי אבל וחרטה. כיצד יתמודדו עם ההשלכות של מעשיהם? עם האשמה שלא מרפה? וכיצד משפחה שהתפרקה לרסיסים תצליח להטליא מחדש את חייה המרוסקים?

ברגע אחד הוא סיפור ששובר את הלב ואז מאחה אותו, סיפור על אהבה, על משפחה ועל היכולת להמשיך הלאה גם כשזה נראה בלתי אפשרי.

סוזן רדפרן סיימה בהצטיינות את הלימודים באוניברסיטה הפוליטכנית של קליפורניה ונוסף על ששת הרומנים שכתבה היא מחזיקה בתואר באדריכלות. היא חיה עם בעלה וילדיה בקליפורניה.

פרק ראשון

פתח דבר

גברת קמינסקי ידעה.

לפני שזה קרה.

עד לאותו יום, חשבנו שהיא אמא פסיכית, נוירוטית ופרנואידית. מאחורי גבה, קראנו לה "הסוהרת" וריחמנו על מוֹ שצריכה להסתדר עם אמא כזאת פובית ואובססיבית. מגוננת זאת לשון המעטה לתיאור האופן שבו גברת קמינסקי שמרה על הבת שלה. מסיבות יום הולדת על החוף או בבריכה היו מחוץ לתחום, אלא אם נכח שם מציל והורשה גם לגברת קמינסקי להיות נוכחת במקום — צללית בת ארבעים ומשהו אורבת על החול או על קו המים, מסתובבת בדריכות ליד החוגגים בני השתים־עשרה. דיסנילנד לא בא בחשבון. למרות היותה אישה קטנה ושקטה, בקושי בגובה מטר וחצי, בעלת חיוך נעים ונימוס מוגזם, היה קשה להאמין באיזו עקשנות היא השגיחה על מו.

תהינו בסתר אם, כשהיתה צעירה, קרה לגברת קמינסקי משהו טראומטי שגרם לה להיות כל כך מגוננת, אבל מו אמרה שזה לא זה. היא אמרה שאמא שלה האמינה שאף אחד לא משגיח על הילדים שלך כפי שאת משגיחה עליהם. היתה זאת חוות דעת נדיבה של מו, היתה לה סבלנות גדולה בהרבה משהיתה לכל אחד מאיתנו כלפי האמהות שלנו אילו התערבו בחיים שלנו כפי שגברת קמינסקי התערבה בחיים של מו.

במחנה המדע בכיתה ו' הקשיחות שלה התרככה ונהפכה מגרניט לפלדה: מעט יותר חשילה אבל לא בהרבה. כל תלמידי כיתה ו' יצאו לטיול חוץ ממוֹ. המורה קראה לגברת קמינסקי, אחר כך המנהל, אחר כך אמא שלי. היתה זאת אמא שלי ששכנעה אותה. אבא שלי הצטרף כמלווה והוא ישגיח על מו באופן אישי. אולי זה קרה כי היא האמינה לאמא שלי, או אולי מפני שהיא לא יכלה לשלוט בה לנצח, או אולי מפני שהמחנה היה חשוב מאוד לתוכנית הלימודים של אותה שנה. תהיה הסיבה אשר תהיה, לראשונה בשתים־עשרה שנות חייה של מו, הורשה לה לצאת מהקן בלי אמא שלה לצדה.

מאז גברת קמינסקי הפקידה שוב ושוב את בתה בידינו, ואל כל הפקדה קדושה כזאת התלווה פתיח של הבטחות מצד הורי "נשגיח עליה היטב", "היא בידיים טובות", "מו היא כמו ילדה שלנו" — אמירות נדושות וחסרות ערך, שאני כל הזמן תוהה לגביהן בזמן האחרון, ושואלת את עצמי אם המילים הלא זהירות, הקלישאיות ההן השפיעו על מה שקרה או אם הן היו חסרות משמעות והדברים היו קורים בדיוק כפי שקרו ללא קשר למה שהובטח ללא מחשבה.

במשך השנים גם אני הופקדתי בידי גברת קמינסקי, אבל ההורים שלי אף פעם לא דרשו ערובה לביטחוני. מו היא בת יחידה, כך שאני נלקחתי כבת לוויה לכל החופשות של משפחת קמינסקי. הייתי באפריקה ובספרד ובתאילנד ובאלסקה. הורי נענו בהתלהבות לכל הזמנה ללא היסוס קל שבקלים או דרישה להבטחות הדדיות כמו אלה שניתנו כאשר לקחנו את מו. ייתכן שהיתה הנחה שזה עובד בשני הכיוונים. או שאולי, עמוק בפנים, הורי ידעו שהבטחה לא תינתן, מה שהיה עשוי לגרום להחלטתם להרשות לי להצטרף למשפחת קמינסקי להיות מביכה. אני חושבת שהורי הבינו שהפחדים של גברת קמינסקי מבוססים על בחינה עצמית עמוקה, שהיא חשבה על האפשרות של רעידת אדמה או התפרצות וולקנית או טביעת אונייה, וידעו, שבמידה שהיא תיאלץ להתמודד עם הצורך לבצע את הבחירה הנוראה, היא תדאג לילדתה שלה, ואף על פי שמוֹ ואני היינו קרובות כמו אחיות, אני אהיה בעדיפות שנייה.

מזיכרונותי המוקדמים ביותר אני זוכרת את האחיות שלי, החברות שלי ואותי מגלגלות עיניים בכל פעם שהוזכרה גברת קמינסקי. חשבנו שהיא משוגעת.

אף אחד כבר לא קורא לה יותר משוגעת.

היא ידעה לפני שזה התרחש. ואני שואלת, איך? האם מפני שהיא היתה נביאה, אישה עם חזון, בעלת תחושה מוקדמת על־טבעית? או האם זה היה בדיוק כפי שמוֹ אמרה — עמדה מגוננת הגיונית, שנשקלה היטב, המבוססת על ההבנה הפשוטה שאף אחד לא שומר על ילדייך כפי שאת שומרת עליהם, מתוך ידיעה שאם מישהו אחר יצטרך לבחור, ילדתה שלה תינצל שנייה?

אלה הדברים שאני תוהה לגביהם, עכשיו. אחרי.

1

עוד שיחה אחת על סרט ורוד או מוזהב ואני נשבעת שאני מאבדת את זה! למי אכפת! פשוט תברחי. תגמרי עם זה. אני מתה!!!

התשובה של מו בהודעה היא כמעט מיידית: אז את נהנית?

 

עקירת שן כואבת פחות. אני סובלת מהעינוי הזה כבר חמישה חודשים. מאז ההכרזה על האירוסים של אחותי, פרטי הפרטים של נישואיה נותחו ונלעסו עד זרא, והיום הגדול הוא רק בעוד שלושה חודשים. עד זרא. זאת מילה נהדרת שלא משתמשים בה מספיק (או שאולי אלה שתי מילים?) והיא מאוד הולמת — הנסיעה כולה היא יותר ממה שאני יכולה לסבול.

יום שישי היום, אחר צהריים תכול, שמים יפהפיים והזדמנות מושלמת להיות על החוף, לגלוש או לבלות עם החברים שלי. אבל במקום זה, אני יושבת כאן, על הרצפה בחדר ההלבשה של סלון כלות, נשענת בגבי על הקיר כדי שאחותי תוכל לדגמן את השמלה שלה לאמא שלי, לדודה שלי ולי, השושבינה המסויגת. אחותי השנייה, קלואי, לא נמצאת כאן. שבוע לאחר האירוסים היא השמיעה איזו הערה על כך שמוסד הנישואים הוא מבנה פטריארכלי מיושן שמדכא נשים, והדבר הביא לפיטוריה מכל העניין ולקידום שלי.

אני תוהה איפה היא עכשיו. בטח מבלה עם ואנס, מתנשקים נשיקה צרפתית או צועדים יד ביד במרכז העיר, נהנים מהיום המושלם. אני כמעט נאנחת בקנאה ותוהה, לא בפעם הראשונה, אם ההערה היתה מכוונת. קלואי מבריקה בזה. היא יודעת איך לגרום לדברים להיעשות, ולעבוד לצד אמא שלי במשך שמונה חודשים זה בוודאי משהו שהיא היתה נחושה שלא יקרה.

אני מגחכת נוכח הגאוניות שבכך: אחותי מצליחה להשתחרר מבלי לעזוב ממש ומעבירה אלי בהצלחה את האחריות להיות יד ימינה של אוֹבּרי. אני מדמיינת את קלואי מגחכת בעודה זוממת, כשהיא יודעת כמה אני שונאת את הדברים האלה ויודעת ששמונה חודשים של דיבור על כך כשעל פני חיוך תומך, עליז, יסדקו את המזג הקורן שלי, מזג הלא־לקנות־אלא־אם־יש־צורך־נואש־בתחתונים־נקיים.

