טובה עם מספרים

פרק 1: גלית

רחוב בר־כוכבא 3, מרכז תל־אביב. פעמון הדלת מצלצל.

אני פותח את הדלת. עומדת שם אישה גבוהה יחסית, עם תלתלים ארוכים צבועים בצבע אדום לוהט, מה שנקרא באנגלית red engine fire (אנגלית: אש של מנוע אדום).

"שלום, אני גלית," היא אומרת.

"אתה תומר, נכון?"

"נכון," אני עונה. "אני תומר. נעים מאוד. את מוזמנת להיכנס."

גלית נכנסת, ואני מסתכל עליה. אכן צבע שיער בדיוק כמו שאני אוהב, אני חושב לעצמי בסיפוק.

אנחנו לוחצים יד, היא לובשת ג'ינס, חולצה לבנה הדוקה ונועלת נעלי עקב בצבע שתואם לשיער. האיפור מינימליסטי ומדויק: שפתון אדום־יין, אייליינר שחור, ריסים מודגשים במסקרה, מעט סומק וזהו.

"לפני שמתחילים — קודם כול התשלום."

אני נותן לה מעטפה. היא מציצה לתוכה, מוודאת שהסכום זהה לסכום שסיכמנו עליו ושמה אותה בתיק שלה.

"תזכורת לפני שמתחילים," היא אומרת. "מה שיקרה בינינו עוד מעט הוא לפי התוכנית שסיכמנו עליה, כן? בלי שטויות ובלי עניינים, בבקשה."

"את יכולה להיות רגועה," אני אומר. "אני בחור טוב."

העיניים שלנו נפגשות.

"תגידי," אני שואל, "גלית זה השם האמיתי שלך?"

"מה זה משנה?" היא עונה.

"אבל תגיד…" היא ממשיכה, "למה בחור שנראה כמו שאתה נראה צריך להזמין נערת ליווי?"

"אני אוהב את הקטע הזה," אני עונה. "אני אוהב את זה שאני יכול לממש העדפות ופנטזיות 'לפי בחירה', כאלה שלא תמיד אפשר לממש עם בת זוג."

"מעניין," אומרת גלית, והעיניים שלה ננעצות בי.

"אני חייבת לומר שמה שביקשת ממני הוא אמנם בגזרת פנטזיות סרטוני הפורנו, אבל לא משהו מוגזם. מגיעות אליי לפעמים בקשות שאני מתביישת אפילו לומר מה הן."

"ו…," אני שואל, "את מסכימה להן?"

"חלק כן וחלק לא. יש לי גבולות," היא עונה, "דברים מסוימים אני מפנה לקולגות מסוימות שלי, שיש להן פחות גבולות והן גם עושות מזה הרבה כסף."

היא מרימה את הכוס שעל השולחן.

"אבל עכשיו מספיק דיבורים. יש לנו שעה מעכשיו, לא יותר. נתתי לך עשר דקות בונוס, וזה ממש לא מקצועי מצדי."

"טוב… בואי אחריי," אני אומר.

אנחנו נכנסים למטבח. על השולחן יש בקבוק יין ושתי כוסות גדולות.

"יפה, בדיוק כמו שאני אוהבת," היא אומרת.

אני ממלא כל כוס בערך עד מחציתה ונותן לה אחת.

"יין טוב בחרת," היא אומרת. "אני מבקשת כוס יין מכל לקוח שאני מגיעה אליו. אני אוהבת להיות קצת מעורפלת בזמן שאני עובדת… אבל אתה — אל תשתה הרבה. זה יכול לפגוע בביצועים שלך, אם אתה מבין למה אני מתכוונת."

"מבין, מבין," אני אומר.

"תגידי, אפשר לשאול למה את עובדת בעבודה הזו?"

גלית חושבת לרגע ואז אומרת:

"אתה יכול לשאול, אבל אני לא מתכוונת לענות. יאללה — לעבודה, או שאני הולכת."

היא מביטה בי במבט רציני.

"ותזכור, עושים רק מה שסיכמנו בינינו. ובשום מקרה אין נשיקות."

"ברור," אני עונה.

היא עומדת קרובה אליי. אני יכול להריח את הריח שלה — ריח נעים ומגרה. מגרה מאוד.

