לקיר אחד קראתי בית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לקיר אחד קראתי בית

לקיר אחד קראתי בית

עוד על הספר

צביה ליטבסקי

צביה ליטבסקי נולדה ב־25 באוגוסט 1949 בתל אביב להורים ילידי פולין שעלו ארצה לאחר המלחמה. היא בוגרת החוגים לפילוסופיה ולספרות באוניברסיטה העברית ובעלת תואר אמן מטעם האקדמיה למוזיקה בירושלים. עסקה בהוראת ספרות בתיכון ליד האוניברסיטה  עברית ובמכללת דוד ילין, וכיום -במרכז היל”ה בתל אביב. כמו כן עוסקת בביקורת ספרותית ובעריכה. במשך מספר שנים הופיעה כזמרת על בימות הקונצרטים והאופרה הישראלית. הריק ומלואו הוא ספר השירה התשיעי שלה, בנוסף לשני ספרי מסות. זכתה בפרסים מטעם משרד החינוך והתרבות ומטעם אקו”ם.

תקציר

לְקִיר אֶחָד קָרָאתִי בַּיִת.
בִּשְעַת צָהֳרַיִם מִתְכַּנֵּס בּוֹ צִלּוֹ.
לוּ הָיִיתִי צֵל

בַּלַיְלָה זוֹחֵל הַמִּדְבָּר
וְחַיּוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת עֲטוּפוֹת הַחֲשֵׁכָה
לִרְבֹּץ לְמַרְגְלוֹתָיו.
הַשָּמַיִם הַדְּלוּחִים מִתְבָּהֲרִים.

אֲנִי שׁוֹמַעַת צִפּוֹר רִאשׁוֹנָה.

לקיר אחד קראתי בית חוקר בעיקרו את הקשר הסבוך שבין אם לבת. ליטבסקי מתבוננת משני צידי המתרס, כבת לאמה וכאם לבנותיה, וכן במערכת הפנימית שבין העצמי הבוגר והחומל לבין הילדה הקטנה המחפשת הכלה וחיק. זכרונות העבר וייצוגי הנפש ההווים כרוכים זה בזה ומשמשים מושא מורכב להתבוננות: הכמיהה וההתמסרות מול הצורך בהיפרדות ובהכרה, השמחה והעונג מול הכאב והחרדה, ההיזקקות מול קוצר היד וההחמצה, עוצמת הקשר מול נוכחותו של המוות.

פרק ראשון

חָרְבוֹת עֲבָרִי

מַעֲלוֹת עֵשֶׂב.

בַּחֲרַךְ יְרִיָּה

עוֹמֶדֶת צִפּוֹר.

*

בְּמַבָּטֵךְ הַבָּהִיר עָמַדְתִּי

קְטַנָּה מְאֹד וַעֲרֻמָּה.

הַנּוֹף קֻלַּף מִן הָעוֹלָם

וּשְׁתֵּינוּ הִתְעַוַּרְנוּ מִן הַזֹּהַר.

קֶרַח.

עַל פָּנָיו שֵׂרַכְתְּ דַּרְכֵּךְ בַּבֹּקֶר

מִבֵּית הַיְתוֹמִים לְבֵית הַסֵּפֶר

בִּמְעִיל גָּדוֹל מִמִּדָּתֵךְ.

עַל פָּנָיו בָּרַחְתְּ מִפְּנֵי הַגֶּרְמָנִים.

עַל פָּנָיו אֲנִי לוֹמֶדֶת: הָעִוָּרוֹן

הוּא גּוּף הָאוֹר.

*

אֲנִי חֲדַר הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלָּךְ.

לְאֹרֶךְ קִירוֹתַי הֵם זוֹחֲלִים

לְחַפֵּשׂ לָהֶם עוֹר

וְשֵׂעָר

אֲנִי הַצֵּל בְּשׁוּלֵי חִיּוּכֵךְ

הַפְּנִים הָעִקֵּשׁ

הָאוֹחֵז עֲקֵבַיִךְ

אֲנִי קְהַל הָעוֹרְבִים

הַמְקַנֵּן

בְּתַחְתִּית שְׁנַת הַיֶּלֶד שֶׁלָּךְ

פְּרוּשַׂת הַזְּרוֹעוֹת –

הוֹ הַנִּיחוּ לַיְלָדִים וְאַל תִּמְנְעוּם,

כִּי לְאֵלֶּה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.

*

"שלום כתה א'".

בְּאָפֹר וּבְאוֹר נִפְעָר לָנוּ

חֵיקוֹ שֶׁל הַגֶּשֶׁם הַדַּק, הַסְּתָוִי.

בְּתוֹכוֹ, עַל גֶּזַע עֵץ מֻטָּל

בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר

שְׁתֵּינוּ יוֹשְׁבוֹת חֲבוּקוֹת.

