לתפוס את הירח

תום

"היום נעשה לנו כיף," אומר תום. אני מביטה בעיניו הכחולות־כהות. מאז סיום הלימודים פסק להתגלח. זקן בהיר ורך מעטר את פניו הנעריות.

חודש יולי, שעת בוקר מאוחרת. אנחנו יושבים במטבח של דירת הוריו, אוכלים חביתה וסלט ירקות מצלחות מעוטרות בפרחים. הבית ריק. הרחוב שקט. הוריו של תום יצאו לעבודה, ושתי אחיותיו ללימודים. שמש עזה מלחכת את החלונות.

בלילות הוא מנגן בלהקה שהקים, שלושה נגנים וזמרת, במועדון קטן באזור התחנה המרכזית. אני מביטה בו על הבמה, משתוקקת להפסקות בין השירים, שבהן הוא יורד אליי, ואנחנו לוגמים ביחד מבקבוקי בירה שמספק לנו בעל המקום. כשאני מביטה בו נדמה לי שעוד רגע יתפרץ עם פניו המיוזעות, הקודחות. מישהי שלמדה אתנו בכיתה אמרה לי שהוא מוזר, שאני צריכה למצוא בחור אחר שידאג לי. "למה מצאת דווקא אותו?" שאלה. הבטתי בה בבוז. אהבתי אותו.

בעוד כמה חודשים נתגייס. כשהוא מדבר על הצבא, אני מריחה בו את ריח הפחד, אף על פי שלעולם לא יודה בו. גופו מדבר אליי גם כשאינו נמצא.

"נלך לים?" אני אומרת. "כן, בטח," הוא עונה. אנחנו אורזים את תיק הים עם המגבות, קרם השיזוף, שקית הפיצוחים והשתייה. לפני שאנחנו יוצאים את הבית אני מחבקת את גבו בחולצת הטריקו עם ציורי ג'ירפות סגולות. מתוך החולצה מבצבצות זרועותיו הכחושות עם הפלומה הדקה. הוא מושיט זרוע אחת ומחבק את כתפיי. יום קיץ מרהיב מחכה לנו בחוץ.

בחוף הים אני מסירה את הבגדים. הגוף שלי עדיין לבן. אני מביטה בצער בחזי השטוח ובנמשים שמכסים את הזרועות. טוב שקניתי בגד ים חדש פרחוני, שמשפר מעט את מה שיש. בכל זאת אני מביטה בחשש בנערות החטובות, הגבוהות יותר ממני, הצועדות לפנינו כמו על מסלול בתחרות. הלב שלי נרגע כשאני מביטה בו, שוכב על הגב כמו חתול שמתחמם בשמש.

"ניכנס למים?" אני שואלת. "בטח. בשביל זה באנו," הוא אומר. יד ביד אנחנו רצים אל תוך הים. הוא היה שחיין מיומן והקדים אותי. אני נשארת לצוף על הגב קרוב לחוף, לא הרחק מהילדים עם אמהותיהן. קולות הילדים נשמעים כאילו מרחוק. עיגולים של מים, אדוות ים קלות, סובבים אותי. אני מביטה בשמים, בהירים וגבוהים עם מעט ענני נוצה. עצלות שלווה יורדת על העולם. רגעי קסם. האמנתי שיהיה לנו טוב.

כשהתהפכתי על הגב, הבטתי אל תוך הים. רק אז חדרה לתוכי ההכרה שאיננו שם. בבת אחת נופצה השלווה, ומתוך בית החזה הדחוס בבגד הים החדש, הפרחוני, עלתה החרדה. לשווא ניסיתי לאתר את ראשו במרחבים הכחולים, מדמה אותו זועק לעזרה. חלפו דקות ארוכות עד שהבחנתי בו שוב. ראשו הבהיר שחה לעברי כמו יצור מימי פלאי. כשהגיע אליי נפרש בפניו חיוך גדול. "היו יופי של גלים. שחיתי ושחיתי, כמעט הגעתי לקפריסין..." רק אחר כך, כשחזרנו לחוף, הבחין בהבעת פניי וצחק: "לא היית צריכה כל כך לדאוג. אני בסדר."