"בואי לחדר השינה," אני אומר בקול מעט צרוד ומתחיל ללכת לכיוון החדר.

גלית הולכת אחריי, עם כוס היין ביד ועל עקבים גבוהים.

פרק 2: מעטפה

נכנסנו לחדר השינה. התאורה בחדר הייתה עמומה. הצבעתי על כיסא שנמצא בפינת החדר.

"שבי שם בבקשה," אני אומר.

"אני ניגשת להחליף בגדים," אומרת גלית.

עוברות כמה דקות. גלית חזרה לחדר לבושה בגופייה סגולה צמודה, ביריות וגרביונים.

וואי, היא סקסית למות, אני חושב לעצמי, ומרגיש את הגוף שלי מתחיל להתעורר.

היא מתיישבת על הכיסא, לוקחת את כוס היין ומתחילה:

"תוריד את הבגדים. תישאר רק עם תחתונים."

אני עושה כדבריה.

"בוא אליי. רד על הברכיים."

היא אומרת בקול אסרטיבי ומפסקת את רגליה.

"תתחיל לחכך את הלשון והאף שלך באיבר שלי מעל התחתונים. אני רוצה להרגיש את החיכוך של הבד."

 

אני מתחיל לעשות כדבריה. ריח אינטימי של אישה מגיע לאף שלי. גלית מצמידה את הפנים שלי אליה.

"תמשיך," היא אומרת, מניחה עליי את רגליה ומוסיפה בקול מצווה:

"תמשיך ואל תפסיק עד שאומר לך."

אני עושה כדבריה ונהנה מכל רגע.

"תזיז את הבד של התחתונים ותמשיך לעשות את מה שאתה עושה."

אני ממשיך. האיבר שלה לח מאוד.

גלית מוציאה סיגריה מהתיק שלה, שמונח לידה. היא מניחה בנון־שלנטיות את הסיגריה בין שפתיה האדומות ומציתה אותה. היא נושפת עשן לכיווני.

"תסתכל עליי."

סלילי עשן מסתלסלים סביב פניה. העיניים שלנו נתפסות זו בזו ונשארות כך לרגע. המתח באוויר מורגש.

"תתרומם קצת," גלית אומרת.

אני מתרומם ונעמד מול פניה.

גלית לוקחת עוד שאיפה, מורידה לי את התחתונים ומקרבת אותי אליה. אני נאנח מהגירוי ומהעונג.

ואז היא מתרוממת, נעמדת מולי ונוגעת עם שפתיה בשפתיי — לרגע אחד בלבד. היא נסוגה ונושפת שוב עשן.

"זה היה רק בשביל הקטע. אל תפתח רעיונות," היא אומרת בחיוך ממזרי קטן ומתיישבת שוב על הכיסא.

"עכשיו תמשיך לעשות מה שעשית קודם."

אני ממשיך עוד קצת ואז מתרומם שוב. אני מסתכל עליה. העיניים שלנו נעולות זו בזו. למרות החושך אני רואה שהאישונים שלה מתרחבים. עשן מתמר ממנה.

אני מקרב את הפנים שלי אליה. היא לא זזה. השפתיים שלנו נצמדות שוב — והפעם ליותר מכמה רגעים — ואז נפרדות.

שתיקה.

המתח באוויר בשיאו.

"תומר," גלית אומרת לבסוף, "אני חושבת לחרוג מהתוכנית."

היא לוקחת עוד לגימה מהיין, מכבה את הסיגריה בשארית היין שבכוס, ניגשת למיטה, מזיזה את הסדין ונשכבת עליה.

"בוא לכאן."

אני נכנס למיטה, נשכב על הצד, ומיד היא נצמדת אליי, עטופה סביבי. השפתיים שלה על השפתיים שלי. הלב שלי דופק בעוצמה. ריח הנשימה שלה מטריף אותי — ריח חם של יין ועשן ומשהו מתוק מאחור, אולי מסטיק.

"אל תגיד שום דבר," גלית ממלמלת.

"שום דבר.", אני חוזר אחריה.

אנחנו נשארים כך זמן־מה, ואז גלית אומרת בשקט:

"שים קונדום ותחדור אליי."

