חרדים לעתידם

פרק 1

איילת כבר ידעה זה זמן שהיא לא תוותר, שיש בתוכה גמד עקשן שלא מרשה לה להרים ידיים. הוא השתקע בתוכה בילדותה, מהוריה האידיאליסטים שחונכו בשנות הארבעים בתנועות הנוער של תל־אביב ויצאו 'להגשמה' במסגרת ההגנה, הפלמ"ח והקמת קיבוץ חדש. קשיי החיים בקיבוץ קטן, נטוע על גבעה פרוצה לרוחות בגליל, לא הרתיעו אותם, והם השקיעו בו את כל מרץ נעוריהם. הם לחמו בערבים שחיו סביבם ותקפו את הקבוץ שוב ושוב, באדמה הקשה שלא הצמיחה כמעט מאום, ובמחסור במים שהובאו במשאית לקבוץ פעם בשבוע. אבל הם לא ויתרו וביססו את קיבוצם 'יש מאין'. האם מהם היא רכשה את העקשנות, היושרה, והאמונה היוקדת בצדק?

לאחר שנים של עבודה עם אוכלוסייה חרדית קשה אך מרתקת, שמרנית אך סקרנית, מלאת אמונה באלוהים אך לא בבני־האדם, היא עמדה מול שוקת שבורה, לאחר שהחברה הזו הקיאה אותה מתוכה באכזריות. למרות שזה היה מאבק מינורי ושגרתי למדי על תפקיד ומעמד, הם הפעילו נגדה את כל 'כלי המלחמה' שלהם כולל חרם, הוצאת כתבי פלסטר, ועירוב משרדי הממשלה עד לרמה של מנכ"לים ושרים.

ובתוך כל העיסה הדביקה הזו היה עליה להמשיך לתפקד, להרים ראש ולצעוד בגאווה בתוך משרדים עוינים, בית־משפט עיוור, ועובדים מפוחדים. והיא צלחה זאת מתוך תחושת שליחות, בגאווה על היותה חילונית המייצגת לא רק את עצמה אלא גם את החילוניות, בגאווה על היותה עובדת בודדה מול מנגנון משוכלל ויהיר, ובזקיפת ראש של אישה שלא מוותרת על מעמדה רק בגלל היותה אישה.

לא היה כאן ניצחון, שני הצדדים הפסידו, אבל הייתה כאן הבנה שלכל צד יש את נימוקיו הצודקים בעיני עצמו, ושהצדק הוא חמקמק.

וזהו סיפור המעשה.

פרק 2

לפני עשרים וחמש שנים רמת־אל הייתה לה עיר זרה, אך היה משהו מסעיר בפגישה הראשונה ביניהן, וכמו כלה ביום חתונתה היא הרגישה שהיא צועדת ופניה מכוסות בהינומה בעדה היא רואה את העבר וצופה אל העתיד. היא הגיעה לרמת־אל באופן מקרי, בתפקיד 'עובדת קהילתית תעסוקתית' במחלקת הרווחה, בעקבות מודעה עמומה בעיתון, ומבלי שהבינה באמת את המשמעות של עבודה בעיר חרדית, אבל היא ידעה מיד שכאן היא תישאר שנים ארוכות, כי סביה וסבותיה ליוו אותה, תחושת שייכות חזקה אפפה אותה.

והעיירה היהודית שנטבעה בגנים שלה קמה מול עיניה. מבלי להקדיש לכך מחשבה מיותרת היא נזרקה למים עמוקים ועומדים, ולמרות שהייתה שחיינית מיומנת, לקח לה זמן רב עד שהיא העזה לצלול פנימה. פעולת הצלילה הראשונה הייתה ייזום והנחייה של 'סדנא להשתלבות בעולם העבודה' שהייתה שגורה לה מעבודתה הקודמת. במצבים מפתיעים וחדשים, החזרה למקום מוכר כמוה כהיאחזות בגזע עץ בעת שטפון.

