כלב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כלב

כלב

4.9 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת בראשית
  • תאריך הוצאה: יוני 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 161 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 41 דק'

ישי רון

ישי (אישי) רון רב הפעלים בן ה 45 הוא דיסגרף, כותב בשגיעות כתיב, לא יודע את לוח הכפל, ולא סיים את בית הספר התיכון עם תעודת בגרות. את שירותו הצבאי עשה ביחידת המסתערבים, דובדבן. לאחר מכן סיים תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה בהצטיינות יתרה. כשאינו עוסק בכתיבת ספרים הוא גם הבעלים של חברה בינלאומית למוצרי תינוקות אותה הקימו הוא ואשתו, אלינור, במו ידיהם. בשנה שעברה פרסם את ספר הילדים ״האף של וינסנט״ אשר בימים אלה מעובד להצגה בתיאטרון ״גושן״. הוא מתגורר עם אשתו, שלושת ילדיו והכלבה מיקה בכפר סבא, נוהג לכתוב בעמידה בעודו מתקין בישולים במטבח, וישן בכל יום בין שתיים לארבע.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

גלר הוא נרקומן. הוא היה קצין קרבי בסיירת גולני וסוחב עמו את זוועות המלחמה בעזה. מדי יום הוא מנסה לקמט בכוח המחשבה את כפית הכסף התלויה על צווארו, כמו אותו אומן חושים מפורסם, באמונה כי אם יעלה בידו להצליח, יוכל להיחלץ ממצבו העגום.

צבי הנכה היה מורה להיסטוריה, הקווקזי לחם במלחמה האכזרית בצ'צ'ניה – שלושתם חולקים חורבה מטונפת בחורף גשום בתל אביב.

כלב אחד נקלע לפתע לחייו של גלר. מוכה ופצוע, הוא מעורר בגלר את השדים ואת הרגשות. הזיכרונות שלא מרפים עולים וצפים ומנערים את חייו ואת מצפונו.

דוריס נושאת על גבה אסון משלה, והיא רואה בגלר בן שמת וגם אהוב שברח, ודווקא כשהכול מתכנס לאופק בהיר יותר, קורה משהו שמזעזע את חייהן של כל הדמויות האלו ועתיד לעמת את גלר עם המקומות הכי קשים בנפש. ומתחת לכל זה פועמת בעקשנות אהבה גדולה לחיים, לאדם ולכלב רחוב אחד.

ברומן מטלטל וייחודי זה מאפשר ישי (אישי) רון הצצה אל החיים מלאי הכאב של הלומי הקרב החווים מדי יום את האירועים הקשים שהעיניים שלהם ראו ושהנפש שלהם מסרבת לשכוח.

ישי (אישי) רון שירת כלוחם ביחידת המסתערבים דובדבן ומוכר על ידי משרד הביטחון כהלום קרב. הוא בן 50, נשוי לאלינור ואב לשלושה ילדים. בין ספריו הקודמים: "אפוקליפסה של חג" – רומן שראה אור בהוצאת גרף והיה מועמד לפרס גפן, ו"האף של וינסנט" – ספר ילדים שיצא בהוצאת רימונים והומחז להצגה זוכת פרסים רבים.

״רומן מרשים ומכאיב. עוצמה רגשית נדירה״ ~ צרויה שלו
"רומן עמוק, מקורי ומעורר מחשבה, שהקריאה בו שוברת את הלב" ~ נעה ידלין

פרק ראשון

פרק 1

קרניים בודדות נכלוליות חודרות מבעד לחריצים שבין קרשים תוססי רקב, שמישהו מִסמר לפני שנים רבות במקום שבו היו תריסים. הן מפלחות אוויר קר ומריר, רעיל כמעט. חלקיקי אבק זעירים מתערבבים בלשלשת יונים בפינות נסתרות שבהן מצאו הנקרניות מעמד לרגליהן הגרומות. תחילה נדמה שבכוחו של האור לגרש את החשכה בנצנוצי זהרורים, אך הקרניים חושפות רק קירות שבורים וטיח מתקלף, שתחתיו נגלים לבנים סדוקות וכתמי עובש שפשטו סביב כמו מפלצות, והן שולחות לשונותיהן אל שרידי משקופים שפעם הותקנו בהם דלתות נאות. אריחים מעוטרים בפרחים בצבעי דם, דשא ותפוז מבצבצים תחת הזוהמה שברצפה. האריחים ודאי נרכשו בתחילת המאה הקודמת במפעל של משפחת וילנד, לא רחוק מתחנת הרכבת העות'מנית שלימים הפכה למתחם התחנה בנווה צדק. הכתלים נישאים לגובה של עשר אמות לפחות, ומעליהם בתקרה קבוע בסיס לנברשת מהודרת שלא נותר ממנה ולו צל. הצחנה אומנם נעלמת מקרני האור, אך היא עזה ומכה בנחיריים כאילו הייתה סלע מוצק. זה שנים נכנסים חסרי הבית ויוצאים מכאן, ומותירים אחריהם שאריות אנושיות. סימני מדורה שמישהו הדליק במרכז החדר, אולי בחורף שעבר, מצוירים כמו קעקוע שחור מעלה עשן. הבוקר הוטחו בארץ ממטרים כבדים שחדרו מבעד שברי רעפים ויצקו סביבי סחי, שלוליות שזורמות בנחלים צרים על הרצפה, עד שאחד היובלים המעופשים מצא דרכו אל שק השינה שלי והעיר אותי עוד לפני שהתעורר בי הדחף להרואין.

