מודעות בעסקים

הקדמה למהדורה העברית

מאת צור גנוסר

"אתה לא רוצה שהילדים שלך יקראו ספרים. אתה רוצה שהילדים שלך ירצו לקרוא ספרים." במילים אלו פתח פרד קופמן את אחת משיחותינו הארוכות במהלך הפלגה משותפת שערכנו לפני כמה שנים. ובמילים אחרות: המטרה העליונה שלנו אינה בהכרח תוצאתית, במובן של ביצוע המשימה. המטרה העמוקה, השורשית יותר שלנו, היא נטיעת רצון פנימי בקרב אחרים להשגת המטרה.

בשנת 2016, שותפי יעקב ליהמן ואני הזמנו את פרד קופמן לישראל להרצות בכנס Wisdom 2.0 שעסק בשילוב של מודעות, ערכים ועסקים. הייתי אז מנכ"ל של אחת מחברות הבנות בקבוצת דלק, אבל הדחף להביא את הפרקטיקות והתרגולים מחיי האישיים אל תוך העשייה העסקית כבר בער בי וחיפשתי שותפים לדרך. פרד התגלה לא רק כדובר מוכשר והוגה דעות מרתק וייחודי, אלא כיהודי חם בעל רצון עז לתרום לישראל מכישוריו, בעיקר בתחום של עשייה עסקית חיובית וערכית, כזו המייצרת ערך עבור כל בעלי העניין. במילים אחרות, אם תרצו — לעזור בבניית גשר מעבר מאומת הסטארט־אפ לאומת הערכים וההשפעה.

בהמשך לכך, הקמנו בשנים האחרונות את קרן הופמן קופמן, ארגון ללא מטרת רווח המפעיל מספר תוכניות מנהיגות המתמקדות במטרה אחת: פיתוח מנהיגים ומנהיגות שיובילו חברות, גופים חברתיים וגופים ציבוריים, כך שיְיַצרו ערך לפרט ולקהילה — מתוך מודעות עצמית, ערכים, אנושיות וחמלה. (ראו פירוט על פעילותנו בעמוד 337.)

ובחזרה לילדים. כיצד גורמים לילדים לרצות לקרוא ספרים? במשפחתי שלי, אני מנסה להנחיל לילדיי את אהבת הקריאה בכמה דרכים: הסבר על כמה הקריאה חשובה לביסוס עתידם האישי; הצגת דוגמאות לגבי אנשים וילדים אחרים שקוראים ספרים, ומה זה עשה להם; שיתוף בניסיוני האישי לגבי ערכם של הספרים בחיי; ומעל הכול, מתן דוגמה אישית: לא רק שתמיד מונחים שני ספרים ליד המיטה אותם אני קורא — אני משתדל, ככל הניתן, שבכל שבת ייראו אותי ילדיי יושב וקורא ספר בסלון.

וכמו עם ילדים, כך גם עם עובדים, צוותים, ספקים ושותפים. איך נוכל להבטיח שהם ייתנו את מיטבם למען הצלחת המשימה? האם על ידי הצבת יעדים ברורים ומוגדרים ואבני דרך מוסכמות בדרך לשם? כן, גם על ידי כך. אבל בעיקר נוכל להבטיח זאת, אם תהיה להם מוטיבציה פנימית אמיתית שתניע אותם. אם ינבע מתוכם רצון פנימי משלהם לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר, לטובת החברה בכללותה, לטובת הארגון, לטובת הצוות ולמען רווחתם האישית.

איך מפתחים מוטיבציה ורצון פנימי בעולם העסקים? התשובה שאליה אנחנו הגענו היא: דרך יצירת השראה. תרתי משמע. השראה יכולה להיווצר מתוך חיבור משותף ליעד נעלה, או מתוך השראה שאנחנו עצמנו יכולים לעורר באחרים דרך התנהגותנו כמובילי דרך, וגם השראה במובנה הפיזיקלי ממש — כשדה מגנטי המשרה את כוחו על כל המצוי בתחום השפעתו.

