החוקים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החוקים
מכר
מאות
עותקים
החוקים
מכר
מאות
עותקים
4.9 כוכבים (26 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

ללה יודעת איך הדברים עובדים בבית־הספר. היא ראתה מה עשתה חבורת הזאבים לאלכס בהפסקה והיא נחושה לשרוד. לכן היא ניסחה את הכללים שמאפשרים לה ולחברים שלה ללכת בין הטיפות, לוודא שאף אחד לא שם לב שהם שונים. עד שקורה משהו כל כך ענק, שאין ברירה – הם חייבים לשבור את כל החוקים, לתת לאמת לנצח.
החוקים הוא ספר בשבעה קולות – על ילדים והורים, כלבים וזאבים, ושום דבר הוא אף פעם לא כמו שהוא נראה...

ליאורה גרוסמן –  מאיירת, אוצרת ומורה לאיור, מקימת בית הספר המקוון "מאיירימים" – עלתה מברית המועצות בשנות השבעים. מאז שאיירה עבור הוצאת כנרת את ספרה הראשון (מלכת השלג, מאת הנס כריסטיאן אנדרסן) – זכתה לאייר למעלה ממאה ספרי ילדים בארץ ובעולם, לקבל את עיטור אנדרסן ואת פרס הפנקס לתרומה משמעותית לספרות הילדים הישראלית ולכתוב את החוקים – ספרה הראשון כסופרת ומאיירת.

הנה כמה מהארגונים למען בעלי־החיים בארץ, שמאמינים בזכותם לחיים:
אס. או. אס חיות www.sospets.co.il
תנו לחיות לחיות www.letlive.org.il
דוגס אר אס www.dogsrus.co.il
עמותת חבר לכלבים www.haverdogs.org
קול החתולים www.voice4cats.org.il

חוות לשיקום בעלי־חיים שחוו חיים קשים:
חוות החופש www.freedom-farm.org.il
חוות השאנטי www.shantifarm.org.il
חוות קרן אור www.kerenorfarm.com
חוות החמורים www.safehaven4donkeys.co.il
להתחיל מחדש www.startingover.org.il

אולי שם מחכה החבר הכי טוב שלכם ושלכן?

פרק ראשון

ללה | חוק מספר אחת

כשחזרנו הביתה מבית הספר, מיכאל גילה שהוא איבד את המפתחות שלו. כבר הייתי בחצי הדרך לקומה שלי כששמעתי אותו צועק, "לא נכון! די כבר, נו!" וירדתי מיד חזרה. מיכאל כבר הספיק להפוך את כל התיק והזדקף כדי לחפש את המפתח בכיסים, אבל הוא לא היה שם. "תן לי לראות," אמרתי לו ועברתי שוב על כל הכיסים והתאים בתיק שלו. "אני לא מאמין! אני צריך לחזור לבית הספר!" שאג מיכאל ובעט חזק בדלת הדירה שלהם. לא ידעתי מה לענות על זה, אבל הבנתי שעדיף שאסתלק בשקט, לפני שהוא יתפוצץ. אחר כך שמעתי אותו דוהר במורד המדרגות ונוהם כמו דוב משוגע.

נכנסתי הביתה, וסבתא שאלה: "שניצל ואורז?"

"פירה!" עניתי מיד. "טוב, אין פירה. יש אורז," אמרה סבתא ושלחה אותי לשטוף ידיים.

"אז למה שאלת אותי בכלל?" שאלתי אותה בזמן שהניחה מולי את הצלחת הכחולה שלי, עם הר של אורז ושניצל עם פירורים שרופים. זה תמיד קורה לה: היא מתחילה לבשל, נזכרת במשהו שהיא צריכה לעשות, ועד שהיא נזכרת שיש תבשיל על הכיריים — הכול נשרף.

"רציתי לתת לך את האשליה שאת יכולה לבחור," אמרה סבתא והכינה צלחת גם לעצמה. צחקתי. סבתא שלי תמיד אומרת שטויות כאלה. פעם הייתי מתעצבנת, אבל היום זה מצחיק אותי. לפחות היא אומרת את האמת, לא?

