עיקרון ראשון: נתינה במקום קבלה
מהו הבסיס שבני זוג צריכים לבנות על מנת שהאהבה והחיבור ביניהם ילכו ויגדלו עד שייבנה בית איתן ויציב?
הבסיס בין שני בני אדם בכלל, ובין בני זוג בפרט, הוא נתינה והשפעה. אם התנועה הכללית של בני הזוג תהיה צמצום הרצון לקבל לעצמם, שזוהי ההתנהגות המקולקלת שמפרידה ומנתקת בין אנשים, והם יהיו מוכנים לוותר על האגו שלהם - הזוגיות הזו תצליח. אם במקום לשאול את עצמם "מה אני יכול לקבל ממך?", הם ישאלו "מה אני יכול לתת לך?" - החיים שלהם יהפכו לגן עדן ממש. אם ישאלו את עצמם "היכן אני יכול להשלים אותך במקומות שאת/ה חלש/ה בהם?", במקום לבקר מבוקר עד ליל - יזכו לגן עדן בריבית דריבית.
עיקרון שני: ההבנה שהפגמים שאני רואה בבן הזוג קיימים בי
ואם בגן עדן עסקינן, נוכל ללמוד הרבה מאדם וחווה על מערכת זוגית מתוקנת, ונוכל גם ללמוד מהטעויות שלהם. לאחר חטא עץ הדעת, פונה הקב"ה לאדם ושואל אותו: "הֲמִן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?". והאדם בחר להאשים את חווה: "האישה אשר נתת עמדי", היא שכנעה אותי לאכול. אני לא אשם. פונה הקב"ה לחווה - מה עשית? אני לא אשמה. הנחש פיתה אותי, הוא אשם.
מה הייתה התוצאה? הקב"ה גירש אותם מגן עדן. מאז חלפו כבר כמעט ששת אלפים שנה, וכל בני הזוג מאשימים אחד את השני. אם לא במילים - במחשבה.
תארו לכם את אותו הסיפור בגרסה חדשה. עונה אדם לקב"ה: ריבונו של עולם, נפלתי, חטאתי, אנא סלח לי. והקב"ה מנסה אותו ואומר: שמעתי שהיא פיתתה אותך, זה נכון? ועונה האדם: עזוב אותה, אני הוא זה ששמע את הציווי ולא היא. אולי היא טעתה, היא לא התכוונה. והיא הייתה אומרת: עזוב אותו, אני פיתיתי אותו. אני לוקחת אחריות.
אם כך היה המקרה - היינו מטיילים עדיין בין עצי הגן.
במילים פשוטות: כולנו יודעים שמטרתה הגשמית של הזוגיות היא "פרו ורבו" (המשך קיום הדור הבא), אבל כדאי שנדע שמטרתם העליונה של החיים בזוג היא תיקון. אם לא אתבונן על עצמי ואלמד לתקן את החלקים הפגומים בי, שמשתקפים לי כמו מראָה אצלה, לא השגתי את המטרה שלשמה התחתנתי: תיקון.
לפני כמה שנים התחלתי להכשיר יועצים בשיטת טיפול בנפש האדם שפיתחתי הנקראת "עין הבדולח". המטרה שלי הייתה שאנשים יתבוננו על הפגם שנמצא בתוכם ולא מחוצה להם וכך ירפאו את נפשם. תארו לעצמכם בני זוג שלא מאשימים האחד את השני. בכל פעם שמשהו מפריע לאחד הצדדים, הוא שואל את עצמו: איפה זה קיים בי? מה אני צריך לשפר או לשנות?
זוהי תורה שלמה שלא כאן המקום להרחיב עליה אבל במילים פשוטות: קחו אחריות. אתם לא קורבנות של בני הזוג שלכם.
עיקרון שלישי: אהבה או תאווה?
השימוש במושג "אהבה" השתבש מאוד בחברה שלנו. מה שאנשים מכנים בשם אהבה זו בדרך כלל תאווה. אנשים אומרים "אני אוהב שוקולד" ו"אני אוהב את אשתי". האם זה אותו הדבר?