פעם הייתי חזק כמו סלע בזלת, רוב הזמן הייתי שמח בחלקי כמו אותו טיפש שלא יודע כמה הוא עצוב. למרות כל הסמים, אני זוכר את הרגע ההוא לפרטי פרטים, את ריח תל אביב בלילה, שחור ומתקתק, בטעמה החריף של כוס ויסקי. היה לא חם ולא קר, ונדמה שהאוויר חדר היישר לעור ולבשר ולעצמות, שהרי איני אלא רוח רפאים. מעליי ריחפה לבנה חגיגית, וסביבה היו תלויים במובייל כמה כוכבים. יחד הם יכלו לשמש תפאורה נפלאה כמעט לכל רגע בחיים. הלילה הזה היה מושלם למעט האופן שבו הזכיר לי את עזה.

בלילה ההוא התפוצצה אצלי בראש פצצה – קטנה מכדי שיהיה בה מקום לכל ההרוגים, שלנו ושלהם, לריח המתכתי של הדם, לזה שעולה מבשר נחרך ומפנים של לוחמים מרוחות בצבעי הסוואה, ומנשקים ומכשירי קשר. לא היו אלונקות ולא מדים ולא פקודות, לא מנות קרב או מימיות מסריחות ולא מספרי ברזל. היו רק פחד, צעדים וכלב מת כרוכים זה בזה לבלי התר. בתחילת השבוע זכתה ברזיל בגביע הקונפדרציות, ויומיים לאחר מכן הדיח בהפיכה צבאית הגנרל עבד אל־פתאח א־סיסי את הנשיא המצרי מורסי. אני גם זוכר את מפגש הצוות בחצר של בועז, היינו אז מאוד מגובשים. אפילו אביחי, מפקד הפלגה, הגיע בגלל כל מה שקרה בעזה בחורף שעבר, כשאיבדנו את יהורם, ובועז נפצע מרסיסים ואני חטפתי שני קליעים. אביחי הגיע מאימון לוט"ר ומעך אותנו אחד־אחד כמו אבא נרגש, אבל אחר כך הוא ישב שם בפרצוף קשוח, עם המדים והדרגות, הפלדיום והמקוצר, והסתכל בחיוך ביקורתי כשהחבר'ה שתו כמו מטורפים והשתטו, ואולי בכוונה החצינו את ההתנהגות שלהם כי היינו ידועים ביחידה כצוות הפרוע. דורון ייצב בקבוקים של סמירנוף על הראש למחיאות הכפיים של החברים, ואז החל לרקוד בקצב של מוזיקת דאנס, וכולם הסתכלו על הבקבוקים כאילו בכל רגע הם ייפלו ויתנפצו על הארץ. הרגשתי את התחושה המוזרה שבין יציבות ואיזון לנפילה וניפוץ. החבר'ה רקדו, ואמא של בועז הסתובבה עם אוכל ושתייה כי מבחינתה כל מה שקשור לבן שלה היה טהור ונעלה והיא הייתה גאה בכולנו שלחמנו בסיירת, העריצה אותנו. חודשיים לפני כן חזרתי מיפן, ואף על פי שנפרדתי מזוהר, חשבתי שזו תקופה נעימה ורגועה למדי. אני קצין משוחרר, ועוד מעט אירשם לאוניברסיטה לתואר במשפטים, ואביחי דיבר איתי על מילואים שנעשה בעוד חודשיים, והכול היה טוב.

נפרדתי מהחבר'ה בחיבוקים ובנשיקות. השעה הייתה קצת אחרי חצות וכבר שתיתי שתי כוסות קפה שחור, והרגשתי פיכח מספיק כדי לעלות על הקוואסאקי. נסעתי מהרצליה לתל אביב והחניתי את האופנוע ליד הבית, דירה שכורה ברחוב ארבע ארצות. חשבתי שלא מאוחר מדי לשתות כוסית נוספת, ואם יהיה לי מזל, אפגוש מישהי שתרצה לבחון מקרוב את הצלקות שהשאירו בגופי שני הקליעים מעמוד ענן בשנה שעברה. שמתי פעמיי לבר הקבוע, לבשתי מעיל עור שחור, ג'ינס וחולצה לבנה, נעלתי את נעלי הספורט שזוהר קנתה לי ביפן, ונשאתי עליי את האקדח מהעבודה בנרתיק צמוד למותן. פניתי ימינה לרחוב אמסטרדם והמשכתי לכיוון עמנואל הרומי. שמעתי מאחוריי צעדים. הם טופפו על המדרכה כמו מחלקה של חיילים, בסוג של קרקוש מתכתי, במקצב של נעליים צבאיות נכונות לקרב. בבת אחת נזכרתי בעשרות ובאלפי צעדים כאלה. פצצת פחד נורתה בגופי. המציאות נעלמה, ולא הייתה עוד תל אביב, לא בתים ולא רחוב ולא חלונות מוארים, לא גינות ולא גדרות ולא מכוניות. ידי נשלחה אל המותן, אחזה בקת הקרה של האקדח, תנועה אוטומטית כמצמוץ העין, כאינסטינקט מולד, ולא כפעולה נרכשת. שלפתי את האקדח, דרכתי אותו על חגורת הג'ינס שלי בחוזקה, כלפי מטה, ובן רגע הסתובבתי, אחזתי אותו בגרון, דחפתי לקיר והצמדתי את האקדח לחזה שלו.

