זאת אני
שלום, אני יעל.
אני מוזרה וחרדתית, צינית ורצינית, פסימית ואופטימית.
אבל יותר מכול אני חולמת; חולמת לשנות את העולם, חולמת לשנות את עצמי.
חולמת להרטיט לבבות ולהעלות חיוך על פנים של אחרים.
במשך שנים כתבתי קטעים רבים על הקושי, על הכאב ובעיקר על הפחד שבתוכי, ואז החלטתי לאסוף את כל הקטעים לספר.
רציתי שהספר יהיה מלווה בתקווה, כמוני, אז לסיפורים האלה, על הפחד ועל הייאוש, הוספתי את קולה של התקווה.
בספר גם שזורים סיפורים שהם לא פחד ולא תקווה, אלא שילוב של הטוב והרע שבתוכי.
המטרה שלי היא שיום אחד, נער או נערה שעוברים את מה שאני עוברת, שרע להם ונמאס, יראו את הספר בזווית עינם, ייקחו אותו הביתה, ושם יֵשבו וידפדפו בין דפיו, שואבים כוח מן המילים שלו, מן המילים שלי.
המטרה שלי היא לעזור למישהו למצוא בתוכו את הכוח להתגבר על הקושי.
המטרה שלי היא להצית את החלומות באנשים שכבר ויתרו.
אז זהו, זאת אני, ואלה המילים שלי.
פרק ראשון
הפחד
היא ישבה על הגג, מכונסת בעצמה.
היא לא שמעה אותו מתקרב, לא הבחינה בו עד שכבר הייתה שבויה.
הפחד חייך אליה, עטף אותה בחיבוק חונק.
אבל לה לא היה אכפת.
סוף-סוף מישהו ראה אותה,
סוף-סוף לא הייתה לבד.

טרף
לפעמים אני מרגישה כמו טרף.
העיניים שלי סורקות את סביבתי בהיסטריה וכל גופי דרוך.
אני מרגישה שהפחד הוא הטורף שלי, הוא זה שקופץ עליי מהשיחים, מוכן לנעוץ את ניביו בבשרי.
אני תוהה אם תמיד אהיה ככה, טרף.
ואם אשתנה, לְמה אהפוך? לטורף?
אני לא רוצה להיות טורפת, אני פשוט רוצה להתקיים.
אוויר – פחד
אני מנגבת את הדמעות וממשיכה, כי צריך.
ממשיכה לתפקד, ממשיכה לעשות, ממשיכה לחיות.
אני לא יכולה יותר.
אני פועלת בלי דלק, מנסה להרים את הראש מעל המים,
להשיג קצת אוויר.
אוויר – תקווה
זה יעבור,
את כבר מכירה את הגלים האלה.
הם באים, מתנפצים עלייך, כואבים כל כך.
נדמה כאילו זה לא ייגמר לעולם,
אבל עמוק בפנים את יודעת שזה יעבור.
כרגע את לא צריכה לחיות, רק לשרוד, להחזיק חזק עד שייגמר.
ברגעים האלה, שבהם הראש יוצא מהמים, אפילו לשנייה, קחי נשימה עמוקה.
זה לא דבר חדש,
את כבר מכירה את התחושות האלה.
הן באות, חונקות אותך מבפנים.
זה מרגיש גרוע יותר מפעמים קודמות,
אבל עמוק בפנים את יודעת שזה משתפר.
כרגע את לא צריכה לצחוק, רק להאמין, לחבק חזק עד שייגמר.
ברגעים האלה, שבהם את לא מרגישה לבד, אפילו לשנייה, תדעי שאת יכולה.