יש לך צוואר יפה מאוד

ערב פסח, עין כרם
הבוקר ראיתי את גברת ויגדור התופרת בכסא גלגלים.

תווי פניה קפואים.

שעות הייתי צופה בה בשבתות מארחת את משפחתה הצורחת.

בעלה ישב בעליית הגג ותיקן תכשיטים.

 

אני מדממת כבר שלושה שבועות.

נצפתה רירית ברוחב 14 מילימטר ובתוכה ממצא לא מזוהה.

"בגיל שלך מוציאים את הרחם והשחלות" אמר הרופא.

לא רציתי להיפרד מהם אז שילמתי לגניקולוגית מפורסמת ממון רב,

תמורתו קיבלתי את הרחם בחזרה.

היא אמרה, נחכה, ואם לא תהיה ברירה אז.

המיומה היא סיבת הסיבות, גודלה שבעה סנטימטרים. כגודל הרחם עצמו.

 

בתחתית הבטן צלקת ארוכה בת שלושים שנה, זכר לאשכולית שהייתה צמודה לשחלה הימנית.

אז נסעתי לבדי בקו אחד כי אבא לא רצה לאבד את המקום במגרש החנייה.

אני זוכרת צעדים של אחיות במדים ירוקים ונעלי ספורט לבנות,

וניסיונות נואשים ללחוש בטלפון לחבר שנטש כמה חודשים קודם.

 

בגיל עשרים גידול ליד השד השמאלי.

ג'לי לבן רוטט בצורת דג באורך שבעה סנטימטרים,

שהוציא כירורג שד במשגב לדך.

הוא שאל: רוצה לראות?

 

שיני הבינה הכלואות

נכרתו בעין כרם בלי שורשיהן, לאכזבתי,

כי ישבו על עצבי החיוך.

כל ההפרשות, הפסולת, האיברים המיותרים,

הגידולים, המיומות, הפוליפים, הריר, השומנים,

אפילו שערה ארוכה שנכלאה בתוך נקבוביות העור.

 

הגינקולוגית אמרה: אין טעם להשאיר את החצוצרות והשחלות,

הן ניזונות מן הרחם, הן יכמשו.

באולטרה־סאונד האחרון מדדה הטכנאית את המיומה

ואת הרירית. פתאום הופיעה אליפסה שחורה. "זה זקיק".

לא האמנתי. יש עוד זקיקים ובתוכם ביציות שהיו יכולות להיות עוד שלושה ילדים.

התינוקות שלי כבר יצאו מתוכי שלמים ויפים.

שיניהם עקומות. חסכתי שלושה עשר אלף שקלים.

מיישרים שיניים רק לבנות, אמרתי לעצמי.

 

בני היה לאיש צעיר ומקריח.

שיניו המושלמות של בני השני נשברו והתעקמו.

בתי גדלה. מתחילה לחיות את חייה לבדה.

 

המיומה שלי עומדת להיפרד ממני.

 

שאלנו את אמא:

מה הזיכרון הכי החזק שלך?

הלידות. ארבעתן.

חמישתן. גם זו של הילד המת שנולד אחרייך.

אני הצלחתי רק שלוש.

עוד מעט אלד את המיומה יחד עם הרחם.

תאומות עגולות שגדלו בתוכי שנים רבות.

אחיותיה של האשכולית ההיא היְשָנָה לפני שלושים שנה.

 

מעלי קורא עורב וטיפה חמה נושרת עלי.

במלחמה הזו אני אנצח. הוא כבר צרוד.

השעות האלה לא יחזרו.

דודי יצחק מת ושאול של מיכל מת,

השעות בהן כל מי שעדיין חי, חי.

 

ערב פסח, דם, הכל רועד, מה שהיה לא יהיה עוד.

בת דודתי, מיכל, היתה מתפללת כל ערב שבת "בריאות ופרנסה".

עכשיו יש פרנסה ואין בריאות.

 

נסעתי ליומיים להתאמן,

כדי שאם חס וחלילה, אהיה מוכנה.

מקדימה תרופה למכה.

 

לא הצטרפתי לשאגת הסיפוק של חברותי,

לצרחות ניצחון על הזוהמה, האבק, קורי העכביש.

על כל החפצים, הבגדים, האגרטלים, הסירים השרופים

שנכנסו לשקיות אשפה שחורות ונערמו ליד פחי אשפה ירוקים.

עוד מעט אצא דרך שער האבן העגול שדלתותיו דלתות עץ ירוקות

ואחזור לחיים שהיו לי.

היום השנים־עשר לכריתת הרחם שלי
אני יושבת ב"טחנת הקפה", מקנאה בנוסעים לחופשות בחוץ לארץ,

כשיחזרו ארגיש כאילו לא נסעו ואמצא מנוחה.

הרחם היה משקולת שחיברה אותי לאדמה,

ועכשיו בלעדיו אני קלה הרבה יותר.

מרחפת מעל לאנשים היושבים בבית הקפה.

אני ויואב צועדים מידי יום בעמק רפאים. לאט עד פינת רחל אמנו, פוגשים מכרים מהנהנים.

ירח דבש. אני קוראת לו: אהובי, אהובי, בוא אלי אני צריכה אותך.

שוכחת את חטאיו. כל כך זקוקה לו עכשיו שיחזיר לי את המשקולת, שישמש לה תחליף.

הוא מבקש שאתייחס לאגרת הרישוי שהגיעה ואני עונה:

אל תפנה אלי בקשות מסוג זה.

