ילד במלחמה

אַחֲרָיות

בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית

פּוֹרֵחַ הַיּוֹם

(לְיוֹם)

הַקַּקטוּס הַזֶּה שֶׁשְּׁמוֹ

לא יָדוּעַ לִי

ואִם אֲנִי לא אֶרְאֶה אוֹתוֹ

מִי יִרְאֶה?

(אגי משעול)

הדרך המוכרת מובילה אותי ללא צורך בתכנון קודם. את המסלול אני מכירה. הוא כבר צרוב בי על מהמורותיו, הבורות עם אבק הבנייה שבהם והעיקולים שאחריהם מתגלה הנוף - פיסת ים, חורש ענוג שנבלע אל הגיא הקרוב, הר, ועץ אלון מפואר בצידו העולה. נותר לי אך להתמסר לקצב שמכתיבים העלייה, הירידה, הנשימה, הערוּת שלי, צלילוּת אויר הבוקר, קולות הכפרים המתעוררים אל יומם. אני מתמסרת למחשבות הבוקר שעולות בראשי, ומחפשת בטבע שסביבי רמזים ליום שלפניי.

בעודי יורדת בדרך, כשכפרי נפרש לפניי במלוא הדרו, חולפת מעליי לפתע להקה של ציפורים ומחרידה מעט את שלוות מחשבותיי. אני לא יודעת לזהות את סוג הציפור, אבל זה לא מטריד אותי. אני מאטה את קצב הליכתי ומתבוננת בלהקה. יש בה ודאי שלושים ציפורים לפחות. כל אחת, במעופה, שומרת על קרבה אל חברותיה, והגוש כולו יוצר תנועה מעל ראשי.

אני רואה את הכוונה והכוח המאחדים, ואת החיוּת והדיוק שבהן כל אחת משתלבת במבנה. אני מתבוננת על אלה שבקצוות, אלה שעפות בשולי הגוש. אני רואה את ניסיונן לנחש את הכיוון החדש, או אולי לקבוע אותו. מהר מאוד הן נכנעות לתכתיב של הלהקה, והן עושות זאת בחדווה, במעוף עליז וקל.

כשאני נפרדת מהגוש העליז, אני רואה אותה. את אותה אחת שנשמטה מהמבנה. אני רוצה לצעוק אליה, "המשיכי! המשיכי! הלהקה ממשיכה! עופי לך בעקבותיה, הדביקי את הקצב!"

אך היא נותרת מאחור. אני מנסה לבדוק:

האם היא פצועה?

האם היא במצוקה?

האם היא מבינה שהיא עשויה להיוותר יחידה?

האם היא יכולה לצפות את הבאות?

האם המנוחה הקלה שהיא לוקחת לעצמה תעלה לה ביוקר?

אני עומדת על מקומי, עוקבת אחרי גורלה של האחת, ורואה אותה יורדת אל הקרקע, נוברת בניקורים קטנים בשיח, באדמה, מביטה סביב במבט ערני, מחזירה את ראשה אל האדמה ומסתתרת מאחורי הצמחייה.

עכשיו אני כבר בטוחה שהציפור חולה או פצועה. שהלהקה שהמשיכה תחסר אותה בקרוב, אך מן הסתם לא תשוב לחפש אותה. אני נעצבת לנוכח הבדידות שבה נמצאת בוודאי הציפור.

גומלת בליבי החלטה, לבדוק מה עם הציפור שכבר לא בטווח ראייתי. אני עוזבת את הדרך ומתקרבת לאט אל השיח שמסתיר את הציפור. ברור לי שכל רחש יבריח את היצור השברירי, לכן אני בקושי נושמת. אני כבר רואה בעיני רוחי את התסריט, ציפור פצועה, חסרת אונים, שתזדקק לעזרתי. היא בוודאי חלשה, או חולה, והלהקה פלטה אותה כדי שלא תעכב את תנועתה או תאט את הקצב הדרוש.

מייד אני מרגישה הזדהות והתקוממות. כל עוד הציפור הייתה בשיא בריאותה, בשיא שמחתה וכוחותיה, הלהקה נהנתה מנוכחותה והפיקה ממנה נאמנות ואחידות. והינה עכשיו, בחולשתה, הציפור לא דרושה יותר, המעוף שלה כבר לא חלק מהשלם והיא נותרה לבדה, מיותרת.