"פִין, מה את חושבת?" שואלת אוברי, ואני נאלצת להרים את הראש מהטלפון שלי, שמראה ברגע זה מצגת שקופיות של בעלי החיים המצחיקים ביותר בעולם. על המסך נראה חתול רוכב על כלב האסקי, כפתו מורמת, והכותרת אומרת תעקוב אחרי העכבר הזה!

אני ממצמצת, והחיוך שלי נעלם כאשר גוש מפתיע מתקבע בגרוני. למרות שנאתי לדברים של תחרה, של חתונה ושל בנות, מעיין רגשות של בנות מפכה בחזה שלי. במשך שבועיים אוברי שפעה דיבורים על השמלה שלה, לא הפסיקה להגיד כמה שהיא מושלמת. בדרך כלל הייתי מפסיקה להקשיב — זה סטן, זה משי, פלגים של פנינים, משהו בקשר לדוגמה של צלעות, משהו אחר על מפתח צווארון עגול. אבל עכשיו, הנה היא, עומדת מולי — מתנשאת, למעשה, על עקביה הגבוהים מאוד — נחשולים של סטן שנהבי, חלק כמו נוזל, נשפכים ממותניה הצרים להדהים, פלגי הפנינים הקטנטנות מתפתלים וזורמים ממה שאני מניחה שהוא מפתח הצווארון העגול, והיא נראית כמו נסיכה מהאגדות, המלכה היפה ביותר בעולם, ואני המומה מכמה שהיא יפה ואולי אפילו טיפ־טיפה מקנאת.

מאחורי אוברי אמא שלי מוחאת כפיים ודודה קארן מחבקת את כתפיה של אמי. שתיהן נשענות זו על זו בעודן מתפעלות מאחותי, ראשי הבלונד התואמים שלהן כמעט נוגעים זה בזה.

"יפה," אני אומרת, כאילו זה לא עניין גדול, ואז מביטה בחזרה בטלפון שלי. כלב שחור פוזל, קרטיב צהוב מטפטף מולו: קיפאון מוחי. אני מחייכת וממשיכה לגלול בין התמונות כשאמא שלי ודודה קארן משתפכות וחגות, מתבוננות בשמלה מכל הזוויות כשאוברי מרשרשת קדימה ואחורה.

דודה קארן עוצרת לצדי. "תצלמי," היא צווחת. "עם פין. שתיהן." ואני נרתעת מהמחשבה שאימרח בפוסט על פני עמוד הפייסבוק של דודה קארן עם תווית מגוחכת כמו כלה לעתיד יפהפייה וכלה נמלטת לעתיד, אוברי ופין מילר.

"לא," אמא שלי אומרת ומצילה אותי. "לא לפני היום החשוב. זה מביא מזל רע לצלם את הכלה בשמלה שלה לפני החתונה."

אני נאנחת בהקלה ומתרחקת עוד קצת מאוברי, מחשש שאפילו הקרבה שלי תזהם אותה. היא מחייכת אלי ואומרת "תודה" ללא קול ומסתובבת כדי לחזור אל התרנגולות המקרקרות, שעברו את שלב ההתפעלות ועכשיו הן מקימות מהומה סביב התיקונים.

אני מרגישה שהלחיים שלי חמות ואומרת לעצמי להירגע. אוברי כבר הודתה לי איזה מיליון פעמים, וזה לא היה עניין כזה גדול. השיחה שניהלתי עם חמותה לעתיד ארכה פחות מחמש דקות, וגברת קינסֶל היתה רגועה לגמרי בקשר לכך.

אפילו לא הייתי מתקשרת, אלא שאוברי היתה נסערת מאוד. חשבתי ששמלת החתונה של גברת קינסל נשמעת כמו דבר טוב ושזה די מגניב שאוברי תהיה הדור הרביעי שילבש אותה — "קווים קלאסיים, חרוזי וינטג', צווארון תחרה ויקטוריאני, וכפתורי סטן לאורך הגב". אבל אוברי ממש בכתה כשדקלמה את המילים, ומאחר שאני גרועה בכל תפקידי השושבינה האחרים, חשבתי שזה משהו שאני יכולה לעשות. מו אומרת שאני מטפלת בדברים האלה בכישרון, בבוטות שבאופן מסתורי אף פעם לא פוגעת. אני חושבת שזה מפני שאנשים אחרים מסבכים את הדברים יותר מדי. אם תגידי את הדברים כפי שהם, אז למעשה אין באמת נכון או לא נכון בקשר לזה. לאחר שגברת קינסל התגברה על הפתעתה הראשונית, היא קיבלה את זה. היא אפילו התוודתה שגם היא רצתה לקנות לעצמה את שמלת החתונה שלה.

היא כנראה התקשרה לאוברי ברגע שאנחנו ניתקנו, מפני שאוברי התקשרה אחרי חצי שעה והודתה והודתה והודתה לי. ועכשיו, כעבור חמישה חודשים, היא כאן, מסתובבת ומתפעלת מעצמה ומחייכת, ואני שמחה מאוד שהחלטתי לבצע את שיחת הטלפון ההיא.

מולי, דודה קארן דוחפת מעלה בידיה את שדיה השופעים במידת דאבל די ואומרת "ציצים! ציצים!" מעודדת להעמיק את המחשוף, ואמא שלי מנענעת בראשה כשאוברי מהנהנת, ואומרת משהו על זה שבן היה מסכים, ואז אני מצלמת את התמונה, הצחוק שלהן ממסך את הקליק הזעיר של הטלפון שלי.

אני מביטה במסך הקטן, שלושתן צוחקות, ההנאה מרוחה על הבעות הפנים שלהן, השמלה משתקפת במראה, החיוך של אוברי ממלא את פניה, ואמא שלי ודודה קארן זורחות לצדה. אני שולחת למו את התמונה עם ההודעה, היא נראית נהדר! ובעקבותיה המון לבבות וסמיילי.

המסך נגלל מעלה וחושף את תגובתה של מו: תודי שאת רומנטיקנית בארון. דרך אגב, החלטת כבר?

הפה שלי זז מצד לצד כשאני מביטה בשאלה, אולי בתקווה שהפיקסלים הבוהקים יספקו איזו הארה — התשובה או האומץ שלא היו לי מאז שהתוודיתי בפני מו שאני חושבת להזמין את צ'רלי מקוי לנשף. מדובר במסיבת ריקודים של בת־מזמינה־בן, ובשנה שעברה הלכתי בלי בן זוג עם חבורה של בנות שהיו ביישניות מדי, או גאות מדי, או מכוערות מכדי להזמין בן. נעלנו נעלי קונברס עם השמלות שלנו; קרענו את רחבת הריקודים בתנועות שערורייתיות שאף פעם לא נראו קודם; וטרפנו את בר השוקולד בעודנו מלגלגות על כל הבנות שמתנדנדות על העקבים המכאיבים, מחייכות במבוכה אל בני זוגן, ומביטות בשקיקה בקלוריות האסורות המוצגות כמו שולחן עינויים.

הייתי בטוחה שהשנה אני אחזור על הקטע, אבל זה היה לפני שצ'רלי הופיע. זה היה כאילו גרמתי לו להופיע פתאום. אלוהים, שלח לי בבקשה בן גבוה, יפהפה, קצת אידיוטי, שחקן כדורגל, עם עיניים ירוקות. והוקוס פוקוס, הוא הופיע ביום הראשון בשיעור הראשון שלי.

"כדור הארץ קורא לפין." אוברי משליכה עלי את הסווטשרט שלי, ואני קולטת שהיא החליפה בחזרה לבגדי היומיום ושאנחנו יוצאות מחדר ההלבשה.

אני הולכת אחריה לתוך החנות. אמא שלי ודודה קארן עצרו ליד הקופה והן מדברות עם בעלת החנות, ואוברי ואני ממשיכות החוצה. אוברי מוציאה מיד את הטלפון כדי להתקשר לבן. היא מצחקקת ומקשקשת בהתרגשות על השמלה שלה ואחר כך על מה היא צריכה ללבוש לפגישה עם הוריו. בסוף־השבוע הזה היא ובן טסים לאוהיו כדי שהיא תוכל להתחבר עם הורי בעלה לעתיד.

היא אומרת "אני אוהבת אותך" ומנתקת.

ידה המטופחת נשלחת אל פיה, והיא כוססת את העור שסביב ציפורניה.

"את בסדר?" אני שואלת.

"לחוצה."

אני מוציאה את האצבעות מפיה לפני שהן ידממו. "כן, הם ישנאו אותך. את לגמרי בלתי נסבלת." אני מגלגלת עיניים והיא מכווצת את האף לעומתי.

"לפחות לבן ולי יש תירוץ לא להצטרף לניסוי הגיבוש שאבא עושה עם המשפחה."

"את רוצה להגיד שאת ובן לא מדוכאים לגמרי מזה שלא תבלו שלושה ימים בבקתה מרוחקת ביער בלי טלוויזיה או רדיו או אינטרנט, רק בחברתה הנעימה של המשפחה שלנו?"