לא ראיתי שהוא נער צעיר, אולי בן שבע־עשרה, לא ראיתי שהוא לבוש בבגדי יציאה, עם ג'ל בשיער, עגיל באוזן ובשפה העליונה, לא שמעתי אותו צועק לעזרה, ראיתי מול העיניים את כלב שיובל ירה לו בראש כשהיינו בסג'עייה. צעדים, פחד, כלב מת.

אבל אז הרחתי את הבושם, איטרניטי של קלווין קליין, שתקף אותי בנחשול גדול, ולפתע החולצה שלו הייתה רפה ודקיקה ועיניו היו אחוזות בעתה ופיו חתום בהלם, והיה גם שתן. עמדתי בתוך שלולית שנקוותה על המדרכה לאחר שבקעה את קרום מכנסיו. הפחד שלו והפחד שלי פעפעו זה אל זה עד שלא ידעתי להבחין בפחדי בתוך שלו. הצמדתי אותו אל הקיר, ואז עזבתי אותו קורס אל תוך נוזליו ושמעתי אותו מייבב בתוך עליבותו, כשלפתע נדמה בעיניי דקיק ושברירי יותר מקליפת ביצה. שחררתי את המחסנית ופרקתי את הגלוק, תפסתי את הכדור במעופו והשבתי אותו למחסנית ואת האקדח לנרתיק בלי לומר מילה. השארתי אותו על המדרכה והלכתי משם במהירות.

התיישבתי על ספסל בשדרה ורציתי לבכות אך לא היו לי דמעות, רק פחד, כאב ובלבול. הפחד גירד את קצות הווייתי כמו להבה המאכלת דף נייר. כלב מסג'עייה פרפר בראשי, הרגע שבו חטף את הכדור והתמוטט אל הארץ, ולשנייה לא ראיתי עליו שום סימן ולא היה דם, ואז ברגע אחד הוא החל להתעוות ולפרכס ודם זרם תחת ראשו והתנקז לשלולית אדומה ענקית.

בחורה רכבה על אופניים, זוג צעד יד ביד, אישה שוטטה עם שני כלבי פודל, מכוניות התקדמו לאט בין רמזורים. העיר פעמה בקצב הרגיל של החיים, אבל הרגשתי מוזר, כאילו אני מסתכל על עצמי מבחוץ יושב על הספסל, והלב שלי דוהר במהירות, זרמי חשמל בגוף ותחושה עזה של בחילה. משקולת כבדה ישבה על חזי והקשתה עליי לנשום. חיפשתי את קופסת הסיגריות. עברו כמה רגעים עד שנזכרתי שהפסקתי לעשן. ישבתי מזיע ורועד והרגשתי שאסון קרב ובא. חפנתי את פניי בשתי ידיי, ובלי דעת ברחה לי יפחת בכי. שוב ראיתי בעיני רוחי איך הילד ההוא השתין במכנסיים, בטוח שהוא עומד למות.

קמתי מהספסל והתחלתי לרוץ, ותל אביב נעשתה כל־עיר, טוקיו, פריז או סג'עייה. לא הבטתי סביבי, נעלי הספורט נשאו אותי לאן שנשאו. רצתי כי הפחד לא היה מהיר כמו רגליי, ונשימותיי הכבדות ניחמו אותי והמאמץ הרגיע אותי. התכופפתי כדי להסדיר את הנשימה, הייתי ליד הבית.

מרוקן ועייף נעלתי את הדלת והפכתי את הבית בחיפוש אחר סיגריה, אבל לשווא. בחדר האמבטיה קילפתי מעליי את בגדיי כאילו היו נגועים בטירוף, והבטתי בדמותי במראת הגוף שזוהר השאירה אחריה. שריריי היו נפוחים, על החזה שלי בלט הקעקוע של הגדסרון, הנמר המעופף, סמל הסיירת שכל הצוות קעקע. לכל הצוותים האחרים היו סיכות על החולצה, ורק לנו ישב הנמר על העור ממש, אך כעת הוא עורר בי פחד. העיניים המלוכסנות, השיניים החדות והטפרים השלופים של כפותיו הגדולות, דומה היה שהוא מזנק אליי היישר מתוך החזה. לא הייתי מסוגל להביט בו. טעם של דם פשט על לשוני, מתכתי, מלוח, מסוחרר. נדמה לי כי המפלצת המכונפת מפלחת את לבי. שפשפתי את הקעקוע באגודלי, מנסה למחוק אותו בכל הכוח, אך הוא לעג לי והמשיך לנעוץ בי את עיניו. לקחתי סכין גילוח והעברתי את הלהב על הקעקוע בחתך עמוק, ואז עשיתי עוד אחד. דם החל לזלוג על גופי בנחלים דקיקים המתעקלים מטה. בחנתי את פניי במראה. צצו בהן זיפים קצרים רק במעט משְׂער ראשי, עצמות לחיי בלטו, שפתיי היו מלאות, ומעליהן אותה התעלה הצרה המוכרת עד בסיס החוטם. אך מעיניי נשקף הטירוף. העברתי יד על לחיי, משכתי בבשר כמו בלישת בצק, אני כבר לא אני. במקלחת פתחתי את הברז, מים זרמו עליי מלמעלה ושטפו את העקבות האדומות שהמשיכו לבקוע מבין השפתיים הצרות שחתכו בחזי, דמעותיו של הגדסרון. נשענתי על הקיר והנחתי לעצמי לצנוח מטה עד שהתיישבתי על החרסינה. בפעם הראשונה מאז שהייתי ילד בכיתי בקול געייה גדול משורש טבורי, בכיתי ולא ידעתי על מה.