אני כבר חושבת על דרך שבה אאסוף את הציפור.

איך תהיה התחושה להחזיק בידי יצור חופשי שחובק עולם בכנפיו הקטנות? שמעופו מקנה לו חופש שלא אכיר לעולם?

איך ארגיע אותה כדי שתבין שאין לה ממה לחשוש, ושאני מחפשת את טובתה?

לאן אקח אותה במצוקתה?

האם אצליח להגיע ולקבל עזרה לפני שפציעתה של הציפור תכניע אותה?

המחשבות רצות, ואני בודקת בראשי את סדר היום הזה. מה אצטרך להזיז, או לבטל?

נפנוף כנפיים דק מעיר אותי מהמחשבות המעשיות ומהתסריט שכבר יצרתי. מאחורי השיח מתגלה אליי סלע עתיר חורים ופתחים, כמו סלעים רבים שמנקדים את האזור. מזווית הצפייה השקטה שלי אני רואה כנפיים ושומעת ציוצים דקים. אני מטה את ראשי עוד מעט, ורואה את הציפור שלי בתוך אחד הפתחים שבסלע. והיא לא לבד! ציפור נוספת איתה, וניכר שהשתיים עסוקות זו בזו.

אני מבינה מייד שהציפור מצאה את בן זוגה, והם עוסקים יחדיו בבניית קן שקט ומוגן. ליתר ביטחון אני מתקרבת עוד, כדי לראות אם בכל זאת אחת מהציפורים במצוקה. התנועה האחרונה שלי מביאה את השתיים לפרוש כנפיים ולפרוח מהסלע.

אני מתבוננת, ורואה ששני בני הזוג בריאים ושלמים.

והנה התייצבה מולי המציאות. לא תמיד מה שנראה הוא מה שבאמת קרה. כלל לא בטוח שזו ציפור שפרשה מהלהקה. ברגע אחד של הזדהות, היעלמותה מאחורי השיח הייתה עבורי שבירת התדמית של ציפור במעופה, כמו התכנסה אל תוך עצמה במקום לא לה, במסתרי האדמה, במעבה הקרקע שנועדה לחיים אחרים.

אך הייתה זו בסך הכול תדמית.

האם ציפור חייבת תמיד להשתמש בכנפיה ובחופש הניתן לה?

האם הטבע אוסר עליה להתחפר ולהסתתר, ולו לרגע, מפני העולם, למען עצמה, לצורך חידוש הכוחות או בנייה של חיים חדשים?

המציאות התגלתה כפשוטה הרבה יותר, והציפור מצאה את דרכה הסמלית לתוכי, מצמיחה בי הבנות חדשות.

בחיוך דק אל הסביבה שתמיד מלמדת אותי משהו חדש, יחד עם עשרות שאלות שעלו בי מתוך מציאות חיי, המשכתי בדרכי במורד הגבעה, אל הבוקר ההולך ומתחמם.

הקדמה

ספר זה נכתב מנקודת מבט מקצועית אחת בלבד, והיא מקצוע ההורות. עבורי, ההורות היא ייעוד. אנו מלווים את ילדינו בדרך ארוכה שבה פסענו בעצמנו שנות דור לפניהם. לכולנו חשוב לשמור על גופם ועל נפשם, ולהגן על הדרך שבחרנו לגדל אותם. זו נקודת המוצא שלי.

בשנות העשרים והשלושים המוקדמות של חיי, ההורות ועיסוקי המקצועי כמורה, היו שני עולמות מקבילים. למרבה מזלי (או שמא, אסוני?) בשלב מסוים, התחברו שני העולמות. זהו מצב שאינו נדיר עבור מורות ומורים שילדיהם נמצאים במערכת החינוך, וביתר שאת כאשר ילדיהם לומדים באותו בית הספר שבו הם מלמדים. הייתי מורה לחינוך גופני ותנועה, וגם אימא לילדים שלמדו בבית הספר היסודי שבו לימדתי. חוויתי את הקונפליקטים שזימן לי המצב המשונה הזה. חוויתי שתי זוויות הסתכלות שונות בעת ובעונה אחת. ראיתי מקרוב את היופי, אך גם את תחלואי המערכת, ועד כמה היא יכולה להיות מנוכרת.

