חבורת החברים

1

אני לא ידידהּ הטוב ביותר אלא הנאמן ביותר, גם אם ידידותנו בשום פנים ואופן לא נאמנה. לא אתפלא אם שמי נשמט מזיכרונה בימי הצבא, בצבץ פה ושם כשכתבתי לה, והתפוגג כשעברה לגרמניה עם הארוס שלה. אבל אני שומר לה אמונים. ואם לא לה — לגוף שלה, לבטן המחורצת מתחת לפופיק, לאגן הדשן שמכנסיה הנמוכים תמיד הסווּ; ואם לא לגוף שלה — למבט, שנחקק בי שנתיים לפני שידעתי את שמה ובכל זאת היה מהפנט כאילו צפן עבורי עונג והתבזות.

עוד לפני שהצטרפתי לחבורת החברים זיהיתי את המבט במסדרונות הסואנים של בית הספר: לבושה בטרינינג וסווטשרטים, נושאת תיק של סדרת ילדים, וצמות קטנות, קלועות בחרוזי פלסטיק, מבצבצות בשיער הערמוני שלה. אבל אם בכל נערה אחרת היו סימני ההיכר הללו טובעים חותם תפל של חוסר בשלות, הרי שעליה, על עלמה, הם לא היו אלא תולדה של אדישות נזירית, זרה לתחלופת העונות והמותגים, ולכן דווקא בוגרת יותר, כמעט מרשימה.

ב"יציאות" של ערבי שישי השעינה את סנטרה על הברך, בחשה בידיה בדשא ודיברה רק כשנשאלה שאלה.

שני מקופחים בעיני עצמנו, היינו נפגשים לבד לעשן נרגילה.

בגינה של בית אבות ברחוב ויצמן, בגשם, הצטופפנו תחת צילייה שנשכחה פתוחה בחורף. היינו מפעילים מוזיקה בטלפון, מציבים את כלי העישון המבעבע בינינו, ברכינו נוגעות בישיבה מזרחית, ומפריחים ענני עשן אל האוויר הקר, אל בין גיצי גשם מתערבלים בהילה הכתומה של הפנס.

לפגישותינו באה בג'ינס צמודים שהפשילה כך שלא יתאימו לצורת ישבנה, בחולצת טריקו עם כיס ובמעיל עם קפוצ'ון מעוטר בפרווה סינתטית. לאחר כמה שבועות נפטרנו מהנרגילה ועברנו לסיגריות. עכשיו לא עמד בינינו דבר.

היא נתנה לי לנשק, למצוץ, לנשוך ולחדור היכן שרציתי מתוך פליאה על התרגשותי. רק כשתחבתי את פניי אל בין רגליה, נחוש לענג אותה ויהי מה, התרוממה על מרפקיה והתנצלה. אז שמטה את ראשה לאחור והמתינה שאסיים, מפתלת רגליים סביב צווארי, מה שהתעקשתי לראות כאות התענגות.

בעודה שרועה עירומה על מיטתי הקראתי לה שירים מהמחברת שלי, שאם אנסה לקרוא בהם היום איאלץ להסיט את ראשי הצידה במיאוס. אלא שהיא חוותה את דעתה:

"יפה."

ומאז רחשו במעיל הטייסים המלוכלך שלי דפי סתרים מקופלים; התרגשתי לקראת שיפוטה וחששתי ממנו, אף על פי שמעולם לא העזה לומר או לחשוב שמשהו אינו ״יפהפה״.

ביקרתי בחדר שלה רק פעם אחת.

היא חלקה מיטת קומותיים עם אחותה הקטנה ממנה בשנה, נערה קופצנית וצנומה שנוכחותה ניכרה בכול: צנצנת עם עפרונות צבעוניים, כרטיסי ברכה דבוקים לארון, בובת כריש בגודל אדם.

"כאן את חיה?"

"מה זאת אומרת?" פשטה את המעיל והתיישבה על המיטה התחתונה.

"מה יש שם, בפתקים האלה?"

"משאלות שאנחנו כותבות בימי הולדת."

כשהבחנתי בקופסה אחת לבנה עם פינות מתכת, ניחשתי שמדובר במקדש המעט שלה, של עלמה, ועטתי עליו.

"מה אתה חושב שתמצא שם?" שאלה. גיליתי ערימה של מחברות בית ספר, תעודות הצטיינות וכמה מדליות — הכול שייך לאחותה.

"איפה את מחביאה את עצמך?" שאלתי.

היא עצרה באמצע הורדת החולצה, ושד אחד, עטוף בחזייה שחורה, בלט החוצה. פתחתי את הארון.