הספר "מודעות בעסקים" הוא מעין 'מתכון' ליצירת השראה באחרים. כמו כל מתכון, התיאוריה היא קלה ופשוטה להבנה, ויישומה הוא האתגר האמיתי. בהקשר זה, ייחודו של ספר זה הינו בהבאת דוגמאות חיות ואמיתיות שיסייעו בידינו להוציא את הרעיונות התיאורטיים מן הכוח אל הפועל, מהידיעה אל העשייה.

אני מאמין בכל ליבי כי אם נצליח ליישם, הלכה למעשה, את האמיתות העמוקות, העתיקות ובנות זמננו הנפרשות בפנינו לאורך הספר — ניצור סביבנו אדוות וגלים של השראה והשפעה מיטיבה על אחרים ועל עצמנו. עובדים, ספקים ושותפים יהיו מלאי מוטיבציה לעבוד איתנו, כתף אל כתף, ולחלוק איתנו עשייה וחתירה למען מטרה משותפת שתייצר ערך לפרט ולקהילה.

צור גנוסר, מנכ"ל

קרן הופמן קופמן

תל־אביב, 2023

הקדמה

מאת קן וילבר

ההגדרה המילונית היבשה והפרוזאית של המילה עסק היא: "עיסוק, עבודה, סחר, מסחר; השתדלות רצינית וראויה". ואילו תודעה, פירושה "מודעות האדם לעולמו הפנימי והחיצוני. נפש ערה, פיקחון, שימת לב". מכאן שהמונח מודעות בעסקים יכול להשתמע כעיסוק, עבודה או סחר מתוך שימת לב, פיקחון וערות. יש כאן כמובן רמז לכך שאנשים רבים אינם עובדים כך. מניסיוני זה אכן לעיתים קרובות המצב. לכן אני תומך נלהב של עסקים מתוך מודעות, ושל מודעות באופן כללי.

זה אכן נשמע מעניין. ובכל זאת, אני תוהה מה בדיוק המשמעות של "מודעות" או "שימת לב", במיוחד לאור העובדה שבהגדרה של "מודעות" מצאנו התייחסות ממש הלכה־למעשה: להיות "מודע לעולמות פנימיים וחיצוניים". כמה עולמות יש? האם אני צריך להיות מודע לכולם כדי להיות באמת מודע?

נדמה לי שכאן המקום שבו כל הרעיון של עסק מודע מתחיל להיות מסקרן באמת. עולמות, מרחבים, נופים, סביבות: העולם הזה גדול, וככל שניטיב להבין אותו — הן הבנה פנימית והן חיצונית — כן תיטב יכולת הניווט שלנו בתוכו.

מפה של העולם החיצוני לא תזיק לנו. גם לא מפת העולם הפנימי. יחד הן יספקו כלי שישפר בצורה דרמטית את הניווט שלי בכל סביבה, בכל עולם, ובכלל זה, בעולם העסקי. מפה מקיפה המשלבת את הידע העדכני ביותר בנושא העולמות הפנימיים והחיצוניים תספק אמצעי יוצא מן הכלל למימוש כל יעד, יהיה אשר יהיה. מפה כזאת תספק גם מפתח למודעות לעולמות הפנימיים והחיצוניים. עסקים מתוך מודעות — ובעצם, חיים מודעים — יתחילו להפוך בעזרת מפה כזאת לאפשרות ממשית מאוד.

עולם גדול, מפה גדולה

מפה, כמובן, אינה הטריטוריה עצמה, ובשום אופן לא נרצה לבלבל שום מפה, מקיפה ככל שתהיה, עם הטריטוריה עצמה. עם זאת, גם לא נרצה במפה בלתי אמינה, חלקית, או פגומה. העובדה היא שרוב המאמצים האנושיים, כולל רוב הפרקטיקות הנהוגות בעסקים, פועלים לפי מפות חלקיות, ולעיתים קרובות אף מטעות, של הפוטנציאל האנושי. מפות חלקיות ופגומות כאלה של מציאויות פנימיות וחיצוניות יביאו בעקביות לכישלונות אישיים ומקצועיים.

