לא ממואר

2023 (הקדמה)

כמה ימים אחרי שסיימתי לכתוב את הספר נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה "גמגום ההיסטוריה" של האמן תומס דמאנד (Demand). בתערוכה מופיעים תצלומים של נופים טבעיים ומלאכותיים: יערות, שושני מים, מערת נטיפים, סדנאות אומנים, חצר של בית אמריקאי טיפוסי, דלת פתוחה של מטוס ועוד. מבט מקרוב יגלה שאלו תצלומים של דגמי נייר. כולם יוצרו בגודל טבעי, צולמו ואז חזרו אל האין שממנו הגיעו.

כמה מהתצלומים קשורים לאירועים היסטוריים ידועים. אבל דמאנד אינו משחזר תמונות איקוניות, אלא רומז אל האירוע הגדול: לא מחנה ריכוז, אלא פרט מארכיון הסרטים של לני ריפנשטאל; לא ההסתערות על הקפיטול, אלא דוכן הנואמים של דונלד טראמפ. יצירותיו מהדהדות אצל המבקרים בתערוכה את מה שמוכר להם ואת מה שנדמה להם שמוכר להם, ודורשות מהם השתתפות פעילה — לחשוב בעצמם, לראות בעצמם. האמנות שלו נעה בין האפיזודי והפרטי לאלגורי והמשותף, ומסתמכת על שניהם. זו אמנות שזקוקה לרפרנס, לנקודת ייחוס חיצונית, שאינה מתיימרת לעמוד בזכות עצמה ולהספיק לעצמה. היא עשויה מנייר וזקוקה לנייר. למילים.

שוטטתי באולם ועצרתי מול אחת התמונות, "חדר בקרה" (Kontrollraum). נראים בה מחשבים, מסכים, מתגים, שעונים, כסאות. דפי נייר משתלשלים מהתקרה, דפי נייר הם התקרה. העבודה היא שחזור של חדר הבקרה בכור הגרעיני בפוקושימה כפי שצולם ב-11.3.2011. באותו יום, רעידת אדמה בדרגה 9 העלתה צונאמי ששטף את חופי יפן. כמעט עשרים אלף איש נהרגו ויותר מ-340 אלף איש איבדו את בתיהם. הכור הגרעיני עצמו קרס וליבתו הותכה.

מאוחר יותר באותו יום, כמה שעות אחרי רעידת האדמה, בצד השני של העולם, חדרו שני מחבלים לישוב איתמר ורצחו את אחי אודי, את אשתו רותי ושלושה מששת ילדיהם — יואב, אלעד והדס.

אני לא זוכר מתי נודע לי על הצונאמי. על הרצח נודע לי רק במוצאי שבת, כמעט 24 שעות מאוחר יותר. רעידת האדמה כבר התרחשה. הגל כבר שטף את הקורבנות הראשונים, ואני ישנתי. הגל המשיך לזרוע הרס. אני התעוררתי, הלכתי לבית הכנסת, חזרתי הביתה. תנועת הגל נמשכה ואני קידשתי על היין, אכלתי, שוב ישנתי והתעוררתי, מזגתי יין לכוס, הדלקתי נר והבדלתי בין קודש לחול. רק אז הגיע אלי הגל.

האסון, כמו צונאמי, הגיע משום מקום והפך את העולם. נופים מוכרים השתנו לבלי הכר, ונותרו זרים גם אחרי שהים נסוג ולמראית עין החיים חזרו לקדמותם. האסון, כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ"א.

כל מי שקרה לו אסון יודע על מה אני מדבר. אדם יוצא לקניות בשוק ולפתע רואה אדם מוכר שמת כבר מזמן. אדם הולך לישון ומי בא לבקר? המת. שנים חלפו מאז האסון, הולך האדם למסיבת יום הולדת במחשבה לבלות, ומכר רחוק שואל אותו מה שלום ההורים ואיך הם מתמודדים. מרגע שהתפרץ, האוקיינוס כולו לובש את דמותו של הצונאמי. הוא מקיף את היבשה שעליה אנחנו חיים, מסתער עליה, חותר תחתיה. מדי פעם הוא גואה ללא הזמנה. מדי פעם אנחנו הולכים לצפות בו כדי להיזכר במה שהוא לקח מאיתנו. האוקיינוס — שבהיעדר מילה טובה יותר אקרא לו ההיעדר — מבודד אותי על האי שבו אני חי.