"אני לא מאמינה שהוא באמת חושב שזה רעיון טוב."

"את מכירה את אבא, הוא אופטימיסט."

"הוא חי באשליות. זה לא ישפר שום דבר."

אני מושכת בכתפיים ומפנה את המבט, מקווה שהיא טועה אבל חושבת שהיא כנראה צודקת. המצב בבית הגיע לסערה גדולה. בין המריבות הקבועות של הורי; הצרות ההולכות וגדלות עם אחי, אוֹז; המרידות התכופות של קלואי; והפשלות שלי לאחרונה, אני חושבת שאני מבלה יותר זמן אצל מו מאשר בבית שלי. כמו הר געש פעיל, חמש דקות ביחד באופן בלתי נמנע מעוררות התפרצות, ושלושה ימים ביחד יהיו כמו להתגרות בהר וזוב.

"טוב, לפחות מו תהיה שם," אומרת אוברי. אחותי אוהבת את מו כמעט כמוני.

"ונטלי," אני מתריסה.

"מה?" אוברי אומרת, ההבעה שלה נהפכת לאהדה. התגובה הפאסיבית־אגרסיבית של אמא שלי לתוכנית האווילית של אבא שלי היתה להזמין את דודה קארן, דוד בוב ואת הבת הנורא מעצבנת שלהם, נטלי, להצטרף אלינו, ומשמעות הדבר היא שמו ואני נהיה חייבות עכשיו לכלול אותה בכל דבר שאנחנו עושות. "וקלואי מביאה את ואנס," אני אומרת, מניחה את הדובדבן על כל התוכנית הפזיזה. הסיבה היחידה שקלואי הסכימה להצטרף אלינו היתה מפני שוואנס אוהב סנובורד והוא תפרן. החדר והארוחות־חינם והכרטיסים לרכבל היו הצעה מפתה מכדי שיוכל לוותר עליה, אפילו אם משמעות הדבר היתה לסבול את המשפחה שלי במשך סוף־השבוע. אין כמעט שום דבר בעולם שהיה משכנע את קלואי לבלות אפילו דקה עם אמא שלי, שלא לדבר על שלושה ימים, חוץ מהנאמנות שלה לוואנס — נאמנות שאנחנו האחרים לא היינו שותפים לה. הבחור הוא בטלן ממדרגה ראשונה בתוספת מנה של שחצנות, מפני שהוא אלוף בטניס וחושב שהוא יהיה שחקן מקצועי.

"וואו, נשמע כמו הנאה ענקית," אוברי אומרת, סוף־השבוע בחברת ההורים של בעלה נראה טוב יותר מדי רגע.

דודה קארן ואמא שלי יוצאות מהחנות, ואמא שלי פותחת עם השלט את מנעולי הדלתות של המרצדס החדשה שלה, רכב שטח לבן שהיא קנתה לעצמה לפני חודש ליום הולדתה.

"תנו לפין לנהוג," אומרת דודה קארן בתמימות, אף על פי שאין שום דבר תמים בהערה הזאת. דודה קארן היא מה שאבא שלי מכנה "בוחשת בקלחת". כמו לפרקון, היא אוהבת לסכסך: קונדסית קטנה מלאת שטניות, מה שגורם לה להיות כיפית במיוחד, חוץ מאשר ברגעים כמו הרגע הזה כשהכיף שלה מכוון אלייך. גבותיה הדקות מתרוממות. "קיבלת כבר את הרישיון, לא, פין?"

אני רואה שאמא שלי מתקשחת, כל הגוף שלה מתקשה לשמע הרעיון שמישהו אחר ינהג במכוניתה החדשה היפהפייה.

"הייתי רוצה להגיע לחתונה שלי בחיים," תורמת אוברי.

"אני בטוחה שפין נהגת טובה," אומרת דודה קארן וחוטפת את המפתח מידה של אמי.

"אולי בפעם אחרת," אומרת אמא שלי ומושיטה את ידה לקחת אותו בחזרה.

"שטויות," אומרת דודה קארן, מושכת אותו מידה כשהיא משחילה את זרועה בזרועי ומרחיקה אותי משם. "אם לא עכשיו אימתי." היא שולחת לעברי קריצה חתרנית ומחייכת.

בנסיבות רגילות, הייתי אוהבת את זה. אין כמעט דבר שאני נהנית ממנו יותר מאשר לראות את אמא שלי מתפתלת, ואני לגמרי גאה בעצמי על התעוזה ועל היכולת האתלטית שלי, כך שלקפוץ מאחורי ההגה ולקרוע את הכבישים כמו דניקה פטריק1 כשאני גורמת לבהלת מוות לאמי ולאוברי ומשמחת את דודה קארן זה רעיון שמתאים לי לגמרי.

למעט בעיה אחת קטנטנה.

"תיכנסי," אומרת דודה קארן ומחזיקה את דלת הנהג פתוחה.

אני בולעת רוק. המורה לנהיגה שלי, גבר קירח עם ריח נורא מהפה ועצבים של פלדה, תייג את הליקוי כ"דיסלקציית דוושות", בעיה מרכזית קטנה שיש לי, בלבול בין דוושת הדלק לבלם, בעיה שלא הצלחתי לתקן אף שהיא נראית פשוטה מאוד.

"אף פעם לא נהגתי במכונית כל כך גדולה," אני אומרת. "אז אולי עדיף ש —"

דודה קארן קוטעת אותי. "שטויות. קלי קלות. מכוניות המרצדס למעשה נוסעות לבד. הופלה," היא אומרת עם חיוך של חתול צ'שייר, נחושה להשתעשע.

אוברי כבר התישבה מאחור, ואמי חוגרת את חגורת הבטיחות במושב הקדמי. אמא שלי לא יודעת כלום על הבעיה שלי. כשהורי שאלו איך מתקדמים שיעורי הנהיגה, הגבתי ב"בסדר" לא מחייב.

"אני זוכרת שעשיתי את זה איתך," אמא שלי אומרת, ומסתכלת לאחור על אוברי. "היית כזאת פחדנית. לקח לך שבועות עד שהעזת לצאת מהשכונה."

"הייתי זהירה," אומרת אוברי וחורצת לשון אליה. "זה דבר טוב. עדיין יש לי גיליון נקי: בלי תאונות ובלי דוחות. יותר טוב משלך."

אמא שלי ידועה לשמצה בדוחות שהיא חוטפת על מהירות — לפחות שניים בשנה, וזאת מבלי לספור את אלה שהיא הצליחה לבטל בשכנועים.

"קלואי כמובן היתה מבריקה," ממשיכה אמא שלי. "זה היה כאילו היא נהגה כל חייה. שיעור אחד, והיא היתה מוכנה לנהיגה ברחבי המדינה."

החוש התחרותי שלי מתחיל להתעורר. זה העניין כשיש שתי אחיות בוגרות: הן תמיד עשו את זה קודם, ומשמעות הדבר שאני מרגישה שעלי לעשות זאת טוב יותר.

אני משפילה עיניים אל הדוושות שעל רצפת המכונית. הימנית צרה ואנכית, השמאלית רחבה ואופקית. ימין, דלק. שמאל, בלם. זה לא ניתוח מוח. האחת אומרת סעי. השנייה — עצרי. כל אחד יכול לעשות את זה. זאת אומרת, באמת לחצי מהילדים בכיתה שלי יש רישיון נהיגה, ורובם אידיוטים.

"פין?" אומרת דודה קארן, הראש שלה נוטה הצדה בפליאה נוכח האיפוק שלי.

אני מחייכת ונכנסת למכונית, ודודה קארן מוחאת כף בהנאה, אחר כך סוגרת אחרי את הדלת.

"יש המון מקום כאן מאחור," היא אומרת, ואני מחליקה את המושב לאחור לתת מקום לרגליים הארוכות שלי.

אני מתעסקת עם המראות וההגה, מכוונת אותם ומכוונת שוב עד שהם מושלמים, ומחשבותי מסתחררות. ימין, דלק. שמאל, בלם. ימין, סעי. שמאל, עצרי. באמת, תתגברי על עצמך. יש לך את זה. ימין. שמאל. סעי. עצרי.

"כמובן, קיימת גם האפשרות שסתם אמות מזקנה," אומרת אוברי.

אני שולחת מבט מלגלג מעבר לכתפי ופונה בחזרה. אני מניחה בזהירות את כף רגלי על הבלם, ואז לוחצת על כפתור ההתנעה והמנוע מתחיל לטרטר. אני בודקת שוב את המראות כדי להיות בטוחה ששום דבר לא נמצא מאחורינו ואז, ליתר ביטחון, מסובבת את הראש לכל הכיוונים.

"באמת?" אומרת אוברי. "הטיסה שלי יוצאת על הבוקר. את חושבת שאני אספיק להגיע אליה?"

אמא שלי צוחקת.