המקצוע שבו עסקתי, מורה לתנועה לגיל הרך, אפשר לי לבחון טכנית וערכית התרחשויות שקרו בתוך המערכת ולשפוט אותן בזמן אמת, עם כלים של מורה ואֵם. כך, נחשפתי למבוכתם ולסבלם של הילדים בשלב הראשון שבו נקלטו בבית הספר.

כיתות א'-ב' הן שנים שבהן נחתם מעין "הסכם לא כתוב" בין הילד למערכת. זו גם תקופת הזמן שבה פגשתי בילדים ובכאביהם. ראיתי את ההתרגשות והפליאה מתחלפים בצורך לשרוד. יכולתי לחוש את המעבר עצמו. ברגעים בהם אחד מילדיי חווה קושי, המראה היה בלתי-נסבל. המפגש בין העולמות הקשה עליי מאוד. הוא דרש התרה של השניים.

בסופה של אותה תקופה, בחרתי באימהות על פני מקצוע ההוראה.

כן, המאבק הפנימי שניטש בין האם והמורה היה עד כדי כך גדול. הקונפליקט דרש פתרון, שחרור.

הוויתור על מקומי במוסד נתפס על ידי חלק מהמתבוננים מבחוץ כלא פחות ממעשה טיפשי. הוויתור על קביעות, על שעות שהלכו ונעשו משתלמות עם השנים... הצעד נראה כמו "שבירת כלים", אך הקרובים לי ביותר הבינו אותי ותמכו בהחלטתי. מתוך הכרה בכך שמקצוע ההוראה התובעני גובה מחיר יקר מהאימהות, ומתוך הרצון להתמסר להורות וליהנות מהשנים שבהן ילדיי קטנים ומיכולתי להשפיע על חינוכם, בחרתי להפסיק את "המבט מבפנים". בחרתי בעיסוקים שהשפיעו לטובה על היומיום שלי, ואפשרו לי להיות אימא מצד אחד, ולהשקיע בעצימות נמוכה בתחומי העניין שלי מצד שני. בחרתי לראות בהורות שלי תחום שיש להשקיע בו ולטפחו, ולא חשתי שום החמצה. ידעתי שברגע שאחליט, אוכל למצוא לי דרך מקצועית אחרת, וכך אכן היה.

ללא ספק, היו גם מחירים שאותם שילמתי משלב זה ואילך. הביטחון התעסוקתי שלי ירד לשנים רבות קדימה. את הבנייה המקצועית שלי צמצמתי למינימום, ודחיתי את ההתקדמות האישית שלי לתקופה הורית רגועה ונוחה יותר.

כשילדיי סיימו את המסע שלהם במערכת, החלטתי לרכז את התהיות והתובנות שלי בספר. תקוותי היא, שספר זה יוכל להאיר פינות חשוכות ורגעים קשים עבור הורים אחרים. שיהיה למקום שבו יוכלו הורים לזהות את הקשיים שילדיהם והם עצמם חווים במפגש עם המערכת, להרגיש פחות בדידות ויותר שותפות גורל.

במהלך השנים כשתכננתי ביני לבין עצמי את הדברים שאומר יום אחד באופן מסודר, האמנתי שהם ייאמרו מדם ליבי; מתוך כאב ותסכול; מתוך רצון שאחרים יחוו משהו אחר; ואם להיות כנה לגמרי, גם מתוך הרצון להציב מראה מול אותו גוף שהזיק והכאיב לילדיי וגם לי, בילדותי.

הרצון להציב תמרורי אזהרה עבור הורים צעירים, לפני המסע הארוך של שנות בית הספר בער בתוכי. האמנתי שכתיבת הדברים תסגור מעגל, ושזוהי מטרה ראויה.

נקודת הזמן שבה הגעתי לאסוף את התובנות שלי העמידה במבחן את נחיצות הפרויקט. ילדיי כבר סיימו להתחנך במערכת, אני עצמי בגרתי, וכעת אני מבינה היטב כמה יקרות הן השנים, ושלעיתים חבל לבזבז זמן יקר על אירועי עבר. אך אז הגיעה מגפת הקורונה, והסימנים הראו שכן, ספר כזה נחוץ עד כאב.

