רסיסי לילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רסיסי לילה
מכר
מאות
עותקים
רסיסי לילה
מכר
מאות
עותקים

רסיסי לילה

4.9 כוכבים (73 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אילה דקל

בשנת 2021, יצא לאור ספרה הראשון, 'הביתה הלוך חזור'. בשנת 2022, יצא לאור ספרה השני 'חבורה לא סודית'/

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

ערב צאתם הוא ניסה לפייס אותה. אבל היא לא התרצתה. "אולי נמאס לי תמיד להיות אחרונה, להמתין," המילים נורו ממנה בכאב, "אתה מדבר רק על שוויון של גברים. מה מקומן של הנשים בקבוצה הזו שלך? ואיך יחיו משפחות עם ילדים בעולם הדמיוני שהקמת?" "זה רק הצעד הראשון, חיותה. את צריכה לחכות, הצעד השני יכלול גם אתכן. גם אותך,"  אמר יוסף, והושיט ידו ללטפה. 
"אתה לעולם לא היית מחכה להיות בצעד השני," התריסה חיותה, "וגם  אני לא. אינני שונה ממך, יוסף. אינני פחותה ממך רק משום שאני אישה." 
יוסף הניף את ידיו בייאוש, ויצא מהחדר. הפעם לא הלכה אחריו. 

חיותה מגיעה לארץ ישראל בראשית המאה העשרים יחד עם אהובה יוסף, בתקווה לבנות ולהיבנות בה. יערה היא מרצה צעירה להיסטוריה שמנסה למצוא את דרכה באקדמיה. מאה שנים מפרידות בין שתי הנשים, אבל כשיומנה של חיותה בוסל מתגלגל לידיה של יערה, היא מוצאת בו לא רק נושא נהדר למחקר, אלא גם מקור להשראה – היא שואבת כוחות מהחלוצה הצעירה שמשתתפת במאבק על מעמדן של נשים בראשית הציונות; המפגש של חיותה עם תימני כנרת פותח לה נתיב לחיפוש אביה שלה; ובעוד אמה הולכת ודועכת, יערה נסמכת יותר ויותר על דמותה של חיותה כפי שהיא עולה מיומניה: אמיצה, רגישה ונחושה. בדיוק כמוה.

ברסיסי לילה, הרומן השני של מחברת רב־המכר הביתה הלוך חזור, רוקמת אילה דקל מהלך ספרותי יוצא דופן שבו היא שוזרת בין דמותה ההיסטורית, האמיתית, של חיותה בוסל, לבין דמות דמיונית של אישה צעירה בת זמננו. שילובן של שתי הדמויות, האמיתית והבדויה, יוצר מסכת של קשרים ותובנות על האישי והכללי, ברומן מרגש וייחודי.

פרק ראשון

חיותה

"כבר התחילה מנורתי גוססת, כאילו רצתה להפסיק את השתפכותי הנפשית, אבל אני הוספתי חומר הבערה, כדי שלא יחדל לעולם הנר הדולק."2
האור העמום של מנורת הנפט בקושי האיר את החדר. הוא הלך ודעך כמו מסמן לחיותה — הגיע הזמן להפסיק. הגיע הזמן ללכת לישון. מבחוץ נשמעו קולות צחוק, או אולי היתה זו הורה מתפרצת. קולות כאלה לא היו נדירים. אבל חיותה לא היתה חלק מאלה. אוקיינוס של מחשבות מפריד בינה לבין ההורה.
קול פנימי בתוכה לא הניח לה לרקוד. קול שתבע ממנה לשבת ליד השולחן ולהמשיך לכתוב. היד שלה נעה הלוך ושוב על הדף, מוסיפה עוד ועוד אותיות שצורפו למילים ואלו למשפטים צפופים ועמוסים.
החושך ירד על החדר וחיותה נאלצה לעזוב לכמה רגעים את הפנקס שלה. היא התרוממה אל המנורה והוסיפה פנימה חומר בערה. הלהבה גבהה והאור נשפך על החדר כולו. רק שלא יחדל הנר הדולק, חשבה, שלא יעצור את הנפש שלה מלספר את עצמה.
בתקופה האחרונה נעשתה הכתיבה למפלט היחיד שלה. כל ערב ניגשה אל הדף ושפכה עליו את כל מחשבותיה ומצוקותיה. היא כתבה מתוך תחושה של חובה פנימית. כתבה כמו בטקס של פולחן עתיק. כמו מצווה שאין להפר. אפילו כשהיו לה רק שעות ספורות למנוחה בלילה, היא לא הפסיקה לכתוב.
היא לא כתבה בשביל המשפחה שלה. אם משפחתה תדע מה עובר עליה הם לבטח ינסו לשכנע אותה לחזור הביתה. היא גם לא כתבה בעבור חבריה וחברותיה. הדברים שכתבה היו עלולים לערער את עולמם, כפי שערערו את עולמה. היא תמיד היתה הדמות החזקה, זו שאינה נשברת, זו שאינה מוותרת. מה יחשבו עליה אם יקראו את רגשותיה האמיתיים? היא בוודאי לא כתבה עבור תלמידיה. האם ימשיכו להקשיב לה באותה מידה של כבוד, כפי שהם מקשיבים לה כיום? לא. המילים האלה לא נועדו להם.
היא לא ידעה מי יקרא את המילים האלה, למי תהיה הסבלנות לנסות לפענח את כתב היד הזעיר, הלא ברור והמסולסל שלה. למי בכלל יהיה אכפת ממנה מספיק כדי להתאמץ ולקרוא. אבל הדיו המשיכה לפגוש בנייר פעם אחר פעם, וערמת הפנקסים שמתחת המיטה שלה הלכה וגבהה. יום אחד, האמינה, מישהו יהיה מוכרח לקרוא את מילותיה. יום אחד מישהו, או אולי מישהי, יספרו את הסיפור שלה.
"לו היו כל הימים והנחלים דיו, וכל העצים שבעולם עטים, וכל האנשים היו כותבים, לא היה הכוח לתפוס את החלק מכל מה שעבר עליי."3, 4

