למה בטהובן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למה בטהובן
מכר
מאות
עותקים
למה בטהובן
מכר
מאות
עותקים

למה בטהובן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Why Beethoven
  • תרגום: שאול לוין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2024
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 25 דק'

נורמן לברכט

נורמן לברכט הוא עיתונאי, היסטוריון של המוזיקה וסופר יהודי־אנגלי. עם עשרות הספרים והמאמרים שפרסם נמנים ספרי העיון "מיתוס המאסטרו" ו"אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים" והרומנים "שיר השמות" ו"משחק הניגודים".

תקציר

למה בטהובן? בגלל הסונטה לאור הירח, בגלל השביעית, בגלל הארואיקה, בגלל הסונטה לצ׳לו מספר 3, בגלל התשיעית, בגלל ההאמרקלוויר, בגלל הקונצ׳רטו לכינור בלה מז׳ור, בגלל וריאציות דיאבלי. מעולם בתולדות המוזיקה ״לא היה מלחין שגאוניותו זוהתה בן רגע והוכרה לאורך זמן בשלמותה״. אין עוד מלחין ״תובעני כל כך, עקבי כל כך ורציני כל כך בדרישותיו מעצמו וממאזיניו״. 
את התובענות הזאת, את הרצינות הזאת, נורמן לברכט מנסה לתרגם למילים, למשפטים, לפסקאות מכושפות. 
אולי כבר הכרתם את לברכט, בזכות ספרו הסוחף גאונות וחרדה. ואם הכרתם, אתם יודעים לאיזו חגיגה לצפות. בטהובן, הוא כותב, ניצב ״בצד שייקספיר, דה וינצ׳י ומיכלאנג׳לו כעמוד תווך של התרבות המערבית״. ועוד הוא כותב: ״בלי בטהובן לא היו וגנר, ורדי או מאהלר, לא נינה סימון, לא מייקל ג׳קסון ולא ג׳ון ויליאמס, לא אָלאנה, ליזוֹ או ג׳סטין ביבר״. ואם זו לא סיבה לקרוא ספר, אין לדעת מה כן. 
בדהרה הקצבית שלו מיצירה ליצירה לברכט פותר את תעלומת ׳פור אליס׳ ועוד כמה תעלומות שנקשרות באהובותיו של בטהובן. והוא עוקב אחר גלגוליהן המשונים של יצירות מופת. והוא מדווח על יחסיו של בטהובן עם פטרונים ועם מבצעים. ועל קונצרטים שהסתיימו בדרמה סוערת. ועל שאגת החירשות המצמיתה. הוא מספר על המלחין, על יצירותיו, על מורשתו, על מבקריו, על אוהביו, על מבצעיו הנפלאים. 

למה בטהובן? לספר המיוחד הזה צריך לקרוא ולהאזין כדי להבין. לקרוא – ולהאזין. מאה פרקים. כל פרק עוסק ביצירה מיוחדת. לכל פרק הותאם ביצוע מיוחד. כל פרק מחלץ תובנה מרעננת מתוך מהומת חייו של בטהובן, הכאוטי, הכועס, המתפרץ, הדכאוני, הגאוני. 

פרק ראשון

פרולוג

את טיל פגשתי לראשונה באחר צהריים קיצי של שנות התשעים, בפסטיבל כפרי בשלזוויג־הולשטיין. צפינו אז בבכורה העולמית של רביעיית מיתרים אטונאלית ברפת, מוקפים בגעייתן של פרות פריזיוֹת שנעקרו מביתן אל הגשם הקל. בין חריקה לקולות מוּ חָלק איתי הצעיר עגול־הפנים את חזונו, להנגיש את כל הַקְלטות המוזיקה הקלאסית שבנמצא ממקור אחד יחיד. "חברות התקליטים לעולם לא יסכימו לשתף פעולה עם זה," משכתי בכתפיי.

כרבע מאה לאחר מכן פגשתי את טיל יַנצוּקוֹביץ בארוחת ערב במסעדת 'קֶנזינגטוֹן'. הוא סיים זה עתה לגייס עשרה מיליון דולר והעלה את כל הקלטות המוזיקה הקלאסית, מקארוּזוֹ ועד יוּגָ'ה ואנג, לאתר האינטרנט שלו. טיל הגשים את חלומו. עכשיו הוא רצה להתממשק עם אתר חדשות המוזיקה הקלאסית שלי, slippedisc.com, וניסה לשאוב ממני רעיונות.

"בטהובן," אמרתי.

"למה?"

"כי יום הולדתו המאתיים וחמישים מתקרב."

"על מה חשבת?"

"מדריך ביקורתי למכלול יצירותיו," אילתרתי.

"כמה יצירות?"

"מאתיים וחמישים."

"הקלטות?"

"בסביבות חמישה־עשר אלף."

"באיזו תדירות?"

"יומיומית."

"מתי מתחילים?" שאל טיל.

באוטובוס הביתה, אשתי הזכירה לי שמצפים לי שני סיורי הרצאות מתוכננים, ושאני עומד באמצע כתיבתו של רומן חדש, וכבר עכשיו עובד לא פחות מאחת־עשרה שעות ביום. "איך תצליח לדחוף גם את זה?"

"תִעדוף משימות."

"אתה לא טוב בזה," היא מחתה.

"אז את תעזרי לי."

שיערתי שהאזנה לחמישה־עשר אלף תקליטים של בטהובן תצריך ארבע שנים מלאות של תשומת לב בלעדית. פירוש הדבר היה, שהספר יופיע רק בשנת ה־200 למותו, משמע 2027, שנראתה לי רחוקה מדי. אבל אז התחלתי להרהר: האם עליי לבדוק באמת כל דיסק ודיסק? כאוֹמְניבוֹר של תקליטים, אני מכיר את הקטלוג לפחות כפי שדֶמיטריוּס הכיר את הספרייה באלכסנדריה, ואליאס קנטי את ערימות הספרים ב־Auto-de-fé. הרבה מן השמור בכספות אינו אלא שכפולים וחזרות טריוויאליות. אם אקצץ את הפריטים חסרי הערך, ההוצאות המחודשות של הקלטות ישנות ומה שברור מראש שאין לו ערך, אוכל לדלל את הקלטות בטהובן שדורשות התייחסות לכאלף פריטים. זו כבר משימה שמסתמנת כבת ביצוע. אפילו מהנה.