"גם את הבגדים אתן חולקות!״ קראתי. "אני אמצא כאן משהו מעניין?"

"נראה לך שהבגדים שלה יעלו עליי? בוא כבר." זו הייתה אחת האמירות שסיגלה לעצמה איתי. לא אדע אם נהגה לזרז אותי כדי שאתרצה ואניח לה כמה שיותר מהר, או שאולי ניסתה להוכיח, מתוך רצון טוב, שגם היא משתוקקת אליי וההמתנה קשה לה.

אבל ידי כבר השתלשלה אל עומק הארון, בין הבגדים המקופלים כמו בחנות. מצאתי לוכד חלומות.

"אל תחזיר את זה לשם," אמרה, לקחה אותו והניחה אותו בפח ניירות קטן ליד המכתבה. אז הלכה לרוקן את הפח בסלון.

שטוף סקרנות נהנתנית, עליתי למיטתה. שם, לצד המזרון, מצאתי קופסת נעליים של ילדים.

היא טיפסה לעברי, עירומה לגמרי ומסתירה את שדיה. נאבקתי בה מעט, נשקתי לפטמתה, חמקתי מאחיזתה וירדתי למטה עם הקופסה. היא הפצירה בי שלא אפתח אותה אבל נכנעה מהר. פירשתי זאת כהרשאה ואף כרצון שאסתכל שם. לא יכולתי שלא לנחש שגם בה קיימת אותה השתוקקות בוערת לחשיפה ולתשואות, שהיו מוכנות בפי לכל מה שאמצא שם.

שטרות ומטבעות, קופסת הסיגריות שלנו, שעון כיס מעוטר, שעון חול, שרשראות סבוכות זו בזו, עגילים וצמידים שמעולם לא ראיתי אותה עונדת, ובין כל אלה התגוללו ניירות מקומטים כאילו נדחסו לכדור ואז נפתחו מחדש.

בחרתי בפתק אחד ירוק מפני שהיה קטן מהשאר. קו העיפרון היה חלש ודמה לשובל מימי. כל שורות השיר היו שוות באורכן, ובמבט ראשון נדמה שחזרה על אותה השורה עצמה. כשקירבתי את פניי ראיתי את שם השיר, ולא התאפקתי מלצחוק:

"אני קורא נכון?"

כותרת השיר הייתה "רומיאו ויוליה".

"תן לי את זה!" קראה.

לנוכח מבטה שהופרע משלוותו, ואולי גם מפני שבסופו של דבר לא התחשק לי לקרוא את השירים אלא רק לגלות אותם, הנחתי את הדף בקופסת הנעליים והגשתי לה אותה.

2

איני יכול שלא להתחלחל כשאני שב ונזכר בבן דמותי הצעיר ששכח ממנה, מעלמה, כל כך מהר. לא שכח אותה, אלא כמו קיפל סביבה את העטיפה והכניס בחזרה לתיק, כאילו תהיה מוכנה ומזומנה לקראתו כשיתעורר בו שוב התיאבון.

במקום זה הייתי נפגש עם אוּרי מוּצפי, אחד מחברי חבורת החברים. גנבנו יין באחד מסניפי ה-am:pm שהחלו לצוץ בכל מקום בעיר. אז נסענו באופניים לפארק הירקון, לגבעה קטנה שעליה מבנה עמודים עגול שדמה בעינינו למקדש, והשתכרנו עד עילפון.

הוא היה גבוה ממני בראש, חסון וקצוץ שיער. הרגשתי בר מזל בחברתו. הוא היה יפהפה על אף שלא גילח את איי הזיפים הדלילים בלחיים והתרשל בלבושו. בתקופה מאוחרת יותר עוד הִרבה לחרב את יופיו הזאבי כשגילח חלקים מראשו עד שנראה חולה באיזה מחלה מגרדת שאומנם פיתח במהלך השנים. היום, כשאני עובר מול בית הקפה בצפון אבן גבירול ומציץ לעברו, או אפילו נכנס פנימה לשאול לשלומו ולשתות אספרסו על הדלפק, לא יוציא תלונה מפיו מבלי לגרד את קרקפתו הגרויה.

הוא התמכר לפגישותינו מפני ששתיתי בשקיקה את תולדות חייו ובעיקר את תולדות התאהבותו באחת מבנות השכבה, נערה שלא הבחנתי בה מעולם, אבל הוא בנה מאישיותה שלא הכיר ומגופה שלא מישש מעין אליל מוזהב שהיה סוגד לו בגלוי למעלה משנה. גם בפגישות חבורת הבנים אהבנו להקשיב לנאומיו המתובלים בהשפלה עצמית. נהניתי מההתבזות שלו וליביתי אותה.