רוב האנשים אוהבים בעיקר את עצמם, את התחושה הטובה שהם מקבלים מהצד השני. יש לאנשים מגוון תפיסות דמיוניות לגבי איך אישה זו או אחרת או גבר זה או אחר "יספקו להם את הסחורה". הם מתחתנים כי הם מדמיינים שהם אוהבים, וכמה ימים לאחר החתונה - צריך לשטוף כלים, להוריד את הפח, להכיל מישהו שהוא שונה ממך, עם הרגלים שונים משלך, ואז - הפנטזיות היפות מתאדות. האהבה נעלמת כי היא מעולם לא הייתה שם, זו הייתה תאווה. זו הייתה אהבה עצמית.
יש רק דבר אחד שמייצר אהבה: לא כימיה, לא קליקים ולא מראה חיצוני. אהבה נוצרת על ידי נתינה. אהבה זו עבודה, אם לא עובדים האהבה מתמסמסת.
זוגות צריכים להפנים: לא התחתנו כי אנחנו אוהבים אחד את השני אלא כדי לאהוב אחד את השני.
*
מפאת קוצר הזמן לא יכולתי לעבור מילה במילה על המדריך המונח בידכם, אך נאמן עלי המחבר שהוציא פעולה טובה מתחת ידיו. משה הוא בעל ניסיון עשיר בהדרכת זוגות, ומשל בפי הבריות לומר שאין חכם כבעל ניסיון... לכן בני זוג שרוצים לראות שיפור ושינוי בזוגיות, עליהם לפעול בהתמדה לפי ההדרכות בספר זה, שלא מסתפק בתיאוריה אלא פורט את החוקים המופשטים לכללי עשה ואל תעשה ברורים, וגם אם יקשה על הקוראים, יאחזו ולא יוותרו עד שיראו תוצאות.
לא רחוק היום, בעזרת השם, שנגיע לרגע שבו לא יצטרכו עורכי דין, מגשרים ומטפלים זוגיים. איש ואשתו יישבו תחת גפנם ותחת תאנתם, וגר זאב עם כבש. אמן כן יהי רצון.
מבוא
משחר ההיסטוריה האנושית בני האדם חיים בזוגות. ספר התורה, שהשפיע על האנושות יותר מכל ספר אחר, אינו פותח בסיפור מעמד מתן תורה או בהקמת המשכן ואף לא בכניסה לארץ ישראל, אלא בסיפור על איש ואישה. הוא מתאר את האדם כיצור זוגי, שלא טוב לו היותו לבדו, ואפילו במקום שלם כמו גן עדן דאג לו בוראו ל"עזר כנגדו". מעצמו ובשרו ממש הוציא הקב"ה לאדם את רעייתו.
גם לאחר שחרב העולם בעקבות המבול, יצאו בני האדם ובעלי החיים מן התיבה זוגות זוגות כדי לבנות את העולם מחדש. זכר ונקבה בראם, זכר ונקבה הוציאם מן התיבה, ועכשיו - "פרו ורבו ומלאו את הארץ".
הרבה יצורים "המציא" הקב"ה וכל אחד יפה ומיוחד בדרכו: האננס, האבטיח, החתול והכבשה, אבל בעיניי ההמצאה הזו, של איש ואישה, היא המרתקת והפלאית מכולן.
בכל יום אני יושב מול הפלא הזה. ומדוע פלא? כי בינו לבינה ישנו כמעט תמיד איזה קסם, איזה קשר סודי, תקשורת שהיא רק שלהם; קודים שרק הם מכירים. מבטים שרק הם יודעים לתרגם וזר לא יבינם. "חוט של חסד" משוח ביניהם.
כל זוג הוא עולם ומלואו, מקדש מעט.
מאז שנחרב בית המקדש, אין השכינה שורה אלא בין בני זוג. כותב הרב קוק: "אין לנו באנושות דבר נקדש וראוי להיות מרומם כקדושת קשר ברית הנישואין" (עין אי"ה).
בכל יום יושבים מולי זוגות וחושפים את פלאי הפלאים וקרעי הקרעים של אהבתם. בכל יום אני מתרגש מחדש, מופתע וסקרן לגלות עולם מופלא, ובכל יום אני כואב. כי ישנם גם קשיים. לעתים, בגלל דרישות היומיום ולחץ המשימות, נפרם החוט שביניהם ואין ברירה אלא להתיר את הקשרים שהסתבכו או לשזור מחדש את הפרום.