כך, למעשה, עיתוי הכתיבה המעשית נבחר, אך גם הוכתב.

משיצאתי לחל"ת מתמשך במהלך מגפת הקורונה, כמו הציפור שבסיפור הפותח, נשמטתי מהמבנה. נותרתי, כמו רבים וטובים אחרים, לא חיונית. המצב החדש אפשר לי לגבש דעה ותחושה באשר לצורך לכתוב ולשתף. בחרתי לגעת באוסף של מקרים, כאבים ותובנות. כשהתחלתי לכתוב, החזקתי בדעות ומחשבות שהצטברו בראשי במשך השנים. הזמן שחלף ונקודת המבט החדשה העניקו לי יכולת לראות צדדים נוספים במשוואה. הכאב והתסכול פינו את מקומם לתחושת דחיפות לשתף בניסיון ובחוויה שלי, ולהעניק השראה וכוח להורים אחרים.

אין מחטא כאור השמש. ספר זה הוא אור השמש עבורי. הוא כולל נושאים שעמדו במרכזן של שיחות רבות עם קרוביי במשך השנים, ונושאים אלה ייחשפו כאן לראשונה באופן מלא, לעיניי הקוראים.

חוויותיי שלי במערכת החינוך כתלמידה, כמו גם שנים של ליווי שלושת ילדיי בשמחותיהם, הצלחותיהם, כישלונותיהם וכאביהם, השליכו על אופיי כאדם וכאם. הן בנו את נקודת המבט שלי בהתמודדות עם מערכת החינוך. אלה, אומנם, לא חיסנו אותי כאם, או אותנו, כזוג הורים, מפגעי מערכת החינוך כפי שניכרו בילדנו, אבל יצרנו לעצמנו דפוס מסוים, שהתאים לנו בהתמודדות ובשמירה על הילדים שלנו, ככל יכולתנו.

מנעד החוויות של הורים מול מערכת החינוך הוא גדול. גדול כמנעד תכונות האופי ונקודות מבטם של הורים בכלל, כלומר, אין-סופי. כל הורה מגיע לדיאלוג עם בית הספר כשהוא מצויד במערכת ציפיות משלו, ומפגש הציפיות עם המציאות מכתיב את דרך ההתמודדות.

עם זאת, אני טוענת שהמערכת היא בעייתית בבסיסה, ודנה את שותפיה לשנים ארוכות של קשיים. קיים מכנה משותף גדול, בלתי-מחמיא ועקבי, שמאפיין את מערכת החינוך הציבורית-הישראלית כולה. אומנם יש בה גם "איים" של יופי ושל עשייה נכונה, אך אני בוחרת שלא להרחיב על הצֵידה החיובית שהילד לוקח אל חייו. זוהי לא מהות הספר, ואיני שואפת לאיזון בדבריי.

כל מה שיאמר לא מוריד ולו במעט מאחריותם הראשונית, הגדולה והמחייבת ביותר של ההורים, לחינוך ילדיהם. כל עוד אנחנו הורים מתפקדים ונורמטיביים, אין בעולם אדם שאליו אנחנו צריכים או יכולים להעביר את האחריות על ילדינו. אנחנו צריכים להתבונן על עצמנו לפני כל מבט ביקורתי על הסביבה, ולבדוק האם אנחנו מובילים את ילדנו בדרך הנכונה.

לצד קביעה זו, אני בוחרת לשים זרקור על תקופת הגן ובית הספר, על ההשפעה שלה עלינו, ההורים, ועל ילדנו.

רוב רובה של הביקורת המתוארת בספר מתייחסת לשנות בית הספר היסודי. המשך המסע אל הכיתות הגבוהות הינו בעייתי וטעון שיפור, אך לא משתווה להשפעה, לרווחים או לנזקים שבית הספר היסודי מזמן.

המסע שאליו יוצא ילד בן שש במדינת ישראל של 2023, אינו שונה בהרבה מהמסע שאותו התחלתי במערכת אני, כילדה בשנות השבעים של המאה העשרים. המציאות סביב השתנתה, ההגדרות השתכללו, אבל החוויה היומית המורכבת מ"ילד", "מרחב בית הספר", "מורה", "כיתה", לא השתנתה מהותית.