בקושי רב היא אספה למפגש הראשון עשרים נשים שהיא פיתתה בהבטחה למפגש מפנק, קצר וענייני, מלווה בכיבוד קל. חדר המפגשים היה חלק מדירה זעירה בתוך בית רכבת ארוך, עם כניסות מוזנחות ומלוכלכות, ועם חצר מלאה בזוהמה ותיקה וחדשה. היא אספה כיסאות מכל החדרים, הצמידה אותם לקירות החדר בעיגול, ועטפה שולחן ישן ומתנדנד במפה לבנה. על המפה היא הניחה צלחות עם בורקסים ועוגיות שוקולד, מים רתוחים לתה, סוכר וסוכרזית. היא כבר הסכינה עם העובדה שהיא עובדת בעיר ענייה ובנושא חדש ולא אהוד של 'שילוב נשים בעבודה', והיא כאבה שלא היה לה תקציב לקנות קפה וחלב.

כשהן הגיעו בטפטוף איטי, לבושות בחצאיות וחולצות ארוכות, גרביונים כהים ומטפחת על ראשן, היא הרגישה זרות מוחלטת, ולרגע היה נדמה לה שהכול הוא תעתוע של הדמיון. מה לה, יוצאת קיבוץ שמעולם לא פגשה אישה או גבר חרדים, מול הנשים האלו, שממתינות למוצא פיה? הוריה גידלו אותה כחילונית מוחלטת, והתכחשו אידיאולוגית למסורת היהודית. אביה הגיע לפלשתינה בגיל חצי שנה, כחלק מהעלייה של יהודי 'חסידות גור' שנשלחו לארץ על־ידי רבם בשנת 1924. הוריו עלו ארצה כיהודים חרדים אך מיד עם הגיעם הם השליכו מעליהם כל סממן דתי, ניתקו לחלוטין ממשפחתם הגרעינית והפכו לחילונים גמורים. ילדיהם גדלו כצברים שורשיים ולמדו ב"בית חינוך" בתל־אביב, בית־ספר שהשתייך הצהרתית ומעשית לזרם העובדים הסוציאליסטי של טרום המדינה. אמה עלתה לארץ בשנת 1936 כשהיא בת תשע, והוריה היו דתיים ליברלים וציוניים שהקפידו על שילוב ייחודי זה עד מותם. אימה ואחיותיה למדו בבתי־ספר חילוניים בתל־אביב ועזבו את הדת לטובת הסוציאליזם, אך בביקורים בביתם איילת פגשה מנהגים שנראו לה מוזרים כגון סבה שגלגל סרטים שחורים על זרועותיו מדי בוקר והתנודד הלוך ושוב, או סדרי הפסח בהם היא הייתה נרדמת כשברקע מלמולים של מילים שהיא לא הבינה.

היא עמדה מולן והרגישה רעד פנימי של חשש מהלא נודע, אך אמרה להן ברגיעה מדומה "תודה שבאתן" וחייכה חיוך קליל "אנחנו נהיה יחד לאורך עשר פגישות, נתכבד בכיבוד נחמד, ונשוחח על ההשתלבות שלכן בעולם העבודה."

הייתה שתיקה והן הביטו בה במבט אטום. היא ניסתה שוב בשפה יותר מובנת "אני מבינה שאתן רוצות לצאת לעבוד ואני אנסה לעזור לכן."

"יש לך עבודה בשבילנו? אני רוצה להיות עוזרת לגננת" צעקה אחת מהן.

"אין לי עבודות להציע, אני באתי לתת לכן כלים לחפש עבודה לבד, ולגלות בתוך עצמכן מה יש לכן להציע לעולם התעסוקה." המבטים שלהן נשארו שקופים ונדמה היה לה שהן לא מבינות מילה ממה שהיא אמרה.

"אני רוצה לעבוד כעוזרת לגננת. חשבתי שאם את מהעירייה תוכלי לסדר לי משהו" אמרה האישה שדיברה קודם לכן, וכולן הנהנו בראשן בהסכמה.

