מסר האנשים האמיתיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסר האנשים האמיתיים

מסר האנשים האמיתיים

5 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Mutant Message Down Under
  • תרגום: נעמה יונג
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 1999
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 158 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 38 דק'

תקציר

אישה אמריקנית מוזמנת על-ידי בני שבט נודד ומרוחק של אבוריג'ינים – המכנים את עצמם "האנשים האמיתיים" – להתלוות אליהם למסע רגלי של ארבעה חודשים במדבר אאוטבאק האוסטרלי. בעת שהיא צועדת איתם יחפה לאורך 2,250 קילומטרים של מדבר צחיח, היא לומדת דרך חיים חדשה, הכוללת את דרכי הריפוי שלהם, המבוססות על החוכמה והידע של תרבותם בת 50,000 השנים. בסופו של דבר היא חשה שינוי דרמטי באישיותה.

הספר מסר האנשים האמיתיים מעביר מסר מיוחד במינו ונצחי, התורם להעשרת החיים והמיועד למין האנושי כולו. אין זה מאוחר מדי להציל את עולמנו מהרס מוחלט, אם נבין שכל היצורים החיים – צמחים, חיות ובני אדם הם חלק מאותה אחדות אוניברסלית. אם נפנים את המסר, יוכלו חיינו – כמו חייהם של "האנשים האמיתיים" – לזכות ולהתמלא במשמעות רבה.

פרק ראשון

דבר המחברת אל הקורא
~~~~~~~~~

ספר זה מבוסס על עובדות ועל חוויות אמיתיות. כפי שתיווכח, לא היה בנמצא יומן לרשום בו את החוויות. הספר נמכר כרומן כדי להגן מבחינה משפטית על שבט קטן של אבוריג'ינים. השמטתי פרטים מפאת הכבוד לחברים הרוצים להישאר בעילום שם וכדי להבטיח שהאתר המקודש לנו ייוותר סודי.

חסכתי ממך את הצורך ללכת לספרייה הציבורית, בכך שכללתי בספר מידע היסטורי חשוב. אני יכולה לחסוך לך גם טיול לאוסטרליה. אפשר ללמוד על מצבם של האבוריג'ינים בערים הגדולות בארצות הברית, אנשים כהי עור החיים באזורים משלהם בעיר, יותר ממחציתם מכורים לסמים. אלו העובדים מועסקים בעבודות כפיים בלבד; נראה כי תרבותם אבדה, הם אולצו להתגורר בשטחים מוגדרים ונאסר עליהם במשך דורות לקיים את כל מנהגי מסורתם המקודשת.

מה שאיני יכולה לחסוך ממך הוא מסר האנשים האמיתיים!

נראה שאמריקה, אפריקה ואוסטרליה מנסות לשפר את היחסים בין הגזעים. אך במקום כלשהו בלב המדבר הצחיח אאוטבאק באוסטרליה ממשיכה להתקיים פעימת הלב האיטית, היציבה והקדומה, קבוצה מיוחדת במינה של אנשים שאינם מתמקדים ביחסים בין הגזעים, אלא מתמקדים רק באנשים אחרים ובסביבה. הבנת הדופק הזה היא הבנה טובה יותר של מה זה להיות אנושי או של ההוויה האנושית.

פרסמתי ספר זה באופן עצמאי, והוא הפך לשנוי במחלוקת. הקריאה בו עשויה להביא אותך להסקת כמה מסקנות אפשריות. ייתכן שהקורא יחשוב שהאדם שאליו אני מתייחסת כאל המתורגמן שלי לא ציית בעבר לחוקים ולתקנות הממשלתיים: מפקד התושבים, מיסים, בחירות, שימוש בקרקע, רישיון חפירה במכרות, דיווח על לידה ועל מוות וכן הלאה. אפשר שהוא גם סייע לאזרחים נוספים בני השבט באי-ציות לחוקים. התבקשתי להציג אדם זה בפני הציבור ולקחת קבוצות למדבר, לאורך המסלול שבו צעדנו. סירבתי! לפיכך אפשר להסיק שאני אשמה בסיוע לאנשים אלו בהפרת החוק, או שמשום שלא הצגתי בפני הציבור את בני השבט האמיתיים, אני משקרת ואנשים אלו אינם קיימים כלל. זו תשובתי: איני מדברת בשם האבוריג'ינים באוסטרליה. אני מדברת רק על עם קטן מאאוטבאק, שאנשיו מכונים אנשי הפרא או הקדומים. ביקרתי אותם שוב לפני שחזרתי לארצות הברית בינואר 1994. קיבלתי שוב את ברכתם ואת הסכמתם לדרך שבה טיפלתי במשימה זו.

אני מבקשת לומר לך, הקורא, זאת: נראה שאנשים מסוימים רוצים ומוכנים להתבדר בלבד. אם אתה אחד מהם, אנא קרא, תיהנה ועזוב את הספר כשתסיימו כפי שאתה עוזב כל הופעה מוצלחת לאחר סיומה. בעיניך זו ספרות דמיונית טהורה, ולא תתאכזב; אתה תקבל תמורה מלאה על כספך.

אך אם תקשיב למסר, הוא יגיע אליך ויהדהד בך בקול רם וברור. אתה תחוש בו בבטנך, בליבך, בראשך ובמוח עצמותיך. גם אתה יכולת להיבחר לצעוד במסע זה, והאמן לי, פעמים רבות אני חושבת שעדיף אילו זה היה כך.

כולנו עברנו התנסויות כמו זו באאוטבאק, שבאמצעותן למדנו וצמחנו; התנסותי אכן התרחשה באאוטבאק, אך עשיתי את מה שאתה היית עושה, נעול נעליים או יחף.

מי ייתן ואנשים אלו ייגעו בליבך בעת שאצבעותיך הופכות דפים אלו. מילותי נכתבו באנגלית, אך האמת שבהן אינה זקוקה לקול.

הצעתי לך היא לטעום מהמסר, לשמור את מה שמתאים לך ולירוק את היתר; זה חוק היקום.

על-פי מסורת אנשי המדבר, בחרתי גם בשם חדש שיבטא את הכישרון החדש שלי.

 

בברכה,

לשון נוסעת

ספר זה הוא ספר בדיוני שאת ההשראה לכתיבתו קיבלתי מחוויותי באוסטרליה. הוא היה עשוי להתרחש באפריקה, בדרום אמריקה או בכל מקום אחר שבו המשמעות האמיתית של הציביליזציה עדיין קיימת. הקורא הוא שיקבע אם לקבל את המסר שלו מסיפורי.

-מ"מ

1
~~~~~~~~~
אורחת כבוד
 