כל המחקר כבר נעשה, לא היה צורך בשום נסיעה נוספת. עולמו של בטהובן היה צר כקופסת גפרורים. הוא גר בבּוֹן ובווינה, מעולם לא ראה את הים. את חופשת הקיץ עשה במרחצאות. כבר ביקרתי בבתיו, באתרי החופשות שלו, ביערות ובאגמים שלו, בקברו. חייו היו תחומים מאוד, נטולי אירועים מיוחדים, מעוּטֵי פסגות ומרוּבֵּי נקודות שפל. הוא היה כמעט אוטיסט, כָּשל תכופות באהבה, ומן הסתם מעולם לא קיים יחסי מין, לפחות לא במסגרת מערכת יחסים שאפשר לזהות. מגיל שלושים ואחת סבל מחירשות עמוקה, וחיי החברה שלו הצטמצמו לכדי שרבוטים בפנקסי שיחה. הוא חי בעליבוּת, ולא פעם עלב באורחים שקיבל ברֵיח צחנה וברצפות מזוהמות. הוא דחה מעליו חברת בני אדם, ואף על פי כן העמיק בחקר המצב האנושי יותר מכל מוזיקאי שקדם לו. מוצרט והיידן לא היו אלא מְרצֵי־קהל לעומתו. גם כאשר המוזיקה שלו כבר הייתה מעבר לגבולות הבנתם של רוב בני האדם, הוא פשוט (בפרפרזה על צ'רצ'יל) המשיך לחפור. הוא היה אדם שבנה את עצמו בשתי ידיו, שקוע כולו במשימה שנטל על עצמו. ביצירות המופת האחרונות שכתב, כבר לא ברור אם הוא יודע עוד לאן הוא חותר.

הוא סבל מן המום הגרוע ביותר שעלול לפגוע במוזיקאי — אובדן כושר השמיעה. העובדה הזאת לבדה טוענת את ניצחונו במִשנה ייחודיות. אין בנמצא אף יצירת מופת אמנותית שצוירה בידי צייר עיוור, אף שיר מופת שנכתב בידי חירש־אילם. העובדה שבטהובן בכלל הלחין היא כשלעצמה נס; העובדה שרמת הכתיבה שלו המשיכה לעלות — אינה ניתנת להבנה כלל. כאפיפיור במגפה עולמית, הוא ייחל לגאולה רוחנית, אולם בטהובן לא ביקר בכנסייה מימיו. אין זה ברור במה האמין. כיצד המשיך להלחין בלי לשמוע את מה שהוציא תחת ידיו, או בלי יכולת לשכלל את הפרטים הקטנים? מדובר במעשה עקשנוּת שאין לו אח ורע. סיפורו משמש מקור השראה לכל מי שמפעם בו ניצוץ יצירתי: לעולם לא לוותר על העשייה האמנותית, כל עוד יש נשמה באפו ולחם באמתחתו.

למה בטהובן? השאלה הציקה לי כל חיי. כיצד היה יכול לכתוב את קונצ'רטו 'הקיסר' בעודו יושב מכווץ מפחד תחת תותחי נפוליאון? מה הניע אותו לנפץ מוסכמות, להוסיף זַמרים לסימפוניה ושבעה פרקים לרביעיית מיתרים? מדוע הגיעה היצירה שלו Für Elise — 'לאֶליזֶה' — למעמד של להיט הפסנתר הגדול ביותר בסין? האם יש למוזיקה שלו היום אותה המשמעות שהיתה לה בעבר, או שמא זו השתנתה עם הזמן? הדרך היחידה להתמודד עם השאלה הזאת היתה לגשת לבטהובן הן באמצעות המוזיקה שכתב והן באמצעות הדרכים שבהן היא פורשה ופורשה־מחדש בידי אמנים נבדלים זה מזה, כמו יוֹזֶף יוֹאכּים המזוקן ויוּג'ה ואנג זעירת־החצאית. כל דור וכל אמן מגלים בטהובן שונה. וכמו במקרים של שייקספיר והתנ"ך, הפרשנות נחשבת לפחות כמו הטקסט.

מתוך קריצה ל'תולדות העולם במאה חפצים' של ניל מקגרגור, התחלתי בארגון יצירותיו של בטהובן במאה פרקים. לא היה הגיוני לעקוב אחר סדרן הקטלוגי מאופוס 1 עד 138, הן משום שהתִארוך אינו מהימן, והן משום שאצל בטהובן אין סדר אומנותי ברור. נושא לקנטטה מלכותית שחיבר בהיותו בן תשע־עשרה, עשוי להתגלגל לבסוף לרגע השיא באופרה פידֶליוֹ. דפיקות הגורל בפתח הסימפוניה החמישית החלו את חייהן כסקיצת נעורים לשני פסנתרים. לפעמים בטהובן פועל ביחידות גדולות יותר: כותב חצי תריסר סונטות או רביעיות לכלי מיתר, ואחר כך ממתין עשור עד הבאות בתור. הוא יכול להיות תקוע בצרור שירים איריים, כשפתאום משום מקום צצה לה סונטת Hammerklavier. כמי שיצר באי־סדר מתוצרת עצמית, הוא השאיר למתעדיו את החופש למצוא הקשרים משלהם. כשניגשים לעשות זאת, אפשר לעקוב אחר עמודי כתב היד, להבחין בהיסוסים, בהפרעות, במחיקות, בכתמי האוכל, כולם חלק מתהליך היצירה.