"את בסדר, פין," מעודדת דודה קארן, אולי יש נימה של אשמה בקולה. עד כמה שהיא מזיקה, דודה קארן היא גם בעלת לב רך, אישה שהומה לתינוקות ומטפלת בציפורים שנפלו עד שהן שבות לחיים. היא לא היתה מציעה את זה אילו חשבה שזה יגרום לי מתח כל כך גדול.

לאחר שהעברתי להילוך אחורי, אני יוצאת בהיסוס ממקום החניה.

"יופי," אומרת דודה קארן.

"והמילרים ודודה קארן יוצאים ממגרש החניה," אוברי מכריזה.

אמא שלי מגחכת שוב.

אני עולה על כביש החוף, ואנחנו מתחילות לנסוע הביתה, גוש בניינים אחד, ואחריו עוד אחד, אף אחת לא אומרת מילה, ואני יודעת, למרות מאמצי להיראות בטוחה בעצמי, שהן מרגישות את המתח שלי.

התמרור הראשון נגלה לעין, רמזור אדום, ובזהירות רבה — שמאל, שמאל, שמאל — אני מעבירה את כף רגלי מהדלק לבלם.

אנחנו נעצרות ברכות, ואני נושפת דרך האף בעודי מעניקה לעצמי טפיחה בלתי נראית על הכתף.

האור משתנה לירוק, אני מעבירה את הרגל בחזרה לדוושת הדלק, ואנחנו ממשיכות לנסוע.

לאחר כמה גושי בניינים נוספים ועוד שתי עצירות ללא אירועים מיוחדים, לפיתתי החזקה מתרופפת ואני מתחילה להירגע. אני לגמרי מתגברת על זה. אני רק צריכה להתרכז. לחשוב ולעשות את זה, בדיוק כמו בספורט.

גם האחרות נרגעות. אוברי מושיטה את ידה קדימה לפתוח את הרדיו, ואמא פונה לאחור כדי לציין איזה פרט נשכח שהיא צריכה להגיד לאיש שאחראי על סידורי הפרחים.

ואז זה קורה. היא אומרת משהו על חבצלות ועל כך שאין להן אבקה כשהמכונית מאחורינו צופרת, תרועה מבהילה שמקפיצה לי את הלב וניתזת אל כף רגלי, וגורמת לה לקפוץ הצדה וללחוץ כל כך חזק על הבלם, שאמא שלי צריכה לשלוח יד אל לוח המחוונים כדי לבלום את עצמה.

הפנים שלה פונות בבת אחת הצדה, והעור שלי בוער. אני לא מעיזה להסתכל עליה, אשמה קורנת מפני האיריות המנומשות, ואני יודעת שהיא יודעת. זה העניין עם אמא שלי: היא תמיד יודעת.

אוברי ודודה קארן לא מודעות למה שקורה. הצופֵר עוקף וממשיך הלאה, ואוברי מנפנפת אותו משם בתנועת ביטול כשדודה קארן אומרת, "מטומטם. יש אנשים שכל כך ממהרים. את בסדר, פין. ממש בסדר."

כל הגוף שלי רועד כשאנחנו ממשיכות בדרך, תשומת לבי ממוקדת כמו לייזר בניסיון להסיע אותנו הביתה ללא תקריות או מעשים מפלילים נוספים, העיניים שלי נעוצות בכביש ואני מנסה לא לחשוב על אמא שלי שלצדי או על השיפוטיות שלה.

ההבטחה שלי ניתנה לפני פחות משבוע, והסליחה שלה היתה נדיבה להדהים, במיוחד לאור העובדה שהתקרית האחרונה שלי הנחיתה אותי בתחנת המשטרה. תעוזה שהשתבשה: הסלע ששיגרתי מהנדנדה עף הרבה יותר רחוק משציפיתי, וכמעט חיסל את אחת מחברותי ושבר את השלט של הפארק. אמא שלי עשתה עבודה מדהימה כשהחליקה בלשון העורכת־דין שלה כדי לחלץ אותי מהצרה שהייתי בה, צחקה והתבדחה עם השוטר שעצר אותי עד שהוא כבר לא ראה במעשה שלי פשע אלא תוצר של מוח סקרני צעיר שבוחן את חוקי הפיזיקה. וכשהגענו הביתה, כל מה שהיא אמרה היה, "את יודעת, פין, התנצלות שווה משהו רק אם האדם מתכוון לכך." המילים חדרו עמוק. אני מתנצלת הרבה לאחרונה.

עם יד על הלב נשבעתי שבועת זרת שבאמת לא התכוונתי לזה, שמעכשיו אדאג להסתכל לפני שאני קופצת, מה שלמעשה גרם לה לחייך בהתחשב בפשע קפיצת הנדנדה שלי.

עכשיו היא לא מחייכת. היא יושבת דוממת כמו פסל, מביטה לפנים בשמשה הקדמית, ואני מרגישה יותר מנורא. חמישה ימים. זה פרק הזמן שלקח לי להפר את ההבטחה שלי ולאכזב אותה שוב.

סוף־סוף נראה הרמזור האחרון, ואני כמעט מריעה. עוד גוש בניינים אחד, ימינה ואז שמאלה, ונגיע הביתה. כשהרמזור התחלף לצהוב אני נחושה לא להקפיץ אותנו שוב ואני טופחת על הבלם כפי שהמורה שלי לימד אותי, כדי שההאטה תהיה חלקה.

כמעט נעצרנו, הגלגלים בקושי זזים והעיניים שלי על הפגוש של המכונית שלפנינו, כשהטלפון שלי מזמזם. נכנסת הודעה. שתי רעידות חדות שמתחילות בכיס האחורי שלי ואז מזדחלות במורד הרגל שלי אל כף הרגל, ובאופן בלתי צפוי המכונית מתגלגלת קדימה.

"תבלמי!" צועקת אמא שלי, המילה מתחברת לצליל ריסוק נוראי של מתכת כשאנחנו נוגחות במכונית שלפנינו. "תבלמי!" היא חוזרת, וזה מה שאני מנסה לעשות בצורה נואשת, אבל באופן לא מובן אנחנו ממשיכות להסתער קדימה, מוחצות את המכונית הקטנה אל המשאית שלפניה.

"הדוושה השנייה," היא אומרת, וכף רגלי קופצת הצדה.

אמא שלי מחוץ למכונית לפני שאני מצליחה להעביר למצב חניה.

"לעזאזל," אומרת אוברי מאחורי.

"אופס," אומרת דודה קארן.

אני נחלצת ממושב הנהג, כל גופי להבה.

אמא שלי כבר מדברת עם הנהגת של המכונית שהתנגשנו בה, גופה רכון לעבר החלון הפתוח. האישה היא הנוסעת היחידה — כהה, שיער עד הכתפיים, סוודר אדום. מחרוזת עם צלב מתנדנדת מהמראה הפנימית. היא מהנהנת לשמע משהו שאמי אומרת; ואז הראש שלה מחליף כיוון, ואני לא בטוחה, אבל אני חושבת, על פי האופן שבו כתפיה מקפצות, שייתכן שהיא בוכה.

אני פוסעת לעברן ואז פוסעת לאחור, השרירים שלי מתכווצים ומשתחררים, אני לא יודעת מה לעשות.

נהג המשאית מצטרף אליהן, גבר מבוגר יותר לבוש בחולצה משובצת ובג'ינס רחבים. הוא נראה כמו קבלן או סוחר. הוא שואל אם כולם בסדר, מביט לאחור בי, ואז, משוכנע שאף אחד לא נפגע, מנפנף מעליו את ההצעה להחליף פרטים עם אמי, עולה בחזרה למשאית ונוסע לדרכו.

אני בוחנת את הפגוש שלו כשהוא נוסע. יש בו דפיקות וחבטות אבל הוא קבוע במקומו, וקשה לדעת אם הנזק הוא מלפני כמה דקות או כמה שנים.

המכונית של האישה במצב פחות טוב. הונדה ישנה, היא נראתה כאילו קיפלו אותה לשניים, מכסה המנוע ותא המטען היו מכופפים זה אל זה והאמצע צנח. האישה הוציאה את הטלפון שלה, וכך גם אמא שלי. אני עומדת ומביטה.

"פין, מותק שלי, למה את לא נכנסת בחזרה למכונית?" אומרת דודה קארן מהחלון הפתוח שלידה.

אני שולחת את היד אל הדלת.

"אולי מוטב שאמא שלך תנהג את שארית הדרך."

אני הולכת סביב ומחליקה למושב הנוסע.

כעבור עשרים דקות מגיע גרר. אמא שלי נשארת עם האישה כשהמכונית שלה מתחברת מאחור. האישה כבר לא כועסת, ואני נורא אסירת תודה. אמא שלי מדהימה בדברים האלה. זה מה שעושה אותה לעורכת דין כל כך טובה: היכולת שלה לטפל בכל מצב ברוגע מושלם ולהקסים כל אחד עד שהוא מאמין שהיא חברה שלו. כשהאישה נכנסת למכונית הגרר, היא ממש עוצרת כדי להודות לאמא שלי, כאילו עשינו לה איזושהי טובה בכך שהתנגשנו במכונית שלה.