התעוררתי הבוקר בסחופה בוצית של שלולית מצחינה. יש לי שלושה שקיקים של גרם, ומצדי שהעולם כולו יעלה בלהבות. אני רק רוצה להזריק לפני שיגיעו צבי הנכה או הקווקזי. אני מוציא את אחת השקיות הקטנות מכיס פנימי שתפרתי מתחת לבטנת המעיל, סליק שמור כדי שאף אחד לא ישדוד אותי כשאני ישן או מחוסר הכרה. אני מוציא פנס לד קטן ומאיר סביבי כדי למצוא את הפחית. פחית ריקה בטוחה יותר מכפית, בעיקר כשהידיים שלך רועדות. הקווקזי לימד אותי את הטריק הזה, חותכים בפחית שתייה דֶלת גדולה, הופכים אותה על פיה ושמים את החומר בתוך השקערורית הקטנה בבסיס הפחית. אחר כך מכניסים לתוכה מצית דולק ומחממים את החומר מלמטה כאילו זו עששית קטנה. ידי מגששת אחר מזרק בכיס מכנסי הדגמ"ח, ואני מוציא משם מזרק מסוג 10/3 מ"ל עם מחט דקה וקצרה. אני מתחיל להרגיש הרבה יותר טוב, כמעט כאילו כבר הזרקתי. אני כורך על ידי השמאלית חוסם עורקים צבאי, מהדק את הרצועה בכוח, ואז מערבב בפחית הריקה אבקה עם מעט מים, מדליק תחתיה להבה קטנה ומעביר במעגלים קטנים כדי לפזר את החום באופן שווה. אני לא רוצה שהנוזל יבעבע, רק שיתחמם ויאפשר לאבקה להתמוסס. אם תהיה רתיחה, חלק מהחומר ילך לאיבוד. אני טובל בתמיסה פילטר קטן ודוחף בו את קצה המחט כדי לשאוב רק חומר נקי ומסונן, ממלא באיטיות את המזרק, מקיש עליו באצבעי כדי להפריד את האוויר מהנוזל ומרגיש כמו רופא לפני טיפול מציל חיים. בזמן שההרואין מתקרר במזרק, אני מעביר את אצבעי על הזרוע, מחפש בליטה של וריד. אני מסוגל להזריק מתוך מישוש, עוד מהימים ששירַתּי בגדוד ויצאתי לקורס חובשים. אחת מקרני השמש בוקעת מבין הקרשים שעל החלון ומערטלת את ידי מתוך החשכה. אני לוקח מטלית אלכוהולית ומנקה היטב את רכס הווריד הכחלחל. כל תא ותא בגוף שלי צועק קריאות הידד כשאני מחדיר את המחט, מוציא מעט דם, מזריק מעט חומר, מוציא שוב דם ושוב מכניס חומר, ואז דוחף הכול פנימה אל מחזור הדם שמסיע את ההרואין אל הלב שלי במהירות של חצי מטר בשנייה. אופוריה מהדקת את רסיסי נפשי כמו דבק שקוף. אני מתיישב על הכורסה שניצבת מול חלון הקרשים, עוצם את עיניי וצולל אל ים של רוגע שלא מכיר בעצב, בדיכאון ובחרדות. חלקיקי אבק צפים בתוך קרני האור כמו יצורים זעירים שנגלים תחת עדשת מיקרוסקופ. אני מסוגל לחוש במולקולות המורפין המתחברות במוחי לקולטנים האופיואידיים, שממלאים אותי ברוגע דמוי אושר.

אני מצית סיגריה ומעשן בפה יבש. עוד מעט אלך אל בית הקפה של עובד כדי לשתות כוס קפה, אבל לפני כן אני מוציא מכיס מכנסי הדגמ"ח את הטלפון הנייד. כבר מזמן הוא לא משמש אותי כטלפון, אבל אני מקפיד לטעון אותו כדי לצפות בסרטון של אורי גלר. אני מדליק את המכשיר ונכנס לנגן הסרטונים. אור כחלחל זוהר בחשכה, הסרטון צולם בשנות השבעים והוא שרוט ומקרטע כאילו שכב באיזה ארכיון ממלחמת העולם השנייה. אני עוקב אחר הסרט כמו תלמיד הצופה בסרט הדרכה, אבל אחרי חמש דקות אני מכבה את המכשיר, מסיר מעל צווארי את השרשרת עם הכפית הכסופה שלי. כששוטרים עוצרים אותי, הם חושבים שהיא מיועדת להכנת חומר. אידיוטים, מייד רואים שהכפית נקייה, מבריקה ומושלמת, מעולם לא נגעה בה להבה. היא לא משמשת אותי להרואין ולא לאכילה, זו כפית אורי גלר שלי. אני אוחז בה בכף ידי השמאלית ומלטף אותה בריכוז, מעביר עליה אצבע בעדינות, לא מפעיל כוח, מבקש ממנה בכל לבי שתתכופף בדיוק כמו בסרטון של אורי גלר.