עבור תושבי פוקושימה, צונאמי והתכת כור גרעיני אינם דימויים, אלא אירועים קונקרטיים. באילו דימויים הם משתמשים כדי לתאר את מה שקרה להם? האם הם אומרים שהצונאמי תקף אותם כמו רוצחים שפורצים לבית באישון ליל?

אנחנו מפרשים את העולם באמצעות חוויותינו הפנימיות, ומפרשים את חוויותינו באמצעות העולם. מן האי שלנו אנחנו מתבוננים פנימה והחוצה, על העולם ועל עצמנו. הספינה שלנו היא השפה, ומפרשיה הם הדימויים שהיא מעמידה לרשותנו. באמצעותה (באמצעות האמנות בכלל) אנחנו יכולים לנוע בין החד־פעמי והייחודי לכללי והמשותף. היא מאפשרת לנו להרחיב את מבטנו על העולם, ולהעמיק את ההתבוננות שלנו גם בעצמנו.

אני משתמש בספרים שקראתי ובתמונות שראיתי כדי לומר משהו על עצמי באמצעות מילים, על נייר. כמה מופלא הדבר הזה: אפשר לחצות את האוקיינוס. המילים אינן הדבר עצמו, ובכל זאת (ואולי בזכות זאת) אפשר להפליג עליהן מאי אל אי. אני קורא ספר שכתב פרנץ קפקא, אדם שמעולם לא פגשתי. זה סיפור דמיוני על אדם שמנסה להגיע לטירה. הוא נכתב בגרמנית ותורגם לעברית, ובכל זאת, עשרות שנים אחרי מותו של המחבר, הוא מדבר אלי. עלי. אני לומד סוגיה בגמרא, אני קורא סיפור על אדם שהקדיש את חייו להרכבת פאזלים, על עגלון שבנו מת, על בלש פריזאי שמלמד אותי לחפש את הנחבא ביותר במקום הגלוי ביותר. הם מדברים אלי.

בעבודות של דמאנד אין בני אדם ואין בעלי חיים. אבל עקבותיהם ניכרים, לפעמים, כמו העקבות שהותירו בנו האנשים שאהבנו. הספר הזה אינו עוסק ברצח, וגם לא באודי. יש בו זיכרונות, אבל הוא אינו ממואר. אלו עיונים ספרותיים, קריאות ביצירות שאני אוהב ושמדברות אלי. ניסיתי לתאר באמצעותן משהו מהרושם שהותירו עלי חייו של אודי ומותו. זוהי ספינת נייר שאני שולח על פני האוקיינוס.

זמן

"אתה מבקש לדבר על מה שאפשר גם לא לדבר עליו"

ישראל אלירז

אִירֶנֶאוֹ פוּנֶס — "בן־כפר פשוט מפראי־בנטוס, עם כמה מיגבלות ללא תקנה" — נפל מסוס.

תאונה זו, מספר בורחס ב"פונס הזכרן", הותירה אותו נכה. הוא אמנם שוכב בחדרו משותק לחלוטין, אלא ש"ברוב גאוותו העמיד פנים כי המכה שהכריעה אותו היטיבה עמו." פונס (שגם לפני התאונה לא היה לו כל צורך בשעון, ותמיד ידע בדיוק מה השעה) נעשה למכונת זיכרון. הוא זוכר כל דבר שקרה לו בכל רגע ורגע בחייו, ולא רק כל מראה, אלא גם כל זיכרון וכל דמיון. הוא "זכר לא רק כל עלה של כל עץ בכל יער שהכיר, אלא גם כל פעם מן הפעמים שהבחין בו בחושיו או העלה אותו בדמיונו".

הזיכרון שלי אינו משוכלל עד כדי כך. אני יודע רק בערך מתי נרצח אודי. אני יודע שבערב שבת, אני יודע שבחורף, אני יודע שבעת פריחת השקדיות, אבל נדרשות לי כמה שניות של מחשבה כדי להיזכר שקצת יותר משבוע לפני פורים: הרי קמנו מהשבעה לפורים דפרזות ונסענו לפורים דמוקפין. בהיעדר זיכרון יציב, הנקודה הקבועה היחידה שיש לי היא מספר: 2011. ואם כך, כדי לדעת לפני כמה שנים איבדתי את אחי, אחשב ואמצא שהשנה כבר —

אני מוחק את המספר 2020 וכותב במקומו 2023. כשהתחלתי לכתוב את השורות האלו, לפני יותר מארבע שנים, עברו כמעט תשע שנים מאז הרצח, ואז עשר, ועכשיו כבר יותר משתים־עשרה.