אני עושה כדבריה ונכנס אליה לאט. אני מסתכל עליה. על הפנים שלה נסוכה הבעה רכה ונשית מאוד.

"אם כבר הפסקתי להתנהג במקצועיות, לפחות שאהנה," היא ממלמלת.

"תעשה את זה לאט ובעדינות. רק ככה אני גומרת."

אני מקפיד על קצב איטי וקבוע. אחרי כמה דקות היא נרעדת. אנחה כמעט בלתי מורגשת יוצאת מבין השפתיים שלה והיא פוקחת עיניים.

"תגמור," גלית אומרת.

היא לא הייתה צריכה לומר יותר מזה.

אנחנו שוכבים אחר כך אחד ליד השני. היד של גלית מלטפת לי את החזה. הראש שלה צמוד אליי. השפתיים נוגעות־לא נוגעות.

"תומר," היא אומרת לבסוף, "אני אלך עכשיו."

"אני אוכל להזמין אותך שוב?" אני שואל בתקווה.

"לא יודעת," היא עונה.

"תודה, בכל אופן," אני אומר.

"זה היה מאוד... סוריאליסטי."

"אתה בעצמך סוריאליסטי," גלית מחייכת.

"סוריאליסטי ונעים. ויש לך גם ריח טוב, דרך אגב."

תוך כמה דקות היא כבר לבושה, עם התיק על הכתף.

"אני לוקחת כוס מים," היא אומרת.

"אין בעיה," אני משיב, שרוע על הגב, רפוי לגמרי, וחושב על מה שהתרחש עכשיו בחדר השינה שלי.

אני שומע צעדים. את דלת הכניסה נפתחת.

"ביי," היא אומרת.

הדלת נסגרת.

אני יוצא מהחדר וניגש למטבח.

על השולחן מונחת המעטפה שנתתי לה — עם הכסף בתוכה.

על המעטפה כתוב בכתב עגול ויפה:

"תומר, היית מקסים. וגלית זה השם האמיתי שלי."

מתחת למשפט היה רשום מספר טלפון.

פרק 3: פורנו

הבטתי במעטפה שנשארה על השולחן, מנסה להבין מה המשמעות של העניין הזה.

"תומר," אמרתי לעצמי בקול, "מה נהיה? נערת ליווי מנסה להתחיל איתך?"

עמדתי במטבח וחשבתי. מיד פסלתי את הרעיון והמשכתי לדבר לעצמי בקול — דבר שאני עושה לפעמים, במיוחד כשאני נמצא בסיטואציה מבלבלת או כזו שדורשת מחשבה.

"איזה אדם שפוי יצא עם נערת ליווי? קודם כל, היא בטח משתמשת במשהו, למרות שהיא לא ממש נראית כזאת. וחוץ מזה — איך בכלל אפשר לנהל רומן עם נערת ליווי? מה בדיוק היא עונה כשאתה שואל אותה 'איך היה בעבודה, מותק?' ואחרי זה אתה נותן לה נשיקה בפה שלפני רגע היה בו איבר של גבר אחר?"

"לא. לא, לא, לא," אמרתי לעצמי בקול רם יותר.

לקחתי את המעטפה עם הכסף, הוצאתי אותו, קימטתי אותה וכיוונתי אותה לפח האשפה. תוך כדי כך חשבתי על מה שהיה אצלי בדירה עכשיו.

ואז נזכרתי פתאום איך היא חיבקה אותי כשנכנסנו למיטה. איך נצמדה אליי כל כך חזק, מצמידה את השפתיים שלה לשלי ומציפה אותי בנשימה המתוקה והמגרה שלה.

גל חום לא ברור עבר בגוף שלי.

הוצאתי את המעטפה מהפח, יישרתי אותה והכנסתי אותה לאחת המגירות.

"נראה," אמרתי לעצמי.

ההיזכרות באירוע עוררה אותי שוב. גלשתי לאחד מאתרי הפורנו החביבים עליי וחיפשתי סרטון עם שחקנית שהזכירה לי את גלית — גבוהה, עם תלתלים בצבע אדום לוהט וחיוך רחב. תוך פחות מדקה עלתה גלריית סרטונים בהתאם לחיפוש.

כמה קל לצרוך פורנו היום, חשבתי.