לאחר לבטים רבים החלטתי לבחון את היצירות מנקודת האמצע ולהתפרס כמניפה כלפי חוץ — כפי שעושים פסנתרנים כשהם מנגנים את 32 הסונטות כמחזור על פני שבוע שלם — לעולם לא לפי סדר פרסומן, אלא תוך ערבוב יצירות מתקופות שונות כדי לחשוף את העקביות והלכידות שלהן. זרם התודעה של בטהובן זורם לא מיצירה ליצירה, אלא בין אוסף רעיונות־על שזורמים בעורקי הקורפוס היצירתי שלו.

המקום לפגוש בו את בטהובן הוא במוזיקה שלו. מאחר שכל אחד מאיתנו מתחבר למוזיקה בדרך אישית — בהקשר למקום וזמן, לימוד ומורשת, מוזרויות וכישרונות — כל גישה לבטהובן אנוסה להיות סובייקטיבית, וכל מחקר עתיד לחשוף את כותבו לא פחות מאשר את הנושא. לאורך הספר מצאתי את עצמי ניצב מול טראומות ילדות שקברתי עמוק, מול תובנות על מערכות יחסים ומול מסילות שונות של חיי. באמצעות הבחינה המחודשת של נתיבי מחקר שנזנחו גם גיליתי את זהותה המהממת של Für Elise המסתורית, בין שאר תעלומות, ובעצם את שורשיו המגוונים של מוצאו האתני המקורי של המלחין. בטהובן קיים, בחיים, על פני הדף ועל תקליט, בתת־מודע של חיינו, כשביב נעוץ תחת ציפורן, כזיכרון קבור שפורץ ומלבלב פתאום ברגעים לא נוחים. לבקש את בטהובן באמצעות המוזיקה שלו על פני מאתיים וחמישים שנה, זוהי תכליתו של ספר זה.

רוב הביוגרפים מתארים את בטהובן כטיפוס מרדן, מוזנח, רודה בכפופים לו וגס רוח כלפי חבריו, שההיכרות עמו איננה כדאית. מקץ שנתיים בחברתו אני רואה בו אדם כמעט אידיאלי. הוא חסין בפני הגורל ועצמאי להדהים, אין הוא משרת לא את הכנסייה ולא את השלטון. הוא מסיים להלחין יצירה ועובר לבאה אחריה, בלי לדעת מי ישלם עבורה. הוא מאמין שבכל יום, וכמעט בכל מובן, הוא יכול להתעלות על עצמו. הוא נוהג במבקריו ובמעריציו בוז זהה. בווינה ההיררכית, הוא מסרב לכרוע ברך כמוצרט בפני אנשי שררה, וממציא צורה מודרנית באופייה של מתן חסות לאמנויות — פטרון המשלם עבור מוזיקה בתמורה לאזכור שמו (מי היה שומע על ולדשטיין אלמלא היתה סונטה על שמו?). כשהעשירים ובעלי הכוח מצווים כך או אחרת, הוא מתעלם. הוא מעלה את בכורת הסימפוניה התשיעית בסוף שבוע שבו הם שוהים בבתי הכפר שלהם, שאז יש ביכולתו להקדיש את תשומת הלב לאוהבי מוזיקה של ממש. השקפת עולמו מוגבלת מרצון: הוא בור במדעים, חסר עניין בפילוסופיה, נטול אמון ברופאים, שונא עורכי דין, מתעב בעלי בתים ואינו מחזיק ברשותו שום נכס. הוא מדבר גרמנית, קורא לטינית, מלהג מעט בצרפתית, ואין לו צורך ביותר מכך.

הרגליו פשוטים. הוא קונה עפרונות ועטים באיכות הגבוהה ביותר. אין ברשותו חליפה או מקטורן. נעליו כפריות. הוא שותה קפה לארוחת הבוקר ויין בערב. הוא משתין בסיר, תוחב אותו מתחת לכיסא ושוכח לרוקנו. כשאינו יכול להשתין עוד הוא מת, בחֵן. ככל שאני מרבה לעקוב אחר מגע ידו לאורך הדף, כך אני הולך ומתמלא הוקרה לידיעת־הכול הרחבה שלו, שבסיסה ארצי כל כך. מאין, לכל הרוחות, צץ בראשו של בטהובן הרעיון, שמוזיקאי יכול לשנות את העולם?

עוד לפני שהספקתי להקליד ולו מילה אחת על המסך, קרס עולמי. ב־9 בינואר 2020, ימים ספורים לפני יובל ה־250 להולדתו של בטהובן, נכנס הפסנתרן הישראלי עמיאל בּוּשקֶביץ לאולם המופעים הגדול בווּהַאן, סין, לנגן את הקונצ'רטו המשולש של בטהובן. כל הכרטיסים למופע באותו מבנה רהבתני של פאר פוסט־מאואיסטי אדום־זהוב אזלו מראש. עמיאל, שכבר ניגן שם בעבר, חש בְּאי־שקט. "אין ספק שכבר היו שמועות על וירוס הקורונה, המדריכים והמתורגמנים שלנו הזכירו אותו," הוא כתב לי במייל. כעבור שבעה ימים הוכנסה ווּהאן לסגר. לאיש מאיתנו לא היה מושג מה עתיד לקרות.

מתמטיקאי צעיר שעשה את ירח הדבש באיי הגלפאגוס באותו השבוע, ראה צבים שהיו בחיים בשעת ביקורו של צ'רלס דרווין ב־1835. "בכל מקום היו שלטים שהורו לנו לשמור על מרחק של שני מטרים מהם," אמר פרופ' אדם קוּצ'רסקי. עם שובו ללונדון שאל אותו פקיד ממשלה, מה המרחק המיטבי שרצוי לשמור בין אנשים בשעת המגפה העולמית. "שני מטרים," אמר קוצ'רסקי. כך נולדים כללי ברזל.