אודי לא היה מהמתעקשים, אבל אילו היה כאן, כנראה היה מתעקש לומר שהרצח לא התרחש (קרה, אירע, בוצע) 2011 שנים לאחר הולדת היהודי שהיה משיח הנוצרים, אלא בשנה העברית התשע"א, שהרי אנחנו יהודים, ויהודים סופרים לפי בריאת העולם ואינם מונים ללידתו של אדם, ואפילו יהיה אותו האיש מלך היהודים.

מילדות מנינו את שנותינו לבריאת העולם. אני לא זוכר מי היה המורה שלימד אותנו שהשנה אינה תשמ"א אלא התשמ"א, חמשת אלפים שבע מאות וארבעים ואחת שנים מאז שנאמר "יהי אור". הייתי אז בן שמונה או תשע, אודי היה בן שבע.

אצלנו — תמיד ידענו — אין לפני הספירה ואחרי הספירה. הכול נספר ונמדד ביחס לנקודת זמן אחת, קבועה ובלתי משתנה, ומי שרוצה לדעת מתי ירד המבול יכול לפתוח את "סדר עולם רבה" ולגלות שארובות השמים נפתחו בשנת 1656 לבריאת העולם. ומתי חרב בית המקדש השני? בשנת ג'תתכ"ח, וכל ילד יודע לחשב גימטריה פשוטה ולמצוא שעברו מאז פחות או יותר אלפיים שנים. אצלנו היהודים, כך הבנו, הזמן הוא אחד מאז ומעולם.

זה יפה, אבל לא מדויק.

ספר "סדר עולם רבה" אמנם מגולל את תולדות העם היהודי והעולם בהתאם לשנים שעברו מאז הבריאה, אך מחוץ לסֵפֶר גם היהודים עצמם לא השתמשו בה כנקודת ייחוס עד בערך המאה ה-11 לספירת הנוצרים. הספירה היהודית המקובלת היתה "למניין השטרות", אשר מנתה את שנות השלטון היווני במזרח התיכון ונקראה כך משום שצוינה בשטרות בתי הדין — מסמכים רשמיים שיש להם תוקף משפטי ומשמשים אסמכתא לשנה שבה נפסק דין, שבה זוג התחתן או התגרש. הסיבה היחידה למניית השנים היא משפטית: זו אינה ספירה, אלא נקודת ציון, ממש כמו נקודת ציון גיאוגרפית.

מניין השטרות הוא הספירה של השלטון, והוא אומר לנו באיזו שנה אנו נמצאים. ואם כך, לא ללידת המשיח ולא לבריאת העולם ספרנו, אלא לשלטון הארצי, הזר.

הספירה נמשכה כך גם כשהיוונים כבר לא היו בשלטון, גם כשאף אחד כבר לא זכר מי היה אלכסנדר מוקדון — אבל בתוך זה היתה השנה מעגל העומד לעצמו. מחזור עונות שאינו תלוי בשלטון ושאינו מצטבר. לספירה אין שום משמעות. השקדיות שוב פורחות? פורים שוב מתקרב? שוב אנחנו באותו זמן.

ואם כך, לשם מה יש צורך בספירה? מה זה משנה כמה שנים חלפו?