אחר כך נכנסתי לחדר והוצאתי את הספרים מהתיק, כדי להתחיל להכין שיעורים. כשפתחתי את ספר ההיסטוריה, הלב שלי נעצר. בעמוד שישים וארבע היה כתוב בטוש אדום עבה: "רוסים מסריחים, תחזרו לרוסיה!" בהתחלה חשבתי שזה הספר שלי, אבל אז הפכתי אותו וראיתי שכתוב על העטיפה "אלכס פקלצ'יק". מיד נזכרתי שאחרי שרבקה נכנסה לכיתה ואמרה כרגיל: "כולם לפתוח ספרים," התכופפתי אל התיק והספר שלי נפל. באותו רגע נפל גם הספר של אלכס, שיושב בשולחן לידי, אז כנראה לקחתי את שלו בטעות.

אחר כך היה שיעור ספורט, שיחקנו מחניים, ניצחנו, ורגע לפני שהכתפתי את התיק בדרך לשער, ראיתי את עומר, יואב ויובל עומדים וצוחקים בכניסה מאחורי גבו המתרחק של אלכס פקלצ'יק. לא ידעתי מה הם עשו לו הפעם, ולא היתה לי שום כוונה לברר. רק זה חסר לי — שהם ייזכרו שגם מיכאל ואני רוסים. הכתפתי את התיק ומירפקתי את מיכאל שעמד שם והביט בהם גם כן. הוא הרים את התיק שלו והלך אחרי, תוך שמירת מרחק קטן ממני. שני רוסים הולכים ביחד בבית הספר? מי יודע איך זה ייגמר, ואין לנו שום כוונה לבדוק. ככה זה: אסור להזכיר להם שאנחנו רוסים. חייבים להעמיד פנים. זה חוק מספר אחת.

יואב | חייבים להעמיד פנים

בהפסקה, אחרי שהגמד הרוסי — ככה עומר קורא לו — יצא מהכיתה, הוצאנו לו את הספרים מהתיק. עומר פתח את אחד הספרים וכתב לו בטוש עבה: "רוסים מסריחים, תחזרו לרוסיה!" וכולנו התפוצצנו מצחוק. "אבל למה ברבים?" שאלתי את עומר. "כדי שגם אמא שלו תבין את המסר," הוא ענה. אמא שלו הגיעה לבית הספר פעם כדי להסביר איזה עלוב הוא הבן שלה, כאילו שאנחנו לא יודעים. "בואו נכתוב לו את זה בכל דף, כדי שההיסטוריה תחזור על עצמה בכל שיעור," אמר יניב וצחק מהבדיחה של עצמו. "לא כדאי," אמרתי להם. "זה יהיה יותר מדי בולט, ורבקה עוד תתפוס אותנו. בואו נשאיר את זה ככה. הוא ידפדף־ידפדף־ידפדף ובום! הפתעה!" ושוב צחקנו. אחר כך עקבנו אחריו לראות מה הוא יעשה, אבל בשיעור לא הגענו לעמוד הזה בספר, אז הוא יראה את זה רק כשהוא יהיה לבד. באסה, חצי מהכיף — הלך.

אחר כך יצאנו שלושתנו לחצר כדי לבעוט קצת בכדור. אני אוהב ללכת איתם בחבורה, במסדרונות של בית הספר. כל הילדים משפילים עיניים בחשש כשהם רואים אותנו, עומר אומר שזה טוב מאוד כי זה אומר שהם נותנים לנו כבוד. הוא אפילו מצא לנו שם מיוחד: "חבורת הזאבים". אני מת על זה. בחיים לא הייתי מאמין שיחשבו עלי בצורה כזאת. לפני שעומר הגיע לבית הספר שלנו, בכיתה ד', לא הייתי זאב, מקסימום — דוב, או אם לדייק: "שמן דובון". אם הייתי יכול לקבל שקל על כל בדיחות השמנים שסיפרו לי, או על כל פעם שבה צחקו כשנפלו לי פירורים על החולצה — כבר הייתי מיליונר. אבל אז עומר הגיע, ואני זוכר את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. "ילדים, תכירו, זה עומר," אמרה תרצה, שהיתה המחנכת שלנו אז. עומר הביט בנו אחד־אחד, כאילו הוא עושה לנו מבחן או משהו, וחייך חיוך חושף שיניים. תרצה חייכה אליו חזרה. "שב ליד יניב, חמוד," היא אמרה, ועומר חייך אליה שוב והלך לשבת ליד יניב השרוך, שאותו הוא הכיר כנראה עוד מקודם.