"אתם רואים את האיפור הכחול הזה?" שאל וקירב אל פנינו את תמונתה במסך הטלפון הסדוק שלו, "היא לא צריכה אותו. העפעפיים שלה ממילא עייפים, והכחול הזה רק מחליש אותם יותר. לפעמים אני רוצה לומר לה: תני לי לאפר אותך. אני יודע איך הכי יפה לך. אבל היא מכערת את עצמה — הג'ינס האלה, הקרועים, למשל — ואני רוצה לומר לה: עזבי, את לא צריכה את כל אלה."

ואם אחד מאיתנו יתגרה בו:

"כן, תאפר אותה, מוצפי?"

"אני גם אחפוף לה את השיער," ישיב, "וגם אספר אותה, אנגב לה את האף. רק מתוך נימוס אני לא אומר לכם שאני יכול לנגב לה את האף עם האצבעות, ואם היא תרצה, אני מוכן גם לטעום."

״לטעום מה בדיוק, מוצפי?״ שאלנו, משתוקקים למילה המפורשת.

כששנינו היינו לבדנו עשוי היה להוסיף:

"וגם את החרא שלה הייתי יכול להניח על השולחן ולאכול בסכין ומזלג. הייתי מאושר לעשות את זה, ורק מתוך נימוס אני לא אומר לך מה עוד הייתי עושה. אתם עוד לא יודעים מה זה אומר — לאהוב הכול — כל נקבובית, כל חלק בגוף." כשביקש להבדיל את עצמו ממני היה פונה אליי בלשון "אתם", גם אם היינו שנינו לבדנו בראש הגבעה המשקיפה על רמת גן.

"החלפת איתה מילה אי פעם?"

"מה זה משנה! השוקיים שלה שמתעגלים אחורה כמו שוקיים של תיש דיברו אליי — ״

"שוקיים של תיש!" מישהו קרא.

היינו פזורים על המתקנים בגינת אריסון. מעלינו התנשאו מגדלי דוד היוקרתיים שנבנו בתחילת שנות התשעים והשתלבו בשמיים.

הוא עמד על הנדנדה והחזיק בידיו השריריות במשקוף, אני ישבתי בישיבה מזרחית על הקרקע בין פירות פיקוסים מפוצחים, הלל נשען לידי על ספסל, ושאר הבנים — שמאז חברותם התגבשה ובתמונותיהם ברשתות הם מופיעים חבוקים בשרשרת ארוכה, רגליהם טובלות בים טרופי או נטועות בכף יד מוגדלת במשחק פרספקטיבה נפוץ במדבר המלח הלבן של צ'ילה — שאר הבנים ישבו במגלשה, פישקו את רגליהם על מנהרת הזחילה או רכבו על אופנוע צעצוע מחובר בקפיץ אל הקרקע.

"אבל לא היית מעדיף אם היו לה שוקיים ישרים?" הלל שאל.

"מה זאת אומרת, 'אם'?" מוצפי קרא, הידק את אחיזתו במשקוף הנדנדה ונתלה עליו, ובעודו מדבר נע למעלה ולמטה עד שווריד התנפח בצווארו וסנטרו רעד מעל המשקוף. "אני לא מעז לרצות לשנות אותה. למרות שאין לה את המרווח הזה בין הירכיים, מתחת לישבן, זה שיש לבנות רזות. זה קצת מציק."

לא הבנתי את כוונתו. הוא הבהיר לי אותה כשבא אליי לצפות יחד בפורנו; זה פונה לכאן וזה לשם, שפכנו זרע צעיר אל תוך מטליות נייר סופג.

"איך היית בונה את האישה שלך?" שאלתי את הלל, סקרן אם יתאר את יסמין. הדגשתי באירוניה את המילה "בונה" עבור אורי כדי להדגיש שאני שותף לדעתו, כלומר שעצם השאלה מגוחכת מאין כמותה.

"היא צריכה להיות גבוהה, לפחות מטר שבעים, רגליים צרות, לא צנומות, אבל גם לא שריריות מדי. רזה, מן הסתם, עם מותניים מעוגלים ושדיים בינוניים ועומדים. העור של הזרועות שלה צריך להיות הדוק ולא מידלדל. אני רוצה שיער חום בהיר או בלונדיני שיגיע עד הכתפיים לפחות, עיניים כחולות או ירוקות, עור בהיר, נמשים על הפנים. אולי רק על האף."