רגע לאחר מכן אמא שלי בחזרה במכונית ומסיעה אותנו לאורך שני גושי הבניינים הנותרים עד לבית שלנו.

עוד על הספר

ברגע אחד סוזן רדפרן

פתח דבר

גברת קמינסקי ידעה.

לפני שזה קרה.

עד לאותו יום, חשבנו שהיא אמא פסיכית, נוירוטית ופרנואידית. מאחורי גבה, קראנו לה "הסוהרת" וריחמנו על מוֹ שצריכה להסתדר עם אמא כזאת פובית ואובססיבית. מגוננת זאת לשון המעטה לתיאור האופן שבו גברת קמינסקי שמרה על הבת שלה. מסיבות יום הולדת על החוף או בבריכה היו מחוץ לתחום, אלא אם נכח שם מציל והורשה גם לגברת קמינסקי להיות נוכחת במקום — צללית בת ארבעים ומשהו אורבת על החול או על קו המים, מסתובבת בדריכות ליד החוגגים בני השתים־עשרה. דיסנילנד לא בא בחשבון. למרות היותה אישה קטנה ושקטה, בקושי בגובה מטר וחצי, בעלת חיוך נעים ונימוס מוגזם, היה קשה להאמין באיזו עקשנות היא השגיחה על מו.

תהינו בסתר אם, כשהיתה צעירה, קרה לגברת קמינסקי משהו טראומטי שגרם לה להיות כל כך מגוננת, אבל מו אמרה שזה לא זה. היא אמרה שאמא שלה האמינה שאף אחד לא משגיח על הילדים שלך כפי שאת משגיחה עליהם. היתה זאת חוות דעת נדיבה של מו, היתה לה סבלנות גדולה בהרבה משהיתה לכל אחד מאיתנו כלפי האמהות שלנו אילו התערבו בחיים שלנו כפי שגברת קמינסקי התערבה בחיים של מו.

במחנה המדע בכיתה ו' הקשיחות שלה התרככה ונהפכה מגרניט לפלדה: מעט יותר חשילה אבל לא בהרבה. כל תלמידי כיתה ו' יצאו לטיול חוץ ממוֹ. המורה קראה לגברת קמינסקי, אחר כך המנהל, אחר כך אמא שלי. היתה זאת אמא שלי ששכנעה אותה. אבא שלי הצטרף כמלווה והוא ישגיח על מו באופן אישי. אולי זה קרה כי היא האמינה לאמא שלי, או אולי מפני שהיא לא יכלה לשלוט בה לנצח, או אולי מפני שהמחנה היה חשוב מאוד לתוכנית הלימודים של אותה שנה. תהיה הסיבה אשר תהיה, לראשונה בשתים־עשרה שנות חייה של מו, הורשה לה לצאת מהקן בלי אמא שלה לצדה.

מאז גברת קמינסקי הפקידה שוב ושוב את בתה בידינו, ואל כל הפקדה קדושה כזאת התלווה פתיח של הבטחות מצד הורי "נשגיח עליה היטב", "היא בידיים טובות", "מו היא כמו ילדה שלנו" — אמירות נדושות וחסרות ערך, שאני כל הזמן תוהה לגביהן בזמן האחרון, ושואלת את עצמי אם המילים הלא זהירות, הקלישאיות ההן השפיעו על מה שקרה או אם הן היו חסרות משמעות והדברים היו קורים בדיוק כפי שקרו ללא קשר למה שהובטח ללא מחשבה.

במשך השנים גם אני הופקדתי בידי גברת קמינסקי, אבל ההורים שלי אף פעם לא דרשו ערובה לביטחוני. מו היא בת יחידה, כך שאני נלקחתי כבת לוויה לכל החופשות של משפחת קמינסקי. הייתי באפריקה ובספרד ובתאילנד ובאלסקה. הורי נענו בהתלהבות לכל הזמנה ללא היסוס קל שבקלים או דרישה להבטחות הדדיות כמו אלה שניתנו כאשר לקחנו את מו. ייתכן שהיתה הנחה שזה עובד בשני הכיוונים. או שאולי, עמוק בפנים, הורי ידעו שהבטחה לא תינתן, מה שהיה עשוי לגרום להחלטתם להרשות לי להצטרף למשפחת קמינסקי להיות מביכה. אני חושבת שהורי הבינו שהפחדים של גברת קמינסקי מבוססים על בחינה עצמית עמוקה, שהיא חשבה על האפשרות של רעידת אדמה או התפרצות וולקנית או טביעת אונייה, וידעו, שבמידה שהיא תיאלץ להתמודד עם הצורך לבצע את הבחירה הנוראה, היא תדאג לילדתה שלה, ואף על פי שמוֹ ואני היינו קרובות כמו אחיות, אני אהיה בעדיפות שנייה.

מזיכרונותי המוקדמים ביותר אני זוכרת את האחיות שלי, החברות שלי ואותי מגלגלות עיניים בכל פעם שהוזכרה גברת קמינסקי. חשבנו שהיא משוגעת.

אף אחד כבר לא קורא לה יותר משוגעת.

היא ידעה לפני שזה התרחש. ואני שואלת, איך? האם מפני שהיא היתה נביאה, אישה עם חזון, בעלת תחושה מוקדמת על־טבעית? או האם זה היה בדיוק כפי שמוֹ אמרה — עמדה מגוננת הגיונית, שנשקלה היטב, המבוססת על ההבנה הפשוטה שאף אחד לא שומר על ילדייך כפי שאת שומרת עליהם, מתוך ידיעה שאם מישהו אחר יצטרך לבחור, ילדתה שלה תינצל שנייה?

אלה הדברים שאני תוהה לגביהם, עכשיו. אחרי.

1

עוד שיחה אחת על סרט ורוד או מוזהב ואני נשבעת שאני מאבדת את זה! למי אכפת! פשוט תברחי. תגמרי עם זה. אני מתה!!!

התשובה של מו בהודעה היא כמעט מיידית: אז את נהנית?

 

עקירת שן כואבת פחות. אני סובלת מהעינוי הזה כבר חמישה חודשים. מאז ההכרזה על האירוסים של אחותי, פרטי הפרטים של נישואיה נותחו ונלעסו עד זרא, והיום הגדול הוא רק בעוד שלושה חודשים. עד זרא. זאת מילה נהדרת שלא משתמשים בה מספיק (או שאולי אלה שתי מילים?) והיא מאוד הולמת — הנסיעה כולה היא יותר ממה שאני יכולה לסבול.

יום שישי היום, אחר צהריים תכול, שמים יפהפיים והזדמנות מושלמת להיות על החוף, לגלוש או לבלות עם החברים שלי. אבל במקום זה, אני יושבת כאן, על הרצפה בחדר ההלבשה של סלון כלות, נשענת בגבי על הקיר כדי שאחותי תוכל לדגמן את השמלה שלה לאמא שלי, לדודה שלי ולי, השושבינה המסויגת. אחותי השנייה, קלואי, לא נמצאת כאן. שבוע לאחר האירוסים היא השמיעה איזו הערה על כך שמוסד הנישואים הוא מבנה פטריארכלי מיושן שמדכא נשים, והדבר הביא לפיטוריה מכל העניין ולקידום שלי.

אני תוהה איפה היא עכשיו. בטח מבלה עם ואנס, מתנשקים נשיקה צרפתית או צועדים יד ביד במרכז העיר, נהנים מהיום המושלם. אני כמעט נאנחת בקנאה ותוהה, לא בפעם הראשונה, אם ההערה היתה מכוונת. קלואי מבריקה בזה. היא יודעת איך לגרום לדברים להיעשות, ולעבוד לצד אמא שלי במשך שמונה חודשים זה בוודאי משהו שהיא היתה נחושה שלא יקרה.

אני מגחכת נוכח הגאוניות שבכך: אחותי מצליחה להשתחרר מבלי לעזוב ממש ומעבירה אלי בהצלחה את האחריות להיות יד ימינה של אוֹבּרי. אני מדמיינת את קלואי מגחכת בעודה זוממת, כשהיא יודעת כמה אני שונאת את הדברים האלה ויודעת ששמונה חודשים של דיבור על כך כשעל פני חיוך תומך, עליז, יסדקו את המזג הקורן שלי, מזג הלא־לקנות־אלא־אם־יש־צורך־נואש־בתחתונים־נקיים.

"פִין, מה את חושבת?" שואלת אוברי, ואני נאלצת להרים את הראש מהטלפון שלי, שמראה ברגע זה מצגת שקופיות של בעלי החיים המצחיקים ביותר בעולם. על המסך נראה חתול רוכב על כלב האסקי, כפתו מורמת, והכותרת אומרת תעקוב אחרי העכבר הזה!