במאה השישית לספירה (שעדיין לא היתה אז המאה השישית לספירה) היתה לדיוניסוס הצנוע (Dionysius Exiguus) הצעה צנועה, וזו הפכה את העולם, ולכל הפחות את העולם הנוצרי. באותן שנים, שהיו אותן שנים, באותו זמן, שהיה בדיוק אותו זמן, רוב הנוצרים ציינו את השנה בהתאם לקונסולים המכהנים. השנים לא נמנו באמת מידה יחידה: השלטון היה הסופר והיה הנמדד, וכל שלטון היה תקופה לעצמה. הזמן היה מרובה כמספר הקונסולים. אלא שדברים חדשים בכל זאת הופיעו בעולם, ובהם למשל הנצרות עצמה והגרסה שלה לחג הפסח — פסחא. וכדי לחשב מתי חל החג החדש־ישן, היה צורך בספירה רציפה. לשם כך מנו הנוצרים את הימים והשנים לשלטון הקיסר דיוקטליאנוס, הקיסר הרומי האחרון שרדף נוצרים ברצינות. הספירה הזו נקראה תקופת המרטירים, לזכר מעשיו וקורבנותיו. כן — כמו היהודים, גם הנוצרים מנו את שנות השלטון, ולא סתם שלטון העולם הזה, אלא שלטון עוין. ספירת הנוצרים הטובים היתה ספירת האנוסים, ספירה שהזכירה לנוצרי המאמין שהוא חי תחת שלטון זר, שזה אינו זמן הגאולה, ושבעולם הזה, הלא־גאול, תנועת הזמן היא עלבון לאל. הרי כל שנה היא שנה נוספת שבה הגאולה טרם הגיעה.

אולי לכן התנגד דיוניסוס הצנוע למדידת הזמן בהתאם למעשי הרשעים. ראוי יותר, טען, לספור ללידת המשיח. בשנת 247 בלוח הדיוקטיליאני, שנת הקונסול פרובוס ג'וניור, חישב הצנוע ומצא (לא ברור כיצד) שבאותה שנה ממש מלאו 525 שנים להולדת ישו. כלומר, 525 שנים קודם לכן היתה שנת האפס: אז החלה ההיסטוריה האמיתית והזמן נולד מחדש, יחד עם משיחם. זו היתה הספירה הסופית, הספירה להולדת מי שיביא את הזמן אל קיצו, מי שביאתו השלישית תסיים את ההיסטוריה.

הספירה החדשה הזו יצרה דבר מה נוסף: את לפני־הספירה. את הזמן שלפני הזמן. הזמנים השונים כבר אינם מתקיימים לעצמם, אלא רק זה ביחס לזה. יש ציר אחד ובו לפני ואחרי. לפתע, ברגע אחד, יש 30 לפני הספירה ו-100 לפני הספירה, כלומר, לפני שהיה טעם לספור. אלפי שנים שקדמו להולדתו של אדם אחד, אדם שהוא עצמו חי פחות מארבעים שנה, הפכו בבת אחת לנטולות ממשות, להכנה בלבד לספירה האמיתית.

יש הסבורים שדיוניסוס הצנוע הציע להחליף את הספירה מסיבה נוספת.

לפי הכרונולוגיה של תרגום התנ"ך ליוונית (השונה מהכרונולוגיה של התנ"ך העברי), העולם נברא כ-5,500 שנים לפני הולדת ישו. במאה השישית לספירה, שעדיין לא כונתה כך, עם התקרבות השנה ה-6,000 לבריאת העולם לספירת הנוצרים, החלו להתפשט מסורות שלפיהן העולם יחדל להתקיים ביום הולדתו ה-6,000. דיוניסוס הציע ספירה חדשה משום שרצה למנוע את התפשטות האמונה על סוף העולם המתקרב.

הספירה הנוצרית אפוא היא ספירה שמטרתה למנוע מחשבה שהעולם נגמר. להפך: התקדמות השנים היא ראיה לכך שהעולם אינו חדל מלכת. השנים חולפות, ואנחנו גדלים, 2012, 2013, הילדים מתבגרים וצומחים, 2015, 2018, 2023 וכבר יש ילדים חדשים. מרגע שעברנו לספירת הנוצרים, הזמן מתקדם אל העתיד, ואנחנו איתו, נטועים בו.

האומנם כך? הזמן מתקדם ואנחנו איתו?

ב"פונס הזכרן", בורחס מלמד אותנו שהמחשבה הזו רחוקה מלהיות הכרחית, ואפילו נכונה.

בשיחתם האחרונה אמר פונס למסַפֵּר שפעם, לפני התאונה, "היה ככל נוצרי: עיוור, חירש, אטום, שכחן". באותו רגע הוא נראה למספר "מונומנטלי כארד, עתיק יותר ממצרים". התאונה, הבין המספר, החזירה את פונס לאותו זמן שלפני הזמן, לזמן שאינו ספירה: הוא כבר אינו נמנה עם הנוצרים — אנשים שחיים בתוך ספירה מדומה, עיוורים, חירשים, אטומים. עכשיו, כמוהו כקדמונים, הוא חופשי מספירה.