העשורים האחרונים הביאו איתם, לראשונה בהיסטוריה, מאמץ מתואם לקחת את כל המפות הידועות של הפוטנציאל האנושי, הן הפנימי והן החיצוני, ולשלבן למפת מציאות מקיפה, כוללנית ומדויקת יותר. "המפה הגדולה" הזו — המכונה לפעמים מפה אינטגרלית — מייצגת את הראייה המקיפה והמאוזנת ביותר עד כה, וככזו, הופכת להיות כלי ניווט שאין שני לו להגדרה ולמימוש בפועל של כל מטרה, אישית או מקצועית.

עד כמה המפה הגדולה הזו מקיפה? הכול התחיל בהשוואה בין־תרבותית ממצה של כל מפות הפְּנים שהציעו התרבויות החשובות הגדולות בעולם, כולל אלה הפסיכולוגיות שהתוו הוגים מפרויד ועד יונג ופיאז'ה; מפות מתרבויות המזרח, ובהן אלה שהוצעו על ידי היוגה, הבודהיזם והטאואיזם; התוצאות הנרחבות של מדעי הקוגניציה, הנוירוביולוגיה והפסיכולוגיה האבולוציונית; טיפולוגיות מהאניאגרם ועד מאיירס־בריגס; כלי טרנספורמציה שהגיעו מהשאמאנים הקדומים ועד לחכמי הפוסטמודרניזם. הרעיון היה פשוט: איזו מפה או מודל פסיכולוגי יכול להסביר ולכלול את כל האפשרויות הללו? מכיוון שבני אדם הציעו למעשה את כל אותן אסכולות ומערכות שונות, חייב להיות מודל מקיף דיו להסביר את כולן, והמודל האינטגרלי, ככל שאנחנו יכולים לומר, הוא המודל שעושה בדיוק את זה.

התוצאה בתחומי הפְּנים היא שנראה כי ישנו רצף תודעתי מסוים העומד לרשותם של גברים ונשים. רצף זה נע בין גוף לנפש לרוח; מפּרֵה־רציונלי לרציונלי לטראנס־רציונלי; מתת־מודעות למודעות־עצמית למודעות־על; מרגשִי למוסרי לרוחני. העניין הוא שכל הפוטנציאלים הללו — מגוף לנפש לרוח — חשובים לצורך גישה מקיפה לכל מצב, אישי או מקצועי, מכיוון שמציאויות אלה למעשה פועלות בכל בני האדם בכל ארוע. ואם לא ניקח אותן בחשבון באופן מודע, הן יחבלו במאמצינו באופן לא מודע על כל צעד ושעל. זה נכון באשר לכל מאמץ אנושי, מנישואין לעסקים לחינוך ולבילויים.

בנוסף להוויות הפנימיות או הפסיכולוגיות הללו, המודל האינטגרלי כולל גם את המפות העדכניות ביותר של העולם החיצון, מפות המוצעות מצד מדעים אמפיריים נחשבים, מתורת המערכות הדינמיות ועד לתורת הסיבוכיות ותורת הכאוס. בשילוב עם מפות הפְּנים, התוצאה תהיה מפה אינטגרלית של עולמות פנימיים וחיצוניים — שהיא בעצם המדד למה פירוש הדבר להיות באמת מודע.

אף על פי שמפה זו נשמעת מורכבת מאוד (והיא אמנם מורכבת מאוד), בסופו של דבר אפשר להעמיד אותה על קומץ גורמים פשוטים שניתן לשלוט עליהם במהירות. הדרך הקלה ביותר לסכם את המפה האינטגרלית היא, שהיא מכסה רצף תודעתי הפועל הן בעולם הפנימי והן בחיצוני. הגישה האינטגרלית כוללת גוף, נפש ורוח — בעצמי, בתרבות ובטבע.