הערות
2 יומנה של חיותה בוסל (להלן: חיותה, יומן), כסלו, תרע"א.
3 חיותה, יומן, ו' כסלו, תרע"ב.
4 פרפרזה לציטוט ממדרש שיר השירים רבה, א, ג — "אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסין ושמים וארץ מגילות וכל בני האדם לבלרים, אין מספיקין לכתוב תורה שלמדתי."

יערה

יערה אחזה את התיק ביד אחת, את הטלפון בשנייה והתחילה לרוץ. היא שלחה את הרגליים שלה מהר יותר כדי לגמוע את המרחק שבין החניה אל הכיתה שלה. היא שנאה לאחר, אבל לאחרונה זה קורה לה לא מעט. היא איחרה בבוקר לאוניברסיטה ואחר כך בצהריים לאסוף את תום מהגן. היא איחרה בהגשות של קולות קוראים וגם בתשלומי ארנונה, החיים שלה נראו כמו איחור אחד גדול.
כמה ראשים הורמו בפליאה כשחלפה לידם. כולם היו רגילים לראות סטודנטים רצים. סטודנטים אמורים לרוץ ממקום למקום. מרצות לא. אמורה להיות להן הליכה סמכותית, בוטחת. או לפחות ככה זה היה כשהיא עצמה היתה סטודנטית לתואר ראשון.
היא דהרה קדימה, טיפסה במדרגות, ופנתה בחדות לעבר הפרוזדור, חותכת את הפינה. "תסתכלי לאן את..." מישהו קרא וטיפות קפה לוהט ניתזו על חולצתה. היא נעצרה, מתנשפת, כדי לגלות שהתנגשה חזיתית בלא אחר מאשר פרופ' ברעם, ראש החוג להיסטוריה.
"אני כל כך מתנצלת," היא הסיטה את השיער מפניה בניסיון לחמוק מהמבט העוין שבטוח נשלח אליה כרגע. פרופ' ברעם מלמל תגובה לא ברורה על ריצה לא זהירה ברחבי הקמפוס והמשיך אל עבר המשרד שלו. יערה בהתה בכתם הקפה שהתיישב במרכז החולצה שלה והבינה שהתקרית המביכה הזו תלווה אותה כל היום. פרופ' ברעם יקנה עוד כוס קפה. לראש חוג עם קביעות יש זמן לקפטריה, אבל לאימהות צעירות שהן גם מרצות זוטרות כמוה — לא. הן רצות.
בפתח דלת הכיתה התעכבה לרגע כדי לאמוד את הנזק. כתם בולט במרכז החזה. עוד כמה נתזים. לא בטוח שירדו בכביסה.
הסטודנטים כבר ישבו בפנים, חלק מהם היו שעונים על השולחן, כמעט רדומים. חלקם הקלידו במהירות במחשב או בטלפון וכמה עמדו מאחור ודיברו. אף אחד לא חיפש אותה. הסטודנטים שלה כבר התרגלו. היא תמיד מאחרת.
שלשום במסדרון היא שמעה שניים מהם אומרים שעדיף לבחור בקורס שלה ולא בקורס המקביל, כי פרופ' הררי תמיד מגיע בזמן, והיא לא. זה לא היה מחמיא במיוחד. אפילו קצת מעליב. הרי ברור שהיא מלמדת הרבה יותר טוב ממנו אף שהיא חדשה. המשובים שלה היו הכי גבוהים במדד שביעות הרצון של הסטודנטים בסמסטר הקודם. ופרופ' הררי לא שינה את הסילבוס שלו במשך שני עשורים לפחות.
יערה צעדה צעד נוסף פנימה ונעמדה בכניסה לכיתה, שיראו שהיא כבר כאן ויתחילו להתארגן. ובכל זאת, ליתר ביטחון, שלחה מבט אל הסלולרי לוודא שתום בסדר ושלא התקשרו מהגן להגיד שיש לה חום. הודעה אחת הבהבה על הצג, אמא שלה.
אני צריכה שתבואי להיות איתי באיכילוב היום אחר הצהריים
מה קרה? למה איכילוב? הקלידה יערה במהירות וסימנה בהנדת ראש לסטודנטים שיתחילו להתיישב.
כלום, הכול בסדר, פשוט היתה לי איזו בדיקה ורצו שאקבל את התוצאות עם בן משפחה.
גם כלום וגם הכול בסדר במשפט אחד. יערה לא ציפתה לתגובה אחרת. אמא שלה הצטיינה ביכולתה להסתיר את מה שבאמת קורה, להתנהג כאילו לא מתרחש שום דבר גם אם העולם רועד.
אמא שלה היתה סוג של גיבורת־על. תמיד נמצאת. תמיד נוכחת. תמיד בשליטה. קצת לפני שתום נולדה היא מכרה את הדירה שהיתה לה בירושלים וקנתה דירה חדשה, שני רחובות מהם — לא קרוב מדי, כדי שתהיה להם פרטיות. אבל גם לא רחוק כל כך — הפכה לסבתא במשרה מלאה, ונתנה ליערה את המתנה הכי גדולה שיש: שינה.
אמא שלה הבינה מצוין. יערה לא היתה צריכה עוד בגדים לתום, או ספרים או בובות. היא רק היתה צריכה שמישהו ישחרר אותה קצת, וייתן לה להיות היא עצמה. בכל שבוע נחתה אצלם עם קופסאות פלסטיק עמוסות כל טוב, ורגע אחרי שמילאה את המקרר באוכל ואת הבית כולו בצחוק המתגלגל שלה, היתה שולחת אותה לנוח בחדר, לקרוא, לכתוב ולישון.