איילת כבר ידעה שאת התפקיד המבוקש הזה אין לנשים האלו סיכוי לקבל, כי השתבצו אליו רק בוגרות סמינרים עם קשרים נכונים בעירייה.

"כמה ילדים יש לך?" היא שאלה את הצועקת כדי לשנות נושא, ושמה לב שהיא בהריון.

"תשעה, והבנות חוזרות כבר באחת בצהריים, ובגלל זה אני לא יכולה לעבוד אחרי השעה שתים עשרה וחצי."

לפתע התמלא החדר בדיבורים גועשים. "לי יש שמונה" "לי עשרה" "לי שישה ואחד בדרך" וכולן חזרו אמרו שוב ושוב "ברוך השם, ברוך השם". איילת הוכתה בתדהמה, מכירה לראשונה את אחד המאפיינים העיקריים של המשפחות החרדיות, ילדים רבים בהפרשי גיל קטנים, והריונות תדירים. היא נותרה דוממת, מקשיבה לרחש העליז שעלה מהן. היא לא ידעה איך עליה להגיב, אך היא ידעה בברור שעליה לשנות גישה, ולאחר כדקה, כדי לא לאבד אותן לחלוטין, היא אמרה "אז בואנה תספרנה לי על הילדים שלכן, וגם קצת עליכן. ואני מבקשת שכל אחת תציין את שמה. אני מתכוונת לזכור את כל השמות, אבל זה ייקח לי בין שתיים לשלוש פגישות."

הן פתחו בסבב הכרות, וככל שהוא התקדם הקבוצה נהייתה במצב־רוח עליז יותר, כשמדי פעם הנשים פרצו בצחוק משוחרר ומפרגן. בהקשיבה להן, איילת כבר ידעה שזו תהיה סדנא שונה מזו שהיא רגילה לה, ושהיא תהיה בסיס להיכרותה עם אוכלוסייה חדשה, שהיא לומדת להכיר ולחבב ברגעים אלו ממש. המפגש הסתיים בעליצות ואיילת סיכמה, כשהיא מנסה לדבר בשפה פשוטה ומובנת "כולכן אימהות שרוצות לעזור למשפחות שלכן, ושמעתי מכן עכשיו כמה הפרנסה קשה, וכמה דברים חסרים בבית וחסרים לילדים. אנחנו נבדוק כאן ביחד אם אתן יכולות לצאת לעבוד כדי לעזור בפרנסה, ואם כן, איך לעשות את זה." הן הנהנו, הפעם בעיניים מבינות, ונדמה היה לה שהחשדנות כלפיה התרככה.

לאחר לכתן היא נותרה לשבת מבוהלת. הלבוש השונה, הדיבור השונה, והרצונות הלא מוכרים, כולם געשו מולה והיא רצתה לקום ולברוח. לולא המציאות של שלושה ילדים שממתינים לה לארוחת צוהריים, ושהיא יכולה להיות שם בשבילם רק במשרה החלקית שמאפשרת לה העבודה בעירייה, היא הייתה קמה ועוזבת בזה הרגע. היא נשמה כמה נשימות עמוקות, החליטה לא להיכנע לבהלה, והבינה שנפתח לפניה עולם חדש שתהיה לה בו התמודדות לא קלה. האם היא תהיה מסוגלת להתמודד? היא לא הייתה בטוחה.

את הפגישה הבאה היא פתחה בשאלה באיזה מקצוע הן היו רוצות לעבוד, למרות שלא היה לה ברור אם הן הבינו מה כוונתה במילה מקצוע.

"עוזרת לגננת" כולן ענו במקהלה, כאילו לא שמעו את דבריה במהלך הפגישה הקודמת.

"בואנה נודה על האמת, אין כיום עבודה פנויה בעיר כעוזרת לגננת" איילת אמרה, קצת כועסת על העיקשות שלהן "התפקיד הזה תפוס. משהו אחר?"