נדמה שהיה צריך להופיע סימן אזהרה כלשהו, אך לא חשתי בשום אזהרה. האירועים כבר התגלגלו מאליהם. קבוצת הטורפים ישבה מרוחקת קילומטרים רבים, אורבת לטרף שלה. המזוודות שפתחתי שעה לפני כן יסומנו מחר כמטען "לא מבוקש" ויישארו במחסנים חודש אחר חודש. אני אהפוך לעוד אמריקנית שנעלמה בארץ זרה.

זה היה בוקר של שרב מעיק באוקטובר. עמדתי והבטתי מטה אל הדרך שהוליכה למלון האוסטרלי בדרגת חמישה כוכבים, מחפשת מכונית בלתי מוכרת של שירותי הסעות. בלי שום סימן אזהרה עלץ ליבי בקרבי. הרגשתי טוב כל־כך, נרגשת כל־כך, כה מצליחה ומוכנה. חשתי ש"היום הוא היום שלי".

ג'יפ חסר גג הגיע לכניסה המעגלית. הצמיגים השמיעו רחש על המדרכה הרותחת, ומים נקיים ניתזו על המתכת החלודה מהעלווה האדומה של צמח הקְלִיסְטָמוֹן, שעמד קרוב לכביש. הג'יפ עצר, והנהג, אבוריג'יני בן 30, הביט לעברי. "בואי", החוותה ידו השחורה. הוא ציפה לאמריקנית בלונדינית. הייתי אמורה להיות מלוּוה לפגישה שבטית של אבוריג'ינים, ותחת מבטו הביקורתי של שומר הסף האוסטרלי לבוש המדים ומנהגו המסויג הסכמנו הנהג ואני במחשבתנו להתחבר.

