חברות - מתוך תשע דרכים להיפרד

במשך כמה שבועות היה נדמה לי שמשהו זוחל מתחת לעור שלי ובקירות ביתי. זה לא היה רק אוויר החורף שהסתנן דרך הקירות הדקים וצבט בבשרי. הרגשתי נוכחות אחרת, לא קרואה, ביני לבין עצמי. כל זה נמשך עד שלילה אחד, בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי מקול מחריש אוזניים שנפלט מהרמקולים העצומים והעתיקים שניצבו על מדפי החדר שלי בקיבוץ. מתוך הקוביות המלבניות השחורות, שניגנו בדרך כלל את הגיטרה של הנדריקס ואת הטנור המאנפף של צ'ט בייקר, נשמע צליל גירוד מחריד. הבנתי שמשהו מכרסם את הכבלים שמחברים את מערכת הסטריאו הישנה שסירבתי להחליף בגרסה זעירה ואלחוטית, לרמקולים. הלומת שינה, התרוממתי מהמיטה והזזתי את ארגז העץ שבו נחה המערכת. מאחוריו, ליד הקיר, סמוך למקום שממנו השתלשלו הכבלים, ראיתי ערמת שיירי מזון שנלקחו על ידי יצור מסתורי מקערת האוכל של החתולה שלי, שניצבה במטבח. אחוזת חלחלה רצתי לדירתה של רקפת, הסמוכה לדירתי, דפקתי על דלת התריסים הדקה וצעקתי את שמה. היא פתחה בעיניים טרוטות. "מרמיטה, מה את עושה?!"

"יש לי משהו בחדר," סיפרתי, מבוהלת.

"שוב התחלת לצאת עם איזה פריק מהאינטרנט?" היא פיהקה.

"לא, מטומטמת, נראה לי שזו חולדה אמיתית הפעם. אני יכולה לישון אצלך?"

"בטח," היא מלמלה ודידתה חצי ישנה למיטתה, התכרבלה בפוך ושקעה כעבור שנייה בשינה עמוקה. נשכבתי לצידה ולא הצלחתי להירדם.

רקפת ואני חולקות קיר ואת ברוריה, חתולת הימלאיה יפהפייה וקשישה שגרה בשתי הדירות הצמודות שלנו, אף אחד לא בדיוק יודע כמה זמן. בשנים האחרונות שבהן החלפתי חברים, מקצועות לימוד באוניברסיטה ועבודות במשק, רקפת הפכה ל"קבוע" שחיכה לי מעבר לקיר, עם ארוחת ערב חמה בדמות פשטידה משונה שניסתה לרקוח בטוסטר אובן החלוד שלה משאריות, או פסטה עם רוטב חריף מדי שבישלה על פלטה חמה על השיש הקטן. נהגנו להתבדח שאנחנו כמו זוג פרוד ביחסים טובים. קראתי לה "בעלי לשעבר" והיא כינתה אותי "גרושתי".

בבוקר רקפת העירה אותי חצי שעה אחרי שסוף סוף נרדמתי, הלכה לעבודה ואני דיוושתי באופניי לחדר של הוריי. תכננתי לאכול שם ארוחת בוקר ולהתקשר לאבי שעבד בפלחה, לספר לו מה קרה בלילה ולבקש שיעזור לי לבדוק מה חי בחדר שלי חוץ מברוריה וממני. בדרך עצרתי בכול־בו וקניתי גבינה לבנה. הגעתי לחדר ההורים, חתכתי סלט דק, וכשפתחתי את המכסה של מכל הגבינה ניחוח חמצמץ וחריף עלה ממנה. לקחתי את הגבינה ורכבתי בחזרה לכול־בו. ניגשתי למקרר מוצרי החלב, הנחתי את הגבינה החמוצה על מדף שלצידו ניצב פתק "פריטים להחזרה" ולקחתי גבינה חדשה.

"זה היה חמוץ, אז החלפתי," אמרתי בדרכי החוצה לפאניה, מנהלת הכול־בו שבדיוק ערמה קופסאות תה על המדף שליד הכניסה.

"החלפת כבר גבינה לפני כמה ימים," היא קימטה את מצחה.

"אני יודעת, כנראה יש בעיה במקרר החלב או משהו," מלמלתי.

"כנראה יש בעיה באיך ששמרת את הגבינה," היא התריסה.

"אבל הרגע קניתי את זה!"

"אין שום בעיה במקרר. אני לא יכולה לתת לך להחליף פה גבינות כל הזמן. לא טוב לך? להבא אל תקני פה!" היא גירדה בראשה בנחישות וחזרה לסדר את קופסאות התה. כשיצאתי עם הגבינה החדשה בידי, ראיתי שפאניה ניגשת להסתודד עם אחת העובדות. הן התבוננו בי דרך הדלת השקופה וידעתי שהן מדברות עליי.

המשך העלילה בסיפור המלא