אני נכנסת לשירותים ומגלה שהתחתונים שלי נקיים

כי צוואר הרחם שלי תפור בקצהו העליון

ושום שחלות ושום חצוצרות ושום רחם

לא מעבירים דרכו ריר משונה, הורמונים המומרים להפרשה לבנה־צהבהבה.

עד שלא פסקה לא אהבתי אותה ועכשיו משאינה, אני מתגעגעת אליה.

מציצה במראה ורואה אשה רצינית וחיוורת. החולשה נעימה, מתוקה, טהורה.

כמו בליל ההתאוששות בבית החולים, מחוברת לתשעה צינורות ומורפיום זורם בעורקי וריטה האחות באה והולכת

ואני שומעת אותה אומרת לאחים המגלגלים מיטות של מנותחים חדשים:

הוא לא מתאים לכאן, הוא לטיפול נמרץ,

הוא לא מתאים לכאן הוא מחרחר,

יש כאן אישה אחרי ניתוח, היא אומרת, ומתכוונת אלי.

כל הלילה כולו הייתי לבד באולם התאוששות גדול

והתבוננתי בשעון והשעה הייתה רבע לשלוש

ואחרי רבע שעה עדיין הייתה רבע לשלוש

ושמחתי שהזמן עצר.

מתיקות המורפיום, שאין בה אשמה על הזמן שחלף

ולא קרו בו דברים שצריכים לקרות בו,

ובעיקר לא התממשו בו שאיפות הגַדלוּת.

יַלדַת "מאוחר מידי", נערת "חבל שלא",

אדם שאין לו מה לחדש בעולם.

 

אני יכולה לכתוב על אשה בת חמישים ושתיים שהוציאו לה לפני שנים עשר יום את הרחם.

למיליוני נשים בעולם כרתו את הרחם,

זהו הניתוח הנפוץ ביותר בקרב נשים,

אך האם הן יֵדעו לתאר את תחושת הריחוף,

את התחתונים היבשים את הצלקת הענקית

שהרופאה אומרת שהיא יפהפייה?

ישבתי על מיטת הברזל, הרופא המרדים החדיר לי לגב מחט ארוכה ועבה,

ביקשתי להקיא, הרופאה ליטפה את ידי,

רק לפי המניקור הלבן המושלם ידעתי שזו היא,

ונוזל צהוב יצא מתוכי,

הפקרתי את פלג הגוף התחתון הערום לעיניהם, לסכיניהם,

וביקשתי להישאר ערה ולראות את הרחם שלי.

וכשהרופאה קרבה אלי את קופסת הפלסטיק שאלתי: זה הרחם?

היא אמרה: לא, זו המיומה. לידה שכב קטן ושקט הרחם.

ואיפה השחלה? המשכתי.

היא הרימה חתיכת בשר אדומה וקטנה ואמרה: זו היא.

והחצוצרה?

החצוצרה צמודה אליה. והשארנו לך את הצוואר,

יש לך צוואר יפה מאוד.

והוא גדם תפור בחלקו העליון, מתגעגע אל הרחם

שהיה לו לראש או לגוף שנים רבות,

והוא מתגעגע לימים ההם שזרמו בו דם ונוזלים לבנבנים־צהבהבים

בבקרים שאחרי. 

 

אזמלי הרופאים חתכו בשכבת הבשר הראשונה והשנייה

והשלישית, פערו אותי והגיעו לאן שהגיעו.

הם התקשו להסיר את השחלה שהתעקשה לדבוק במעיי,

שעתיים וחצי נמשך הניתוח הנפוץ ביותר בקרב נשים.

יצאתי שמחה ופגשתי את מרינה ומוחמד ואת יואב

שאמר להם "היא משוררת".

מוחמד אמר שהשיר "נקמה" של מוחמד טהא עלי

הוא השיר הטוב מכולם

 

 

נקמה
אני, הלא, לא

אוסיף משלי

למכאובי בדידותו

לסבל גויעתו

לתוגת כליונו

אסתפק בכך

שאתעלם ממנו

אם אתקל בו בדרך,

ואשכנע את עצמי

שעצם ההתעלמות

עַצְמָהּ

היא סוג של נקמה.

 

מוחמד פטפט בתחנת האחיות עם מרינה וריטה ברוסית

וסיפר שלמד רפואה ברומניה והוא דובר גם ספרדית ואיטלקית ועוד שמונה שפות.

מרינה ומוחמד סיימו את המשמרת שלהם וריטה באה במקומם

בגבות מצוירות ומשקפיים גדולים שמאחוריהם עיניים מאופרות.

ראיתי אותה ואהבתי אותה ושאלתי:

ריטה, את יודעת שאת יפהפייה?

ריטה את מוכנה שאצלם אותך כדי להראות אותך לחברות שלי?

ריטה אני כותבת עלייך שיר.

לא לצלם בבקשה לא לצלם אני לא אוהבת את המראה שלי בתמונות.

אבל ריטה, אמרתי, את כל כך יפה, איך יכול להיות שאת לא אוהבת?

היא התעקשה ולא רציתי לקלקל את היחסים עם ריטה שבה הייתי תלויה,

בה ובצינורות שהיא תיקנה מידי פעם.

שכבתי בחושך וספרתי מאחת עד תשע להיות בטוחה שכל הצינורות

עובדים, והבטתי בשעון וביקשתי שלא תשתנה השעה

כי הייתי מאושרת כל כך והבוקר הגיע לאט.

ריטה עברה על פני בדרך לתחנת האחיות אחרי שנמנמה מעט וחייכה.

הרי הייתי האשה היחידה באולם ההתאוששות הגדול.