הילדים בישראל עוברים חוויות שונות ומגוונות בבית הספר. אני טוענת כי יש חוויות קשות, שאותן חווים כולם מזווית כלשהי:

חוסר תיווך ואמפטיה.

 התעמרות מצד מורים וילדים אחרים.

 התעלמות של המערכת מצרכים וקשיים.

 קיום יומיומי בסביבה אלימה.

 התעללות מילולית.

 תחושת חוסר אונים.

 דיכאון וחוסר יכולת להתמודד.

או, בביטוי אחד, חוסר מוגנות.

יש ילדים שרק ייצפו בהתרחשויות אלו ולא יסבלו מהן ישירות, אך גם ילדים אלו, אשר אינם מעורבים באופן אישי, יסבלו סבל נפשי מעצם העמידה מנגד, ובכך יינזקו בעקיפין מעיוות בעיצוב תפיסת עולמם.

חלק מהילדים יסבלו סבל ארוך ומתמשך בשל עמדה נחותה בסולם החברתי הבית ספרי, או סבל קצר וקשה (כדוגמת חרם או ריב עם ילד חזק בכיתה), שיקרין על חוויות בית הספר שלהם ועל האופן שבו הם תופסים את עצמם ואת מקומם בחברה. כל אלה הם "נפגעי המציאות" במערכת החינוך, ותפיסת עולמם תושפע מחוויות אלו עמוקות.

במהלך השנים, שמעתי מהורים משפטים כמו, "הילד יגדל בכל מקרה, צריך לתת לו להתמודד בעצמו. הרי מאוחר יותר, במהלך החיים, יצטרך לעמוד בלחצים הרבה יותר גדולים".

האם גישת ה"ג'ונגל" הזו מתאימה לכם ולבני ביתכם?

אכן, יש גרעין של אמת בקביעות הללו. גם לדעתי עלינו, כהורים, לאפשר לילדנו להתמודד עם קשיים תוך כדי שהם מוצאים בעצמם את הכוחות הטבעיים שלהם, ולעמוד בהם. אל לנו לחסוך מהם את הצמיחה מתוך קושי.

ועם זאת, נשאלת השאלה:

האם אני מסתפקת בכך כהורה?

האם מקובל עליי ששנות הדאגה וההשקעה שלי ירדו לטמיון עם החוויות הקשות שהמערכת מזמנת?

האם אני יכולה לצפות מראש את הפגיעה שאיתה יצטרך ילדי להתמודד בהמשך חייו? את הפגיעה בביטחון הפיזי, בתחושת הערך העצמי, בתחושת המוגנות, ביכולת לצמוח ולגלות יצירתיות, או בדרך שבה הוא תופס את החברה ואת עצמו בתוכה?

האם אני יכולה למנוע את הפגיעה?

האם כהורים אתם מוכנים לקבל את המחירים שעשויים לשלם הילד והמשפחה שלכם?

ראוי שכל הורה ישאל את עצמו מה היא המשמעות של שליחת ילד לבית ספר.

האם המשמעות היא היכולת להתפנות לעבודה ולנקוט בגישה שיש לתת לילד להתמודד בעצמו? האם אתם יכולים לשאול את השאלות האלה בלי לאטום את אוזניכם, לסגור את ליבכם או להסב את מבטכם?

לדעתי, כן. וגם אם אינני יכולה למנוע אותה לחלוטין, בוודאי שיש ביכולתי להשפיע על עוצמת הפגיעה.

במהלך שנות ההורות שלנו כשילדנו היו במסגרת מערכת החינוך, התוודענו להורים שסגנון החינוך שלהם שונה בתכלית מזה שלנו. התברר לנו שגם הורים המחזיקים בתפיסת עולם חינוכית שונה, כאבו כאבים גדולים בשל תחלואי מערכת החינוך והשפעתם על ילדיהם. רובם התנסו בעמידה מול אוזלת יד של אנשי חינוך, מול אטימות, ומול חוסר רצון או יכולת להתמודד. רבים חוו תסכולים, לילות ללא שינה שבהם נפשם הייתה טרודה, נאלצו להחניק ביקורת, להשתיק התקוממות נגד דרך התנהלות של מורה, ועשו מאמצים להרגיע את הכאב ולהמשיך הלאה, למען ילדיהם.

