סימונה

סימונה

כשהייתי קטנה אבא שלי לקח אותי לבית מרחץ לגברים בלבד. אוויר חם, שלווה וערימות של בולבולים. ערימות. בולבולון ישן וחדש, מנומנם או ערני, כזה וכזה וארוך וקצר ובורדו ולבנבן ושעיר ומג’ונג’ן וקירח. אני ישבתי לצד אבא שלי ובהיתי בהם מהופנטת על רקע שיחות גברים וצחוק, שכשוכי מים ואדים. היו בולבולונים שנעו בכיוון הגוף בצייתנות, היו כאלה גאים; בולבולון אחד סיפר שהיה במאה מדינות, אחרים סתם נדבקו לעצמם או לפנים הירך, ביישנים כמוני. הם נראו לי כמו משהו שעוד יצמח לי ולבנים מהגן, אולי לא מיד, בטח כשנהיה כבר בני עשר. לא הפרעתי לאבא שלי והוא לא הפריע לי, הוא רק החזיק את ידי ולפעמים, כשהיה צריך לחזק איזה משפט בתנועת ידיים, נסעה כף ידי ביחד עם כף ידו.

כשחזרנו הביתה מבית המרחץ אמא שלי שאלה אותי איך היה וסיפרתי לה על כל אלה. ״אפשר לבשל אותם״, אמרתי, הם נראו לי כמו החלקים שהיא מילאה בשומן וקמח ותפרה ודחפה לסיר גדול — ארוכים מספיק, שונים מספיק מכל איבר אחר בגוף. היא פרצה בצחוק אדיר. געגעה ממש.

כמה שנים לאחר מכן התברר שאבא שלי אוהב בולבולים בעצמו והוא הלך מאיתנו כדי להתממש. אותנטיות זה לא עניין של מה בכך, ולמרות הכאב אמא אמרה שהוא אמיץ. היא נסעה אליו פעם אחת כדי לוודא שהוא בסדר וחזרה שבורה מאוד, אולי בסתר לבה קיוותה שבכל זאת עבר לו. לי היא לא אמרה דבר והמשכנו בחיינו. כשמלאו לי עשרים היא הוציאה אותי מהבית כמעט בכוח, בעטה אותי לחיות את חיי. לא היה לי שום עניין בזה. מפחיד, יקר, קשה, לא הבנתי את פשר ההתעקשות הזאת. תמיד כשילדים בוגרים לא עוזבים את הבית כולם מצקצקים כאילו זאת מחלה, אבל אני לא הרגשתי ככה, הרגשתי הפוך לגמרי, הייתי זקוקה לתלות הזאת. ״יש אנשים שנשארים לגור עם אמא שלהם עד הסוף והם לא בהכרח מופרעים יותר ממני״, מחיתי בפניה. היא נותרה בשלה. ״אז לפחות עוד קצת אמא, בבקשה״. לא עזר לי, היא הפגינה נחרצות. התחלתי לבכות, זעמתי, ״אני רק לא מבינה איך אני יכולה לחיות עם זיכרון כל כך מתוק על אהבתכם ולהתבדות כל כך. אבא תקוע עם הבולבולונים שלו ואת תקועה בתוך עצמך״.

היא הסתכלה עלי בסקרנות. ״איזה זיכרון?״