אף פעם לא החלפתי מילה עם יניב לפני זה. יניב היה הילד הכי גבוה בכיתה, ולכן כולם קראו לו יניב השרוך, למרות שאני לא חושב שמישהו ירד עליו במיוחד, בטח לא כמו שירדו עלי. אחר כך גיליתי שיניב לא אהב את הכינוי הזה; אולי בגלל זה הוא אף פעם לא לעג לי עם כולם. שמתי לב, שלא תחשבו. הייתי רוצה להגיד שישר נהיינו חברים, אבל זה לא היה ככה. עומר נהיה מלך הכיתה בחמש דקות בערך. כל הבנות הסתכלו עליו במבטים חולמניים כשהוא עבר לידן. הוא העמיד פנים שהוא לא שם לב, רק הסתכל עליהן ככה, מלמעלה, אבל היה אפשר לראות שהוא מרוצה מזה. עם הבנים הוא לא דיבר יותר מדי, רק חילק כמה כאפות, כאילו בחיבה, לכל מי שהיו הילדים הכי מקובלים והודיע להם מה הם הולכים לעשות למענו. לא יודע למה זה עבד, אבל הם פשוט עשו מה שהוא אמר להם. הוא ויניב הלכו יחד לכל מקום, ואפילו קנו משקפי שמש שחורים זהים — כמו בסרטים. ידעתי שהם לא שמים עלי, ולא חשבתי שיש לי בכלל איזה סיכוי להיות חבר שלהם.

יום אחד חטפתי מכה ענקית מאחור. הסתובבתי בכעס, ועומר אמר: "הי, אתה יודע שאתה גדול?" ויניב גיחך ואמר, "גדול מספיק כדי להסתיר את הלוח לשנינו." אני לא יודע מה קפץ עלי באותו הרגע, אולי פשוט לא נשאר לי עוד מה להפסיד. "אני לא גדול," אמרתי לשניהם: "אני ענק!" הרמתי את הידיים ועשיתי פרצוף משוגע לגמרי. הם הביטו בי בתדהמה לרגע, ואז פרצו בצחוק. הסתובבתי חזרה וחיכיתי שהם יעשו לי משהו מגעיל, כמו שעשו לי תמיד. כשהשיעור נגמר, התעכבתי קצת כי הכדורגל שלי ברח מתחת לכיסא. קמתי כדי להרים אותו ונתקלתי בעומר שהרים אותו לפני. לא ידעתי מה הוא הולך לעשות איתו בדיוק. חשבתי שהוא בטח יבעט אותו לפינה ויריץ אותי לשם לאסוף אותו או משהו כזה.

"נו, אתה בא?" הוא שאל להפתעתי. גם יניב נראה מופתע לגמרי, אבל משך בכתף והחווה עם הראש לכיוון החצר. השארתי את הכדור בידיים של עומר ויצאתי אחריהם.

מיכאל | בשחמט לא מדברים יותר מדי

לא. די. זה כבר ממש מוגזם ואין לי כוח לזה. אני לא מבין למה החיים שלי ככה. נמאס לי! כל יום אני צריך לקום מוקדם, להלביש את אניה, שמודיעה לי שהיא לא רוצה את השמלה הכחולה — היא רוצה את הוורודה, כאילו שאכפת לי. אחר כך אני צריך להאכיל אותה ולשמוע את ה"אני לא רוצה לחמנייה עם חמאה, אני רוצה לחם עם שוקולד" שלה, ואם אני אומר לה שזה מה שיש, מתחיל הבכי ואז הצרחות עם הבעיטות ודי! די. אני לא סובל את זה. אז בסוף היא תמיד מקבלת מה שהיא רוצה, ואני לוקח את התיק הוורוד הקטן שלה ונותן לה יד כל הדרך לגן. הידיים שלה תמיד דביקות, איכס. לפעמים אני מאחר לכיתה וחוטף על הראש מרבקה — אבל אין מה לעשות, אמא מנקה במשרד גדול בצפון העיר וצריכה לצאת לעבודה בשש בבוקר. אחרי בית הספר אני חוזר הביתה, מחמם לי אוכל ומכין שיעורים עד שצריך להחזיר את אניה מהגן. אחר כך היא נדבקת אלי כמו קרצייה עד הערב, ואין לי מה לעשות עם זה. אמרתי לכם: היא מסוגלת לבכות כמו אזעקה של אוטו.