במרס הגיע וירוס הקורונה למערב. המוזיקאי הראשון שעל מותו בישר לי המסך, ב־12 בחודש, היה לוּקה טַרגֶטי, מנהל ליהוק בלה סקאלה, מילאנו. מדי בוקר הגיעו חדשות טרגיות טריות. דְמיטרי סמירנוֹב, מלחין רוסי שחי באנגליה, איבד בפתאומיות את היכולת לנשום. מנצחת ברזילאית, נעומי מוּנָקאטה, היתה מוטרדת ממחסור במסֵכות בחזרה. היא מתה. וינסנט ליאוֹנְטי, ויולן, הותיר אחריו עמיתים המומים מצער בתזמורת המטרופוליטן אופרה. מבקר מוזיקה מת במדריד, מחזאי במנהטן, רביעיית כלי מיתר בטהובנית איבדה את הצ'לן, מלחין הודי מת על מדרגות בית החולים.

השמים התרוקנו ממטוסים, הרחובות ממכוניות, ואני ישבתי בפטיו שטוף שמש והאזנתי לשירת הציפורים. הן זימרו בקול חרישי יותר, לא נאלצו עוד להתחרות במכונות. בחנות הספרים המקוונת Abebooks קניתי ספר ששמו 'האם בטהובן היה צַפּר?' שומה עליו שהיה, עם הזמיר בנגינת החליל ב'סימפוניה הפסטורלית', הקוקייה בנגינת הקלרנית והאבוב הפולט מעין צווחת שֹלָיו. באפריל חם ומציק הגיעו סנוניות נודדות מאפריקה ולעגו לבידודנו. עם ההקלה הראשונה רצתי במעלה הגבעה לתחנה, נכון לשבור את הכללים כולם כדי להריח את הים. בטהובן, שהיה תחום ביבשה כל חייו, עצר בעדי מלפרוץ מכשול.

נכד בגיל הנעורים עבר לגור אצלנו. הוא לא ידע כלום על בטהובן. בזמן שפיקחתי על לימודיו, על שעות המסך, הפעילות הגופנית, השינה והתזונה שלו, דימיתי לעצמי את בטהובן מטפל באחיינו שהתייתם, בלי שיהיה מצויד בכישורי משק הבית הבסיסיים ביותר. בטהובן כמעט השתגע ואחיינו כמעט התאבד. הוא לא היה מופת של הורוּת מעשית.

במשברי החיים נהגתי לשאול את עצמי, מה היה גוסטב מאהלר עושה בנסיבות דומות. בתקופת מגפת הקורונה לא הייתי מסוגל להביא את עצמי להאזין למאהלר, משלא ידעתי אם אזכה לשמוע שוב את יצירותיו באולם קונצרטים. בטהובן, לעומת זאת, המשיך להתנגן. היתה לו מוזיקה לכל המֶדיות, לכל מצבי הרוח. מוזיקאים ספונים בחדריהם ניגנו בטהובן בזוּם זה לזה והעלו את התוצאות ליוטיוּבּ. אישה במטבחה שבמרכז אנגליה ניצחה בזוּם על חובבים מכל רחבי המדינה בנגינת תשע הסימפוניות. חצי מיליון מתושבי פילדלפיה התחברו לצפות בחמישית. עם בוא החיסונים התנגן בטהובן ברקע על פני קילומטרים של זרועות חשופות, בזמן שהעולם נעמד בתור לחזור לנורמליות.

היו גם חסרונות. בקיץ הקורונה הראשון קראה מחאת Black Lives Matter "לבטל" את התרבות הלבנה. מבקר המוזיקה הראשי של ה'ניו יורק טיימס' הורה לתזמורות להטיל מכסות על מלחינים לבנים. טור דעות ב'שיקגו טריביון' גרס שיש "לסלק" את בטהובן לשנה. פרופסור לתורת המוזיקה בסיטי יוניברסיטי בניו יורק כתב: "בטהובן תופס את המקום שהוא תופס מפני שהוא נישא על כתפי הלובן והגבריות זה מאתיים שנה."

איש לא קרא להחרים את באך, מוצרט, ורדי, רוג'רס והמרשטיין או 'הרולינג סטונס'. בטהובן היה מופת של מצוינות ושאפתנות שנסקו אל מעבר לִרטוריקה של רחובות והבטיחו את הישרדות התרבות המערבית. בילדותי שרו הביטלס Roll Over Beethoven ('זוז הצדה, בטהובן'), והכריזו כי המוזיקה הקלאסית מתה. אף על פי כן בטהובן עדיין איתנו.

ספרים רבים טוענים שאם תקדישו שנה לפרוסט, קפקא, שייקספיר, פיקאסו או איינשטיין, תהיו מאושרים יותר, בריאים יותר, סקסיים יותר וחזקים יותר. יש לי חולשה לספרים כאלה, ומשהו בי קיווה שהחיים עם בטהובן בתקופת המגפה יחזירו לי את רעמת השיער השחור, את לחץ הדם של אצן אולימפי, ואת היכולת לכתוב כל הלילה בשלוש שפות. זה לא קרה, אבל למדתי כמה דברים.

בטהובן מלמד אותנו, שמוּם גופני עשוי להביא עמו פיצוי רוחני. בטהובן בעל שמיעה תקינה לא היה מסוגל להגות את הרביעיות המאוחרות, יצירות שבהן העפיל אל מעבר לתפיסת הנגנים שלו, מעבר לכאן ולעכשיו. משוחרר מזוטות מעשיות, הוא נגע בשמֵימי. כמי שלא היה אדם רוחני בשום מובן דתי או מוסרי, הוא ביקש אלוהות בטבע. לא היה לו עניין בקִדמה וטכנולוגיה, מימיו לא נסע ברכבת או הפעיל מכונה. הוא לא היה אינטלקטואל ולא איש שיחה. הוא היה מוזיקאי: הוא כתב מוזיקה.