"כמו אצלך, בקיצור, חליל שלנו" מישהו קרא, אולי איתמר, ילד שמנמן ונגעני, שהיה בשנים אלה לב ליבה של חבורת הבנים. הוא ארגן את המפגשים, מקדים בחצי שעה ומתקשר לכולם כדי לאשר את הגעתם. "חליל" — עוד מימי גן החובה כינה את הלל בשם החיבה הזה. הייתה בו מידת הזלזול הנדרשת מאיתנו כמס שפתיים כאשר אנחנו מעריצים אדם באופן גלוי כל כך, כפי שאיתמר העריץ את הלל ומעריצו עד היום.

מדי פעם היה רומז לאיזו צרה שנקלע אליה.

אז עוד הסתבך בחברתם של עבריינים זעירים, גנבי ממתקים וסוחרי חשיש מבית הספר, אך בשנים שלאחר מכן כבר דוּבר על קוקאין. בהדרגה הופרש מחבורת החברים וכעבור מספר שנים גם מחבורת הבנים, והיום, אם איתקל בו באחד מביקורי המולדת שלו יפלוט לעברי "אהלן" צרוד, וחיוכו ידלג ממני אל אחותי שהולכת לצידי וממנה אל האוויר, כאילו היינו חלק משורה ארוכה של מי שבאו לברכו. איני יודע אם לימודי המשחק שלו הניבו פרי, מלבד אותו מכתב קבלה חגיגי מהניוּ־סְקוּל שעדיין מתנוסס בתמונות הפרופיל שלו ברשתות.

"והאופי שלה?" שאלתי, מופתע מכך שהלל לא תיאר את יסמין, גם אם לא היה דבר בתיאורו שסתר את תכונותיה: שיער חום בהיר, עיניים ירוקות, נמשים ועור בהיר. אלא שמותניה הרחבים, שדיה הקטנים ועור זרועותיה, שכבר עכשיו החל להיחלש, לא התאימו לאשת משאלותיו.

אורי מוצפי פסק מתרגול המתח וקרא: "האופי, האופי! כמה חשוב האופי!"

"היא צריכה להיות חכמה," הלל הגה בקצרה.

אבל כשהשאלה הופנתה אליי, מצאתי את עצמי מתאר כמעט את אותה אישה מלאכותית יציר כפיו של הלל, ורק ברגע האחרון, כדי לפגום מעט במעשה ההעתקה, ציירתי לה שיער חום ועיניים חומות, כך שאיתמר קרא:

"הבנתי איך זה עובד. כל אחד מתחתן עם עצמו."

מוצפי חזר הביתה ראשון.

לפני שהכרתי את תולדות חייו הייתי סבור שהוא נאבק לשמר איזו יוקרה חשאית, כאילו עניינים דחופים ונשגבים קוראים לו לחזור אל הבית ברחוב סוּטין, אל חשכת הסלון המרוצף בָּלָטוֹת, ובו ספת עור לבנה שקמטיה שחורים מטינופת ומולה ארון המשקאות של אבא, מעלה אבק מאז מת משבץ.

הסודות שלו לא דמו לסודות שלנו.

הסוד שלנו היה שיחת היום. סודיותו, שנבעה מכך שנגע ליחסי הכוחות וליחסי האהבה בינינו, לא הייתה אלא עוד מניע לדון בו. ההגבלה היחידה הייתה על השיחה הקבוצתית. בקצרה, כולם דיברו על הסוד עם כולם, אבל רק בזוגות. לעומת זאת, סודותיו של אורי מוצפי היו חומר אפל, אטוּם לניחושים כיוון שלא ניתן לנו עליו ולו רמז. אלה היו סודות שעוררו בנו אי נחת, טינה וזיק אמיתי של הערצה. וכמו שסודותינו נבעו מרגעי תשוקה וחדווה, בין ממומשים ובין נחלמים, הרי שסודותיו היו למעשה אסונותיו, אסונות נפשו וגופו ומערכת העיכול שלו, שריתקה אותו אל האסלה שעות רבות ולימים אף רוקנה את שריריו, עד שהיום גם אני נמנע מלהביט ביד הצנומה שחובטת בידית הבריסטה של מכונת הקפה.

ההתאהבויות שלו, לעומת זאת, לא היו סודיות בכלל.

