ומה עוד?

הקדמה

אחד התרגילים בסדנת הקשבה שהשתתפתי בה הלך ככה - ישבתי מול אדם זר, בתוך מעגל כסאות שהורכב מזוגות - מקשיבים ומדברים, שישבו זה מול זה. בכל סיבוב הוכרז הנושא, הפעם זה היה "ספרי על השם שלך". אני קיבלתי שתי דקות לדבר, כשהצד השני מקשיב לי בנוכחות מלאה, בלי לדבר או להגיב, ואחר כך אנחנו מתחלפים, ושתי הדקות שלו לדבר ושלי להקשיב מתחילות.

אבל מה יש לי להגיד על השם שלי? התחלתי לדבר בלי לדעת מה אני עומדת לספר - "זה השם הכי גנרי שיש, רגיל להפליא, יעל. בכל כיתה שלמדתי בה הייתה לפחות עוד יעל אחת, בכיתה ו' יעל השנייה הייתה החברה הכי טובה שלי, והמורה קראה לנו יעלות חן".

המילים המשיכו לצאת מהפה שלי - "שנים מאוחר יותר, עברתי עם המשפחה שלי לאמריקה. פתאום השם שלי הפך לבלתי אפשרי. קוראים לי ייל, כמו האוניברסיטה, בסטארבקס אני משתמשת בשם השני שלי, שרה, או שאני אומרת אלי במקום יעל. זה מצחיק, לא? איך השם שלי, שהוא כל כך מובן מאליו, רגיל וברור במדינה אחת - ולגמרי בלתי מובן במדינה אחרת".

בשלב הזה גיליתי יחד עם המקשיב האקראי דברים שלא ידעתי שאני חושבת ומרגישה - "זו רק דוגמא אחת, להרבה ממה שקורה במעברים כאלה. הם לא יכולים להגיד את השם שלי, והם גם לא ממש יכולים לראות אותי, להבין אותי לגמרי". צלצול פעמון עדין עוצר אותי. אני קצת מופתעת. הייתי בטוחה שאני מסתדרת מעולה, שאני בסדר עם שם הסטארבקס שלי.

לפעמים, כשאנשים מתיישבים - על ספת הפסיכולוגית או מול חבר טוב - הם שואלים: "מאיפה להתחיל?" למעשה, זה כמעט לא משנה. מכל נקודה אפשר להגיע לכל נקודה, וכל הנקודות מחוברות אחת לשניה. אפשר לדבר על השם שלך, על עונת השנה המועדפת עליך או על זיכרון ילדות - והכל יהיה שם: הפחדים, הקשיים, האמונות הבסיסיות שיש לנו לגבי עצמנו, החוזקות. ומה שאנחנו זקוקים לו זה מרחב בטוח כדי לשמוע את עצמנו, להפוך את סערת הרגשות לרצף קוהרנטי.

מתברר, שזו משימה לא פשוטה בכלל. מתי בפעם האחרונה זכיתם להקשבה מלאה - כזו שלא כוללת סיפורים של הצד השני על החוויות שלו, הצעות, מסקנות או תובנות עבורכם? הקשבה שהיא מלאת אמפתיה ולא שיפוטית בכלל? מתי הענקתם הקשבה כזו לאדם אחר?

קל לנו יותר לדבר מאשר להקשיב - לעצמנו או לאדם אחר. אנחנו מספרים את אותם הסיפורים המוכרים, על עצמנו, על מה שקרה לנו, ומנסים לשנות את דעותיהם של האנשים סביבנו באמצעות הסיפורים האלה וניסיון העבר שלנו. בדרך כלל, זה לא יהיה טיעון לוגי מבריק, ציטוט של מחקר או דרישה, שיאפשרו תנועה וגמישות אצל הצד השני.

הטקסט שלפניכם הוא הזמנה להתנסות במסע להקשבה, כשביל למשימת ההקשבה החשובה ביותר - היכולת להקשיב לאחרים, ככלי לשיפור היכולת להקשיב לקול הפנימי, היכולת - להקשיב לעצמנו.

אולי אתה מקשיב אולי אתה שומע: מה אנחנו מפספסים כשאנחנו מדברים עם אחרים?

