פלא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פלא
מכר
אלפי
עותקים
פלא
מכר
אלפי
עותקים
4.9 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אמנון כץ, שהם סמיט
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: ילדים ונוער
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

קוראים לי אוגוסט, ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי — זה הרבה יותר גרוע.

להסתגל לבית ספר חדש זה לגמרי לא קל, אבל אם אתה סובל כמו אוגוסט מעיוות נדיר בַּפָּנים, ההסתגלות ממש קשה, כמעט בלתי אפשרית.

עד כיתה ה' אוגוסט לא למד בבית ספר. עכשיו הגיע הזמן לנסות להשתלב בחברה של ילדים רגילים, כי בתוך־תוכו, אוגוסט מרגיש שהוא ילד לגמרי רגיל.

האם גם אחרים מסוגלים לראות אותו ככה - חכם, שנון וחבר נאמן - ולא רק יצור מעוות ומפחיד? ומה יקרה לכם כשתפגשו את אוגוסט?

"יצירה ספרותית רגישה וחשובה מאין כמוה. המשפחה, חברת הילדים וגם המבוגרים זוכים כאן לטיפול לא סטריאוטיפי, והתוצאה אמנם צובטת לב לא אחת אבל גם מעשירה ומרגשת."

(דוד רפ, הארץ)

"הספר (בתרגומם של שהם סמיט ואמנון כץ) לא נגרר לסנטימנטליות או למוסרנות. המחברת ר"ג' פלאסיו מיטיבה לתאר אנשים יומיומיים עם רגשות טובים ורעים, או כמו שמגדיר זאת מנהל בית הספר: "לפעמים אפילו ילדים טובים עושים מעשים מטופשים". "פלא" הוא אחד הספרים המשמעותיים ביותר שבני הנוער יוכלו לקחת ליד".

(טל מרמלשטיין, ישראל היום)

"למה הוא רב מכר? כי הוא כתוב נהדר, יש לו גיבור מקסים, וכיף להאמין, ואפילו לרגע, שהעולם הוא בכל זאת מקום טוב."

(עילית קרפ, הארץ)

"הסיפור מרתק ומרגש ומורכב, ובעיקר מציף שאלות ומחשבות במישור הרגשי, המשפחתי, החברתי והמוסרי. עם זאת, "פלא" הוא סיפור לילדים, והסוגיה הקשה שבמרכזו נדונה במסגרת עולמות התוכן הילדיים ונצבעת בין היתר גם בהומור, באופטימיות ובתקווה."

(נירה לוין, אתר דףדף)

https://www.facebook.com/video.php?v=847921661899030

פרק ראשון

פרק ראשון:

 

רגיל

 

אני יודע שאני לא ילד בן עשר רגיל. טוב, ברור, אני עושה את כל הדברים הרגילים. אני אוכל גלידה. אני רוכב על אופניים. אני משחק בכדור. יש לי אקס־בוקס. דברים כאלה, כנראה, הופכים אותי לרגיל. ואני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים.

אם הייתי מוצא מנורת קסמים והייתי מקבל משאלה אחת, הייתי מבקש שיהיו לי פנים נורמליות שאף אחד בכלל לא שם לב אליהן. הייתי מבקש שאוכל ללכת ברחוב בלי שאנשים, ברגע שהם רק רואים אותי, יעשו את הקטע הזה של להביט לצד שני. אני אגיד לכם מה דעתי: אני לא רגיל רק בגלל שאף אחד אחר לא חושב שאני רגיל. זאת הסיבה היחידה.

אבל אפשר לומר שאני כבר די התרגלתי למראֶה שלי. אני יודע להעמיד פנים שאני לא רואה את הפרצופים שאנשים עושים. כולנו נהיינו מאוד מתורגלים בקטע הזה: אני, אמא ואבא, וִיָה. לא, קבלו תיקון, לא ויה. ויה לא כל כך טובה בזה. היא מתעצבנת נורא כשמישהו גועלי אלי. למשל, פעם במגרש משחקים ילדים יותר גדולים מאיתנו עשו כל מיני קולות. אין לי מושג מה בדיוק הקולות האלה היו אמורים להביע, כי לא שמעתי אותם בעצמי, אבל ויה שמעה וישר צרחה עליהם. היא כזאת. אני לא כזה.

ויה לא חושבת שאני רגיל. היא רק אומרת ככה, אבל אם הייתי רגיל, היא לא היתה מרגישה שהיא תמיד צריכה להגן עלי. וגם אמא ואבא לא חושבים שאני רגיל. הם חושבים שאני לא־רגיל. נראה לי שהאדם היחיד בעולם שיודע בדיוק עד כמה אני רגיל זה אני.

דרך אגב, קוראים לי אוגוסט. ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי, כל הסיכויים שזה הרבה יותר גרוע.

עוד על הספר

  • תרגום: אמנון כץ, שהם סמיט
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: ילדים ונוער
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

פלא ר"ג' פלאסיו

פרק ראשון:

 

רגיל

 

אני יודע שאני לא ילד בן עשר רגיל. טוב, ברור, אני עושה את כל הדברים הרגילים. אני אוכל גלידה. אני רוכב על אופניים. אני משחק בכדור. יש לי אקס־בוקס. דברים כאלה, כנראה, הופכים אותי לרגיל. ואני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים.

אם הייתי מוצא מנורת קסמים והייתי מקבל משאלה אחת, הייתי מבקש שיהיו לי פנים נורמליות שאף אחד בכלל לא שם לב אליהן. הייתי מבקש שאוכל ללכת ברחוב בלי שאנשים, ברגע שהם רק רואים אותי, יעשו את הקטע הזה של להביט לצד שני. אני אגיד לכם מה דעתי: אני לא רגיל רק בגלל שאף אחד אחר לא חושב שאני רגיל. זאת הסיבה היחידה.

אבל אפשר לומר שאני כבר די התרגלתי למראֶה שלי. אני יודע להעמיד פנים שאני לא רואה את הפרצופים שאנשים עושים. כולנו נהיינו מאוד מתורגלים בקטע הזה: אני, אמא ואבא, וִיָה. לא, קבלו תיקון, לא ויה. ויה לא כל כך טובה בזה. היא מתעצבנת נורא כשמישהו גועלי אלי. למשל, פעם במגרש משחקים ילדים יותר גדולים מאיתנו עשו כל מיני קולות. אין לי מושג מה בדיוק הקולות האלה היו אמורים להביע, כי לא שמעתי אותם בעצמי, אבל ויה שמעה וישר צרחה עליהם. היא כזאת. אני לא כזה.

ויה לא חושבת שאני רגיל. היא רק אומרת ככה, אבל אם הייתי רגיל, היא לא היתה מרגישה שהיא תמיד צריכה להגן עלי. וגם אמא ואבא לא חושבים שאני רגיל. הם חושבים שאני לא־רגיל. נראה לי שהאדם היחיד בעולם שיודע בדיוק עד כמה אני רגיל זה אני.

דרך אגב, קוראים לי אוגוסט. ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי, כל הסיכויים שזה הרבה יותר גרוע.