לפני שתום נולדה יערה דמיינה את עצמה יושבת וכותבת על המחשב את הדוקטורט בזמן שתום מתכרבלת בשקט לצידה. אבל לא היה שום קשר בין הפנטזיות שלה למציאות. היא היתה אסירת תודה על כך שפעם בשבוע, בכל שבוע, בלילה שבין שני לשלישי נורית לקחה את תום אליה הביתה ויערה היתה פנויה סוף־סוף להתקדם במחקר. וגם פשוט לנוח. בשלישי בבוקר היא תמיד היתה רגועה יותר, נחמדה יותר, יעילה יותר. באורח פלא, כשישנים פתאום יש כוח.
אבוא, כתבה בקיצור.
הסטודנטים כבר בהו בה בתימהון, מחכים שתתחיל ללמד. נחיל של דאגה התפשט בגופה אבל היא הרימה את הראש וחייכה אליהם חיוך מרגיע. היא שמה את הטלפון בתיק, השתיקה את המחשבות והעלתה את המצגת של השיעור. היא כבר היתה מיומנת בהדחקה הזו. ביכולת לשים הכול בצד כשהיא עומדת מול סטודנטים. מהרגע שנכנסה לכיתה בפעם הראשונה החליטה שכאשר היא מלמדת יש לה רק מטרה אחת — לגרום לסטודנטים שלה להתאהב.
היו שני סוגים של מרצים באוניברסיטה: אלה שמכורים למבטי ההערצה של הסטודנטים וחוגגים כל כניסה לכיתה ואלה שבכלל לא אכפת להם שסטודנטים יושבים מולם והם שקועים רק במחקר. יערה היתה שייכת לסוג הראשון. כל כניסה לכיתה עוררה בה התרגשות. היא בנתה כל שיעור לפרטי פרטים, מדייקת את המילים, משננת את הבדיחות, מתאמצת להישאר מעודכנת בסלנג התקופתי ומחכה במתח לגלות איך דירגו אותה בסוף הקורס ב"סוציומטרי מרצים". הרבה מרצים התעלמו ממשובי הסטודנטים. זה אפילו נחשב יהיר במידה הנכונה לזלזל בהם, כי סטודנטים הרי אמורים לסבול ולא ליהנות מהלמידה. אבל ליערה היה חשוב שיאהבו אותה. היא 
קראה שוב ושוב את ההערות שהוסיפו בתחתית המשוב. "המרצה הכי טובה שפגשתי." "כל מפגש היה מעניין, לא הייתי מוותרת על כלום." "אישה מעוררת השראה." היא היתה אוספת את המילים האלה, משננת אותן ונזכרת בהן שוב ושוב. האחרים ראו בה מטאור. חשבו שתמיד היתה כל כך כריזמטית ואהובה. אבל יערה ידעה את האמת.
היא קראה פעם איזה מחקר שטען שהכאב של מי שחוו חרם נשאר נוכח וחזק בחיים בדומה למי שעברו פגיעה מינית. שהוא כאב שלא מרפה. שיש בו איזו פגיעה אנושה, כזו שלא תמיד מחלימים ממנה. יערה לא חשבה שצריך מחקר כדי להוכיח את זה. הגוף שלה הכיל את הידיעה הזו בצורה מאוד ברורה. מי שביצעה את המחקר הזה היא בטח נפגעת חרם בעצמה.
באמצע כיתה ז' היא הסתכסכה עם אחת מבנות הכיתה וזו גרמה לכל השאר להפסיק לדבר איתה. אף אחת לא התקשרה אליה, אף אחת לא הזמינה אותה. אמא שלה ניסתה להפר את רוע הגזרה. התקשרה לאימהות האחרות, צווחה, התחננה, ישבה אצל המנהלת והמורה. אבל משהו בלב של יערה כבר נשבר באופן בלתי ניתן לאיחוי. גם אם היו מנסות לחזור להיות חברות שלה, בראש שלה הדהד כל הזמן אותו המשפט שאמרו לה. "גם כשהיינו חברות שלך, זה היה בכאילו." זהו.
אף חברוּת לא אמיתית. חשבה. והסתגרה בתוך עצמה. או יותר נכון, בין כריכות הספרים שלה. רק בין המילים הכתובות היא מצאה חברות אמת. בהתחלה העמיקה את הקשרים שלה עם פוליאנה ועם מרי, קולין ודיקון. שוטטה באדמות הבור של אנגליה וקיוותה שיום אחד גם היא תמצא איזה גן נעלם שנסתר מעין כול. אבל לאט לאט גילתה שהסיפורים שקרו בחיים האמיתיים מעניינים אותה לא פחות, ואפילו יותר, והתחילה לקרוא היסטוריה. זה נעשה להתמכרות. היא היתה לוקחת מהספרייה ספרים עבי כרס על ההיסטוריה של התרבות ההלניסטית והשתלטות הוויקינגים על אירופה, ואחר כך גם על התרבויות הקדומות במזרח והתמורות שחלו בעולם היהודי בעת החדשה.
זה לא היה מחזה נפוץ לראות נערה צעירה מסתובבת באגפים האלה של הספרייה הציבורית בנהריה, ומהר מאוד נעשו הספרניות לחברות שלה. הן היו שומרות לה ספרים ומזמינות במיוחד מה שתחשבו שתאהב.