אני ממצמצת, והחיוך שלי נעלם כאשר גוש מפתיע מתקבע בגרוני. למרות שנאתי לדברים של תחרה, של חתונה ושל בנות, מעיין רגשות של בנות מפכה בחזה שלי. במשך שבועיים אוברי שפעה דיבורים על השמלה שלה, לא הפסיקה להגיד כמה שהיא מושלמת. בדרך כלל הייתי מפסיקה להקשיב — זה סטן, זה משי, פלגים של פנינים, משהו בקשר לדוגמה של צלעות, משהו אחר על מפתח צווארון עגול. אבל עכשיו, הנה היא, עומדת מולי — מתנשאת, למעשה, על עקביה הגבוהים מאוד — נחשולים של סטן שנהבי, חלק כמו נוזל, נשפכים ממותניה הצרים להדהים, פלגי הפנינים הקטנטנות מתפתלים וזורמים ממה שאני מניחה שהוא מפתח הצווארון העגול, והיא נראית כמו נסיכה מהאגדות, המלכה היפה ביותר בעולם, ואני המומה מכמה שהיא יפה ואולי אפילו טיפ־טיפה מקנאת.

מאחורי אוברי אמא שלי מוחאת כפיים ודודה קארן מחבקת את כתפיה של אמי. שתיהן נשענות זו על זו בעודן מתפעלות מאחותי, ראשי הבלונד התואמים שלהן כמעט נוגעים זה בזה.

"יפה," אני אומרת, כאילו זה לא עניין גדול, ואז מביטה בחזרה בטלפון שלי. כלב שחור פוזל, קרטיב צהוב מטפטף מולו: קיפאון מוחי. אני מחייכת וממשיכה לגלול בין התמונות כשאמא שלי ודודה קארן משתפכות וחגות, מתבוננות בשמלה מכל הזוויות כשאוברי מרשרשת קדימה ואחורה.

דודה קארן עוצרת לצדי. "תצלמי," היא צווחת. "עם פין. שתיהן." ואני נרתעת מהמחשבה שאימרח בפוסט על פני עמוד הפייסבוק של דודה קארן עם תווית מגוחכת כמו כלה לעתיד יפהפייה וכלה נמלטת לעתיד, אוברי ופין מילר.

"לא," אמא שלי אומרת ומצילה אותי. "לא לפני היום החשוב. זה מביא מזל רע לצלם את הכלה בשמלה שלה לפני החתונה."

אני נאנחת בהקלה ומתרחקת עוד קצת מאוברי, מחשש שאפילו הקרבה שלי תזהם אותה. היא מחייכת אלי ואומרת "תודה" ללא קול ומסתובבת כדי לחזור אל התרנגולות המקרקרות, שעברו את שלב ההתפעלות ועכשיו הן מקימות מהומה סביב התיקונים.

אני מרגישה שהלחיים שלי חמות ואומרת לעצמי להירגע. אוברי כבר הודתה לי איזה מיליון פעמים, וזה לא היה עניין כזה גדול. השיחה שניהלתי עם חמותה לעתיד ארכה פחות מחמש דקות, וגברת קינסֶל היתה רגועה לגמרי בקשר לכך.

אפילו לא הייתי מתקשרת, אלא שאוברי היתה נסערת מאוד. חשבתי ששמלת החתונה של גברת קינסל נשמעת כמו דבר טוב ושזה די מגניב שאוברי תהיה הדור הרביעי שילבש אותה — "קווים קלאסיים, חרוזי וינטג', צווארון תחרה ויקטוריאני, וכפתורי סטן לאורך הגב". אבל אוברי ממש בכתה כשדקלמה את המילים, ומאחר שאני גרועה בכל תפקידי השושבינה האחרים, חשבתי שזה משהו שאני יכולה לעשות. מו אומרת שאני מטפלת בדברים האלה בכישרון, בבוטות שבאופן מסתורי אף פעם לא פוגעת. אני חושבת שזה מפני שאנשים אחרים מסבכים את הדברים יותר מדי. אם תגידי את הדברים כפי שהם, אז למעשה אין באמת נכון או לא נכון בקשר לזה. לאחר שגברת קינסל התגברה על הפתעתה הראשונית, היא קיבלה את זה. היא אפילו התוודתה שגם היא רצתה לקנות לעצמה את שמלת החתונה שלה.

היא כנראה התקשרה לאוברי ברגע שאנחנו ניתקנו, מפני שאוברי התקשרה אחרי חצי שעה והודתה והודתה והודתה לי. ועכשיו, כעבור חמישה חודשים, היא כאן, מסתובבת ומתפעלת מעצמה ומחייכת, ואני שמחה מאוד שהחלטתי לבצע את שיחת הטלפון ההיא.

מולי, דודה קארן דוחפת מעלה בידיה את שדיה השופעים במידת דאבל די ואומרת "ציצים! ציצים!" מעודדת להעמיק את המחשוף, ואמא שלי מנענעת בראשה כשאוברי מהנהנת, ואומרת משהו על זה שבן היה מסכים, ואז אני מצלמת את התמונה, הצחוק שלהן ממסך את הקליק הזעיר של הטלפון שלי.

אני מביטה במסך הקטן, שלושתן צוחקות, ההנאה מרוחה על הבעות הפנים שלהן, השמלה משתקפת במראה, החיוך של אוברי ממלא את פניה, ואמא שלי ודודה קארן זורחות לצדה. אני שולחת למו את התמונה עם ההודעה, היא נראית נהדר! ובעקבותיה המון לבבות וסמיילי.

המסך נגלל מעלה וחושף את תגובתה של מו: תודי שאת רומנטיקנית בארון. דרך אגב, החלטת כבר?

הפה שלי זז מצד לצד כשאני מביטה בשאלה, אולי בתקווה שהפיקסלים הבוהקים יספקו איזו הארה — התשובה או האומץ שלא היו לי מאז שהתוודיתי בפני מו שאני חושבת להזמין את צ'רלי מקוי לנשף. מדובר במסיבת ריקודים של בת־מזמינה־בן, ובשנה שעברה הלכתי בלי בן זוג עם חבורה של בנות שהיו ביישניות מדי, או גאות מדי, או מכוערות מכדי להזמין בן. נעלנו נעלי קונברס עם השמלות שלנו; קרענו את רחבת הריקודים בתנועות שערורייתיות שאף פעם לא נראו קודם; וטרפנו את בר השוקולד בעודנו מלגלגות על כל הבנות שמתנדנדות על העקבים המכאיבים, מחייכות במבוכה אל בני זוגן, ומביטות בשקיקה בקלוריות האסורות המוצגות כמו שולחן עינויים.

הייתי בטוחה שהשנה אני אחזור על הקטע, אבל זה היה לפני שצ'רלי הופיע. זה היה כאילו גרמתי לו להופיע פתאום. אלוהים, שלח לי בבקשה בן גבוה, יפהפה, קצת אידיוטי, שחקן כדורגל, עם עיניים ירוקות. והוקוס פוקוס, הוא הופיע ביום הראשון בשיעור הראשון שלי.

"כדור הארץ קורא לפין." אוברי משליכה עלי את הסווטשרט שלי, ואני קולטת שהיא החליפה בחזרה לבגדי היומיום ושאנחנו יוצאות מחדר ההלבשה.

אני הולכת אחריה לתוך החנות. אמא שלי ודודה קארן עצרו ליד הקופה והן מדברות עם בעלת החנות, ואוברי ואני ממשיכות החוצה. אוברי מוציאה מיד את הטלפון כדי להתקשר לבן. היא מצחקקת ומקשקשת בהתרגשות על השמלה שלה ואחר כך על מה היא צריכה ללבוש לפגישה עם הוריו. בסוף־השבוע הזה היא ובן טסים לאוהיו כדי שהיא תוכל להתחבר עם הורי בעלה לעתיד.

היא אומרת "אני אוהבת אותך" ומנתקת.

ידה המטופחת נשלחת אל פיה, והיא כוססת את העור שסביב ציפורניה.

"את בסדר?" אני שואלת.

"לחוצה."

אני מוציאה את האצבעות מפיה לפני שהן ידממו. "כן, הם ישנאו אותך. את לגמרי בלתי נסבלת." אני מגלגלת עיניים והיא מכווצת את האף לעומתי.

"לפחות לבן ולי יש תירוץ לא להצטרף לניסוי הגיבוש שאבא עושה עם המשפחה."

"את רוצה להגיד שאת ובן לא מדוכאים לגמרי מזה שלא תבלו שלושה ימים בבקתה מרוחקת ביער בלי טלוויזיה או רדיו או אינטרנט, רק בחברתה הנעימה של המשפחה שלנו?"

"אני לא מאמינה שהוא באמת חושב שזה רעיון טוב."

"את מכירה את אבא, הוא אופטימיסט."

"הוא חי באשליות. זה לא ישפר שום דבר."