באחת מסדנאות ההקשבה שהעברתי השתתפה רופאת טיפול נמרץ ילדים מאחד מבתי החולים באזור המרכז. היא הגיעה כי הבינה את החשיבות התיאורטית של הקשבה, את היתרונות שטמונים בה, אבל הדאגה העיקרית שליוותה אותה הייתה מפני משך הזמן שהמיומנות הזו תדרוש ממנה. "בטיפול נמרץ הכל קורה עכשיו, אין לנו זמן לדבר על זה", היא הסבירה, ואני - הקשבתי.

כמה ימים מאוחר יותר היא כתבה אלי וסיפרה על הילד קטן, בן לעולים חדשים, שהגיע למחלקה כשכבר היה מאוחר מדי להציל אותו. "זו סיטואציה מאוד מתעתעת", היא סיפרה, "כי ההורים מסתכלים על הילד שלהם, זה הבן היחיד שלהם, והם אוהבים אותו כל כך, והוא נראה רגיל, כאילו הוא ישן ותכף יתעורר. הם צועקים עלינו, ומתעקשים - "תעשו משהו! תלחמו עליו! בשביל מה יש לכם את כל המכשירים והתרופות? בשביל מה למדתם כל כך הרבה?! תצילו אותו, עכשיו!". ואנחנו, הצוות הרפואי, כבר יודעים שאין מה לעשות, שזה עניין של זמן, לא הרבה זמן. במקביל, ברגעים הקצרים שבהם היינו איתם, בניסיון להסביר מה קורה, הגיע מקרה חירום אחר, ילד שאולי אפשר יהיה להציל".

"אבל הפעם, בניגוד לאירועים קודמים כאלה, לא שפכתי עליהם את הנתונים הרפואיים. במקום לקטוע את שטף הרגשות שלהם בסטטיסטיקה, שאמורה להבהיר להם שאני יודעת על מה אני מדברת, שאני צודקת, שאין טעם בדברים שלהם, שגם אם אני אמפתית מאוד לכאב - אין לי מה לעשות עם זה - נתתי להם לדבר. הכעס שלהם התחלף מהר מאוד בעצב ובבכי, ואני רק עמדתי שם, הקשבתי. במקום לדחוף ידע רפואי, נתתי להם להשען על המבט שלי, הייתי שם איתם".

"זה לא לקח יותר זמן מהשיחות האחרות שלי עם משפחות, אבל החוויה הייתה שונה בתכלית. כמה ימים אחר כך הם חזרו לכאן, והתעקשו לדבר עם ראש המחלקה ולספר לו כמה עזרתי להם ברגעים האלה, שבהם לא עשיתי את מה שאני רגילה לעשות, כשלקחתי צעד אחורה מהפעילות ומהמילים, והקשבתי".

יש שלושה מכשולים ראשוניים, שעומדים בדרך שלנו להקשבה טובה:

להקשיב מרגיש לפעמים כמו לא לעשות כלום, וזה קשה לנו. המכשול הראשון הוא, שאנחנו רוצים להשתמש בידע ובניסיון שלנו כדי לחלץ את האדם שמולנו מהמצב שבו הוא נמצא. הרצון שלנו להושיט יד ולהיות אקטיביים כדי לעזור לאדם שמולנו הוא אינסטינקטיבי, אבל לעתים קרובות - לא מועיל.

אנחנו מחלקים עצות ותובנות מהחיים שלנו, מנסים לשנות את הדרך שבה אחרים רואים את הדברים - וזה לא עובד. נדמה לנו שמי שמדבר איתנו - מדבר אלינו, אבל ברוב המקרים, מי שמדבר איתנו - רוצה לדבר על עצמו. זה לא סותר, אבל אם אנחנו מגיבים כאילו אנחנו הדמות המרכזית בסיפור - אנחנו צובעים את התמונה דרך הפחדים, הרצונות, השאיפות והחששות שלנו.

המכשול השני הוא שיפוטיות - ברגע שהאדם שמולנו מספר לנו משהו, כל דבר, לא משנה מה, המוח שלנו מיד מייצר תגובה שיפוטית כלפי זה - "הוא צודק", "הוא טועה", "הוא ייכשל", "הוא יצליח", "זה רעיון נהדר", "זה רעיון נוראי". הסיכוי שהתגובה שלנו, שנובעת מתוך השיפוטיות, תצליח לפלס דרך אל ליבו ומחשבותיו של האדם שמולנו - קטנה.