רבים הם ההורים שנשמו לרווחה כאשר סיים ילדם את שנות בית הספר היסודי. רבים עוד יותר, חוו תחושת הקלה בתום המסע כולו, בסוף כיתה י"ב.

אם אניח להתבוננות בחבריי או בני משפחה שחוו חוויות דומות ואתמקד בהתנסות שלי, אוכל לומר שעל אף שגידלנו שלושה ילדים "רגילים", ואולי דווקא משום כך, המפגש עם המערכת היה כל כך מתסכל.

כאשר לילד יש קושי מאובחן עם שם כמו 'דיסלקציה', מיקום על 'הרצף האוטיסטי' או 'הפרעת קשב וריכוז', הוא מקבל כותרת.

הכותרת יכולה להצביע על בעיות התנהגות שמקורן בבעיה התפתחותית, אולי נפשית. היא יכולה להצביע על בית בעייתי או אירוע קשה שהמשפחה עברה. זו יכולה להיות גם בעיה בריאותית, לקות למידה או מוגבלות פיזית כל שהיא, העיקר שתהיה מאובחנת ושתהיה לה כותרת.

לאלה, יש למערכת פעמים רבות מענה. המערכת יודעת להתגייס ולזמן פתרונות על מנת לעזור ולהכיל את הילד בתוכה. אם נוסיף גם את הכותרת המחמיאה של "קבלת השונה והאחר", ניווכח שכיום, כל בית ספר שמח להוכיח שהוא מסוגל להכיל ולקלוט את השונה והאחר.

ילדים "רגילים" ממשפחות "רגילות", ללא כותרת מיוחדת, נאלצים לספוג את תוצאות התסכולים והשחיקה של צוות ההוראה. ילד שאין לו "סיבה טובה" שבעטיה הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, כלומר, מתנהג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם ציפיותיה של המערכת, מוזנח לנפשו לעיתים קרובות. עליו להסתדר לבדו, ובלבד שלא יפריע לשגרת היומיום בכיתה.

אני מאמינה שעלינו להקיף את ילדנו בשכבת הגנה שתעטוף אותו בעדינות, ושבתוכה ימצא את הדרכים להתמודד. אנחנו נהיה בסביבה תמיד, גם אם זה ידרוש מאתנו לוותר על חלק מתשומת הלב שהיינו רוצים להקדיש לתחומים אחרים בחיינו, לפחות בתקופת הגן ובית הספר היסודי.

אז נכון, ספר הזה אינו תוצאה של מחקר אקדמי או של תצפיות ומילוי שאלונים. בכתיבת דברים אלו אני נשענת על חוויות החיים שלי: על זיכרונות מילדות ונעורים במערכת החינוך, על הבית שבו גדלתי, שעמד ברקע ההתמודדות שלי עצמי כתלמידה, על ניסיוני המקצועי כמורה במערכת החינוך וכמורה במגזר הפרטי במשך שנים רבות, ובשנים האחרונות, כחברת צוות חינוכי ועובדת מוזיאון המארח קבוצות של מורים ותלמידים. אולם מעל לכול, מעבר להתנסות המקצועית שחוויתי, נקודת ההתחלה שלי היא המעיין הנובע שהוא ילדיי, וההתמודדות שלהם עם המציאות במערכת החינוך.

באחת מנקודות השבר, כשהיינו קרובים להתפוצצות בשל התנהגות מקוממת של מורה, אמר לנו חבר העוסק בתחום טיפולי: "מורה זה אירוע חולף". על אף העצב שמילא אותי לשמע אותה אמירה נחרצת מאיש מקצוע בעל ניסיון רב שנים, היא גם חיזקה והאירה עבורי ימים ולילות של דאגות לילדיי. לא הסכמתי עם אותה קביעה באופן גורף, ואני עדיין לא מסכימה איתה. אני מאמינה שיש אנשי חינוך המטביעים חותם של טוּב בנפשו של ילד, אולם באותה מידה קיימים גם אותם אנשי חינוך השורטים שריטה עמוקה בנפשו הרכה, והיא כה עמוקה, עד שקשה להתאושש ממנה. כך או כך, זיכרון אותו אירוע והשפעותיו לא חולפים כל כך מהר מחייו של הילד. המפגש עם עובדי הוראה עייפים, נטולי השפעה או השראה, חסרי עמוד שדרה ואמירה, הוא כנראה נחלתם של רוב הילדים. במקרים אלו, ייתכן שדווקא טוב הדבר, שרבים מאנשי החינוך הם "אירוע חולף".