כשגיליתי היום שהשקית עם המפתח נשארה באולם הספורט — רציתי למות. אתם יודעים כמה זמן יישאר לי להכין שיעורים עכשיו? חמש דקות וחצי במקרה הטוב. יופי! פשוט יופי! ירדתי במדרגות ורצתי כמו משוגע עד בית הספר בתקווה שאף אחד לא מצא וזרק את השקית שלי. בית הספר היה כמעט ריק לגמרי. אף אחד לא הלך במסדרונות, רק צפניה ניקה את המסדרון והמקהלה התאמנה בחדר החזרות. רצתי לאולם, מצאתי את השקית ובה המפתח והתחלתי לרוץ חזרה אל הכניסה הראשית. פתאום נפתחה דלת של אחת הכיתות, ואישה שלא הכרתי הציצה ממנה החוצה. "הי, ילד," היא אמרה, "איך קוראים לך?" לא הייתי בטוח שהיא מדברת אלי, אז הסתכלתי אחורה מעבר לכתף לראות אם יש שם עוד מישהו. "אתה, אתה, הילד עם השקית," היא אמרה. "איך קוראים לך?"

"אני מיש... מיכאל," גימגמתי במבוכה. לא ידעתי מה היא רוצה ממני, וממילא לא היה לי יותר מדי זמן לבזבז — נשארה לי פחות משעה להכין שיעורים לפני שאניה תחזור. "אתה משחק שחמט?" שאלה האישה.

האמת היא שכן, אבא לימד אותי והיינו משחקים. אפילו בשנה לפני שהוא מת, כשכבר היה לו קשה לשבת — הוא איכשהו תמיד הצליח לסדר לנו לוח על השולחן הקטן שליד המיטה שלו בבית החולים. הייתם חושבים שהוא ייתן לי לנצח, אבל איפה... "אם אני אתן לך לנצח," הוא אמר לי, "איך תדע איזה כיף זה לנצח אותי בסוף?"

אז זהו, שלא ניצחתי אותו בסוף. כמה ימים לפני שהוא מת, לא היה לו עוד כוח להחזיק ביד את הכלים. שיחקנו בעל פה. באמצע המשחק הוא עצר פתאום ואמר: "מישה, תבטיח לי משהו." הוא נשמע כל כך רציני, שנתקע לי ה"אוף, אבא, בוא נשחק". ואז הוא אמר בקול חלש כזה, "תהיה תמיד מי שאתה, טוב?" זה היה ממש מוזר, כמו משפט מהסרטים או משהו כזה. הוא תפס לי את היד, בקושי, ונעץ בי מבט, אז הבטחתי לו. אחרי כמה ימים הוא מת, ולא שיחקתי מאז. הבטתי באישה והשפלתי מבט לנעליים שלי. "נו?" היא התעקשה, "אתה משחק?"

רציתי להגיד שלא — אני לא מוכן לשחק בלי אבא שלי. שאין לי זמן כי אני צריך להספיק להכין שיעורים לפני שאני הולך להביא את אניה. שאין לנו כסף לשלם לחוג שחמט וגם אין שום סיכוי שיהיה לנו. כל הדברים האלה רצו לי בראש, אבל ידעתי שלא כדאי להגיד אותם, בטח לאנשים שאני לא מכיר. אמא שלי לא חזרה לעצמה מאז שאבא מת, אז אני חייב להעמיד פנים שאני בסדר, אחרת היא תישבר. התכוונתי להגיד לאישה בדלת "לא", אבל... יצא לי במקום זה "כן" חצי עקום. "מצוין," אמרה האישה וחייכה חיוך רחב. "תיכנס. חגי? הנה השותף החדש שלך." היא פנתה לילד שמנמן וממושקף בקצה הכיתה. "קוראים לו... איך אמרת שקוראים לך?" היא פנתה אלי שוב. "מיכאל," חצי לחשתי בלי להרים את הראש. רק זה חסר לי: שישמעו את המבטא שלי.