הקיץ הסתיים, ואחר כך גם הסתיו. קיבלתי זימון לקורס תצפיתניות. תפקיד לבחורות רציניות ואחראיות, כתבו בשאלון. תום מילא בטופס שלו את חיל השריון בעדיפות ראשונה. לא הבנתי מדוע. אולי סרטי מלחמה ישנים שאהב לראות על קרבות שריון במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה. היה לו טעם מוזר בסרטים.

המשכנו ללכת למועדון ודיברנו מעט על הגיוס. הוריו שלחו אותו לחוג הכנה לצה"ל, ופעמיים בשבוע השתתף באימון. "אני ממש בכושר," אמר לי פעם, "אין לי שום בעיה לרוץ למרחקים." בכל זאת ידעתי שהוא דואג.

היינו חברים מאז השביעית. יום אחד ביקש ממני מחברת כדי ללמוד לבחינה בהיסטוריה. אחר כך גם קבענו לעשות ביחד חזרה. כבר קודם לכן נהגתי להביט בו. הוא ישב שתי שורות לפניי. לפעמים ראיתי את ראשו פונה אל החלון. היה לו שיער בהיר ודק. חשבתי כמה טוב היה להחליק את אצבעותיי על ראשו. ידעתי שהוא ביישן, מעולם לא ראיתי אותו פונה לבנות אחרות. לכן שמחתי כשביקש את המחברת.

אחרי הבחינה הלכנו לראות ביחד סרט, בלש צרפתי. חלקנו גביע גדול של פופקורן ושתינו כל אחד פחית של קולה. הצצתי לעברו וחיכיתי שינסה להתקרב. אבל הוא רק הביט קדימה אל המסך, ומדי פעם אמר משהו שהעיד שהוא עדיין אתי. כשנגמר הסרט ליווה אותי עד לבית הוריי, שהיה ברחוב צדדי ושקט. המדרכה הייתה מכוסה בפירות רמוסים של עצי פיקוס. רגע אחד החלקתי על פרי רמוס, והוא תפס אותי לפני שאפול. רציתי שימשיך לחבק אותי בזרועותיו; היה לו ריח טוב של סבון רחצה, שנדף מבעד לחולצת הטריקו. רציתי שנהיה נאהבים, אבל הוא התנתק, וכשהגענו לכניסה נפרד ואמר "לילה טוב". במקרר שבמטבח מצאתי חבילת שוקולד ואכלתי את מחציתה כדי להתנחם.

רק אחרי כמה חודשים הרשה לעצמו להתפשט לפניי. היה זה בחדרי על המיטה עם שמיכת הטלאים שהכינה אמי. המגע שלו היה רך, עדין. כל כך כמהתי למגעו. אחר שסיים בכה. לא מיד הבחנתי בכך. רק אחרי שנגעתי בפניו וראיתי שהן רטובות. שאלתי מדוע, והוא הצמיד את פניו לכתפי ולא ענה. הרבה דברים לא הבנתי אז.

אבל במועדון עם הלהקה הוא היה עליז. המעטים שהגיעו אהבו אותם, והם החזירו להם אהבה.

התגייסנו בהפרש של שבוע. רק אחרי שבועיים של טירונות קיבל חופשה. שערו היה קצוץ וצמוד לפניו, שנראו רזות יותר ושונות. הוא אמר שהכול טוב. החברים בסדר. טוב שהתאמן לפני הגיוס ולכן לא היה לו קשה. כשהתעלסנו על המיטה בחדרי, נצמדתי אליו וחיפשתי את ריחו הישן. על פרק ידו הבחנתי בשריטה מאדימה. כששאלתי מה קרה, אמר שנפל על גדר תיל ונשרט. אחר כך חשבתי שכבר אז היו פעמוני אזהרה, אבל אני לא רציתי לשמוע.

בחופשה השנייה שלו לא הספקנו להתראות. בגלל משהו טיפשי, רותקתי באותו סוף שבוע למחנה. אחר כך סיפרו שבא הביתה עם הרובה, אמר שהוא עייף והלך לישון. לפנות בוקר התעוררה ורדה אימו בבהלה בגלל קול רעש חזק מכיוון החצר. היא קמה והלכה לחדר של תום. המיטה הייתה ריקה. אז העירה את עמי בעלה - שנתו הייתה עמוקה תמיד - והם יצאו לגינה רחבת הידיים. שם, סמוך לשיח הוויסטריה שפרח בסגול, מצאו את תום. בהתחלה חשבו שאולי נרדם, אבל אז הבחינו בדם, בחור בראשו וברובה שהיה מוטל ליד.