אֲנִי וְאַתְּ.

הוֹ מַלְכוּת עַתִּיקָה,

מַלְכוּת שֶׁל שִׁירָה נִלְחֶשֶׁת בְּסוֹד.

קוֹלוֹת הַמִּשְׂחָק הָרְחוֹקִים –

פִּתּוּחֵי תַּבְלִיט עַל חוֹמוֹתֶיהָ.

מֵעָלֵינוּ נָעוֹת צַמָּרוֹת.

זִקְנֵי הַשֵּׁבֶט נָדִים לָנוּ,

זוֹכְרִים לְמַעֲנֵנוּ

אֶת שְׂרֵפוֹת הַיַּעַר.

צביה ליטבסקי

צביה ליטבסקי נולדה ב־25 באוגוסט 1949 בתל אביב להורים ילידי פולין שעלו ארצה לאחר המלחמה. היא בוגרת החוגים לפילוסופיה ולספרות באוניברסיטה העברית ובעלת תואר אמן מטעם האקדמיה למוזיקה בירושלים. עסקה בהוראת ספרות בתיכון ליד האוניברסיטה  עברית ובמכללת דוד ילין, וכיום -במרכז היל”ה בתל אביב. כמו כן עוסקת בביקורת ספרותית ובעריכה. במשך מספר שנים הופיעה כזמרת על בימות הקונצרטים והאופרה הישראלית. הריק ומלואו הוא ספר השירה התשיעי שלה, בנוסף לשני ספרי מסות. זכתה בפרסים מטעם משרד החינוך והתרבות ומטעם אקו”ם.

עוד על הספר

לקיר אחד קראתי בית צביה ליטבסקי

חָרְבוֹת עֲבָרִי

מַעֲלוֹת עֵשֶׂב.

בַּחֲרַךְ יְרִיָּה

עוֹמֶדֶת צִפּוֹר.

*

בְּמַבָּטֵךְ הַבָּהִיר עָמַדְתִּי

קְטַנָּה מְאֹד וַעֲרֻמָּה.

הַנּוֹף קֻלַּף מִן הָעוֹלָם

וּשְׁתֵּינוּ הִתְעַוַּרְנוּ מִן הַזֹּהַר.

קֶרַח.

עַל פָּנָיו שֵׂרַכְתְּ דַּרְכֵּךְ בַּבֹּקֶר

מִבֵּית הַיְתוֹמִים לְבֵית הַסֵּפֶר

בִּמְעִיל גָּדוֹל מִמִּדָּתֵךְ.

עַל פָּנָיו בָּרַחְתְּ מִפְּנֵי הַגֶּרְמָנִים.

עַל פָּנָיו אֲנִי לוֹמֶדֶת: הָעִוָּרוֹן

הוּא גּוּף הָאוֹר.

*

אֲנִי חֲדַר הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלָּךְ.

לְאֹרֶךְ קִירוֹתַי הֵם זוֹחֲלִים

לְחַפֵּשׂ לָהֶם עוֹר

וְשֵׂעָר

אֲנִי הַצֵּל בְּשׁוּלֵי חִיּוּכֵךְ

הַפְּנִים הָעִקֵּשׁ

הָאוֹחֵז עֲקֵבַיִךְ

אֲנִי קְהַל הָעוֹרְבִים

הַמְקַנֵּן

בְּתַחְתִּית שְׁנַת הַיֶּלֶד שֶׁלָּךְ

פְּרוּשַׂת הַזְּרוֹעוֹת –

הוֹ הַנִּיחוּ לַיְלָדִים וְאַל תִּמְנְעוּם,

כִּי לְאֵלֶּה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.

*

"שלום כתה א'".

בְּאָפֹר וּבְאוֹר נִפְעָר לָנוּ

חֵיקוֹ שֶׁל הַגֶּשֶׁם הַדַּק, הַסְּתָוִי.

בְּתוֹכוֹ, עַל גֶּזַע עֵץ מֻטָּל

בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר

שְׁתֵּינוּ יוֹשְׁבוֹת חֲבוּקוֹת.

אֲנִי וְאַתְּ.

הוֹ מַלְכוּת עַתִּיקָה,

מַלְכוּת שֶׁל שִׁירָה נִלְחֶשֶׁת בְּסוֹד.

קוֹלוֹת הַמִּשְׂחָק הָרְחוֹקִים –

פִּתּוּחֵי תַּבְלִיט עַל חוֹמוֹתֶיהָ.

מֵעָלֵינוּ נָעוֹת צַמָּרוֹת.

זִקְנֵי הַשֵּׁבֶט נָדִים לָנוּ,

זוֹכְרִים לְמַעֲנֵנוּ

אֶת שְׂרֵפוֹת הַיַּעַר.