מה שאני עושה בכפית זה לא טקס, זה אימון. אני שוקע במדיטציה, בנשימות עמוקות ובשאיפות איטיות, מנסה להותיר בריאותיי אוויר נקי מהפרעות העולם שבחוץ. כל האנרגיה שלי ממוקדת בכפית. המחשבות שלי מקיפות אותה, ואני מפציר בה שתתכופף בשבילי. פעם אחת בלבד תספיק לי. תתכופפי, בבקשה, תתכופפי, אני מתחנן בפניה. קרן אור נתפסת בה ומוטחת היישר בעיניי כמו נצנוץ קסום של פיה. אני לא חושב על כלום, עוצם עיניים ומדמיין שיום אחד זה יצליח והחיים שלי ישתנו מקצה לקצה. כאשר אצליח לכופף את הכפית של אורי גלר, אהיה אלוהים.

ישי רון

ישי (אישי) רון רב הפעלים בן ה 45 הוא דיסגרף, כותב בשגיעות כתיב, לא יודע את לוח הכפל, ולא סיים את בית הספר התיכון עם תעודת בגרות. את שירותו הצבאי עשה ביחידת המסתערבים, דובדבן. לאחר מכן סיים תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה בהצטיינות יתרה. כשאינו עוסק בכתיבת ספרים הוא גם הבעלים של חברה בינלאומית למוצרי תינוקות אותה הקימו הוא ואשתו, אלינור, במו ידיהם. בשנה שעברה פרסם את ספר הילדים ״האף של וינסנט״ אשר בימים אלה מעובד להצגה בתיאטרון ״גושן״. הוא מתגורר עם אשתו, שלושת ילדיו והכלבה מיקה בכפר סבא, נוהג לכתוב בעמידה בעודו מתקין בישולים במטבח, וישן בכל יום בין שתיים לארבע.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

הסופר ישי רון: "בכי כל יום, קלונקס, אתה מבין שאתה בהתמוטטות" גילי איזיקוביץ הארץ 29/08/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת בראשית
  • תאריך הוצאה: יוני 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 161 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 41 דק'

סקירות וביקורות

הסופר ישי רון: "בכי כל יום, קלונקס, אתה מבין שאתה בהתמוטטות" גילי איזיקוביץ הארץ 29/08/2023 לראיון המלא >
כלב ישי רון

פרק 1

קרניים בודדות נכלוליות חודרות מבעד לחריצים שבין קרשים תוססי רקב, שמישהו מִסמר לפני שנים רבות במקום שבו היו תריסים. הן מפלחות אוויר קר ומריר, רעיל כמעט. חלקיקי אבק זעירים מתערבבים בלשלשת יונים בפינות נסתרות שבהן מצאו הנקרניות מעמד לרגליהן הגרומות. תחילה נדמה שבכוחו של האור לגרש את החשכה בנצנוצי זהרורים, אך הקרניים חושפות רק קירות שבורים וטיח מתקלף, שתחתיו נגלים לבנים סדוקות וכתמי עובש שפשטו סביב כמו מפלצות, והן שולחות לשונותיהן אל שרידי משקופים שפעם הותקנו בהם דלתות נאות. אריחים מעוטרים בפרחים בצבעי דם, דשא ותפוז מבצבצים תחת הזוהמה שברצפה. האריחים ודאי נרכשו בתחילת המאה הקודמת במפעל של משפחת וילנד, לא רחוק מתחנת הרכבת העות'מנית שלימים הפכה למתחם התחנה בנווה צדק. הכתלים נישאים לגובה של עשר אמות לפחות, ומעליהם בתקרה קבוע בסיס לנברשת מהודרת שלא נותר ממנה ולו צל. הצחנה אומנם נעלמת מקרני האור, אך היא עזה ומכה בנחיריים כאילו הייתה סלע מוצק. זה שנים נכנסים חסרי הבית ויוצאים מכאן, ומותירים אחריהם שאריות אנושיות. סימני מדורה שמישהו הדליק במרכז החדר, אולי בחורף שעבר, מצוירים כמו קעקוע שחור מעלה עשן. הבוקר הוטחו בארץ ממטרים כבדים שחדרו מבעד שברי רעפים ויצקו סביבי סחי, שלוליות שזורמות בנחלים צרים על הרצפה, עד שאחד היובלים המעופשים מצא דרכו אל שק השינה שלי והעיר אותי עוד לפני שהתעורר בי הדחף להרואין.

פעם הייתי חזק כמו סלע בזלת, רוב הזמן הייתי שמח בחלקי כמו אותו טיפש שלא יודע כמה הוא עצוב. למרות כל הסמים, אני זוכר את הרגע ההוא לפרטי פרטים, את ריח תל אביב בלילה, שחור ומתקתק, בטעמה החריף של כוס ויסקי. היה לא חם ולא קר, ונדמה שהאוויר חדר היישר לעור ולבשר ולעצמות, שהרי איני אלא רוח רפאים. מעליי ריחפה לבנה חגיגית, וסביבה היו תלויים במובייל כמה כוכבים. יחד הם יכלו לשמש תפאורה נפלאה כמעט לכל רגע בחיים. הלילה הזה היה מושלם למעט האופן שבו הזכיר לי את עזה.