המכשול השלישי הוא הרצון שלנו לשמור על איזון ולא לשנות את דעתנו - בדיוק כמו שהגוף שלנו שואף לשמור על טמפרטורה קבועה, מבחינה מנטלית אנחנו שואפים לשמר תפיסה עצמית ותפיסת מציאות יציבה. כדי לעשות את זה אנחנו מסבירים, משכנעים, מעודדים, מעליבים - כל מה שאנחנו רק יכולים כדי לא להשתנות, ובמקום זה - ליישר את האדם שמולנו עם קו המחשבה שלנו. לעתים קרובות, הניסיונות הנואשים שלנו לשמור על הדברים כפי שהם, לא עובדים.

במחקרים שלו, פרופסור אבי קלוגר מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, מוצא שאנשים שמקשיבים להם מפגינים יותר בגרות רגשית, הם פתוחים יותר לחוויות ומתגוננים פחות. מה שהם מרגישים וחושבים הופך להיות ברור להם, והם נתפסים כמנהיגים ובני־זוג טובים יותר. כאשר עובדים מדווחים על מנהלים שמקשיבים להם, הם חווים שביעות רצון גבוהה יותר בעבודה, שחיקה נמוכה יותר, מחויבות גבוהה יותר ותחלופה נמוכה יותר.

החשיפה של היתרונות האלה זלגה מהאקדמיה לעולם העסקי והובילה למיני־טרנד הקשבה במקומות עבודה - הכללים סוכמו בבהירות לטובת מנהלים עסוקים: הישירו מבט, הנהנו, ופעם בכמה שניות תגידו "ממהממ". אבל הקשבה מזוייפת תוך חתירה לשורה תחתונה ידועה מראש - לא עובדת. חשוב להבהיר את זה כאן. אנשים מזהים הקשבה אותנטית, וקיצורי דרך לא עובדים. הקשבה כטריק, בניסיון להציע לאדם את כל היתרונות של הקשבה, אבל בלי לעשות את זה באמת - בלי להגיע סקרנים, כדי להקשיב, בלי לדעת מראש את סוף השיחה - לא תגרום לקסם לקרות.

הנה רשימה של כמה דברים שאנחנו עושים במקום להקשיב, והם לא מקדמים אותנו:

● משתמשים בהסחות דעת כמו מחשב או טלפון בזמן שיחה

● שופטים את הרעיון או האדם שמולנו

● נדמה לנו שאנחנו באמת יודעים יותר טוב מהאדם שמולנו, בזכות הניסיון או המקצוע שלנו

● חושבים שהאדם השני מדבר איתנו כדי שנגיד לו מה לעשות

● נותנים מידע או עצה - פתרון טכני - אם לא התבקשנו

● מבטלים את הדברים שנאמרים באמצעות חיוביות רעילה ("הכל יהיה מעולה")

● מרגישים שאנחנו אחראים על מה האדם השני מבין או יעשה

● מרגישים שאנחנו אחראים על זה שהשיחה תהיה קולחת

● מרגישים ששתיקה היא כישלון מביך בשיחה

● מקיימים את אותה השיחה שוב ושוב

● מכינים תשובות מראש

● מובילים לנקודת סיום ידועה מראש

קשה לנו להקשיב משלל סיבות - אין לנו זמן, נגמר לנו הכוח, אנחנו לא סומכים מספיק על האדם בצד השני, אנחנו רוצים שהאנשים סביבנו יתנהלו כמו שאנחנו חושבים שהם צריכים. ומעבר לזה, קשה לנו להקשיב, כי כדי להצליח להבין את מה שאומר האדם שמולנו - אנחנו צריכים לקחת סיכון. הסיכון, שנשנה את דעתנו, את השקפת עולמנו. אנחנו צריכים להשתיק לרגע את האגו ואת החשיבות העצמית, ולהסכים להרפות מהדמות הבטוחה והיודעת של עצמנו. זה עלול להיות מערער, ולכן הקשבה אמיתית היא מסע להתפתחות אישית, כזה שדורש שילוב של רצון אמיתי וביטחון פסיכולוגי.