היא נשאבה אל התהליכים והשינויים שההיסטוריה חוללה באנשים וארצות. על אימפריות שקמו ונפלו בהפרש של עשרות דפים בלבד. עם כל דף שקראה התחילה להפנים שמי שמצליח לחולל שינויים בעולם הם דווקא בני האדם. והיא, הרי בת אדם כמותם.
ואז, בתחילת התיכון, הכול התהפך. כלומר, יערה הפכה את הכול.
בחופש הגדול שלפני כיתה י' היא החליטה שהפעם היא תהיה אחרת. היא תתחיל מחדש ותחולל מהפכה בנושא החברות. כמו שקראה בין דפי ההיסטוריה, היא תצליח לחולל שינוי. היא בחרה בתיכון מרוחק מהבית. כזה שלא הכירה בו אף אחד, והתחילה מחדש. היא נכנסה ביום הראשון לכיתה בג'ינס משופשפים ובחיוך בטוח. ואפילו שמאחורי החיוך היא רעדה, היא לא נתנה לאף אחד לראות את הרעד הפנימי הזה.
היא כמעט לא האמינה כשזה הצליח, אבל אף אחד בתיכון החדש בכלל לא דמיין כמה היא רועדת מבפנים. מאז כולם סביבה בטוחים שהכריזמה נוטפת ממנה באופן טבעי. רק היא עדיין רועדת מבפנים.
"דוקטור יערה," — שמעה קול מבויש לצידה כשכיבתה את המחשב בסוף השיעור ועמדה לאסוף את החפצים המפוזרים שלה.
"כן?" יערה הסתובבה וראתה מולה את מאיה, הסטודנטית שישבה בשורה האחרונה, שערה נשפך על הפנים, מסתיר עין אחת כמעט לגמרי, השנייה מבצבצת.
"הסתכלתי על הסילבוס. יש בו נשים מרתקות," אמרה מאיה בהיסוס ויערה סימנה לעצמה שלמרות הנמנום הכללי, לפחות יש מישהי שמתעניינת בנושא. "אבל חסרה לי שם אישה אחת."
בדרך כלל אהבה להתעכב עם סטודנטים, לשוחח איתם על חומר הלימוד. אבל עכשיו היתה מוטרדת ולחולצה שלה היה ריח קפה. "חסרות הרבה נשים ובטח הרבה יותר מאחת," היא ענתה בעייפות. "זה קורס קצר, רק עשרה מפגשים על נשים פורצות דרך בתרבות היהודית וכמובן שיש הרבה יותר מזה."
"אבל מי שחסרה לך כאן ממש חייבת להיות," התעקשה מאיה. סטודנטים בדרך כלל חששו להתעמת עם המרצה. יערה רצתה ללכת למשרדה, להרים טלפון לאימה, להבין מה קורה. מאיה כבר גזלה ממנה יותר מדי זמן מההפסקה היקרה. מצד שני, עקשנותה סקרנה אותה. ובגלל הסקרנות הזאת היתה כאן מלכתחילה. בגללה היא בכלל מוכנה לסבול את כל הבירוקרטיה הבלתי נגמרת של האקדמיה. ובגלל הסקרנות שאלה בסופו של דבר, "מי זאת?"
"קוראים לה חיותה בוסל, היא היתה מראשוני דגניה," הקול של מאיה היה קצת יותר יציב פתאום.
"חיותה בוסל... אני לא מכירה אותה. זה נשמע מעניין, תרצי לכתוב עליה איזו עבודה? אני יכולה להוסיף את זה לציון שלך."
העיניים של מאיה התעוררו, השיער זז פתאום לצדדים, ולרגע זיהתה בהן יערה את העיניים הבורקות שלה עצמה, אי אז בתואר הראשון.
"אני יכולה. אבל אני יכולה גם לשלוח לך את היומן שלה, שתקראי אותו בעצמך."
"יש לך יומן של אישה מתחילת המאה הקודמת?" יערה התחילה להרגיש עקצוץ מוכר של התרגשות בקצות האצבעות.
"כן," ענתה מאיה בלקוניות.
"איך זה הגיע אלייך? את הנכדה שלה? או אולי הנינה? איפה היומן הזה היה עד עכשיו?" יערה המטירה עליה גשם של שאלות.
"אני לא קשורה לחיותה בקשר משפחתי. אבל אני כן מדגניה, ואני אפשר לגדול בדגניה בלי להכיר את חיותה או את הסיפורים על חיותה. האמת, תמיד חשבתי שכולם מכירים אותה. רק כשיצאתי לצבא גיליתי שלא. היומן שלה נמצא בארכיון של הקיבוץ. כשעשיתי עבודה בתיכון על ראשוני דגניה קראתי בו. אני יכולה לשלוח לך את הצילום שלו, אם את רוצה."
"כן, בטח, אני אשמח. אחכה למייל ממך," השיבה יערה.
מאיה הרכינה שוב את ראשה והשיער שב לכסות את פניה כמו וילון שנסגר בסופה של ההצגה.
יערה התרחקה משם כשהיא מחייכת. יומן מתחילת המאה הקודמת בדרך אליה! היא כבר הכירה את הרגעים האלה של הציפייה וידעה שמעכשיו עד שהיומן הזה יהיה בידיים שלה היא תבהה במסך הטלפון ותרפרש את המייל ללא הפסקה. לפחות משהו מסקרן אותה. משהו מצליח להעיר את ההתרגשות של האישה השמחה שהיתה פעם.