ללה תמיד מזכירה לי שכדי שלא יציקו לנו, אנחנו חייבים לפעול לפי החוקים שלה, ולהעמיד פנים שאנחנו לא רוסים. קל לה לדבר, אין לה מבטא כמעט. אני לא בטוח שהחוקים האלה שהיא המציאה באמת עובדים, אבל ללה היא חברה שלי, ואבא תמיד אמר שחברים זה האוצר הכי גדול שיש לאנשים. אם אני אגיד לה מה אני באמת חושב, בטוח נריב, ולא בא לי, אז זהו.

התיישבתי מול חגי והלוח. חשבתי לעצמי שבסך הכול בשחמט לא מדברים יותר מדי. "נתחיל," אמרה האישה, "היום אני אלמד אתכם לעשות מט־סנדלרים."

עוד על הספר

החוקים ליאורה גרוסמן

ללה | חוק מספר אחת

כשחזרנו הביתה מבית הספר, מיכאל גילה שהוא איבד את המפתחות שלו. כבר הייתי בחצי הדרך לקומה שלי כששמעתי אותו צועק, "לא נכון! די כבר, נו!" וירדתי מיד חזרה. מיכאל כבר הספיק להפוך את כל התיק והזדקף כדי לחפש את המפתח בכיסים, אבל הוא לא היה שם. "תן לי לראות," אמרתי לו ועברתי שוב על כל הכיסים והתאים בתיק שלו. "אני לא מאמין! אני צריך לחזור לבית הספר!" שאג מיכאל ובעט חזק בדלת הדירה שלהם. לא ידעתי מה לענות על זה, אבל הבנתי שעדיף שאסתלק בשקט, לפני שהוא יתפוצץ. אחר כך שמעתי אותו דוהר במורד המדרגות ונוהם כמו דוב משוגע.

נכנסתי הביתה, וסבתא שאלה: "שניצל ואורז?"

"פירה!" עניתי מיד. "טוב, אין פירה. יש אורז," אמרה סבתא ושלחה אותי לשטוף ידיים.

"אז למה שאלת אותי בכלל?" שאלתי אותה בזמן שהניחה מולי את הצלחת הכחולה שלי, עם הר של אורז ושניצל עם פירורים שרופים. זה תמיד קורה לה: היא מתחילה לבשל, נזכרת במשהו שהיא צריכה לעשות, ועד שהיא נזכרת שיש תבשיל על הכיריים — הכול נשרף.

"רציתי לתת לך את האשליה שאת יכולה לבחור," אמרה סבתא והכינה צלחת גם לעצמה. צחקתי. סבתא שלי תמיד אומרת שטויות כאלה. פעם הייתי מתעצבנת, אבל היום זה מצחיק אותי. לפחות היא אומרת את האמת, לא?

אחר כך נכנסתי לחדר והוצאתי את הספרים מהתיק, כדי להתחיל להכין שיעורים. כשפתחתי את ספר ההיסטוריה, הלב שלי נעצר. בעמוד שישים וארבע היה כתוב בטוש אדום עבה: "רוסים מסריחים, תחזרו לרוסיה!" בהתחלה חשבתי שזה הספר שלי, אבל אז הפכתי אותו וראיתי שכתוב על העטיפה "אלכס פקלצ'יק". מיד נזכרתי שאחרי שרבקה נכנסה לכיתה ואמרה כרגיל: "כולם לפתוח ספרים," התכופפתי אל התיק והספר שלי נפל. באותו רגע נפל גם הספר של אלכס, שיושב בשולחן לידי, אז כנראה לקחתי את שלו בטעות.