היא ידעה שהיא שוברת להן אשליה שהחזיקה אותן מלאות תקווה, ולא היה לה ברור אם זה הדבר הנכון לעשות. תקווה היא הדלק של החיים, האם זה נכון להפריך אותה? האם זה יעזור להן להמשיך מכאן הלאה? והאם יש לאן?

"יש, יש, אבל רק למקורבות" נשמעו צעקות מכל עבר, ואיילת ידעה שהן צודקות. היא כבר למדה שבעיר רמת־אל יש חשיבות עצומה למי הם הוריך, לאיזו קהילה אתה שייך, ומה המעמד של המשפחה שלך.

"אולי משהו אחר?" היא שאלה בקוצר־רוח, מחפה על חוסר האונים שלה לעזור.

דממה. היא החליטה לתקוף את הנושא בצורה אחרת.

"בואנה תספרנה לקבוצה במה הבעלים שלכן עובדים" היא אמרה.

לשמחתה עיניהן הפכו לערניות והן ענו יחד בבליל של קולות "הבעל שלי לומד", "הבעל שלי קברן", "שלי סופר סת"ם", "מתקן מעליות", "עובד עירייה", "רב בקהילה."

"אז בואנה נשמע על העבודה של מתקן המעליות" היא אמרה. זה היה המקצוע היחיד שהיה מוכר לה מעולמה שלה "רבקה, תוכלי לפרט לנו מה בעלך עושה?" היא פנתה לאשתו שאת שמה היא זכרה.

רבקה הייתה אישה רזה עד כדי חולניות, את ראשה עטפה מטפחת סגולה, וגרביים חומות בצבצו מתוך נעליה הבלויות.

"הוא מתקן מעליות, הולך בשש בבוקר וחוזר בשש בערב, זה מה שאני יודעת" היא אמרה וצחקה צחוק של מבוכה. הנשים צחקו איתה.

"ומה הוא למד כדי להתקבל לעבודה?" איילת ניסתה שוב.

"הוא עשה קורס" היא ענתה.

"ובזכות הקורס הזה הוא מצא עבודה, נכון?" איילת הרגישה שהיא מדברת לילדות קטנות ומלמדת אותן איך העולם פועל "אז גם אתן יכולות ללמוד משהו שיאפשר לכן למצוא עבודה" היא אמרה בקול מנצח, והן הנהנו בראשן והסתכלו בה שוב במבט אטום.

זה השלב בו איילת הבינה לעומק שהיא הקדימה את המאוחר. הנשים האלו באו למפגשים כדי לדבר, לפרוק, להתחלק וליהנות, אך המטרה העיקרית שלשמה היא כינסה אותן, השתלבות בעבודה, לא תושג.

מכאן ואילך היא החליטה לזרום איתן, והפגישות הבאות היו רוויות בסיפורים אישיים שעוררו פרצי צחוק והרבה דמעות, וככל שנמשך הזמן הן נפתחו יותר ויותר, וחלקו עם הקבוצה את חייהן. איילת הקשיבה ולמדה.

כשנסתיימה הסדנא היא זכתה מהן לחיבוקים ולברכות שאלוהים ישמור עליה, ומכיוון שהיא מעולם לא הזכירה שהיא חילונית, ומכיוון שהיא הייתה ללא כיסוי ראש וללא טבעת נישואין, הן הוסיפו את הברכה שהוא יברך אותה בבעל וילדים. היא הודתה להן על הברכות ועברו בה מחשבות שתחזורנה אליה פעמים רבות בעתיד, שאולי היא הערימה עליהן, האם עליה לדווח לחרדים שהיא עובדת איתם שהיא חילונית, או שזה ימנע כל סיכוי לדיבור איתם? האם היא שקרנית? שחקנית? או שהיא מתאימה את עצמה למציאות כדי לקדם את מטרותיה בעבודה? לו היא הייתה מגיעה למפגשים בג'ינס ולא בחצאית ארוכה ומתנפנפת, האם הנשים היו מגיעות למפגש נוסף?

לא היו לה תשובות באותו רגע, אבל העתיד יענה לה עליהן בהמשך.