לרוב הם מגיעים אלי על מנת ליצור מחדש את החיבור, להשיב את האמון שאבד, ואני מנסה לגרום להם לראות את הרצון הטוב שמתחת למילים הקשות, את הנשמה של שניהם הזועקת לחיבור; את הילד הקטן שנמצא בתוכו ואומר, "תעריכי אותי", או את הילדה הקטנה שנמצאת בתוכה ואומרת, "תאהב אותי, אני צריכה להרגיש שאני חשובה לך".
הקשיים
על הקשיים שהדור שלנו חווה בתחום הזוגיות אין צורך להכביר מילים. התבוננו סביבכם, צפו והקשיבו - המציאות עולה על כל דמיון. כל כך הרבה זוגות נמצאים במשבר, כל כך הרבה מתגרשים, כל כך הרבה מחפשים זוגיות. אנשים טובים, יפים, מוצלחים, ערכיים, שלא חסר להם דבר, מלבד אהבה. הם מסתובבים בעולם כמו "חולי אהבה", משוועים לחיבור, לאכפתיות, לחיבוק ולחיוך. בכל יום הם יושבים בקליניקה שלי ונשברים, ואז נבנים מחדש.
אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, כותב לנו רבי נחמן מברסלב, תאמין שאפשר לתקן.
את מאמינה? אתה מאמין?
אחוזי הגירושין הנוסקים בכל רחבי העולם מעוררים שאלות נוקבות ומערערים את האמונה בטוב הגנוז בחיבור הזוגי. נדמה, עם כל יום שעובר, שהמוסד הזוגי פושט לאיטו את הרגל. מחלות רבות מתפשטות בו והוא מתקשה לשרוד את מהפכות התקופה.
המחלה הראשונה נקראת "גירושין". בעולם המערבי, כל זוג שני (כמעט) מתגרש. בישראל, כמעט כל זוג שלישי מתגרש. ארבעים אחוז בציבור החילוני, ארבעה עשר אחוז בציבור הדתי-לאומי, ארבעה אחוזים בציבור החרדי. בממוצע - עשרים ושבעה אחוזי גירושין. ברחבי אירופה, בארצות הברית ובשנים האחרונות גם בערי גוש דן, ישנה תופעה חדשה שמורידה את אחוזי הגירושין - פשוט לא מתחתנים. אני מאמין כי המספרים הללו צריכים להיות נמוכים בהרבה. במקרים של התעללות פיזית או רגשית אין ברירה על פי רוב אלא להתגרש, אך רוב הזוגות אינם מתגרשים בגלל הסיבות הללו, אלא בגלל מה שהם מכנים "חוסר התאמה" או "חוסר הסכמה". אם רואים דברים אחרת, זה סימן שצריך להתגרש? אם היא חזרה בתשובה והוא לא, זה אומר שאי אפשר לחיות ביחד?
לצערי ולעניות דעתי, רוב הזוגות לא מודרכים בצורה נכונה. הם מנוהלים על ידי האגו שלהם או מסרבים להכיר בצורך בטיפול אישי ו/או זוגי.
המחלה השנייה מכונה בשם "גירושין רגשיים". על פי הערכות ומחקרים פסיכולוגיים, אחד מתוך חמישה זוגות נשואים "חולה" במחלה הזו. תסמיניה מוכרים וידועים לרבים: חיים ביחד, אך לחוד. נשואים, אבל נשארים ביחד רק בגלל הילדים, הכסף או "מה יגידו". הלכה למעשה אין שם זוגיות כלל וכלל. רוב הזוגות הללו אינם מגיעים לטיפול.
המחלה השלישית היא מחלת הרווקות המאוחרת. קשה לקרוא לה מחלה שהרי טבעית היא (כולנו נולדים רווקים...), אך נדמה כי בעשורים האחרונים פרצה הרווקות מגבולות הטבע והחלה להטביע את בני ובנות זמננו בביצה טובענית ומייאשת. גברים ונשים נורמטיביים, יפים, חכמים ומוכשרים מוצאים עצמם רווקים בגיל מאוחר. מדוע? ואיך אפשר לעזור להם?
הנתונים שהבאנו מעוררים שאלות קשות; מדוע בכלל לחבר בין איש ואישה? מדוע להתעקש על הצורה ה"מיושנת" והלא טבעית הזו, שמחייבת איש להיות עם אישה אחת למשך חמישים שנה ומעלה? ואולי אבד הכלח על מוסד הנישואין?