בלילה ההוא התפוצצה אצלי בראש פצצה – קטנה מכדי שיהיה בה מקום לכל ההרוגים, שלנו ושלהם, לריח המתכתי של הדם, לזה שעולה מבשר נחרך ומפנים של לוחמים מרוחות בצבעי הסוואה, ומנשקים ומכשירי קשר. לא היו אלונקות ולא מדים ולא פקודות, לא מנות קרב או מימיות מסריחות ולא מספרי ברזל. היו רק פחד, צעדים וכלב מת כרוכים זה בזה לבלי התר. בתחילת השבוע זכתה ברזיל בגביע הקונפדרציות, ויומיים לאחר מכן הדיח בהפיכה צבאית הגנרל עבד אל־פתאח א־סיסי את הנשיא המצרי מורסי. אני גם זוכר את מפגש הצוות בחצר של בועז, היינו אז מאוד מגובשים. אפילו אביחי, מפקד הפלגה, הגיע בגלל כל מה שקרה בעזה בחורף שעבר, כשאיבדנו את יהורם, ובועז נפצע מרסיסים ואני חטפתי שני קליעים. אביחי הגיע מאימון לוט"ר ומעך אותנו אחד־אחד כמו אבא נרגש, אבל אחר כך הוא ישב שם בפרצוף קשוח, עם המדים והדרגות, הפלדיום והמקוצר, והסתכל בחיוך ביקורתי כשהחבר'ה שתו כמו מטורפים והשתטו, ואולי בכוונה החצינו את ההתנהגות שלהם כי היינו ידועים ביחידה כצוות הפרוע. דורון ייצב בקבוקים של סמירנוף על הראש למחיאות הכפיים של החברים, ואז החל לרקוד בקצב של מוזיקת דאנס, וכולם הסתכלו על הבקבוקים כאילו בכל רגע הם ייפלו ויתנפצו על הארץ. הרגשתי את התחושה המוזרה שבין יציבות ואיזון לנפילה וניפוץ. החבר'ה רקדו, ואמא של בועז הסתובבה עם אוכל ושתייה כי מבחינתה כל מה שקשור לבן שלה היה טהור ונעלה והיא הייתה גאה בכולנו שלחמנו בסיירת, העריצה אותנו. חודשיים לפני כן חזרתי מיפן, ואף על פי שנפרדתי מזוהר, חשבתי שזו תקופה נעימה ורגועה למדי. אני קצין משוחרר, ועוד מעט אירשם לאוניברסיטה לתואר במשפטים, ואביחי דיבר איתי על מילואים שנעשה בעוד חודשיים, והכול היה טוב.

נפרדתי מהחבר'ה בחיבוקים ובנשיקות. השעה הייתה קצת אחרי חצות וכבר שתיתי שתי כוסות קפה שחור, והרגשתי פיכח מספיק כדי לעלות על הקוואסאקי. נסעתי מהרצליה לתל אביב והחניתי את האופנוע ליד הבית, דירה שכורה ברחוב ארבע ארצות. חשבתי שלא מאוחר מדי לשתות כוסית נוספת, ואם יהיה לי מזל, אפגוש מישהי שתרצה לבחון מקרוב את הצלקות שהשאירו בגופי שני הקליעים מעמוד ענן בשנה שעברה. שמתי פעמיי לבר הקבוע, לבשתי מעיל עור שחור, ג'ינס וחולצה לבנה, נעלתי את נעלי הספורט שזוהר קנתה לי ביפן, ונשאתי עליי את האקדח מהעבודה בנרתיק צמוד למותן. פניתי ימינה לרחוב אמסטרדם והמשכתי לכיוון עמנואל הרומי. שמעתי מאחוריי צעדים. הם טופפו על המדרכה כמו מחלקה של חיילים, בסוג של קרקוש מתכתי, במקצב של נעליים צבאיות נכונות לקרב. בבת אחת נזכרתי בעשרות ובאלפי צעדים כאלה. פצצת פחד נורתה בגופי. המציאות נעלמה, ולא הייתה עוד תל אביב, לא בתים ולא רחוב ולא חלונות מוארים, לא גינות ולא גדרות ולא מכוניות. ידי נשלחה אל המותן, אחזה בקת הקרה של האקדח, תנועה אוטומטית כמצמוץ העין, כאינסטינקט מולד, ולא כפעולה נרכשת. שלפתי את האקדח, דרכתי אותו על חגורת הג'ינס שלי בחוזקה, כלפי מטה, ובן רגע הסתובבתי, אחזתי אותו בגרון, דחפתי לקיר והצמדתי את האקדח לחזה שלו.

לא ראיתי שהוא נער צעיר, אולי בן שבע־עשרה, לא ראיתי שהוא לבוש בבגדי יציאה, עם ג'ל בשיער, עגיל באוזן ובשפה העליונה, לא שמעתי אותו צועק לעזרה, ראיתי מול העיניים את כלב שיובל ירה לו בראש כשהיינו בסג'עייה. צעדים, פחד, כלב מת.