אילה דקל

בשנת 2021, יצא לאור ספרה הראשון, 'הביתה הלוך חזור'. בשנת 2022, יצא לאור ספרה השני 'חבורה לא סודית'/

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

רסיסי לילה אילה דקל

חיותה

"כבר התחילה מנורתי גוססת, כאילו רצתה להפסיק את השתפכותי הנפשית, אבל אני הוספתי חומר הבערה, כדי שלא יחדל לעולם הנר הדולק."2
האור העמום של מנורת הנפט בקושי האיר את החדר. הוא הלך ודעך כמו מסמן לחיותה — הגיע הזמן להפסיק. הגיע הזמן ללכת לישון. מבחוץ נשמעו קולות צחוק, או אולי היתה זו הורה מתפרצת. קולות כאלה לא היו נדירים. אבל חיותה לא היתה חלק מאלה. אוקיינוס של מחשבות מפריד בינה לבין ההורה.
קול פנימי בתוכה לא הניח לה לרקוד. קול שתבע ממנה לשבת ליד השולחן ולהמשיך לכתוב. היד שלה נעה הלוך ושוב על הדף, מוסיפה עוד ועוד אותיות שצורפו למילים ואלו למשפטים צפופים ועמוסים.
החושך ירד על החדר וחיותה נאלצה לעזוב לכמה רגעים את הפנקס שלה. היא התרוממה אל המנורה והוסיפה פנימה חומר בערה. הלהבה גבהה והאור נשפך על החדר כולו. רק שלא יחדל הנר הדולק, חשבה, שלא יעצור את הנפש שלה מלספר את עצמה.
בתקופה האחרונה נעשתה הכתיבה למפלט היחיד שלה. כל ערב ניגשה אל הדף ושפכה עליו את כל מחשבותיה ומצוקותיה. היא כתבה מתוך תחושה של חובה פנימית. כתבה כמו בטקס של פולחן עתיק. כמו מצווה שאין להפר. אפילו כשהיו לה רק שעות ספורות למנוחה בלילה, היא לא הפסיקה לכתוב.
היא לא כתבה בשביל המשפחה שלה. אם משפחתה תדע מה עובר עליה הם לבטח ינסו לשכנע אותה לחזור הביתה. היא גם לא כתבה בעבור חבריה וחברותיה. הדברים שכתבה היו עלולים לערער את עולמם, כפי שערערו את עולמה. היא תמיד היתה הדמות החזקה, זו שאינה נשברת, זו שאינה מוותרת. מה יחשבו עליה אם יקראו את רגשותיה האמיתיים? היא בוודאי לא כתבה עבור תלמידיה. האם ימשיכו להקשיב לה באותה מידה של כבוד, כפי שהם מקשיבים לה כיום? לא. המילים האלה לא נועדו להם.
היא לא ידעה מי יקרא את המילים האלה, למי תהיה הסבלנות לנסות לפענח את כתב היד הזעיר, הלא ברור והמסולסל שלה. למי בכלל יהיה אכפת ממנה מספיק כדי להתאמץ ולקרוא. אבל הדיו המשיכה לפגוש בנייר פעם אחר פעם, וערמת הפנקסים שמתחת המיטה שלה הלכה וגבהה. יום אחד, האמינה, מישהו יהיה מוכרח לקרוא את מילותיה. יום אחד מישהו, או אולי מישהי, יספרו את הסיפור שלה.
"לו היו כל הימים והנחלים דיו, וכל העצים שבעולם עטים, וכל האנשים היו כותבים, לא היה הכוח לתפוס את החלק מכל מה שעבר עליי."3, 4

הערות
2 יומנה של חיותה בוסל (להלן: חיותה, יומן), כסלו, תרע"א.
3 חיותה, יומן, ו' כסלו, תרע"ב.
4 פרפרזה לציטוט ממדרש שיר השירים רבה, א, ג — "אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסין ושמים וארץ מגילות וכל בני האדם לבלרים, אין מספיקין לכתוב תורה שלמדתי."