הפרמדיק הצעיר שהגיע באמבולנס של מגן דוד אדום קבע מהר את מותו. ההורים עמדו ליד גופתו של מי שהיה בנם. ורדה אמו, שלבשה פיג'מה דקה, רעדה בצינת הבוקר, ועמי תקע מבט המום באדמה. הם לא אמרו דבר גם כשהגיע השוטר שהוזעק בידי השכנים.

השוטר, איש מבוגר ועייף, ביקש לדעת כיצד נמצאה הגופה. הפרמדיק, שפניו היו עדיין חיוורות, ייצב את קולו וסיפק את הפרטים. השוטר השמיע אנחה עצובה. אין ספק שהייתה זו התחלה גרועה של יום.

אחר כך בחדר האורחים - בינתיים כבר פינו את הגופה - הציע השוטר להורים כוס מים. הם סירבו, ואז אמר שהוא מוכרח לשאול אותם שאלה: האם הבן אמר או רמז שהוא הולך לעשות צעד נורא שכזה?

ורדה אמרה שלא, הוא רק נראה מאוד־מאוד עייף. עמי שתק. השוטר הביט בהם בצער. לבסוף, אחרי כמה דברי נחמה, סיכם: מבחינת המשטרה אין לו עוד מה לעשות. התאבדות של חייל בצבא היא עניין לחקירת משטרה צבאית.

בשבעה, כשחיבקתי את ורדה, חשתי בעצמות השכמה שלה, שבלטו מבעד לחולצה, והבחנתי בעיניה, שהיו אדומות. לקרובת משפחה שעמדה ליד, אמרה בקול חרישי שאיננה יכולה לסלוח לעצמה שנתנה להם לקחת אותו לפני שהספיקו להיפרד. יכולתי לומר שגם ממני לא נפרד, אבל האבל מסביב היה סמיך מדי ומחניק.

מיד בתום השבעה הגיע שוטר מהמשטרה הצבאית. גם אותי, חברתו של המנוח, הזמינו לחקירה.

ישבנו בחדר האורחים. סגן עם פנים מחודדות ומדים מגוהצים היטב פתח ודיבר. "צה"ל רואה בכל מקרה של התאבדות חייל במסגרת השירות הצבאי מקרה חמור ביותר, ומנהל חקירה מקיפה. כבר הספקתי לחקור את החברים מהטירונות, ואף אחד מהם לא יכול היה לתרום אינפורמציה שתסביר את הרקע להתאבדות. הם אמרו שהיה בחור שקט, מכונס בעצמו, אבל לא היה בהתנהגות שלו שום דבר יוצא דופן. לכן, ואני מתנצל שאני בא אליכם ברגעים קשים כל כך, אני מבקש את עזרתכם כדי להבין איך זה קרה? האם היו לו קודם לגיוס בעיות נפשיות? האם איים פעם בהתאבדות?"

ורדה, שישבה בכורסה בצד, הביטה בעמי מבקשת עזרה.

עמי פתח ואמר שבסך הכול לא היו לתום בעיות נפשיות מיוחדות. נכון שלמשך תקופה לא ארוכה, בערך בכיתה ח' או ט', הם שמו לב שאכל מעט ונראה עצבני. בשלב מסוים הם פנו לעזרת פסיכולוג נוער מוערך, אבל אחרי שתי פגישות תום אמר שאין טעם להמשיך וחבל על הכסף שלהם. אחרי זה נראה היה להם שהוא מתאושש בהדרגה. הוא אהב מאד לנגן. המוזיקה והחברה שלו (כאן הרים את פניו והביט בי), מאוד עזרו. הוא גם רצה להתגייס ואפילו עשה קורס לשיפור הכושר.

הכרתי בו שלמרות כל מה שקרה, חש צורך להגן על זכר בנו.

"אבל בכל זאת הוא התאבד," אפשר היה לזהות שמץ כעס בקולו של החוקר. "אולי הוא השאיר מכתבים, יומן, משהו שמסביר את מה שקרה?"

עמי אמר שעל המיטה, בחדר של תום, הם מצאו ביום מותו מכתב קצר. אף אחד מהם לא צריך להאשים את עצמו, כך כתב. הם היו תמיד הורים נהדרים. זו החלטה שלו ורק שלו. הוא הראה את המכתב לחוקר, שצילם אותו בנייד.