אני מושכת בכתפיים ומפנה את המבט, מקווה שהיא טועה אבל חושבת שהיא כנראה צודקת. המצב בבית הגיע לסערה גדולה. בין המריבות הקבועות של הורי; הצרות ההולכות וגדלות עם אחי, אוֹז; המרידות התכופות של קלואי; והפשלות שלי לאחרונה, אני חושבת שאני מבלה יותר זמן אצל מו מאשר בבית שלי. כמו הר געש פעיל, חמש דקות ביחד באופן בלתי נמנע מעוררות התפרצות, ושלושה ימים ביחד יהיו כמו להתגרות בהר וזוב.

"טוב, לפחות מו תהיה שם," אומרת אוברי. אחותי אוהבת את מו כמעט כמוני.

"ונטלי," אני מתריסה.

"מה?" אוברי אומרת, ההבעה שלה נהפכת לאהדה. התגובה הפאסיבית־אגרסיבית של אמא שלי לתוכנית האווילית של אבא שלי היתה להזמין את דודה קארן, דוד בוב ואת הבת הנורא מעצבנת שלהם, נטלי, להצטרף אלינו, ומשמעות הדבר היא שמו ואני נהיה חייבות עכשיו לכלול אותה בכל דבר שאנחנו עושות. "וקלואי מביאה את ואנס," אני אומרת, מניחה את הדובדבן על כל התוכנית הפזיזה. הסיבה היחידה שקלואי הסכימה להצטרף אלינו היתה מפני שוואנס אוהב סנובורד והוא תפרן. החדר והארוחות־חינם והכרטיסים לרכבל היו הצעה מפתה מכדי שיוכל לוותר עליה, אפילו אם משמעות הדבר היתה לסבול את המשפחה שלי במשך סוף־השבוע. אין כמעט שום דבר בעולם שהיה משכנע את קלואי לבלות אפילו דקה עם אמא שלי, שלא לדבר על שלושה ימים, חוץ מהנאמנות שלה לוואנס — נאמנות שאנחנו האחרים לא היינו שותפים לה. הבחור הוא בטלן ממדרגה ראשונה בתוספת מנה של שחצנות, מפני שהוא אלוף בטניס וחושב שהוא יהיה שחקן מקצועי.

"וואו, נשמע כמו הנאה ענקית," אוברי אומרת, סוף־השבוע בחברת ההורים של בעלה נראה טוב יותר מדי רגע.

דודה קארן ואמא שלי יוצאות מהחנות, ואמא שלי פותחת עם השלט את מנעולי הדלתות של המרצדס החדשה שלה, רכב שטח לבן שהיא קנתה לעצמה לפני חודש ליום הולדתה.

"תנו לפין לנהוג," אומרת דודה קארן בתמימות, אף על פי שאין שום דבר תמים בהערה הזאת. דודה קארן היא מה שאבא שלי מכנה "בוחשת בקלחת". כמו לפרקון, היא אוהבת לסכסך: קונדסית קטנה מלאת שטניות, מה שגורם לה להיות כיפית במיוחד, חוץ מאשר ברגעים כמו הרגע הזה כשהכיף שלה מכוון אלייך. גבותיה הדקות מתרוממות. "קיבלת כבר את הרישיון, לא, פין?"

אני רואה שאמא שלי מתקשחת, כל הגוף שלה מתקשה לשמע הרעיון שמישהו אחר ינהג במכוניתה החדשה היפהפייה.

"הייתי רוצה להגיע לחתונה שלי בחיים," תורמת אוברי.

"אני בטוחה שפין נהגת טובה," אומרת דודה קארן וחוטפת את המפתח מידה של אמי.

"אולי בפעם אחרת," אומרת אמא שלי ומושיטה את ידה לקחת אותו בחזרה.

"שטויות," אומרת דודה קארן, מושכת אותו מידה כשהיא משחילה את זרועה בזרועי ומרחיקה אותי משם. "אם לא עכשיו אימתי." היא שולחת לעברי קריצה חתרנית ומחייכת.

בנסיבות רגילות, הייתי אוהבת את זה. אין כמעט דבר שאני נהנית ממנו יותר מאשר לראות את אמא שלי מתפתלת, ואני לגמרי גאה בעצמי על התעוזה ועל היכולת האתלטית שלי, כך שלקפוץ מאחורי ההגה ולקרוע את הכבישים כמו דניקה פטריק1 כשאני גורמת לבהלת מוות לאמי ולאוברי ומשמחת את דודה קארן זה רעיון שמתאים לי לגמרי.

למעט בעיה אחת קטנטנה.

"תיכנסי," אומרת דודה קארן ומחזיקה את דלת הנהג פתוחה.

אני בולעת רוק. המורה לנהיגה שלי, גבר קירח עם ריח נורא מהפה ועצבים של פלדה, תייג את הליקוי כ"דיסלקציית דוושות", בעיה מרכזית קטנה שיש לי, בלבול בין דוושת הדלק לבלם, בעיה שלא הצלחתי לתקן אף שהיא נראית פשוטה מאוד.

"אף פעם לא נהגתי במכונית כל כך גדולה," אני אומרת. "אז אולי עדיף ש —"

דודה קארן קוטעת אותי. "שטויות. קלי קלות. מכוניות המרצדס למעשה נוסעות לבד. הופלה," היא אומרת עם חיוך של חתול צ'שייר, נחושה להשתעשע.

אוברי כבר התישבה מאחור, ואמי חוגרת את חגורת הבטיחות במושב הקדמי. אמא שלי לא יודעת כלום על הבעיה שלי. כשהורי שאלו איך מתקדמים שיעורי הנהיגה, הגבתי ב"בסדר" לא מחייב.

"אני זוכרת שעשיתי את זה איתך," אמא שלי אומרת, ומסתכלת לאחור על אוברי. "היית כזאת פחדנית. לקח לך שבועות עד שהעזת לצאת מהשכונה."

"הייתי זהירה," אומרת אוברי וחורצת לשון אליה. "זה דבר טוב. עדיין יש לי גיליון נקי: בלי תאונות ובלי דוחות. יותר טוב משלך."

אמא שלי ידועה לשמצה בדוחות שהיא חוטפת על מהירות — לפחות שניים בשנה, וזאת מבלי לספור את אלה שהיא הצליחה לבטל בשכנועים.

"קלואי כמובן היתה מבריקה," ממשיכה אמא שלי. "זה היה כאילו היא נהגה כל חייה. שיעור אחד, והיא היתה מוכנה לנהיגה ברחבי המדינה."

החוש התחרותי שלי מתחיל להתעורר. זה העניין כשיש שתי אחיות בוגרות: הן תמיד עשו את זה קודם, ומשמעות הדבר שאני מרגישה שעלי לעשות זאת טוב יותר.

אני משפילה עיניים אל הדוושות שעל רצפת המכונית. הימנית צרה ואנכית, השמאלית רחבה ואופקית. ימין, דלק. שמאל, בלם. זה לא ניתוח מוח. האחת אומרת סעי. השנייה — עצרי. כל אחד יכול לעשות את זה. זאת אומרת, באמת לחצי מהילדים בכיתה שלי יש רישיון נהיגה, ורובם אידיוטים.

"פין?" אומרת דודה קארן, הראש שלה נוטה הצדה בפליאה נוכח האיפוק שלי.

אני מחייכת ונכנסת למכונית, ודודה קארן מוחאת כף בהנאה, אחר כך סוגרת אחרי את הדלת.

"יש המון מקום כאן מאחור," היא אומרת, ואני מחליקה את המושב לאחור לתת מקום לרגליים הארוכות שלי.

אני מתעסקת עם המראות וההגה, מכוונת אותם ומכוונת שוב עד שהם מושלמים, ומחשבותי מסתחררות. ימין, דלק. שמאל, בלם. ימין, סעי. שמאל, עצרי. באמת, תתגברי על עצמך. יש לך את זה. ימין. שמאל. סעי. עצרי.

"כמובן, קיימת גם האפשרות שסתם אמות מזקנה," אומרת אוברי.

אני שולחת מבט מלגלג מעבר לכתפי ופונה בחזרה. אני מניחה בזהירות את כף רגלי על הבלם, ואז לוחצת על כפתור ההתנעה והמנוע מתחיל לטרטר. אני בודקת שוב את המראות כדי להיות בטוחה ששום דבר לא נמצא מאחורינו ואז, ליתר ביטחון, מסובבת את הראש לכל הכיוונים.

"באמת?" אומרת אוברי. "הטיסה שלי יוצאת על הבוקר. את חושבת שאני אספיק להגיע אליה?"

אמא שלי צוחקת.

"את בסדר, פין," מעודדת דודה קארן, אולי יש נימה של אשמה בקולה. עד כמה שהיא מזיקה, דודה קארן היא גם בעלת לב רך, אישה שהומה לתינוקות ומטפלת בציפורים שנפלו עד שהן שבות לחיים. היא לא היתה מציעה את זה אילו חשבה שזה יגרום לי מתח כל כך גדול.