את החלק הראשון של אותה משוואה — כלומר, "גוף, נפש ורוח" — כבר בחנו בקצרה, וזיהינו אותו כרצף תודעתי המרכיב את ההוויות או העולמות הפנימיים. המחצית השנייה של המשוואה האינטגרלית — "בעצמי, בתרבות ובטבע" — מייצגת את שלושת העולמות החשובים ביותר עצמם; כלומר שלוש הסביבות, ההוויות או הנופים הבסיסיים ביותר שבהם פועל הרצף התודעתי.

המילה "עצמי" מתייחסת בפשטות לעולם הפנימי שלי או למציאות סובייקטיבית, אליהם ניתן להגיע באמצעות בחינה עצמית, מדיטציה והתבוננות פנימית. "תרבות" מתייחסת לעולם הערכים המשותף, להבנה ההדדית ולמשמעויות המקובלות על כולנו, כגון שפה משותפת, עניין בעסקים, אהבה למוזיקה קלאסית או כל ערך משותף אחר.

אין כאן דבר סובייקטיבי אלא אינטר־סובייקטיבי. מדובר בעולם שאפשר להגיע אליו על ידי פרשנות והבנה הדדית. המילה "טבע" מתייחסת לעולם החיצוני, זה של עובדות אובייקטיביות, סביבות ואירועים, ובכללם טבע האדם החיצוני על מוצריו וחפציו. מכיוון שהאורגניזם האנושי הוא חלק מהטבע, המוצרים של אורגניזמים אנושיים, כמו מכוניות, למשל, הם מוצרי טבע וניתן לגשת אליהם בגישה של מדעי הטבע כמו תורת המערכות ותורת המורכבות.

שלושת הנופים העיקריים הללו — העצמי, התרבות והעולם — נקראים לעיתים קרובות היפה, הטוב והאמיתי; או אמנות, מוסר ומדע; או פשוט אני, אנחנו והמשימה. לפעמים הם מכונים גם "שלושת הגדולים". כל כך יסודיים וחשובים הם שלושת העולמות האלה שבהם בני האדם פועלים תמיד. חיים מודעים — ובוודאי עסק מודע — מוכרחים אפוא לקחת בחשבון את שלושת העולמות הללו בכל תכנון של כל פעילות, מפני ששוב, עולמות אלה קיימים בכל אירוע, ויש לקחת אותם בחשבון באופן מודע או שהם, בתת מודע, יחבלו בכל מהלך שנעשה.

עסק אינטגרלי

מודעות בעסקים — עסק שמודע לעולמות פנימיים וחיצוניים — יהיה אפוא עסק שלוקח בחשבון גוף, נפש ורוח בעצמי, בתרבות ובטבע. במילים אחרות, מודעות בעסקים תהיה עיסוק מודע לאופן שבו הרצף התודעתי פועל בשלושת העולמות הגדולים של העצמי, התרבות והטבע. אם לחדד את משמעות הדבר: מנהיגות עסקית אינטגרלית תשתמש בכלים שפותחו כדי לנווט ולשלוט בצורה הטובה ביותר בעצמי, בתרבות ובעולם.

אין זה מפתיע, אם כן, שתאוריות ניהול עסקים מתחלקות לשלוש קטגוריות גדולות המכסות את "שלושת הנופים הגדולים": גישות המתמקדות במוטיבציה של הפרט; גישות ששמות דגש על תרבות ארגונית וערכים; וגישות המתמקדות במערכות אובייקטיביות חיצוניות, דפוסי זרימה ובקרת איכות. הנקודה היא כזאת: מנהיגות עסקית אינטגרלית תשתמש בכל הכלים האלה ותשלב ותתאם ביניהם, עד לקבלת תוצאות מירביות, ולא, תיאלץ להסתפק בתוצאות פחות אופטימליות.