אפילו לפני שנאבקתי בגמלוניות להיכנס אל רכב השטח בנעלי עקב, היה ברור שאני לבושה בהידור רב מדי. הנהג הצעיר שמימיני לבש מכנסיים קצרים, חולצת טי לבנה מוכתמת ונעלי התעמלות ללא גרביים. כאשר אורגנה הסעתי לפגישה, הנחתי שאסע ברכב רגיל, אולי בהולדן, גאוות יצרני הרכב האוסטרליים. מעולם לא העליתי על דעתי שהנהג יגיע ברכב פתוח לחלוטין. ובכן, אני מעדיפה להיות לבושה יפה מדי מאשר לא להיות לבושה יפה מספיק לארוחת הערב החגיגית שנערכה לכבודי, ושבה אקבל אות הוקרה.

הצגתי את עצמי. הוא רק נד קלות בראשו והתנהג כאילו הוא כבר יודע מי אני. שומר הסף נופף בידו לעברנו כשהסתובבנו ועברנו לידו. נסענו ברחובות עיר החוף, עוברים על פני בתים בעלי מרפסות, חנויות מילק־באר ופארקים מכוסי בטון וחסרי דשא. אחזתי בחוזקה בידית הדלת כשהקפנו כיכר, שכבישים משישה כיוונים התנקזו אליה. לאחר שיצאנו, נסענו בכיוון חדש כשהשמש בגבי. חליפת העסקים בצבע האפרסק שרכשתי לא מכבר וחולצת המשי התואמת כבר היו חמות מדי ולא נוחות. הנחתי שהבניין נמצא בקצה השני של העיר, אך טעיתי. עלינו על הדרך המהירה הראשית המקבילה לים. הפגישה הזאת תתקיים כנראה מחוץ לעיר, רחוק מהמלון מכפי שציפיתי. הסרתי את המקטורן שלי, כשאני חושבת עד כמה זה היה טיפשי שלא ביררתי יותר פרטים. לפחות הייתה לי מברשת שיער בארנק, ושערי הצבוע בצבע בלונדיני והמגיע עד כתפי היה מורם מעלה, קלוע בצמה אופנתית ואחוז בסיכה.

סקרנותי לא סופקה מהרגע שקיבלתי את שיחת הטלפון הראשונה, אף שלא הייתי מופתעת כשהיא הגיעה. ככלות הכול, זכיתי בהכרה ציבורית גם לפני כן, והמיזם הזה היה הצלחה גדולה. העבודה עם אבוריג'ינים בוגרים, מנודים למחצה, המתגוררים באזורים עירוניים והמבטאים בגלוי גישות התאבדותיות, הצליחה לפתח את תחושת מטרתם בחיים ואת הצלחתם הכלכלית, ומטבע הדברים עבודה כזו אמורה לזכות בהכרה. אני הייתי מופתעת; השבט שהזמין אותי לבוא אליו חי במרחק 1,600 ק"מ, בצד השני של היבשת, אך ידעתי מעט מאוד על השבטים האבוריג'יניים חוץ מהערות אגב ששמעתי באקראי. לא ידעתי אם הם גזע שבין חבריו יש קשרים הדוקים או שכמו אצל האינדיאנים בארצות הברית, קיימים ביניהם הבדלים גדולים, לרבות שפות שונות.

תהיתי גם מה אקבל: לוח עץ נוסף שחרוטה בו הקדשה, ויישלח לאחסון בקנזאס סיטי, ואולי פשוט זר פרחים? לא, לא פרחים, לא בחום של 40 מעלות. יהיה מכביד ומסורבל מדי לקחת את זה בטיסה חזרה. הנהג הגיע בדיוק בזמן שסיכמנו, בשעה 12 בצהריים. כך שידעתי שאני עומדת להשתתף בארוחת צהריים. תהיתי איזה אוכל תגיש מועצת השבט, מקווה שזה לא יהיה המקרה הרגיל של אוכל אוסטרלי מוכן. אולי הם יערכו מזנון חופשי, ואני אוכל לטעום מהמאכלים האבוריג'יניים בפעם הראשונה. קיוויתי לראות שולחן ערוך, ועליו קדרות צבעוניות.