לאחר שהעברתי להילוך אחורי, אני יוצאת בהיסוס ממקום החניה.

"יופי," אומרת דודה קארן.

"והמילרים ודודה קארן יוצאים ממגרש החניה," אוברי מכריזה.

אמא שלי מגחכת שוב.

אני עולה על כביש החוף, ואנחנו מתחילות לנסוע הביתה, גוש בניינים אחד, ואחריו עוד אחד, אף אחת לא אומרת מילה, ואני יודעת, למרות מאמצי להיראות בטוחה בעצמי, שהן מרגישות את המתח שלי.

התמרור הראשון נגלה לעין, רמזור אדום, ובזהירות רבה — שמאל, שמאל, שמאל — אני מעבירה את כף רגלי מהדלק לבלם.

אנחנו נעצרות ברכות, ואני נושפת דרך האף בעודי מעניקה לעצמי טפיחה בלתי נראית על הכתף.

האור משתנה לירוק, אני מעבירה את הרגל בחזרה לדוושת הדלק, ואנחנו ממשיכות לנסוע.

לאחר כמה גושי בניינים נוספים ועוד שתי עצירות ללא אירועים מיוחדים, לפיתתי החזקה מתרופפת ואני מתחילה להירגע. אני לגמרי מתגברת על זה. אני רק צריכה להתרכז. לחשוב ולעשות את זה, בדיוק כמו בספורט.

גם האחרות נרגעות. אוברי מושיטה את ידה קדימה לפתוח את הרדיו, ואמא פונה לאחור כדי לציין איזה פרט נשכח שהיא צריכה להגיד לאיש שאחראי על סידורי הפרחים.

ואז זה קורה. היא אומרת משהו על חבצלות ועל כך שאין להן אבקה כשהמכונית מאחורינו צופרת, תרועה מבהילה שמקפיצה לי את הלב וניתזת אל כף רגלי, וגורמת לה לקפוץ הצדה וללחוץ כל כך חזק על הבלם, שאמא שלי צריכה לשלוח יד אל לוח המחוונים כדי לבלום את עצמה.

הפנים שלה פונות בבת אחת הצדה, והעור שלי בוער. אני לא מעיזה להסתכל עליה, אשמה קורנת מפני האיריות המנומשות, ואני יודעת שהיא יודעת. זה העניין עם אמא שלי: היא תמיד יודעת.

אוברי ודודה קארן לא מודעות למה שקורה. הצופֵר עוקף וממשיך הלאה, ואוברי מנפנפת אותו משם בתנועת ביטול כשדודה קארן אומרת, "מטומטם. יש אנשים שכל כך ממהרים. את בסדר, פין. ממש בסדר."

כל הגוף שלי רועד כשאנחנו ממשיכות בדרך, תשומת לבי ממוקדת כמו לייזר בניסיון להסיע אותנו הביתה ללא תקריות או מעשים מפלילים נוספים, העיניים שלי נעוצות בכביש ואני מנסה לא לחשוב על אמא שלי שלצדי או על השיפוטיות שלה.

ההבטחה שלי ניתנה לפני פחות משבוע, והסליחה שלה היתה נדיבה להדהים, במיוחד לאור העובדה שהתקרית האחרונה שלי הנחיתה אותי בתחנת המשטרה. תעוזה שהשתבשה: הסלע ששיגרתי מהנדנדה עף הרבה יותר רחוק משציפיתי, וכמעט חיסל את אחת מחברותי ושבר את השלט של הפארק. אמא שלי עשתה עבודה מדהימה כשהחליקה בלשון העורכת־דין שלה כדי לחלץ אותי מהצרה שהייתי בה, צחקה והתבדחה עם השוטר שעצר אותי עד שהוא כבר לא ראה במעשה שלי פשע אלא תוצר של מוח סקרני צעיר שבוחן את חוקי הפיזיקה. וכשהגענו הביתה, כל מה שהיא אמרה היה, "את יודעת, פין, התנצלות שווה משהו רק אם האדם מתכוון לכך." המילים חדרו עמוק. אני מתנצלת הרבה לאחרונה.

עם יד על הלב נשבעתי שבועת זרת שבאמת לא התכוונתי לזה, שמעכשיו אדאג להסתכל לפני שאני קופצת, מה שלמעשה גרם לה לחייך בהתחשב בפשע קפיצת הנדנדה שלי.

עכשיו היא לא מחייכת. היא יושבת דוממת כמו פסל, מביטה לפנים בשמשה הקדמית, ואני מרגישה יותר מנורא. חמישה ימים. זה פרק הזמן שלקח לי להפר את ההבטחה שלי ולאכזב אותה שוב.

סוף־סוף נראה הרמזור האחרון, ואני כמעט מריעה. עוד גוש בניינים אחד, ימינה ואז שמאלה, ונגיע הביתה. כשהרמזור התחלף לצהוב אני נחושה לא להקפיץ אותנו שוב ואני טופחת על הבלם כפי שהמורה שלי לימד אותי, כדי שההאטה תהיה חלקה.

כמעט נעצרנו, הגלגלים בקושי זזים והעיניים שלי על הפגוש של המכונית שלפנינו, כשהטלפון שלי מזמזם. נכנסת הודעה. שתי רעידות חדות שמתחילות בכיס האחורי שלי ואז מזדחלות במורד הרגל שלי אל כף הרגל, ובאופן בלתי צפוי המכונית מתגלגלת קדימה.

"תבלמי!" צועקת אמא שלי, המילה מתחברת לצליל ריסוק נוראי של מתכת כשאנחנו נוגחות במכונית שלפנינו. "תבלמי!" היא חוזרת, וזה מה שאני מנסה לעשות בצורה נואשת, אבל באופן לא מובן אנחנו ממשיכות להסתער קדימה, מוחצות את המכונית הקטנה אל המשאית שלפניה.

"הדוושה השנייה," היא אומרת, וכף רגלי קופצת הצדה.

אמא שלי מחוץ למכונית לפני שאני מצליחה להעביר למצב חניה.

"לעזאזל," אומרת אוברי מאחורי.

"אופס," אומרת דודה קארן.

אני נחלצת ממושב הנהג, כל גופי להבה.

אמא שלי כבר מדברת עם הנהגת של המכונית שהתנגשנו בה, גופה רכון לעבר החלון הפתוח. האישה היא הנוסעת היחידה — כהה, שיער עד הכתפיים, סוודר אדום. מחרוזת עם צלב מתנדנדת מהמראה הפנימית. היא מהנהנת לשמע משהו שאמי אומרת; ואז הראש שלה מחליף כיוון, ואני לא בטוחה, אבל אני חושבת, על פי האופן שבו כתפיה מקפצות, שייתכן שהיא בוכה.

אני פוסעת לעברן ואז פוסעת לאחור, השרירים שלי מתכווצים ומשתחררים, אני לא יודעת מה לעשות.

נהג המשאית מצטרף אליהן, גבר מבוגר יותר לבוש בחולצה משובצת ובג'ינס רחבים. הוא נראה כמו קבלן או סוחר. הוא שואל אם כולם בסדר, מביט לאחור בי, ואז, משוכנע שאף אחד לא נפגע, מנפנף מעליו את ההצעה להחליף פרטים עם אמי, עולה בחזרה למשאית ונוסע לדרכו.

אני בוחנת את הפגוש שלו כשהוא נוסע. יש בו דפיקות וחבטות אבל הוא קבוע במקומו, וקשה לדעת אם הנזק הוא מלפני כמה דקות או כמה שנים.

המכונית של האישה במצב פחות טוב. הונדה ישנה, היא נראתה כאילו קיפלו אותה לשניים, מכסה המנוע ותא המטען היו מכופפים זה אל זה והאמצע צנח. האישה הוציאה את הטלפון שלה, וכך גם אמא שלי. אני עומדת ומביטה.

"פין, מותק שלי, למה את לא נכנסת בחזרה למכונית?" אומרת דודה קארן מהחלון הפתוח שלידה.

אני שולחת את היד אל הדלת.

"אולי מוטב שאמא שלך תנהג את שארית הדרך."

אני הולכת סביב ומחליקה למושב הנוסע.

כעבור עשרים דקות מגיע גרר. אמא שלי נשארת עם האישה כשהמכונית שלה מתחברת מאחור. האישה כבר לא כועסת, ואני נורא אסירת תודה. אמא שלי מדהימה בדברים האלה. זה מה שעושה אותה לעורכת דין כל כך טובה: היכולת שלה לטפל בכל מצב ברוגע מושלם ולהקסים כל אחד עד שהוא מאמין שהיא חברה שלו. כשהאישה נכנסת למכונית הגרר, היא ממש עוצרת כדי להודות לאמא שלי, כאילו עשינו לה איזושהי טובה בכך שהתנגשנו במכונית שלה.

רגע לאחר מכן אמא שלי בחזרה במכונית ומסיעה אותנו לאורך שני גושי הבניינים הנותרים עד לבית שלנו.