החוקר לקח פסק זמן, ובמשך כמה דקות הדפיס במהירות את הדברים במחשב הנייד שלו. אחר כך הרים את עיניו, והפעם הביט ישירות בוורדה.

קולה רעד כשאמרה: "לפעמים בחור צעיר, רגיש, שנמצא רחוק מהבית, מההורים, מהחברה, נכנס למצוקה... יש לו רובה... זה קורה...". היא הביטה בחוקר, "בטח נתקלתם מקודם במקרים כאלו..."

היא הייתה שברירית כל כך, שנחלצתי לעזרתה והוספתי שאומנם היה בחור רגיש, אבל גם ידע לשמוח. לא סיפרתי על הדמעות ועל השריטה בפרק ידו.

הסגן סגר את המחשב. בפניו ניכרה עדיין אכזבה. אבל אז התעשת, קם ממקומו ואמר שאת הדוח המלא ישלחו בהקדם. אחר כך הוסיף: "שלא תדעו עוד צער."

באותו רגע, לו יכולתי, הייתי חובטת בו, מוחה את ארשת החשיבות המהוגנת שבפניו. הייתי זועקת שהם כולם אשמים. כל אחד מהם אשם במותו של תום. שנתנו לו נשק, שלא הבחינו במצוקתו. אבל לא עשיתי מאום מכל זה. זמן קצר אחרי שהלך, עזבתי גם אני. שנים אחר כך לא חזרתי לאותו הבית.

אחרי הצבא התחלתי ללמוד באוניברסיטה. תואר ראשון בביולוגיה. היו לי חברים, אבל בלילות המשכתי לחלום עליו.

בשנה השנייה ללימודים התחתנתי עם אסף, שישב לידי בחלק מהקורסים. שנינו היינו התלמידים הטובים במחזור. המורה שלימד אותנו מדעי הצמח לחץ את ידי כשביקשתי, בגלל החתונה, להיבחן במועד ב'. הוא אמר שהוא בטוח שגם אני וגם אסף נצליח מאוד.

ההורים משני הצדדים עזרו לנו לרכוש דירה ברמת אביב. שלושה חדרים עם מרפסת. הכול בישר התחלה טובה, אבל אחרי כשנה החלטנו להתגרש. אני לא יכולתי לסבול את מנהגיו הקטנים, כמו להירדם מול מסך הטלוויזיה בערבים, והקפדתו על שעה קבועה שבה נאכל, או על יום שבו נעשה אהבה. הוא אמר שלפני החתונה לא הבין שבעצם אני תימהונית. כשאמר זאת, נתקפתי כעס נורא. הטחתי בו את כל העלבונות, והוא עמד חיוור ולבסוף רק סינן בקול מדוד שאולי הגיע הזמן להיפרד. לא מאוחר מדי, אמר, להודות בטעות. לא היו ילדים, ופרט לדירה היו לנו בעיקר רהיטים שקנינו באיקאה. לכן קל היה להיפרד. מכרנו את הדירה ואת הרהיטים וחילקנו את הסכום. אני ויתרתי על המכונית יד שנייה. ממילא לא הייתה שווה הרבה, ותמיד העדפתי לנסוע בתחבורה ציבורית.

כעת יכולתי בקלות רבה יותר להמשיך ולחלום על תום. פניו הבהירות נשקפו אליי מדי בוקר בזגוגית חלון האוטובוס בדרך לאוניברסיטה. בערבים האזנתי לקלטת שנותרה. מישהו הקליט את אחת ההופעות שלהם במועדון לפני הגיוס. יכולתי כמעט לטעום את טעם הזיעה שניגרה ממנו, את הקדחתנות. זכרתי גם את הבירה הצוננת שגלשה במורד הגרון ואת חיוכו המואר, כשהקהל שר אתו ועם הלהקה.

אחרי כמה חודשים לא התאפקתי והתקשרתי לוורדה אימו. ברגע הראשון היא נשמעה מופתעת, אבל מיד הוסיפה שהיא שמחה מאוד לשמוע ממני ושאלה לשלומי. אמרתי שטוב. לא רציתי לספר לה על הגירושים, וכדי שלא תחקור יותר שאלתי לשלומה.