אני מוצא את עצמי יושב מול רווקים ורווקות ומקשיב לסיפורים על דייטים והיכרויות שנסתיימו במפח נפש. אני יושב מול זוגות נשואים ומנסה לפשר ולגשר ביניהם, ושאלה אחת מטרידה את מוחי ולבי: למה זה כל כך מורכב ומסובך? זה לא אמור להיות פשוט? גבר ואישה ביחד, וכל השאר אמור להסתדר מעצמו, לא?
מבחן המציאות מוכיח שהחיבור הזוגי הוא המורכב ביותר מבין כל מערכות היחסים שלנו. אחריו, במקומות השני והשלישי, נמצאים כנראה יחסינו עם הורינו ועם ילדינו. אבל מדוע דווקא החיבור הזה מורכב כל כך? האם ייתכן שמורכבותו הרבה נובעת מכך שהוא טומן בחובו את הפוטנציאל הגדול ביותר לתיקון?
הישן יתחדש והחדש יתקדש
הספר שבידיכם נכתב מתוך כאב על אחיי ואחיותי שסובלים ומתוך זעזוע מהמצב הזוגי שהדור הידרדר אליו, אך גם מתוך אמונה חזקה ביכולתה של זוגיות טובה להעניק לאדם חיים (או לכל הפחות רגעים) של חסד, אור, שמחה ותענוג ששום "מוסד" אחר לא יכול לספק לו.
במהלך השנים הרבות שבהן אני צולל עם זוגות אל תוך עולמם, חיפשתי נוסחה שתעזור להם, מקבץ כללי "עשה ואל תעשה", שהרי אף פעם לא לימדו אותנו כיצד חיים עם אותה אישה או עם אותו גבר במשך עשרות שנים. אבל אין נוסחה כזו. אין דף הוראות אחד. כל זוג הוא עולם בפני עצמו. עולם ומלואו.
ובכל זאת, ישנן בעיות המשותפות לזוגות רבים, אולי בכל זאת קיימת איזו נוסחה?
במסע האישי שעברתי, גיליתי שטכניקות שלמדתי וכלים שרכשתי מעולם הפסיכולוגיה והגישור הם לא תמיד מספיקים. הרגשתי שנדרשת הבנה עמוקה יותר בנוגע לאיש ואישה ולחיבור הנכון ביניהם. הבנתי שאל לנו להסתפק בתובנות שפיתחו פסיכולוגים ומטפלים במאה השנים האחרונות. הם כמובן עשו את המיטב ואף מצאו כמה פתרונות מעשיים שגם אני משתמש בהם בהצלחה ואת חלקם אפרט בהמשך, אולם המציאות מוכיחה שלמרות ריבוי המטפלים והגישות - אחוזי הגירושין עולים. אז מה חסר? מה ישלים את התמונה? מה יחזיר אותנו לשפיות חברתית ולהרמת קרנה של המשפחה וערכיה?
בטוחני שכמספר האנשים כך מספר התשובות, אבל עבורי, תשובות לשאלות הללו קיבלתי כשתרתי אחר רבדים עמוקים יותר, בעולם היהדות. הרי לא אנחנו "המצאנו" את האיש והאישה, מי שברא אותם - הוא שייתן לנו את הוראות ההפעלה. הוא שייתן לנו נוסחה כלשהי.
ולא רק הבורא. במשך אלפי שנים, עוד הרבה לפני פרויד, אדלר וממשיכי דרכם, עסקו חז"ל בחוכמתם במה שמכונה ה"שורש" של כלל התופעות הקיימות בעולמנו. בין שלל הנושאים הם עסקו רבות גם בתחום שבינו לבינה ולימדו אותנו את מהות האיש והאישה, את מהות החיבור ביניהם, את העתים המדויקות לקירבה ולריחוק ביניהם, והתאימו לכל אחד את מקומו בתא המשפחתי לפי טבעו ומינו. הנביאים והתנאים, הרמב"ם, הרמ"ק, גדולי החסידות כמו גם גדולי הקבלה, כולם עסקו בתחום הזוגי משל היו הם עצמם מטפלים, והידע שלהם לא יסולא בפז. שורשי ונצחי הוא.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