זמן הנצרות, הבין בורחס, הוא טעות שהתאונה שחררה את פונס ממנה. הספירה משנת לידתו של אלוהים בהמתנה להתגלותו המחודשת יוצרת אשליה של התקדמות, אבל הזמן האמיתי הוא הזמן הקדמוני, זמן שאינו זמן, שבו אלוהים מעולם לא נולד ומעולם לא מת, זמן שאין בו אשליה של תנועה אל העתיד ואל הגאולה. זה זמן שאינו ספירה לעבר מפואר או למות קדושים, לא לבריאה ולא למוות.

ואם אין משמעות לספירה — למנייה, להתקדמות — אין פלא שפונס פיתח שיטת מִספור מקורית, שלכל מספר יש בה מילה או ביטוי ("במקום 'שבעת־אלפים ושלוש־עשרה' היה אומר (למשל) 'מַאקסימוֹ פֶּרֶס'; במקום 'שבעת־אלפים וארבע־עשרה' — 'הרכבת'.") בשיטה של פונס, המספרים כבר אינם סדרה, וההבדל בין 3 ל-2 או בין 467 ל-23 אינו כמותי, אלא איכותי. "ניסיתי להסביר לו שאותה רפסודיה של תיבות נטולות קשר היא בדיוק ההיפך משיטת מיספור", אומר המספר, בן דמותו של בורחס, אבל הפרויקט של פונס גדול מכפי שהוא מבין: לא שעשוע עקר להעברת הזמן, אלא רצון להעניק מובן למִספרים ולזמן. הרי לא זו בלבד שהזיכרון שלנו עצמו דל ודליל, גם הנטייה שלנו לנטוע אותו על שנתות אחידות היא טעות. ההפרש בין 2010 ל-2011 אינו שקול להפרש בין 2011 ל-2012, אינו גדול ואינו קטן ממנו. אי אפשר להשוות ביניהן. 2010 היא לפני הספירה. ב-2011 התחילה ספירה חדשה.

כמו סיפורים רבים של בורחס, גם "פונס הזכרן" כפול־פנים כמו יאנוס, אל הפתיחות והסיומים, האל שמביט לעבר וגם לעתיד. בורחס מציע אפשרות וחותר תחתיה. מעלה אפשרות דמיונית ונהדרת ובה בעת מראה שהיא בלתי אפשרית, וחמור מכך — מלאת פגמים. במבט ראשון, "פונס הזכרן" הוא בן דמותו של המואר — החי בהווה, שאין בו צער על העבר ולא חשש מהעתיד. אלא שכדי להיגאל מנצרותו, פונס היה צריך לאבד את יכולת התנועה. פונס הוא יודע־כול שידיעתו מסכלת כל אפשרות לפעולה. כל מראה הוא זיכרון, כל ניחוח הוא מאורע, כל צליל הוא סימפוניה. פונס רומז שהזיכרון המושלם אינו ברכה, אלא קללה, ואולי לא נזק פיזי הוא שמונע מפונס לזוז, אלא קללת הזיכרון עצמה. פונס השתחרר מהזמן, והוא לכוד בו. הוא יצא לחופשי מכבלי האשליה וכעת הוא לנצח כעת, חופשי וקפוא.

האפשרות הדמיונית והפנטסטית הזאת, הנהדרת והאיומה, הבלתי אפשרית, מתקיימת גם בחיינו שלנו. לא צריך ליפול מסוס; בחיי כולנו יש רגעים שקפאו בזרימת הזמן. בועה לא שבירה. זמן נפלא ונורא. כשאני נזכר במותו של אודי, גם אני משותק.

רגעי הזיכרון האלה הם זמן שבו אין צורך במִסְפָּר שיאמר לי כמה שנים חלפו מאז מות אחי, כיוון שאני זוכר כל רגע ורגע. כיוון שאני נמצא בכל רגע באותו רגע, בשנייה שבה קיבלתי את ההודעה, הניחוח הדק של בושׂמי ההבדלה עדיין באפי, הטלפון מצלצל, תנועה בכיוון המטבח, לא הסתכלתי על השעון.

"כל מה שאני זוכר מכם המתים הגדולים עומד ביני לבינכם"

ישראל אלירז