יערה

יערה אחזה את התיק ביד אחת, את הטלפון בשנייה והתחילה לרוץ. היא שלחה את הרגליים שלה מהר יותר כדי לגמוע את המרחק שבין החניה אל הכיתה שלה. היא שנאה לאחר, אבל לאחרונה זה קורה לה לא מעט. היא איחרה בבוקר לאוניברסיטה ואחר כך בצהריים לאסוף את תום מהגן. היא איחרה בהגשות של קולות קוראים וגם בתשלומי ארנונה, החיים שלה נראו כמו איחור אחד גדול.
כמה ראשים הורמו בפליאה כשחלפה לידם. כולם היו רגילים לראות סטודנטים רצים. סטודנטים אמורים לרוץ ממקום למקום. מרצות לא. אמורה להיות להן הליכה סמכותית, בוטחת. או לפחות ככה זה היה כשהיא עצמה היתה סטודנטית לתואר ראשון.
היא דהרה קדימה, טיפסה במדרגות, ופנתה בחדות לעבר הפרוזדור, חותכת את הפינה. "תסתכלי לאן את..." מישהו קרא וטיפות קפה לוהט ניתזו על חולצתה. היא נעצרה, מתנשפת, כדי לגלות שהתנגשה חזיתית בלא אחר מאשר פרופ' ברעם, ראש החוג להיסטוריה.
"אני כל כך מתנצלת," היא הסיטה את השיער מפניה בניסיון לחמוק מהמבט העוין שבטוח נשלח אליה כרגע. פרופ' ברעם מלמל תגובה לא ברורה על ריצה לא זהירה ברחבי הקמפוס והמשיך אל עבר המשרד שלו. יערה בהתה בכתם הקפה שהתיישב במרכז החולצה שלה והבינה שהתקרית המביכה הזו תלווה אותה כל היום. פרופ' ברעם יקנה עוד כוס קפה. לראש חוג עם קביעות יש זמן לקפטריה, אבל לאימהות צעירות שהן גם מרצות זוטרות כמוה — לא. הן רצות.
בפתח דלת הכיתה התעכבה לרגע כדי לאמוד את הנזק. כתם בולט במרכז החזה. עוד כמה נתזים. לא בטוח שירדו בכביסה.
הסטודנטים כבר ישבו בפנים, חלק מהם היו שעונים על השולחן, כמעט רדומים. חלקם הקלידו במהירות במחשב או בטלפון וכמה עמדו מאחור ודיברו. אף אחד לא חיפש אותה. הסטודנטים שלה כבר התרגלו. היא תמיד מאחרת.
שלשום במסדרון היא שמעה שניים מהם אומרים שעדיף לבחור בקורס שלה ולא בקורס המקביל, כי פרופ' הררי תמיד מגיע בזמן, והיא לא. זה לא היה מחמיא במיוחד. אפילו קצת מעליב. הרי ברור שהיא מלמדת הרבה יותר טוב ממנו אף שהיא חדשה. המשובים שלה היו הכי גבוהים במדד שביעות הרצון של הסטודנטים בסמסטר הקודם. ופרופ' הררי לא שינה את הסילבוס שלו במשך שני עשורים לפחות.
יערה צעדה צעד נוסף פנימה ונעמדה בכניסה לכיתה, שיראו שהיא כבר כאן ויתחילו להתארגן. ובכל זאת, ליתר ביטחון, שלחה מבט אל הסלולרי לוודא שתום בסדר ושלא התקשרו מהגן להגיד שיש לה חום. הודעה אחת הבהבה על הצג, אמא שלה.
אני צריכה שתבואי להיות איתי באיכילוב היום אחר הצהריים
מה קרה? למה איכילוב? הקלידה יערה במהירות וסימנה בהנדת ראש לסטודנטים שיתחילו להתיישב.
כלום, הכול בסדר, פשוט היתה לי איזו בדיקה ורצו שאקבל את התוצאות עם בן משפחה.
גם כלום וגם הכול בסדר במשפט אחד. יערה לא ציפתה לתגובה אחרת. אמא שלה הצטיינה ביכולתה להסתיר את מה שבאמת קורה, להתנהג כאילו לא מתרחש שום דבר גם אם העולם רועד.
אמא שלה היתה סוג של גיבורת־על. תמיד נמצאת. תמיד נוכחת. תמיד בשליטה. קצת לפני שתום נולדה היא מכרה את הדירה שהיתה לה בירושלים וקנתה דירה חדשה, שני רחובות מהם — לא קרוב מדי, כדי שתהיה להם פרטיות. אבל גם לא רחוק כל כך — הפכה לסבתא במשרה מלאה, ונתנה ליערה את המתנה הכי גדולה שיש: שינה.
אמא שלה הבינה מצוין. יערה לא היתה צריכה עוד בגדים לתום, או ספרים או בובות. היא רק היתה צריכה שמישהו ישחרר אותה קצת, וייתן לה להיות היא עצמה. בכל שבוע נחתה אצלם עם קופסאות פלסטיק עמוסות כל טוב, ורגע אחרי שמילאה את המקרר באוכל ואת הבית כולו בצחוק המתגלגל שלה, היתה שולחת אותה לנוח בחדר, לקרוא, לכתוב ולישון.