הוא דיבר עליהן בגלוי, בליצנוּת, והקריב ברינה את כבודו העצמי על מזבחן. לא רק את כבודו העצמי הקריב אלא גם את חסכונותיו שנדמו לעיתים בלתי נגמרים כאשר קנה בגדים כל חודש. לא אחת התלוויתי אליו אל הסֶנְטֶר במסעות השופינג האלה, לכאורה כדי לייעץ בבחירת הבגדים, ולמעשה כדי ליהנות מהתרת הרסן של הבזבוז. קיבלתי ממנו את הבגדים שקנה ופתאום הפסיקו למצוא חן בעיניו, לפעמים אפילו באותו היום עצמו, ולא אתפלא למצוא בארוני גם היום חולצות או תחתונים איכותיים שרכש.

אם הוא מתלבש כל כך יפה, הטחתי בו, למה שלא יטפל גם בפניו? וגררתי אותו אל קוסמטיקאית ברחוב אבן גבירול. הוא יצא משם אדום פנים, מובך ועליז מן הכאב.

הוא נהג לעצור ליד מראות של מכוניות, לירוק על כף ידו ולסרק את השיער לאחור.

לאחר אותה נערה הגיעה התאהבות גדולה, מפוארת יותר, שגם אם הייתה חסרת שחר עדיין הייתה קרובה יותר למימוש. פעם הלך לטיפול אצל רופאת שיניים בקומת קרקע של אחד מבנייני השכונה. הרופאה הייתה אישה בת ארבעים לערך, ששיתפה בפזיזותה את הנער המהנהן בכך שהיא גרושה ובעת הטיפול השמיעה את אחד הדיסקים האהובים עליו.

כך נפתח בחייו של מוצפי אופק חדש, שזריחתו האירה אל כל נקיקי נפשו, חיממה ולחלחה את מפרקיה עד שהחלו לנוע. בין היתר התעוררה מחדש אהבתו לקולנוע והוא רצה לצלם סרט. לא יכולתי שלא להשתומם על כך שבחר לתפקיד הראשי את הלל ולא אותי, ואפילו לא בחר בו במפורש, אלא נמנע מלהפריע לנטייתו הטבעית של הנער היפה להתייצב בראש. או יותר נכון, לנטייתם של האחרים להציבו בראשם. אני שיחקתי את הנרצח. כמה פעמים נדרשתי להטיל את עצמי על הדשא של גינת דובנוב, לסאב את פניי בקטשופ ולשוב ולנקות אותן!

הבמאי הסתובב בינינו, עיצב את תנוחות ידינו ורגלינו כאילו היינו בובות מִפרקים עשויות עץ, שיסה אותנו זה בזה ושתל בפינו קללות. רק אני הבחנתי בעיניו המבריקות בקדחת אהבה, וידעתי שרופאת השיניים מנצחת ללא ידיעתה על ההפקה החובבנית.

כל יום היה עובר מחוץ לקליניקה שלה, ממתין באחת הגינות של רחוב בצלאל מאחורי שיח היביסקוס גזום, לראות מתי תצא. לעיתים נכנס אליה והתקבל בנועם. אפילו הראה לה את הסרט שערך ברישול. היא רצתה לראות אותו עד הסוף וגם נתנה למטופל לחכות קצת בשביל זה.

לפני שהוא נכנס אליה, סיפר לי, הוא נוהג לקטוף עלה גרניום משיח בגינת הנוי ולשפשף בו את ידיו. פעם החמיאה לו על ריחו; ופעם שלחה אותו לסוּפר ברחוב אוּרי לקנות לה מצרכים. לשקית הוסיף שוקולד בצורת לב מכספו.

״אתה חושב שזה באמת יקרה?״ שאלתי.

הוא נתן בי מבט מצמית, לגם מבקבוק היין והשתתק. תמיד העדיף לדון באיחוד הנפשות השמיימי שכבר התרחש מאשר בזה הגופני שלא יתרחש לעולם. לכל אורך השיחה כינה אותי "אתם".

על אף שלא הייתה צפויה ממנה, גם אני הצטערתי לשמוע על מפלתו. כבר בגינת הנוי חיכה לו אותו אדם, שבמבט ראשון לא נראה עוין. הוא הבחין בו בעבר כשישב בקליניקה וחשב שמדובר במטופל, לכן בירך אותו לשלום. בתגובה שאל אותו אם הוא אורי, וכשנענה לחיוב ביקש ממנו שלא יבוא לשם יותר. כששאל מה יקרה אם יחזור האיש ענה שיקרא למשטרה. הוא התחנן בפניו שיאפשר לו לדבר איתה, אבל האיש אמר בפירוש שהוא לא ידבר איתה יותר. הוא אמר את זה, אורי הדגיש, בשמחה לאיד.