אבל אז הרחתי את הבושם, איטרניטי של קלווין קליין, שתקף אותי בנחשול גדול, ולפתע החולצה שלו הייתה רפה ודקיקה ועיניו היו אחוזות בעתה ופיו חתום בהלם, והיה גם שתן. עמדתי בתוך שלולית שנקוותה על המדרכה לאחר שבקעה את קרום מכנסיו. הפחד שלו והפחד שלי פעפעו זה אל זה עד שלא ידעתי להבחין בפחדי בתוך שלו. הצמדתי אותו אל הקיר, ואז עזבתי אותו קורס אל תוך נוזליו ושמעתי אותו מייבב בתוך עליבותו, כשלפתע נדמה בעיניי דקיק ושברירי יותר מקליפת ביצה. שחררתי את המחסנית ופרקתי את הגלוק, תפסתי את הכדור במעופו והשבתי אותו למחסנית ואת האקדח לנרתיק בלי לומר מילה. השארתי אותו על המדרכה והלכתי משם במהירות.

התיישבתי על ספסל בשדרה ורציתי לבכות אך לא היו לי דמעות, רק פחד, כאב ובלבול. הפחד גירד את קצות הווייתי כמו להבה המאכלת דף נייר. כלב מסג'עייה פרפר בראשי, הרגע שבו חטף את הכדור והתמוטט אל הארץ, ולשנייה לא ראיתי עליו שום סימן ולא היה דם, ואז ברגע אחד הוא החל להתעוות ולפרכס ודם זרם תחת ראשו והתנקז לשלולית אדומה ענקית.

בחורה רכבה על אופניים, זוג צעד יד ביד, אישה שוטטה עם שני כלבי פודל, מכוניות התקדמו לאט בין רמזורים. העיר פעמה בקצב הרגיל של החיים, אבל הרגשתי מוזר, כאילו אני מסתכל על עצמי מבחוץ יושב על הספסל, והלב שלי דוהר במהירות, זרמי חשמל בגוף ותחושה עזה של בחילה. משקולת כבדה ישבה על חזי והקשתה עליי לנשום. חיפשתי את קופסת הסיגריות. עברו כמה רגעים עד שנזכרתי שהפסקתי לעשן. ישבתי מזיע ורועד והרגשתי שאסון קרב ובא. חפנתי את פניי בשתי ידיי, ובלי דעת ברחה לי יפחת בכי. שוב ראיתי בעיני רוחי איך הילד ההוא השתין במכנסיים, בטוח שהוא עומד למות.

קמתי מהספסל והתחלתי לרוץ, ותל אביב נעשתה כל־עיר, טוקיו, פריז או סג'עייה. לא הבטתי סביבי, נעלי הספורט נשאו אותי לאן שנשאו. רצתי כי הפחד לא היה מהיר כמו רגליי, ונשימותיי הכבדות ניחמו אותי והמאמץ הרגיע אותי. התכופפתי כדי להסדיר את הנשימה, הייתי ליד הבית.

מרוקן ועייף נעלתי את הדלת והפכתי את הבית בחיפוש אחר סיגריה, אבל לשווא. בחדר האמבטיה קילפתי מעליי את בגדיי כאילו היו נגועים בטירוף, והבטתי בדמותי במראת הגוף שזוהר השאירה אחריה. שריריי היו נפוחים, על החזה שלי בלט הקעקוע של הגדסרון, הנמר המעופף, סמל הסיירת שכל הצוות קעקע. לכל הצוותים האחרים היו סיכות על החולצה, ורק לנו ישב הנמר על העור ממש, אך כעת הוא עורר בי פחד. העיניים המלוכסנות, השיניים החדות והטפרים השלופים של כפותיו הגדולות, דומה היה שהוא מזנק אליי היישר מתוך החזה. לא הייתי מסוגל להביט בו. טעם של דם פשט על לשוני, מתכתי, מלוח, מסוחרר. נדמה לי כי המפלצת המכונפת מפלחת את לבי. שפשפתי את הקעקוע באגודלי, מנסה למחוק אותו בכל הכוח, אך הוא לעג לי והמשיך לנעוץ בי את עיניו. לקחתי סכין גילוח והעברתי את הלהב על הקעקוע בחתך עמוק, ואז עשיתי עוד אחד. דם החל לזלוג על גופי בנחלים דקיקים המתעקלים מטה. בחנתי את פניי במראה. צצו בהן זיפים קצרים רק במעט משְׂער ראשי, עצמות לחיי בלטו, שפתיי היו מלאות, ומעליהן אותה התעלה הצרה המוכרת עד בסיס החוטם. אך מעיניי נשקף הטירוף. העברתי יד על לחיי, משכתי בבשר כמו בלישת בצק, אני כבר לא אני. במקלחת פתחתי את הברז, מים זרמו עליי מלמעלה ושטפו את העקבות האדומות שהמשיכו לבקוע מבין השפתיים הצרות שחתכו בחזי, דמעותיו של הגדסרון. נשענתי על הקיר והנחתי לעצמי לצנוח מטה עד שהתיישבתי על החרסינה. בפעם הראשונה מאז שהייתי ילד בכיתי בקול געייה גדול משורש טבורי, בכיתי ולא ידעתי על מה.