לפני שתום נולדה יערה דמיינה את עצמה יושבת וכותבת על המחשב את הדוקטורט בזמן שתום מתכרבלת בשקט לצידה. אבל לא היה שום קשר בין הפנטזיות שלה למציאות. היא היתה אסירת תודה על כך שפעם בשבוע, בכל שבוע, בלילה שבין שני לשלישי נורית לקחה את תום אליה הביתה ויערה היתה פנויה סוף־סוף להתקדם במחקר. וגם פשוט לנוח. בשלישי בבוקר היא תמיד היתה רגועה יותר, נחמדה יותר, יעילה יותר. באורח פלא, כשישנים פתאום יש כוח.
אבוא, כתבה בקיצור.
הסטודנטים כבר בהו בה בתימהון, מחכים שתתחיל ללמד. נחיל של דאגה התפשט בגופה אבל היא הרימה את הראש וחייכה אליהם חיוך מרגיע. היא שמה את הטלפון בתיק, השתיקה את המחשבות והעלתה את המצגת של השיעור. היא כבר היתה מיומנת בהדחקה הזו. ביכולת לשים הכול בצד כשהיא עומדת מול סטודנטים. מהרגע שנכנסה לכיתה בפעם הראשונה החליטה שכאשר היא מלמדת יש לה רק מטרה אחת — לגרום לסטודנטים שלה להתאהב.
היו שני סוגים של מרצים באוניברסיטה: אלה שמכורים למבטי ההערצה של הסטודנטים וחוגגים כל כניסה לכיתה ואלה שבכלל לא אכפת להם שסטודנטים יושבים מולם והם שקועים רק במחקר. יערה היתה שייכת לסוג הראשון. כל כניסה לכיתה עוררה בה התרגשות. היא בנתה כל שיעור לפרטי פרטים, מדייקת את המילים, משננת את הבדיחות, מתאמצת להישאר מעודכנת בסלנג התקופתי ומחכה במתח לגלות איך דירגו אותה בסוף הקורס ב"סוציומטרי מרצים". הרבה מרצים התעלמו ממשובי הסטודנטים. זה אפילו נחשב יהיר במידה הנכונה לזלזל בהם, כי סטודנטים הרי אמורים לסבול ולא ליהנות מהלמידה. אבל ליערה היה חשוב שיאהבו אותה. היא 
קראה שוב ושוב את ההערות שהוסיפו בתחתית המשוב. "המרצה הכי טובה שפגשתי." "כל מפגש היה מעניין, לא הייתי מוותרת על כלום." "אישה מעוררת השראה." היא היתה אוספת את המילים האלה, משננת אותן ונזכרת בהן שוב ושוב. האחרים ראו בה מטאור. חשבו שתמיד היתה כל כך כריזמטית ואהובה. אבל יערה ידעה את האמת.
היא קראה פעם איזה מחקר שטען שהכאב של מי שחוו חרם נשאר נוכח וחזק בחיים בדומה למי שעברו פגיעה מינית. שהוא כאב שלא מרפה. שיש בו איזו פגיעה אנושה, כזו שלא תמיד מחלימים ממנה. יערה לא חשבה שצריך מחקר כדי להוכיח את זה. הגוף שלה הכיל את הידיעה הזו בצורה מאוד ברורה. מי שביצעה את המחקר הזה היא בטח נפגעת חרם בעצמה.
באמצע כיתה ז' היא הסתכסכה עם אחת מבנות הכיתה וזו גרמה לכל השאר להפסיק לדבר איתה. אף אחת לא התקשרה אליה, אף אחת לא הזמינה אותה. אמא שלה ניסתה להפר את רוע הגזרה. התקשרה לאימהות האחרות, צווחה, התחננה, ישבה אצל המנהלת והמורה. אבל משהו בלב של יערה כבר נשבר באופן בלתי ניתן לאיחוי. גם אם היו מנסות לחזור להיות חברות שלה, בראש שלה הדהד כל הזמן אותו המשפט שאמרו לה. "גם כשהיינו חברות שלך, זה היה בכאילו." זהו.
אף חברוּת לא אמיתית. חשבה. והסתגרה בתוך עצמה. או יותר נכון, בין כריכות הספרים שלה. רק בין המילים הכתובות היא מצאה חברות אמת. בהתחלה העמיקה את הקשרים שלה עם פוליאנה ועם מרי, קולין ודיקון. שוטטה באדמות הבור של אנגליה וקיוותה שיום אחד גם היא תמצא איזה גן נעלם שנסתר מעין כול. אבל לאט לאט גילתה שהסיפורים שקרו בחיים האמיתיים מעניינים אותה לא פחות, ואפילו יותר, והתחילה לקרוא היסטוריה. זה נעשה להתמכרות. היא היתה לוקחת מהספרייה ספרים עבי כרס על ההיסטוריה של התרבות ההלניסטית והשתלטות הוויקינגים על אירופה, ואחר כך גם על התרבויות הקדומות במזרח והתמורות שחלו בעולם היהודי בעת החדשה.
זה לא היה מחזה נפוץ לראות נערה צעירה מסתובבת באגפים האלה של הספרייה הציבורית בנהריה, ומהר מאוד נעשו הספרניות לחברות שלה. הן היו שומרות לה ספרים ומזמינות במיוחד מה שתחשבו שתאהב.