אחר כך היה שיעור ספורט, שיחקנו מחניים, ניצחנו, ורגע לפני שהכתפתי את התיק בדרך לשער, ראיתי את עומר, יואב ויובל עומדים וצוחקים בכניסה מאחורי גבו המתרחק של אלכס פקלצ'יק. לא ידעתי מה הם עשו לו הפעם, ולא היתה לי שום כוונה לברר. רק זה חסר לי — שהם ייזכרו שגם מיכאל ואני רוסים. הכתפתי את התיק ומירפקתי את מיכאל שעמד שם והביט בהם גם כן. הוא הרים את התיק שלו והלך אחרי, תוך שמירת מרחק קטן ממני. שני רוסים הולכים ביחד בבית הספר? מי יודע איך זה ייגמר, ואין לנו שום כוונה לבדוק. ככה זה: אסור להזכיר להם שאנחנו רוסים. חייבים להעמיד פנים. זה חוק מספר אחת.

יואב | חייבים להעמיד פנים

בהפסקה, אחרי שהגמד הרוסי — ככה עומר קורא לו — יצא מהכיתה, הוצאנו לו את הספרים מהתיק. עומר פתח את אחד הספרים וכתב לו בטוש עבה: "רוסים מסריחים, תחזרו לרוסיה!" וכולנו התפוצצנו מצחוק. "אבל למה ברבים?" שאלתי את עומר. "כדי שגם אמא שלו תבין את המסר," הוא ענה. אמא שלו הגיעה לבית הספר פעם כדי להסביר איזה עלוב הוא הבן שלה, כאילו שאנחנו לא יודעים. "בואו נכתוב לו את זה בכל דף, כדי שההיסטוריה תחזור על עצמה בכל שיעור," אמר יניב וצחק מהבדיחה של עצמו. "לא כדאי," אמרתי להם. "זה יהיה יותר מדי בולט, ורבקה עוד תתפוס אותנו. בואו נשאיר את זה ככה. הוא ידפדף־ידפדף־ידפדף ובום! הפתעה!" ושוב צחקנו. אחר כך עקבנו אחריו לראות מה הוא יעשה, אבל בשיעור לא הגענו לעמוד הזה בספר, אז הוא יראה את זה רק כשהוא יהיה לבד. באסה, חצי מהכיף — הלך.

אחר כך יצאנו שלושתנו לחצר כדי לבעוט קצת בכדור. אני אוהב ללכת איתם בחבורה, במסדרונות של בית הספר. כל הילדים משפילים עיניים בחשש כשהם רואים אותנו, עומר אומר שזה טוב מאוד כי זה אומר שהם נותנים לנו כבוד. הוא אפילו מצא לנו שם מיוחד: "חבורת הזאבים". אני מת על זה. בחיים לא הייתי מאמין שיחשבו עלי בצורה כזאת. לפני שעומר הגיע לבית הספר שלנו, בכיתה ד', לא הייתי זאב, מקסימום — דוב, או אם לדייק: "שמן דובון". אם הייתי יכול לקבל שקל על כל בדיחות השמנים שסיפרו לי, או על כל פעם שבה צחקו כשנפלו לי פירורים על החולצה — כבר הייתי מיליונר. אבל אז עומר הגיע, ואני זוכר את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. "ילדים, תכירו, זה עומר," אמרה תרצה, שהיתה המחנכת שלנו אז. עומר הביט בנו אחד־אחד, כאילו הוא עושה לנו מבחן או משהו, וחייך חיוך חושף שיניים. תרצה חייכה אליו חזרה. "שב ליד יניב, חמוד," היא אמרה, ועומר חייך אליה שוב והלך לשבת ליד יניב השרוך, שאותו הוא הכיר כנראה עוד מקודם.

אף פעם לא החלפתי מילה עם יניב לפני זה. יניב היה הילד הכי גבוה בכיתה, ולכן כולם קראו לו יניב השרוך, למרות שאני לא חושב שמישהו ירד עליו במיוחד, בטח לא כמו שירדו עלי. אחר כך גיליתי שיניב לא אהב את הכינוי הזה; אולי בגלל זה הוא אף פעם לא לעג לי עם כולם. שמתי לב, שלא תחשבו. הייתי רוצה להגיד שישר נהיינו חברים, אבל זה לא היה ככה. עומר נהיה מלך הכיתה בחמש דקות בערך. כל הבנות הסתכלו עליו במבטים חולמניים כשהוא עבר לידן. הוא העמיד פנים שהוא לא שם לב, רק הסתכל עליהן ככה, מלמעלה, אבל היה אפשר לראות שהוא מרוצה מזה. עם הבנים הוא לא דיבר יותר מדי, רק חילק כמה כאפות, כאילו בחיבה, לכל מי שהיו הילדים הכי מקובלים והודיע להם מה הם הולכים לעשות למענו. לא יודע למה זה עבד, אבל הם פשוט עשו מה שהוא אמר להם. הוא ויניב הלכו יחד לכל מקום, ואפילו קנו משקפי שמש שחורים זהים — כמו בסרטים. ידעתי שהם לא שמים עלי, ולא חשבתי שיש לי בכלל איזה סיכוי להיות חבר שלהם.