אבל כשהעולם עוצר מלכת, כפי שקרה במגפה, אין מדריך חכם, שפוי ובטוח מבטהובן להנחותנו בגיא הצלמוות ולהרביצנו בבטחה מעברו האחר. בלילות אפלים, כשביכינו את מתֵי היום והתייראנו מפני המחיר שיגבה המחר, היה לבטהובן, כמו לצ'רצ'יל ב־1940, צליל של אמת, של ביטחון, של תקווה. צ'רצ'יל, שהשתייה הבליעה את דבריו, הדריך את הוריי בשש שנות המלחמה. בשתי שנות המגפה לא פיקפקתי לרגע בכך שבטהובן ינחה את דרכנו, ועדיין יהיה שם כשהשמים ייפתחו מחדש, ונשוב לטוס ברחבי העולם, להתחבק ולהתנשק עם כל מי שהתגעגענו אליהם כל כך. בטהובן היה והווה ויהיה. המוזיקה שלו היא דבק שמאחד אותנו באנושיותנו המשותפת. למה בטהובן? — זו הצהרה, לא שאלה. אנחנו זקוקים לו עכשיו, כמו תמיד.

נורמן לֶבּרֶכט

סיינט ג'ונ'ס ווּד, לונדון, יוני 2022

נורמן לברכט

נורמן לברכט הוא עיתונאי, היסטוריון של המוזיקה וסופר יהודי־אנגלי. עם עשרות הספרים והמאמרים שפרסם נמנים ספרי העיון "מיתוס המאסטרו" ו"אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים" והרומנים "שיר השמות" ו"משחק הניגודים".

עוד על הספר

  • שם במקור: Why Beethoven
  • תרגום: שאול לוין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2024
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 25 דק'
למה בטהובן נורמן לברכט

פרולוג

את טיל פגשתי לראשונה באחר צהריים קיצי של שנות התשעים, בפסטיבל כפרי בשלזוויג־הולשטיין. צפינו אז בבכורה העולמית של רביעיית מיתרים אטונאלית ברפת, מוקפים בגעייתן של פרות פריזיוֹת שנעקרו מביתן אל הגשם הקל. בין חריקה לקולות מוּ חָלק איתי הצעיר עגול־הפנים את חזונו, להנגיש את כל הַקְלטות המוזיקה הקלאסית שבנמצא ממקור אחד יחיד. "חברות התקליטים לעולם לא יסכימו לשתף פעולה עם זה," משכתי בכתפיי.

כרבע מאה לאחר מכן פגשתי את טיל יַנצוּקוֹביץ בארוחת ערב במסעדת 'קֶנזינגטוֹן'. הוא סיים זה עתה לגייס עשרה מיליון דולר והעלה את כל הקלטות המוזיקה הקלאסית, מקארוּזוֹ ועד יוּגָ'ה ואנג, לאתר האינטרנט שלו. טיל הגשים את חלומו. עכשיו הוא רצה להתממשק עם אתר חדשות המוזיקה הקלאסית שלי, slippedisc.com, וניסה לשאוב ממני רעיונות.

"בטהובן," אמרתי.

"למה?"

"כי יום הולדתו המאתיים וחמישים מתקרב."

"על מה חשבת?"

"מדריך ביקורתי למכלול יצירותיו," אילתרתי.

"כמה יצירות?"

"מאתיים וחמישים."

"הקלטות?"

"בסביבות חמישה־עשר אלף."

"באיזו תדירות?"

"יומיומית."

"מתי מתחילים?" שאל טיל.

באוטובוס הביתה, אשתי הזכירה לי שמצפים לי שני סיורי הרצאות מתוכננים, ושאני עומד באמצע כתיבתו של רומן חדש, וכבר עכשיו עובד לא פחות מאחת־עשרה שעות ביום. "איך תצליח לדחוף גם את זה?"

"תִעדוף משימות."

"אתה לא טוב בזה," היא מחתה.

"אז את תעזרי לי."

שיערתי שהאזנה לחמישה־עשר אלף תקליטים של בטהובן תצריך ארבע שנים מלאות של תשומת לב בלעדית. פירוש הדבר היה, שהספר יופיע רק בשנת ה־200 למותו, משמע 2027, שנראתה לי רחוקה מדי. אבל אז התחלתי להרהר: האם עליי לבדוק באמת כל דיסק ודיסק? כאוֹמְניבוֹר של תקליטים, אני מכיר את הקטלוג לפחות כפי שדֶמיטריוּס הכיר את הספרייה באלכסנדריה, ואליאס קנטי את ערימות הספרים ב־Auto-de-fé. הרבה מן השמור בכספות אינו אלא שכפולים וחזרות טריוויאליות. אם אקצץ את הפריטים חסרי הערך, ההוצאות המחודשות של הקלטות ישנות ומה שברור מראש שאין לו ערך, אוכל לדלל את הקלטות בטהובן שדורשות התייחסות לכאלף פריטים. זו כבר משימה שמסתמנת כבת ביצוע. אפילו מהנה.