בקביעות הבאות אומנם לא אחדש, אולם חשוב שנזכור:

 מורים, כמו כל בוגרי מערכת החינוך, מגיעים עם משקעים משלהם, שנותרו משנותיהם כילדים בבית הספר.

 רבים מהמורים מגיעים למקצוע ההוראה במחשבה שיהיה להם נוח, שירגישו תחושת בטחון כחלק מגוף גדול ושהם בוחרים באורח חיים המאפשר לנהל חיי משפחה.

 השחיקה בעבודה זו היא מהגבוהות ביותר, ללא תמיכה מספקת מהמערכת ומהמדינה.

 למורים אין "נקודות יציאה". מי שלא עוזב את המערכת כי הוא רוצה לשמור על זכויותיו הנצברות ולא מעוניין או מסוגל להתקדם לתפקיד ניהולי, נידון לחיים ארוכים וחדגוניים בכיתה.

 ההתמודדות של המורים עם ההורים נעשית קשה משנה לשנה, בשל שינויים באופיו של הדור המתחנך ובסגנון ההורות.

 מורי ומורות ישראל חשופים למתקפות חסרות רסן ברשתות החברתיות, כאשר היד של הורים וילדים כאחד, קלה על המקלדת.

 סיכויי ההצלחה בלימודים של ילד שבא מבית שנחשב חזק מבחינה תרבותית או כלכלית גבוהים יותר, ואף חשוב מזה, סיכוייו לעבור בשלום את השנים הללו, גבוהים בהרבה ממי שלא זכה לגדול בבית יציב.

 דינו של בית ספר קהילתי, עצמאי, קיבוצי או אזורי (במועצות הנחשבות לעשירות ובהן תושבים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה), אינו כדין בתי הספר העירוניים. באלו הראשונות, תשפיע האוכלוסייה במידה מסוימת על אופייה של מערכת החינוך, גודל הכיתות והדגשים הניתנים. לעומתן, באלו האחרונות, הכיתות צפופות ומכילות ילדים רבים מאוד, ולאוכלוסייה אין הרבה השפעה על אופי ההתנהלות של בית הספר. עובדה זו לא מאפשרת מבט אישי על הילד.

טוב היה אם הדברים היו משתנים כבר לפני עשרים ושלושים שנה, אך זה לא קרה, לפחות לא בחינוך הציבורי. אם חל שינוי דרמטי כלשהו, הרי שהוא התרחש בתחום החינוך המיוחד. הוא מופיע גם בפתרונות חינוך מקומיים ויצירתיים, שנולדו כתנועת נגד, על מנת לבסס מציאות שונה מזו שבמערכת הארצית. במגזר הפרטי והחצי פרטי, נוצרו דרכי חינוך שונות שבהן קיים הרבה יופי ועומק, אך רק מעטים זוכים ללמוד במוסדות אלו.

כעת, נדרשים המדינה ומשרד החינוך להפגין יצירתיות. דרוש "ניקוי שולחן" כללי, ופתיחה של עידן חדש. ולא רק מבחינה טכנולוגית, את זה רוב בתי הספר עושים מצוין. בנייה של גישה חינוכית מותאמת המשלבת סוגי אינטליגנציות דרושה ביותר, ובעיקר, גולת הכותרת: שינוי כיוון חד בהכשרת עובדי הוראה.

הדרך שבה בחרתי להעלות את הדברים משלבת יצירה ותובנות. אני מגישה אוסף סיפורים מקוריים על נושאים המעסיקים את רובנו, ונוגעים בשלבי ההתפתחות השונים.

המשך הפרק בספר המלא