נזכרתי כמה מסובך זה היה פעם. איך היינו מתגנבים בתור נערים לחנויות 'סטימצקי', נעמדים מול הסטנד של המגזינים, עושים את עצמנו מתעניינים במגזין 'אוטו' או 'טורבו', ובעצם פוזלים לעבר הדוגמניות שהיו מצולמות על השער של 'פלייבוי' או 'פנטהאוז'. פעם, אחד הילדים בשכונה שבה גדלתי מצא אוצר — ערימה של חוברות פורנוגרפיות בפח המִחזור, בִּן־לילה הוא הפך להיות הדמות הכי מבוקשת בקרב חבורת הבנים. עד היום אני זוכר את הריח של נייר הכרומו של החוברות האלו, ריח שיזכיר לי לנצח בחורות חשופות חזה ופשוטות איברים.

עברתי על גלריית הסרטונים ואחד מהם צד את עיניי, כנראה בגלל הדמיון בין הכוכבנית שבסרטון לבין גלית.

הפעלתי את הסרטון.

הכוכבנית שם הייתה מעולה, ומה שהיא עשתה היה דומה מאוד למה שגלית עשתה איתי לפני זמן קצר.

"מעניין אם היא צופה בפורנו כדי לקבל רעיונות עבור הקליינטים שלה," חשבתי לעצמי.

המשכתי לצפות בסרטון. עשיתי מה שעשיתי, וכשהרגשתי שהפורקן מתקרב ניגשתי למקלחת וסיימתי שם את המלאכה. לאחר מכן חזרתי למטבח, פתחתי את המגירה והסתכלתי שוב על המעטפה ועל מספר הטלפון שהיה רשום עליה. הצצה חטופה בשעון הזכירה לי שאני צריך לצאת. היום זה היום שלי עם הבנות. ענבל ויעל, בנות 12 ו־ 15. שלוש שנים הפרש, בדיוק כפי שממליצים המומחים.

אוי… המומחים.

איך אני מת על כל המומחים האלה.

אני לא יודע אם הם פותרים צרות או מייצרים צרות. משום מה נראה לי שככל שיש יותר מומחים יש יותר צרות. גירושין, פרידות, משפחות לא מתפקדות. לא ברור מה גורם למה. פעם ההגדרות והציפיות היו ברורות לכולם. אבא היה מתיישב מול החדשות וצועק:

"שקט, חדשות!"

ואף ילד לא היה מצייץ. בטח שלא מבקש להעביר ערוץ.

"כי ככה אמרתי!" הייתה תשובה לגיטימית ל"למה?", בלי צורך להסביר, להכיל, להציף או לשקף ועוד מילים מסוג זה שממלאות היום כל פוסט וכל טור של ייעוץ הורי, זוגי או אישי. כל בן ובת משפחה עשו את מה שמצופה מהם והציפיות האלו חסכו את נקיפות המצפון ואת רגשות האשם האינסופיים שכל־כך מאפיינים וכל־כך מחרבים את ההורות בעידן המודרני.

כמו בערך ארבעים אחוז מהזוגות בישראל, גם אני ובת זוגתי לשעבר, שרון, גרושים. היחסים בינינו קורקטיים, ותו לא. שרון הייתה אשת קריירה ומנהלת מוצלחת שהרוויחה, ועדיין מרוויחה, הרבה יותר ממני — פאראמדיק במד"א בלי הרבה יומרות תעסוקתיות.

שרון הייתה מספיק הוגנת לקחת זאת בחשבון בהסכם הגירושין שלנו בכל מה שנוגע למזונות. האמת היא שהיא אפילו רצתה לוותר לי על התשלומים האלו, אבל אני התעקשתי לשלם משהו, כדי שגם אני ארגיש שותף, ובכל זאת, למרות שהתשלום לא היה גבוה במיוחד, חייתי בצמצום.

כמה כבר פאראמדיק במד"א מרוויח?

גם עם כל ההרצאות וההשתלמויות שנתתי, עדיין הייתי צריך לחשב כל שקל. לא עוני — אבל בהחלט חיים בצמצום. כל דבר שקשור לכסף היה מלווה בהתלבטות: נס קפה של עלית או של טסטר'ס צ'ויס? יוגורט או גיל?