כל המחקר כבר נעשה, לא היה צורך בשום נסיעה נוספת. עולמו של בטהובן היה צר כקופסת גפרורים. הוא גר בבּוֹן ובווינה, מעולם לא ראה את הים. את חופשת הקיץ עשה במרחצאות. כבר ביקרתי בבתיו, באתרי החופשות שלו, ביערות ובאגמים שלו, בקברו. חייו היו תחומים מאוד, נטולי אירועים מיוחדים, מעוּטֵי פסגות ומרוּבֵּי נקודות שפל. הוא היה כמעט אוטיסט, כָּשל תכופות באהבה, ומן הסתם מעולם לא קיים יחסי מין, לפחות לא במסגרת מערכת יחסים שאפשר לזהות. מגיל שלושים ואחת סבל מחירשות עמוקה, וחיי החברה שלו הצטמצמו לכדי שרבוטים בפנקסי שיחה. הוא חי בעליבוּת, ולא פעם עלב באורחים שקיבל ברֵיח צחנה וברצפות מזוהמות. הוא דחה מעליו חברת בני אדם, ואף על פי כן העמיק בחקר המצב האנושי יותר מכל מוזיקאי שקדם לו. מוצרט והיידן לא היו אלא מְרצֵי־קהל לעומתו. גם כאשר המוזיקה שלו כבר הייתה מעבר לגבולות הבנתם של רוב בני האדם, הוא פשוט (בפרפרזה על צ'רצ'יל) המשיך לחפור. הוא היה אדם שבנה את עצמו בשתי ידיו, שקוע כולו במשימה שנטל על עצמו. ביצירות המופת האחרונות שכתב, כבר לא ברור אם הוא יודע עוד לאן הוא חותר.

הוא סבל מן המום הגרוע ביותר שעלול לפגוע במוזיקאי — אובדן כושר השמיעה. העובדה הזאת לבדה טוענת את ניצחונו במִשנה ייחודיות. אין בנמצא אף יצירת מופת אמנותית שצוירה בידי צייר עיוור, אף שיר מופת שנכתב בידי חירש־אילם. העובדה שבטהובן בכלל הלחין היא כשלעצמה נס; העובדה שרמת הכתיבה שלו המשיכה לעלות — אינה ניתנת להבנה כלל. כאפיפיור במגפה עולמית, הוא ייחל לגאולה רוחנית, אולם בטהובן לא ביקר בכנסייה מימיו. אין זה ברור במה האמין. כיצד המשיך להלחין בלי לשמוע את מה שהוציא תחת ידיו, או בלי יכולת לשכלל את הפרטים הקטנים? מדובר במעשה עקשנוּת שאין לו אח ורע. סיפורו משמש מקור השראה לכל מי שמפעם בו ניצוץ יצירתי: לעולם לא לוותר על העשייה האמנותית, כל עוד יש נשמה באפו ולחם באמתחתו.

למה בטהובן? השאלה הציקה לי כל חיי. כיצד היה יכול לכתוב את קונצ'רטו 'הקיסר' בעודו יושב מכווץ מפחד תחת תותחי נפוליאון? מה הניע אותו לנפץ מוסכמות, להוסיף זַמרים לסימפוניה ושבעה פרקים לרביעיית מיתרים? מדוע הגיעה היצירה שלו Für Elise — 'לאֶליזֶה' — למעמד של להיט הפסנתר הגדול ביותר בסין? האם יש למוזיקה שלו היום אותה המשמעות שהיתה לה בעבר, או שמא זו השתנתה עם הזמן? הדרך היחידה להתמודד עם השאלה הזאת היתה לגשת לבטהובן הן באמצעות המוזיקה שכתב והן באמצעות הדרכים שבהן היא פורשה ופורשה־מחדש בידי אמנים נבדלים זה מזה, כמו יוֹזֶף יוֹאכּים המזוקן ויוּג'ה ואנג זעירת־החצאית. כל דור וכל אמן מגלים בטהובן שונה. וכמו במקרים של שייקספיר והתנ"ך, הפרשנות נחשבת לפחות כמו הטקסט.

מתוך קריצה ל'תולדות העולם במאה חפצים' של ניל מקגרגור, התחלתי בארגון יצירותיו של בטהובן במאה פרקים. לא היה הגיוני לעקוב אחר סדרן הקטלוגי מאופוס 1 עד 138, הן משום שהתִארוך אינו מהימן, והן משום שאצל בטהובן אין סדר אומנותי ברור. נושא לקנטטה מלכותית שחיבר בהיותו בן תשע־עשרה, עשוי להתגלגל לבסוף לרגע השיא באופרה פידֶליוֹ. דפיקות הגורל בפתח הסימפוניה החמישית החלו את חייהן כסקיצת נעורים לשני פסנתרים. לפעמים בטהובן פועל ביחידות גדולות יותר: כותב חצי תריסר סונטות או רביעיות לכלי מיתר, ואחר כך ממתין עשור עד הבאות בתור. הוא יכול להיות תקוע בצרור שירים איריים, כשפתאום משום מקום צצה לה סונטת Hammerklavier. כמי שיצר באי־סדר מתוצרת עצמית, הוא השאיר למתעדיו את החופש למצוא הקשרים משלהם. כשניגשים לעשות זאת, אפשר לעקוב אחר עמודי כתב היד, להבחין בהיסוסים, בהפרעות, במחיקות, בכתמי האוכל, כולם חלק מתהליך היצירה.

לאחר לבטים רבים החלטתי לבחון את היצירות מנקודת האמצע ולהתפרס כמניפה כלפי חוץ — כפי שעושים פסנתרנים כשהם מנגנים את 32 הסונטות כמחזור על פני שבוע שלם — לעולם לא לפי סדר פרסומן, אלא תוך ערבוב יצירות מתקופות שונות כדי לחשוף את העקביות והלכידות שלהן. זרם התודעה של בטהובן זורם לא מיצירה ליצירה, אלא בין אוסף רעיונות־על שזורמים בעורקי הקורפוס היצירתי שלו.

המקום לפגוש בו את בטהובן הוא במוזיקה שלו. מאחר שכל אחד מאיתנו מתחבר למוזיקה בדרך אישית — בהקשר למקום וזמן, לימוד ומורשת, מוזרויות וכישרונות — כל גישה לבטהובן אנוסה להיות סובייקטיבית, וכל מחקר עתיד לחשוף את כותבו לא פחות מאשר את הנושא. לאורך הספר מצאתי את עצמי ניצב מול טראומות ילדות שקברתי עמוק, מול תובנות על מערכות יחסים ומול מסילות שונות של חיי. באמצעות הבחינה המחודשת של נתיבי מחקר שנזנחו גם גיליתי את זהותה המהממת של Für Elise המסתורית, בין שאר תעלומות, ובעצם את שורשיו המגוונים של מוצאו האתני המקורי של המלחין. בטהובן קיים, בחיים, על פני הדף ועל תקליט, בתת־מודע של חיינו, כשביב נעוץ תחת ציפורן, כזיכרון קבור שפורץ ומלבלב פתאום ברגעים לא נוחים. לבקש את בטהובן באמצעות המוזיקה שלו על פני מאתיים וחמישים שנה, זוהי תכליתו של ספר זה.