יום אחד חטפתי מכה ענקית מאחור. הסתובבתי בכעס, ועומר אמר: "הי, אתה יודע שאתה גדול?" ויניב גיחך ואמר, "גדול מספיק כדי להסתיר את הלוח לשנינו." אני לא יודע מה קפץ עלי באותו הרגע, אולי פשוט לא נשאר לי עוד מה להפסיד. "אני לא גדול," אמרתי לשניהם: "אני ענק!" הרמתי את הידיים ועשיתי פרצוף משוגע לגמרי. הם הביטו בי בתדהמה לרגע, ואז פרצו בצחוק. הסתובבתי חזרה וחיכיתי שהם יעשו לי משהו מגעיל, כמו שעשו לי תמיד. כשהשיעור נגמר, התעכבתי קצת כי הכדורגל שלי ברח מתחת לכיסא. קמתי כדי להרים אותו ונתקלתי בעומר שהרים אותו לפני. לא ידעתי מה הוא הולך לעשות איתו בדיוק. חשבתי שהוא בטח יבעט אותו לפינה ויריץ אותי לשם לאסוף אותו או משהו כזה.

"נו, אתה בא?" הוא שאל להפתעתי. גם יניב נראה מופתע לגמרי, אבל משך בכתף והחווה עם הראש לכיוון החצר. השארתי את הכדור בידיים של עומר ויצאתי אחריהם.

מיכאל | בשחמט לא מדברים יותר מדי

לא. די. זה כבר ממש מוגזם ואין לי כוח לזה. אני לא מבין למה החיים שלי ככה. נמאס לי! כל יום אני צריך לקום מוקדם, להלביש את אניה, שמודיעה לי שהיא לא רוצה את השמלה הכחולה — היא רוצה את הוורודה, כאילו שאכפת לי. אחר כך אני צריך להאכיל אותה ולשמוע את ה"אני לא רוצה לחמנייה עם חמאה, אני רוצה לחם עם שוקולד" שלה, ואם אני אומר לה שזה מה שיש, מתחיל הבכי ואז הצרחות עם הבעיטות ודי! די. אני לא סובל את זה. אז בסוף היא תמיד מקבלת מה שהיא רוצה, ואני לוקח את התיק הוורוד הקטן שלה ונותן לה יד כל הדרך לגן. הידיים שלה תמיד דביקות, איכס. לפעמים אני מאחר לכיתה וחוטף על הראש מרבקה — אבל אין מה לעשות, אמא מנקה במשרד גדול בצפון העיר וצריכה לצאת לעבודה בשש בבוקר. אחרי בית הספר אני חוזר הביתה, מחמם לי אוכל ומכין שיעורים עד שצריך להחזיר את אניה מהגן. אחר כך היא נדבקת אלי כמו קרצייה עד הערב, ואין לי מה לעשות עם זה. אמרתי לכם: היא מסוגלת לבכות כמו אזעקה של אוטו.

כשגיליתי היום שהשקית עם המפתח נשארה באולם הספורט — רציתי למות. אתם יודעים כמה זמן יישאר לי להכין שיעורים עכשיו? חמש דקות וחצי במקרה הטוב. יופי! פשוט יופי! ירדתי במדרגות ורצתי כמו משוגע עד בית הספר בתקווה שאף אחד לא מצא וזרק את השקית שלי. בית הספר היה כמעט ריק לגמרי. אף אחד לא הלך במסדרונות, רק צפניה ניקה את המסדרון והמקהלה התאמנה בחדר החזרות. רצתי לאולם, מצאתי את השקית ובה המפתח והתחלתי לרוץ חזרה אל הכניסה הראשית. פתאום נפתחה דלת של אחת הכיתות, ואישה שלא הכרתי הציצה ממנה החוצה. "הי, ילד," היא אמרה, "איך קוראים לך?" לא הייתי בטוח שהיא מדברת אלי, אז הסתכלתי אחורה מעבר לכתף לראות אם יש שם עוד מישהו. "אתה, אתה, הילד עם השקית," היא אמרה. "איך קוראים לך?"