לדוגמה, מנהיגות עסקית אינטגרלית תשתמש בתורת המערכות כדי להבין את הדפוסים הדינמיים של העולם החיצוני. גישת המערכות לעסקים נעשתה פופולארית על ידי סופרים כמו פיטר סנג'י, מג ויטלי ומייקל ס. ג'קסון, אם למנות שלושה מתוך מאות אחרים. גישת המערכות נמצאת בשימוש נרחב גם למעקב אחר מחזורים עסקיים, כפי שאפשר לקרוא בעבודה פורצת הדרך של קלייטון כריסטנסן על טכנולוגיות משבשות. אך מנהיגות עסקית אינטגרלית תשתמש גם בכלים הנוגעים לרצף התודעה הפנימי של הפרט: כלים כמו אינטליגנציה רגשית, שדניאל גולמן הפך לשם דבר; השיטה של מאיירס־בריגס, שכבר עושים בה שימוש נרחב ככלי עזר לניהול; וככלי למוטיבציה אישית, מטוני רובינס ועד פרנקלין קובי.

אבל מנהיגות עסקית אינטגרלית לא תעצור בעצמי ובעולם. היא תשאב גם מהידע הנרחב שלנו בנושאי תרבות תאגידים, ערכים משותפים והנעת חברות. לכל חברה עסקית יש תרבות משלה, וכל מחזור עסקי של חברה מסוימת מנווט דרך סוגי התרבויות הארגוניות באמצעות סוג אחד שנדמה כיעיל ביותר, כפי שהציע המחקר החשוב של ג'פרי מור או המחקר האמפירי של ג'ים קולינס. שניהם מצביעים על חשיבותם העליונה של ערכים ארגוניים ושל גורמים אינטר־סובייקטיביים להצלחה ארוכת טווח, שכל מנהיגות אינטגרלית תיקח בחשבון אם היא רוצה להיות מודעת וערה בעולם של ערכים ארגוניים ויעילות מרבית.

במילים אחרות, לכל אותן תאוריות עיקריות של ניהול עסקי ומנהיגות — מתורת המערכות ועד לאינטליגנציה רגשית וניהול תרבות ארגונית, המכסות את "שלושת הנופים הגדולים" הניצבים בפני כל בני האדם — יש מקום חשוב במודל אינטגרלי אמיתי של עסק מודע. למרות שהדבר עשוי להיראות מסובך בהתחלה, עובדה שאין להכחישה היא, כי גישה פחות אינטגרלית נידונה לכישלון. בעולם של ימינו, איש אינו יכול להרשות לעצמו להתפשר על מידת האינטגרליות, מפני שזה יעלה לו ביוקר. הגוף, הנפש והרוח — והעצמי, התרבות והטבע — כולם נוכחים, כולם משפיעים, כולם מעצבים את האירועים באופן פעיל, לכן, או שניקח אותם בחשבון באופן מודע בכל פעולה שננקוט, או שנעמוד מן הצד ונצפה בשרידי התאונה שהתרחשה.

מפה גדולה, תודעה גדולה

ניסיתי להגיש סיכום פשוט של גישה כוללת זו לעסקים בספרי A Theory of Everything: An Integral Vision for Business, Politics, Science, and Spirituality. אבל אולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו לגישה אינטגרלית לעסקים הוא בעצמי. ב"שלושת הגדולים" של העצמי, התרבות והעולם, שליטה אינטגרלית מתחילה בעצמי. כיצד פועלים הגוף, הנפש והרוח בתוכי? מהי ההשפעה ההכרחית של כל זה על התפקיד שלי בעולם העסקים? ואיך אני יכול להיות מודע יותר למציאות שכבר פועלת ממילא בעצמי ובאחרים?