על הבנות השתדלתי לא לחסוך, במגבלות האפשר. וזה לא היה קל, בגלל תרבות המיתוג, הצריכה והשפע שהן גדלו לתוכה.

לגבי נערות הליווי, לעומת זאת, לא הייתה לי שום התלבטות כספית. זה היה הכיף שלי. הדבר היחיד שעבורו הייתי מוכן לוותר על הרבה דברים אחרים. הייתי חוסך לטובת זה באופן מודע ומכוון, כמו שאנשים חוסכים לנסיעה לחו"ל או לחופשה.

למה?

כי נערות ליווי יכלו לספק את עולם הדמיון שלי — משהו שקשה מאוד לעשות לאורך זמן עם בת זוג 'קונבנציונלית'.

אני אוהב את עולם הדמיון שלי, תמיד אהבתי אותו. מאז שהייתי ילד דמיינתי כל מיני דברים על עצמי — שאני גיבור־על, שאני עושה פעולות אמיצות ומצילות חיים (אולי בגלל זה אני עובד כפאראמדיק), שאני חי במקום אחר, מרוחק ומיוחד. דברים כאלה. כשהגעתי לגיל ההתבגרות גיליתי גם את עולם הדמיון המיני. היה לי עולם שלם, מדויק לפרטי פרטים, של מעשים מיניים עם נשים. עולם שגירה אותי וסיפק אותי.

חלק מהדמיונות היו על גבול הביזאר, אבל אף פעם לא כאלה שקשורים לכאב או להשפלה קיצונית של הצד השני או שלי.

עם חלק קטן מאוד מהנשים בחיי שיתפתי חלקים מעולם הדמיון הזה. חלקן אפילו שיתפו פעולה, אבל זה תמיד היה חלקי ותמיד זה דעך אחרי ששככה ההתלהבות הראשונית, האמת — יש בזה היגיון.

אישה שחיה איתך 24/7, שיודעת איך אתה נראה בכל מצב, יודעת איזה קולות וריחות יוצאים ממך, יודעת כמה אתה יכול להיות מגעיל ובלתי נסבל לפעמים, איך היא יכולה לעשות סוויץ' ולהיות פתאום מאהבת לוהטת בביריות, מככבת בסצנה של אדונית ועבד?

ואותו הדבר אני.

איך אני יכול לומר לאותה האישה שמגדלת את הילדות שלנו, מיניקה אותן ורצה אחריהן בטרנינג מוכתם ובקרוקס: "תפתחי את הפלחיים שלך, זונה שלי, ואחדור אלייך מאחורה", וגם לעשות את זה בתוך אותו מקום שלפני כמה חודשים היה מוקד לדיון עם החברות למי תפרו את הפָּרינֶאום אחרי ההיריון ולמי לא (ואיך זה שנשים יכולות לדבר כל כך הרבה על לידות?).

נערת ליווי איכותית ומקצועית הייתה הפתרון המושלם

בשבילי. מיד אחרי שהתגרשתי הייתי בתקופת ה'השתרללות' שלי, זה היה די מגניב בהתחלה אך באיזשהו שלב די נמאס לי מזה. ערב אחד הזמנתי נערת ליווי, ככה בשביל הקטע, לראות איך זה. סיכמתי איתה מראש על התסריט ועל האירועים וזה היה מושלם.

אחד לאחד.

מאז הקפדתי להזמין נערת ליווי מדי פעם ולממש איתה את הפנטזיות והדמיונות שהכי גירו אותי באותו רגע או באותה תקופה, אך היה לזה גם מחיר — אחרי שנוהגים על יגואר קשה לחזור לנהוג על יונדאי — מערכות היחסים הרגילות שניסיתי לפתח נראו לי פתאום חיוורות ובינוניות, כשזה הגיע למיטה, ועד מהרה הן דעכו והסתיימו.

בקיצור, נערות הליווי היו הנשים היחידות שיכלו להגשים את המאוויים הכמוסים ביותר שלי — ובאופן המדויק ביותר.

ואז הופיעה הגלית הזאת.

משהו בה היה אחר. כל כך אחר.

לא רק שהאירוע חרג לגמרי מהתוכנית, היא גם השאירה את הפתק הזה ואת התחושה החמימה הזאת בבטן שלי.