"לא טוב. עמי נפטר."

פעם לפני שנים, ראיתי אותם ברחוב מהלכים יד ביד. לעצמי אמרתי שגם אני ותום נזדקן פעם כך ביחד ונלך שלובי ידיים ברחוב.

"מה קרה?" שאלתי בתדהמה. בקול שקט אמרה שבלי שום סימני אזהרה עמי נפטר מהתקף לב פתאומי. אבל בעצם אותה זה לא הפתיע. לה היה ברור שהוא לא התאושש מהאסון.

"זה קרה באמצע הלילה, ולמרות שמיד הזעקתי אמבולנס, הוא לא הצליח להגיע בחיים לבית החולים."

אחר כך הזמינה אותי לבוא לבקר.

היא הזדקנה, ולא דמתה עוד לזיכרון שהיה לי ממנה. היו לה תווי פנים עדינים שהורישה לבנה. בעבר חשבתי עד כמה היא יפה. הבטתי בידיה עם הרעד הקל בשעה שמזגה לשתינו תה צמחים בכוסות זכוכית. אחר כך אמרה: "טוב שבאת. אפילו חשבתי להתקשר אליך כדי לתת לך משהו..." היא לגמה מהתה כדי להסתיר את התרגשותה. בפינת החדר ניצב פסנתר. זכרתי שזה היה הפסנתר שתום למד לנגן עליו. בפינה אחרת ניצבו צמודים שני ארונות גדושים בספרים ובמזכרות, ולידם נתלו תמונות של המשפחה. הבטתי בהן. תמונה אחת צולמה ליד חומה, שמעברה נשקף ים.

וורדה הביטה לעברי, וכשראתה שאני מתבוננת בתמונה אמרה: "אהבנו כל המשפחה לנסוע לעכו. זה היה קרוב לקיבוץ שבו נולדתי. היינו מטיילים על החוף ליד המסעדה של אבו כריסטו והסתכלנו בילדים הערבים שקופצים מהחומה לים... כשתום היה ילד הוא רצה להיות דייג או ספן. הוא תמיד אהב מים... אבל באיזה שלב, אולי כשהיה בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה, הוא אמר שהוא לא רוצה לנסוע יותר לקיבוץ. לפעמים היה קשה להבין מה עבר לו בראש..."

הבטתי בעצים שנשקפו מבעד לחלון. חדר האורחים והגינה היו שקטים כל כך. חשבתי על הדם שלו שנספג באדמה. כשהייתי ילדה, אמרה לי אמי כדי להרגיעני, שכשאדם מת צומח ממנו עץ. אבל באותם רגעים בחדר האורחים לא מצאתי נחמה בעצים. כעסתי על הוריו שלא ראו את מה שהיו צריכים לראות, כעסתי גם על עצמי. פניתי והבטתי שוב בוורדה. בכל זאת ריחמתי עליה, אישה רזה בכורסה גדולה, מוקפת בתמונות מהעבר.

"אמרתי לך שרציתי לתת לך משהו. אני קצת מתביישת שלא התקשרתי, אבל את יכולה להבין שהייתה לי תקופה קשה. רק עכשיו אני מנסה להתאושש... בכל אופן, אחרי שעמי מת, סידרתי ערמות של ניירות שאסף. הוא ממש שנא לזרוק חפצים. בין הדברים שלו מצאתי פתאום מעטפה סגורה בכתב ידו של תום עם השם שלך. מוזר שעמי לא סיפר לי... זה נראה מכתב שתום רצה לשלוח לך ולא הספיק. לא רציתי לשלוח אותו בדואר, אלא לתת לך באופן אישי, אבל לא היה לי כוח להתקשר... טוב שבאת."

היא ניגשה למגירה בארון, פתחה אותה והושיטה לי את המעטפה. בקושי הסתרתי את התרגשותי כשלקחתי אותה והכנסתי לתיקי.

אמרתי שאני מאוד מודה לה, ושאקרא אותו אחר כך. אם רצתה לדעת את תוכן המכתב, הצליחה גם היא להסתיר את רגשותיה. היא הייתה אישה מאופקת. אחרי שעזבה את הקיבוץ למדה ראיית חשבון והקימה עם שותפה משרד קטן. חיבבתי אותה ואת מנהגיה השקטים.

*המשך הפרק בספר המלא*