כאן טמון הערך הגדול של ספרו של פרד קופמן: "מודעות בעסקים — איך לבנות ערך מתוך ערכים". שליטה אינטגרלית מתחילה בשליטה בעצמי ברמה הרגשית, ברמה הנפשית־מוסרית וברמה הרוחנית. מעבר לכך — לא צריך יותר; פחות מזה, זהו מתכון לאסון.

פרד קופמן הוא דוגמה חיה לאדם שמקיים את מה שהוא דורש. אדם רגיש, מהימן, ובעל מודעות חדה. כל זה לא הופך אותו רק לאיש עסקים טוב יותר, יעיל יותר ומצליח יותר, אלא לאדם מעורר התפעלות שאני גאה לקרוא לו חבר. אני ממליץ בחום לצאת למסע הזה עם פרד, ללמוד לשנות את הגוף, הנפש והרוח כהקדמה לשינוי העצמי, התרבות והעולם. ומהחיבוק האינטגרלי הזה, לא אתם ולא עולמכם יישארו כפי שהיו.

הקדמה

מאת פיטר סנג'י

עשר השנים האחרונות היו מוצפות בספרים מסוג "איך לנהל". הבעיה היא שרוב הספרים המורים כיצד לנהל אינם מעשיים במיוחד. החיים הם הרבה יותר מדי מותנים, מורכבים ומשתנים מכדי להתאים אותם לנוסחה. לדעת מה צריך לעשות, ולהיות מסוגל לעשות זאת, הם שני דברים שונים. על כן, נדמה לעיתים קרובות שככל שאנו לומדים על חברות מובילות בתחומן, על אסטרטגיות להצלחה בעולם התחרותי, או על מנהיגים שהביאו שינוי וחזון, כך אנו הופכים פחות מסוגלים לבנות ארגון כזה בעצמנו, להוציא לפועל את האסטרטגיה הנבחרת, או להיות לאותו מנהיג דגול. ה'לדעת על' ניהול כבר מזמן עקף את 'לדעת איך' לנהל.

מה חסר? למרבה האירוניה, אני מאמין שמה שחסר הוא בדיוק מה שרבי המכר ממליצים שנתמקד בו: הממד האנושי של הארגון. לעיתים רחוקות דנים ספרים כאלה בסוגיה כיצד לטפח ולהפעיל את היכולות האנושיות, אשר, ככלות הכול, קובעות האם שינוי משמעותי כלשהו ייצא לפועל אי־פעם. יש הסכמה רחבה לגבי מה שצריך לקרות, אך מעט מאוד עזרה לאלה שמבקשים לגרום לזה לקרות.

אני מאמין שמה שחסר, באופן מאוד בסיסי, הוא הבנה עמוקה של משמעות פיתוח הארגון כקהילה אנושית מודעת. פרד קופמן טוען שארגון מודע מתחיל במה שחשוב לנו ביותר: התחייבות להשגת חזון שחורג מעבר לכל יכולת של הפרט, חזון המחבר אנשים במאמץ משותף, שניתן למצוא בו משמעות אמיתית. התחייבות כזו מבוססת על אנשים שלוקחים אחריות מלאה על מצבם, ועל הדרכים שבהן הם מגיבים אליו.

אם כך, עלינו לבחור את מה שחשוב יותר לכל אחד מאיתנו — לדעת או ללמוד. למידה אמיתית חושפת אותנו לחשש מפני אי־ודאות ולמבוכה לנוכח אי־יכולת, כמו גם לשבריריות המלווה תמיד את מי שיודע שהוא זקוק לזולתו. אנו מתחילים לראות בעבודה השוטפת מחול מתמיד של למידה יחד, ולמידה זה מזה. כל ההישגים שלנו הופכים תלויים בשיחות שאנו משכילים לנהל, מפני שהעבודה המשותפת שלנו מתמקדת בדרכי השיחה בינינו, בקשרים שאנו מקיימים זה עם זה, ובהתחייבות שלנו זה לזה וליעדים שלנו. בסופו של דבר, טוען פרד, מיזם פורח או נכשל על סמך האינטליגנציה הטכנית וגם הרגשית שלו, היושרה שלו, ויכולתו לטפח "הצלחה שמעבר להצלחה". חשוב מכך, פרד מראה לעומק מה דרוש כדי לעבוד יחד על בניית יכולות כאלה. למעשה, הוא מציע מפה מפורטת ומדריך הוראות לפיתוח תודעה קולקטיבית.