רוב הביוגרפים מתארים את בטהובן כטיפוס מרדן, מוזנח, רודה בכפופים לו וגס רוח כלפי חבריו, שההיכרות עמו איננה כדאית. מקץ שנתיים בחברתו אני רואה בו אדם כמעט אידיאלי. הוא חסין בפני הגורל ועצמאי להדהים, אין הוא משרת לא את הכנסייה ולא את השלטון. הוא מסיים להלחין יצירה ועובר לבאה אחריה, בלי לדעת מי ישלם עבורה. הוא מאמין שבכל יום, וכמעט בכל מובן, הוא יכול להתעלות על עצמו. הוא נוהג במבקריו ובמעריציו בוז זהה. בווינה ההיררכית, הוא מסרב לכרוע ברך כמוצרט בפני אנשי שררה, וממציא צורה מודרנית באופייה של מתן חסות לאמנויות — פטרון המשלם עבור מוזיקה בתמורה לאזכור שמו (מי היה שומע על ולדשטיין אלמלא היתה סונטה על שמו?). כשהעשירים ובעלי הכוח מצווים כך או אחרת, הוא מתעלם. הוא מעלה את בכורת הסימפוניה התשיעית בסוף שבוע שבו הם שוהים בבתי הכפר שלהם, שאז יש ביכולתו להקדיש את תשומת הלב לאוהבי מוזיקה של ממש. השקפת עולמו מוגבלת מרצון: הוא בור במדעים, חסר עניין בפילוסופיה, נטול אמון ברופאים, שונא עורכי דין, מתעב בעלי בתים ואינו מחזיק ברשותו שום נכס. הוא מדבר גרמנית, קורא לטינית, מלהג מעט בצרפתית, ואין לו צורך ביותר מכך.

הרגליו פשוטים. הוא קונה עפרונות ועטים באיכות הגבוהה ביותר. אין ברשותו חליפה או מקטורן. נעליו כפריות. הוא שותה קפה לארוחת הבוקר ויין בערב. הוא משתין בסיר, תוחב אותו מתחת לכיסא ושוכח לרוקנו. כשאינו יכול להשתין עוד הוא מת, בחֵן. ככל שאני מרבה לעקוב אחר מגע ידו לאורך הדף, כך אני הולך ומתמלא הוקרה לידיעת־הכול הרחבה שלו, שבסיסה ארצי כל כך. מאין, לכל הרוחות, צץ בראשו של בטהובן הרעיון, שמוזיקאי יכול לשנות את העולם?

עוד לפני שהספקתי להקליד ולו מילה אחת על המסך, קרס עולמי. ב־9 בינואר 2020, ימים ספורים לפני יובל ה־250 להולדתו של בטהובן, נכנס הפסנתרן הישראלי עמיאל בּוּשקֶביץ לאולם המופעים הגדול בווּהַאן, סין, לנגן את הקונצ'רטו המשולש של בטהובן. כל הכרטיסים למופע באותו מבנה רהבתני של פאר פוסט־מאואיסטי אדום־זהוב אזלו מראש. עמיאל, שכבר ניגן שם בעבר, חש בְּאי־שקט. "אין ספק שכבר היו שמועות על וירוס הקורונה, המדריכים והמתורגמנים שלנו הזכירו אותו," הוא כתב לי במייל. כעבור שבעה ימים הוכנסה ווּהאן לסגר. לאיש מאיתנו לא היה מושג מה עתיד לקרות.

מתמטיקאי צעיר שעשה את ירח הדבש באיי הגלפאגוס באותו השבוע, ראה צבים שהיו בחיים בשעת ביקורו של צ'רלס דרווין ב־1835. "בכל מקום היו שלטים שהורו לנו לשמור על מרחק של שני מטרים מהם," אמר פרופ' אדם קוּצ'רסקי. עם שובו ללונדון שאל אותו פקיד ממשלה, מה המרחק המיטבי שרצוי לשמור בין אנשים בשעת המגפה העולמית. "שני מטרים," אמר קוצ'רסקי. כך נולדים כללי ברזל.

במרס הגיע וירוס הקורונה למערב. המוזיקאי הראשון שעל מותו בישר לי המסך, ב־12 בחודש, היה לוּקה טַרגֶטי, מנהל ליהוק בלה סקאלה, מילאנו. מדי בוקר הגיעו חדשות טרגיות טריות. דְמיטרי סמירנוֹב, מלחין רוסי שחי באנגליה, איבד בפתאומיות את היכולת לנשום. מנצחת ברזילאית, נעומי מוּנָקאטה, היתה מוטרדת ממחסור במסֵכות בחזרה. היא מתה. וינסנט ליאוֹנְטי, ויולן, הותיר אחריו עמיתים המומים מצער בתזמורת המטרופוליטן אופרה. מבקר מוזיקה מת במדריד, מחזאי במנהטן, רביעיית כלי מיתר בטהובנית איבדה את הצ'לן, מלחין הודי מת על מדרגות בית החולים.