"אני מיש... מיכאל," גימגמתי במבוכה. לא ידעתי מה היא רוצה ממני, וממילא לא היה לי יותר מדי זמן לבזבז — נשארה לי פחות משעה להכין שיעורים לפני שאניה תחזור. "אתה משחק שחמט?" שאלה האישה.

האמת היא שכן, אבא לימד אותי והיינו משחקים. אפילו בשנה לפני שהוא מת, כשכבר היה לו קשה לשבת — הוא איכשהו תמיד הצליח לסדר לנו לוח על השולחן הקטן שליד המיטה שלו בבית החולים. הייתם חושבים שהוא ייתן לי לנצח, אבל איפה... "אם אני אתן לך לנצח," הוא אמר לי, "איך תדע איזה כיף זה לנצח אותי בסוף?"

אז זהו, שלא ניצחתי אותו בסוף. כמה ימים לפני שהוא מת, לא היה לו עוד כוח להחזיק ביד את הכלים. שיחקנו בעל פה. באמצע המשחק הוא עצר פתאום ואמר: "מישה, תבטיח לי משהו." הוא נשמע כל כך רציני, שנתקע לי ה"אוף, אבא, בוא נשחק". ואז הוא אמר בקול חלש כזה, "תהיה תמיד מי שאתה, טוב?" זה היה ממש מוזר, כמו משפט מהסרטים או משהו כזה. הוא תפס לי את היד, בקושי, ונעץ בי מבט, אז הבטחתי לו. אחרי כמה ימים הוא מת, ולא שיחקתי מאז. הבטתי באישה והשפלתי מבט לנעליים שלי. "נו?" היא התעקשה, "אתה משחק?"

רציתי להגיד שלא — אני לא מוכן לשחק בלי אבא שלי. שאין לי זמן כי אני צריך להספיק להכין שיעורים לפני שאני הולך להביא את אניה. שאין לנו כסף לשלם לחוג שחמט וגם אין שום סיכוי שיהיה לנו. כל הדברים האלה רצו לי בראש, אבל ידעתי שלא כדאי להגיד אותם, בטח לאנשים שאני לא מכיר. אמא שלי לא חזרה לעצמה מאז שאבא מת, אז אני חייב להעמיד פנים שאני בסדר, אחרת היא תישבר. התכוונתי להגיד לאישה בדלת "לא", אבל... יצא לי במקום זה "כן" חצי עקום. "מצוין," אמרה האישה וחייכה חיוך רחב. "תיכנס. חגי? הנה השותף החדש שלך." היא פנתה לילד שמנמן וממושקף בקצה הכיתה. "קוראים לו... איך אמרת שקוראים לך?" היא פנתה אלי שוב. "מיכאל," חצי לחשתי בלי להרים את הראש. רק זה חסר לי: שישמעו את המבטא שלי.

ללה תמיד מזכירה לי שכדי שלא יציקו לנו, אנחנו חייבים לפעול לפי החוקים שלה, ולהעמיד פנים שאנחנו לא רוסים. קל לה לדבר, אין לה מבטא כמעט. אני לא בטוח שהחוקים האלה שהיא המציאה באמת עובדים, אבל ללה היא חברה שלי, ואבא תמיד אמר שחברים זה האוצר הכי גדול שיש לאנשים. אם אני אגיד לה מה אני באמת חושב, בטוח נריב, ולא בא לי, אז זהו.

התיישבתי מול חגי והלוח. חשבתי לעצמי שבסך הכול בשחמט לא מדברים יותר מדי. "נתחיל," אמרה האישה, "היום אני אלמד אתכם לעשות מט־סנדלרים."