כשפגשתי לראשונה את פרד, הוא היה מרצה צעיר לכלכלה ב־MIT, וככזה, הוא היה די יוצא דופן במחלקה. לעיתים קרובות הוא התחיל את שיעוריו בכך שתלמידיו האזינו לבטהובן: הוא היה משמיע אותו קטע מוסיקלי שוב ושוב, לפעמים חצי תריסר פעמים, כדי שאנשים ייווכחו שבכל פעם הם שומעים משהו אחר. איך יתכן שמשהו מתחדש כל הזמן בהאזנה לאותה יצירה? לאט לאט הם הבינו: המוזיקה לא קיימת בתקליטור אלא בהאזנה שלהם.

הנה, ציין פרד, העיקרון הראשון של ראיית חשבון: ערכו היחיד של המידע הוא באופן שהוא מתפרש באמצעות המודלים המנטליים של 'המאזין'. פרד טען כי ההצדקה היחידה למדידת הביצועים הייתה לשפר את יכולותיהם של האנשים לייצר תוצאות שהם באמת רצו. מכאן נובע שהאמת אינה נמצאת במספרים אלא במשמעות ששאבנו מהם. יתרה מכך, ההבדל בין ראיית חשבון שהובילה ללמידה לזו שלא, היה טמון במידת טיפוחה מצד רואי החשבון והמנהלים שהם עבדו בשירותם. האם המטרה האמיתית שלהם הייתה למידה ושיפור? האם הם התייחסו לנתונים שאספו כאל האמת, או שהיו פתוחים תמידית לאתגֵר ולשפר את ההנחות המוקדמות שעל פיהן נאספו נתונים כאלה? האם היו חלק מקהילה אנושית גדולה יותר שלומדת כיצד לעצב את עתידה, או סתם עסקו בספירת נקודות במשחק שהשחקנים בו לא עניינו אותם ולא עוררו בהם הזדהות? האם לעסק הייתה מטרה גדולה יותר, וכיצד ראיית חשבון יכולה לתרום למטרה זו?

אז, כמו עכשיו, טען פרד כי המפתח למצוינות ארגונית נעוץ בהפיכת נהלי השליטה החד־צדדית שלנו לתרבויות של למידה הדדית. כשאנשים מפסיקים להתייחס לתפיסות שלהם כאל ה'אמת', ובמקום זאת מאתגרים ומשפרים ללא הרף את הנתונים וההנחות שעליהם מבוססת מפת המציאות שלהם, נולדת מכך אנרגיה יצירתית אדירה.

מיותר לציין שהקורס של פרד לא נועד לכל אחד. מרבית התלמידים ראו בו חוויה משנה־חיים; זו כנראה הסיבה לכך שתלמידי בית הספר לניהול ב־MIT בחרו בו כמרצה השנה. אבל בכל סמסטר היו גם אחד או שניים שלחצו על הדיקנים לפטר את המטורף שלימד ראיית חשבון כאילו מדובר בפרקטיקה רוחנית.

גם הספר הזה לא מתאים לכולם. אם אתם מחפשים ספר לתיקון הזולת, אתם במקום הלא נכון.

הממציא בַּקמינסטר פולר אהב לומר: "אם אתה רוצה לשנות את תפיסותיו של מישהו אחר, תוותר. לא תוכל לשנות את דרך מחשבתו. תן לו כלי, שהשימוש בו ישנה בהדרגה את דרך מחשבתו." פרד קופמן מספק כמה כלים כאלה. כעת זה תלוי בידי מתרגלים רציניים להשתמש בהם.