השמים התרוקנו ממטוסים, הרחובות ממכוניות, ואני ישבתי בפטיו שטוף שמש והאזנתי לשירת הציפורים. הן זימרו בקול חרישי יותר, לא נאלצו עוד להתחרות במכונות. בחנות הספרים המקוונת Abebooks קניתי ספר ששמו 'האם בטהובן היה צַפּר?' שומה עליו שהיה, עם הזמיר בנגינת החליל ב'סימפוניה הפסטורלית', הקוקייה בנגינת הקלרנית והאבוב הפולט מעין צווחת שֹלָיו. באפריל חם ומציק הגיעו סנוניות נודדות מאפריקה ולעגו לבידודנו. עם ההקלה הראשונה רצתי במעלה הגבעה לתחנה, נכון לשבור את הכללים כולם כדי להריח את הים. בטהובן, שהיה תחום ביבשה כל חייו, עצר בעדי מלפרוץ מכשול.

נכד בגיל הנעורים עבר לגור אצלנו. הוא לא ידע כלום על בטהובן. בזמן שפיקחתי על לימודיו, על שעות המסך, הפעילות הגופנית, השינה והתזונה שלו, דימיתי לעצמי את בטהובן מטפל באחיינו שהתייתם, בלי שיהיה מצויד בכישורי משק הבית הבסיסיים ביותר. בטהובן כמעט השתגע ואחיינו כמעט התאבד. הוא לא היה מופת של הורוּת מעשית.

במשברי החיים נהגתי לשאול את עצמי, מה היה גוסטב מאהלר עושה בנסיבות דומות. בתקופת מגפת הקורונה לא הייתי מסוגל להביא את עצמי להאזין למאהלר, משלא ידעתי אם אזכה לשמוע שוב את יצירותיו באולם קונצרטים. בטהובן, לעומת זאת, המשיך להתנגן. היתה לו מוזיקה לכל המֶדיות, לכל מצבי הרוח. מוזיקאים ספונים בחדריהם ניגנו בטהובן בזוּם זה לזה והעלו את התוצאות ליוטיוּבּ. אישה במטבחה שבמרכז אנגליה ניצחה בזוּם על חובבים מכל רחבי המדינה בנגינת תשע הסימפוניות. חצי מיליון מתושבי פילדלפיה התחברו לצפות בחמישית. עם בוא החיסונים התנגן בטהובן ברקע על פני קילומטרים של זרועות חשופות, בזמן שהעולם נעמד בתור לחזור לנורמליות.

היו גם חסרונות. בקיץ הקורונה הראשון קראה מחאת Black Lives Matter "לבטל" את התרבות הלבנה. מבקר המוזיקה הראשי של ה'ניו יורק טיימס' הורה לתזמורות להטיל מכסות על מלחינים לבנים. טור דעות ב'שיקגו טריביון' גרס שיש "לסלק" את בטהובן לשנה. פרופסור לתורת המוזיקה בסיטי יוניברסיטי בניו יורק כתב: "בטהובן תופס את המקום שהוא תופס מפני שהוא נישא על כתפי הלובן והגבריות זה מאתיים שנה."

איש לא קרא להחרים את באך, מוצרט, ורדי, רוג'רס והמרשטיין או 'הרולינג סטונס'. בטהובן היה מופת של מצוינות ושאפתנות שנסקו אל מעבר לִרטוריקה של רחובות והבטיחו את הישרדות התרבות המערבית. בילדותי שרו הביטלס Roll Over Beethoven ('זוז הצדה, בטהובן'), והכריזו כי המוזיקה הקלאסית מתה. אף על פי כן בטהובן עדיין איתנו.

ספרים רבים טוענים שאם תקדישו שנה לפרוסט, קפקא, שייקספיר, פיקאסו או איינשטיין, תהיו מאושרים יותר, בריאים יותר, סקסיים יותר וחזקים יותר. יש לי חולשה לספרים כאלה, ומשהו בי קיווה שהחיים עם בטהובן בתקופת המגפה יחזירו לי את רעמת השיער השחור, את לחץ הדם של אצן אולימפי, ואת היכולת לכתוב כל הלילה בשלוש שפות. זה לא קרה, אבל למדתי כמה דברים.

בטהובן מלמד אותנו, שמוּם גופני עשוי להביא עמו פיצוי רוחני. בטהובן בעל שמיעה תקינה לא היה מסוגל להגות את הרביעיות המאוחרות, יצירות שבהן העפיל אל מעבר לתפיסת הנגנים שלו, מעבר לכאן ולעכשיו. משוחרר מזוטות מעשיות, הוא נגע בשמֵימי. כמי שלא היה אדם רוחני בשום מובן דתי או מוסרי, הוא ביקש אלוהות בטבע. לא היה לו עניין בקִדמה וטכנולוגיה, מימיו לא נסע ברכבת או הפעיל מכונה. הוא לא היה אינטלקטואל ולא איש שיחה. הוא היה מוזיקאי: הוא כתב מוזיקה.

אבל כשהעולם עוצר מלכת, כפי שקרה במגפה, אין מדריך חכם, שפוי ובטוח מבטהובן להנחותנו בגיא הצלמוות ולהרביצנו בבטחה מעברו האחר. בלילות אפלים, כשביכינו את מתֵי היום והתייראנו מפני המחיר שיגבה המחר, היה לבטהובן, כמו לצ'רצ'יל ב־1940, צליל של אמת, של ביטחון, של תקווה. צ'רצ'יל, שהשתייה הבליעה את דבריו, הדריך את הוריי בשש שנות המלחמה. בשתי שנות המגפה לא פיקפקתי לרגע בכך שבטהובן ינחה את דרכנו, ועדיין יהיה שם כשהשמים ייפתחו מחדש, ונשוב לטוס ברחבי העולם, להתחבק ולהתנשק עם כל מי שהתגעגענו אליהם כל כך. בטהובן היה והווה ויהיה. המוזיקה שלו היא דבק שמאחד אותנו באנושיותנו המשותפת. למה בטהובן? — זו הצהרה, לא שאלה. אנחנו זקוקים לו עכשיו, כמו תמיד.

נורמן לֶבּרֶכט

סיינט ג'ונ'ס ווּד, לונדון, יוני 2022