התעוררתי הבוקר בסחופה בוצית של שלולית מצחינה. יש לי שלושה שקיקים של גרם, ומצדי שהעולם כולו יעלה בלהבות. אני רק רוצה להזריק לפני שיגיעו צבי הנכה או הקווקזי. אני מוציא את אחת השקיות הקטנות מכיס פנימי שתפרתי מתחת לבטנת המעיל, סליק שמור כדי שאף אחד לא ישדוד אותי כשאני ישן או מחוסר הכרה. אני מוציא פנס לד קטן ומאיר סביבי כדי למצוא את הפחית. פחית ריקה בטוחה יותר מכפית, בעיקר כשהידיים שלך רועדות. הקווקזי לימד אותי את הטריק הזה, חותכים בפחית שתייה דֶלת גדולה, הופכים אותה על פיה ושמים את החומר בתוך השקערורית הקטנה בבסיס הפחית. אחר כך מכניסים לתוכה מצית דולק ומחממים את החומר מלמטה כאילו זו עששית קטנה. ידי מגששת אחר מזרק בכיס מכנסי הדגמ"ח, ואני מוציא משם מזרק מסוג 10/3 מ"ל עם מחט דקה וקצרה. אני מתחיל להרגיש הרבה יותר טוב, כמעט כאילו כבר הזרקתי. אני כורך על ידי השמאלית חוסם עורקים צבאי, מהדק את הרצועה בכוח, ואז מערבב בפחית הריקה אבקה עם מעט מים, מדליק תחתיה להבה קטנה ומעביר במעגלים קטנים כדי לפזר את החום באופן שווה. אני לא רוצה שהנוזל יבעבע, רק שיתחמם ויאפשר לאבקה להתמוסס. אם תהיה רתיחה, חלק מהחומר ילך לאיבוד. אני טובל בתמיסה פילטר קטן ודוחף בו את קצה המחט כדי לשאוב רק חומר נקי ומסונן, ממלא באיטיות את המזרק, מקיש עליו באצבעי כדי להפריד את האוויר מהנוזל ומרגיש כמו רופא לפני טיפול מציל חיים. בזמן שההרואין מתקרר במזרק, אני מעביר את אצבעי על הזרוע, מחפש בליטה של וריד. אני מסוגל להזריק מתוך מישוש, עוד מהימים ששירַתּי בגדוד ויצאתי לקורס חובשים. אחת מקרני השמש בוקעת מבין הקרשים שעל החלון ומערטלת את ידי מתוך החשכה. אני לוקח מטלית אלכוהולית ומנקה היטב את רכס הווריד הכחלחל. כל תא ותא בגוף שלי צועק קריאות הידד כשאני מחדיר את המחט, מוציא מעט דם, מזריק מעט חומר, מוציא שוב דם ושוב מכניס חומר, ואז דוחף הכול פנימה אל מחזור הדם שמסיע את ההרואין אל הלב שלי במהירות של חצי מטר בשנייה. אופוריה מהדקת את רסיסי נפשי כמו דבק שקוף. אני מתיישב על הכורסה שניצבת מול חלון הקרשים, עוצם את עיניי וצולל אל ים של רוגע שלא מכיר בעצב, בדיכאון ובחרדות. חלקיקי אבק צפים בתוך קרני האור כמו יצורים זעירים שנגלים תחת עדשת מיקרוסקופ. אני מסוגל לחוש במולקולות המורפין המתחברות במוחי לקולטנים האופיואידיים, שממלאים אותי ברוגע דמוי אושר.

אני מצית סיגריה ומעשן בפה יבש. עוד מעט אלך אל בית הקפה של עובד כדי לשתות כוס קפה, אבל לפני כן אני מוציא מכיס מכנסי הדגמ"ח את הטלפון הנייד. כבר מזמן הוא לא משמש אותי כטלפון, אבל אני מקפיד לטעון אותו כדי לצפות בסרטון של אורי גלר. אני מדליק את המכשיר ונכנס לנגן הסרטונים. אור כחלחל זוהר בחשכה, הסרטון צולם בשנות השבעים והוא שרוט ומקרטע כאילו שכב באיזה ארכיון ממלחמת העולם השנייה. אני עוקב אחר הסרט כמו תלמיד הצופה בסרט הדרכה, אבל אחרי חמש דקות אני מכבה את המכשיר, מסיר מעל צווארי את השרשרת עם הכפית הכסופה שלי. כששוטרים עוצרים אותי, הם חושבים שהיא מיועדת להכנת חומר. אידיוטים, מייד רואים שהכפית נקייה, מבריקה ומושלמת, מעולם לא נגעה בה להבה. היא לא משמשת אותי להרואין ולא לאכילה, זו כפית אורי גלר שלי. אני אוחז בה בכף ידי השמאלית ומלטף אותה בריכוז, מעביר עליה אצבע בעדינות, לא מפעיל כוח, מבקש ממנה בכל לבי שתתכופף בדיוק כמו בסרטון של אורי גלר.

מה שאני עושה בכפית זה לא טקס, זה אימון. אני שוקע במדיטציה, בנשימות עמוקות ובשאיפות איטיות, מנסה להותיר בריאותיי אוויר נקי מהפרעות העולם שבחוץ. כל האנרגיה שלי ממוקדת בכפית. המחשבות שלי מקיפות אותה, ואני מפציר בה שתתכופף בשבילי. פעם אחת בלבד תספיק לי. תתכופפי, בבקשה, תתכופפי, אני מתחנן בפניה. קרן אור נתפסת בה ומוטחת היישר בעיניי כמו נצנוץ קסום של פיה. אני לא חושב על כלום, עוצם עיניים ומדמיין שיום אחד זה יצליח והחיים שלי ישתנו מקצה לקצה. כאשר אצליח לכופף את הכפית של אורי גלר, אהיה אלוהים.