היא נשאבה אל התהליכים והשינויים שההיסטוריה חוללה באנשים וארצות. על אימפריות שקמו ונפלו בהפרש של עשרות דפים בלבד. עם כל דף שקראה התחילה להפנים שמי שמצליח לחולל שינויים בעולם הם דווקא בני האדם. והיא, הרי בת אדם כמותם.
ואז, בתחילת התיכון, הכול התהפך. כלומר, יערה הפכה את הכול.
בחופש הגדול שלפני כיתה י' היא החליטה שהפעם היא תהיה אחרת. היא תתחיל מחדש ותחולל מהפכה בנושא החברות. כמו שקראה בין דפי ההיסטוריה, היא תצליח לחולל שינוי. היא בחרה בתיכון מרוחק מהבית. כזה שלא הכירה בו אף אחד, והתחילה מחדש. היא נכנסה ביום הראשון לכיתה בג'ינס משופשפים ובחיוך בטוח. ואפילו שמאחורי החיוך היא רעדה, היא לא נתנה לאף אחד לראות את הרעד הפנימי הזה.
היא כמעט לא האמינה כשזה הצליח, אבל אף אחד בתיכון החדש בכלל לא דמיין כמה היא רועדת מבפנים. מאז כולם סביבה בטוחים שהכריזמה נוטפת ממנה באופן טבעי. רק היא עדיין רועדת מבפנים.
"דוקטור יערה," — שמעה קול מבויש לצידה כשכיבתה את המחשב בסוף השיעור ועמדה לאסוף את החפצים המפוזרים שלה.
"כן?" יערה הסתובבה וראתה מולה את מאיה, הסטודנטית שישבה בשורה האחרונה, שערה נשפך על הפנים, מסתיר עין אחת כמעט לגמרי, השנייה מבצבצת.
"הסתכלתי על הסילבוס. יש בו נשים מרתקות," אמרה מאיה בהיסוס ויערה סימנה לעצמה שלמרות הנמנום הכללי, לפחות יש מישהי שמתעניינת בנושא. "אבל חסרה לי שם אישה אחת."
בדרך כלל אהבה להתעכב עם סטודנטים, לשוחח איתם על חומר הלימוד. אבל עכשיו היתה מוטרדת ולחולצה שלה היה ריח קפה. "חסרות הרבה נשים ובטח הרבה יותר מאחת," היא ענתה בעייפות. "זה קורס קצר, רק עשרה מפגשים על נשים פורצות דרך בתרבות היהודית וכמובן שיש הרבה יותר מזה."
"אבל מי שחסרה לך כאן ממש חייבת להיות," התעקשה מאיה. סטודנטים בדרך כלל חששו להתעמת עם המרצה. יערה רצתה ללכת למשרדה, להרים טלפון לאימה, להבין מה קורה. מאיה כבר גזלה ממנה יותר מדי זמן מההפסקה היקרה. מצד שני, עקשנותה סקרנה אותה. ובגלל הסקרנות הזאת היתה כאן מלכתחילה. בגללה היא בכלל מוכנה לסבול את כל הבירוקרטיה הבלתי נגמרת של האקדמיה. ובגלל הסקרנות שאלה בסופו של דבר, "מי זאת?"
"קוראים לה חיותה בוסל, היא היתה מראשוני דגניה," הקול של מאיה היה קצת יותר יציב פתאום.
"חיותה בוסל... אני לא מכירה אותה. זה נשמע מעניין, תרצי לכתוב עליה איזו עבודה? אני יכולה להוסיף את זה לציון שלך."
העיניים של מאיה התעוררו, השיער זז פתאום לצדדים, ולרגע זיהתה בהן יערה את העיניים הבורקות שלה עצמה, אי אז בתואר הראשון.
"אני יכולה. אבל אני יכולה גם לשלוח לך את היומן שלה, שתקראי אותו בעצמך."
"יש לך יומן של אישה מתחילת המאה הקודמת?" יערה התחילה להרגיש עקצוץ מוכר של התרגשות בקצות האצבעות.
"כן," ענתה מאיה בלקוניות.
"איך זה הגיע אלייך? את הנכדה שלה? או אולי הנינה? איפה היומן הזה היה עד עכשיו?" יערה המטירה עליה גשם של שאלות.
"אני לא קשורה לחיותה בקשר משפחתי. אבל אני כן מדגניה, ואני אפשר לגדול בדגניה בלי להכיר את חיותה או את הסיפורים על חיותה. האמת, תמיד חשבתי שכולם מכירים אותה. רק כשיצאתי לצבא גיליתי שלא. היומן שלה נמצא בארכיון של הקיבוץ. כשעשיתי עבודה בתיכון על ראשוני דגניה קראתי בו. אני יכולה לשלוח לך את הצילום שלו, אם את רוצה."
"כן, בטח, אני אשמח. אחכה למייל ממך," השיבה יערה.
מאיה הרכינה שוב את ראשה והשיער שב לכסות את פניה כמו וילון שנסגר בסופה של ההצגה.
יערה התרחקה משם כשהיא מחייכת. יומן מתחילת המאה הקודמת בדרך אליה! היא כבר הכירה את הרגעים האלה של הציפייה וידעה שמעכשיו עד שהיומן הזה יהיה בידיים שלה היא תבהה במסך הטלפון ותרפרש את המייל ללא הפסקה. לפחות משהו מסקרן אותה. משהו מצליח להעיר את ההתרגשות של האישה השמחה שהיתה פעם.