זו תהיה חוויה נפלאה ומיוחדת במינה, וציפיתי ליום שייחרט בזיכרוני. בתיק שקניתי לכבוד היום הזה היו מצלמת 35 מ"מ ורשמקול קטן. הם לא הזכירו מיקרופונים, תאורה או נאום שאצטרך לשאת, אך הייתי מוכנה לכול. אחת מיכולותי החשובות ביותר היא היכולת לתכנן מראש. ככלות הכול, הייתי עכשיו בת 50 וסבלתי די אכזבות ובושות בחיי כדי לדעת שיש להכין תוכניות חלופיות למקרה הצורך. ידידי ציינו עד כמה אני שולטת בעניינים. "היא תמיד יכולה לשלוף תוכנית חלופית במקרה הצורך", דמיינתי אותם אומרים.

רכבת כביש מהיר (מונח אוסטרלי לציון משאית הגוררת כמה טריילרים גדולים במעין שיירה) נסעה מולנו בכיוון הנגדי. הם שעטו מתוך גלי חום מעורפלים היישר במורד הכביש. פתאום טולטלתי מזיכרונותי אל המציאות, כאשר הנהג סובב בחוזקה את ההגה. עזבנו את הדרך המהירה ופנינו לכביש עפר משובש, כשבעקבותינו משתרך לאורך קילומטרים ענן אבק אדום. שני המסלולים השחוקים נעלמו, והבנתי שלפנינו כבר לא השתרע כביש. נסענו בזיגזג סביב שיחים וקפצנו במדבר החולי. התחלתי לנהל שיחה כמה פעמים, אך הרעש של הרכב הפתוח, החיכוך בתחתית השלדה וקפיצות גופי מעלה ומטה הפכו זאת לבלתי אפשרי. נאלצתי להצמיד את לסתותי בחוזקה זו לזו כדי שלא לנשוך במקרה את לשוני. לנהג לא היה שום עניין לפתוח את ערוצי הדיבור בינינו.

ראשי קיפץ כאילו גופי הוא בובת סמרטוטים של ילדה. נעשה לי חם יותר ויותר. הרגשתי שהגרביונים שלי נמסים על רגלי, אך חששתי להסיר את נעלי שמא הן יעופו החוצה למרחב הנחושתי שהקיף אותנו. לא האמנתי כי הנהג האילם יעצור אי־פעם. בכל פעם שמשקפי השמש שלי כוסו באד, ניגבתי אותם בשרוולי. תנועת זרועותי פתחה את הסכר, ונהר של זיעה שטף את גופי. האיפור שלי נמס, ותיארתי לעצמי את הסומק בגוון הוורדרד נוזל על לחיי ומותיר בעקבותיו פס אדום במורד צווארי. אני אעמוד על כך שהם ייתנו לי 20 דקות להתארגן שוב לפני ההרצאה.

הבטתי בשעוני; שעתיים חלפו מאז נכנסנו למדבר. כבר שנים לא חשתי חום וחוסר נוחות כאלה. הנהג המשיך לשתוק ומדי פעם זמזם לעצמו. פתאום הבנתי: הוא לא הציג את עצמו. אולי איני נמצאת ברכב הנכון! אך זה היה טיפשי. לא יכולתי לצאת, והוא נראה בטוח שאני הנוסעת שלו.

ארבע שעות לאחר מכן חנינו ליד מבנה פח גלי. מדורה קטנה בערה בחוץ, ושתי נשים אבוריג'יניות נעמדו על רגליהן כשהתקרבנו. שתיהן היו בגיל העמידה, נמוכות, לבושות בלבוש מועט ועוטות חיוכי ברכה רחבים. לאחת מהן היה סרט סביב ראשה, ושערה השחור, המתולתל והעבה נשמט ממנו בזוויות משונות. שתיהן היו רזות ואתלטיות, פניהן עגולות ומלאות ובהן עיניים חומות מאירות. ירדתי מהג'יפ, והנהג שלי אמר: "דרך אגב, אני דובר האנגלית היחיד ואהיה המתורגמן שלך, החבר שלך".

"נהדר!" חשבתי. "הוצאתי 700 דולרים על כרטיס טיסה, על חדר במלון ועל בגדים חדשים למפגש הזה עם הילידים האוסטרליים, וכעת אני מגלה שהם אפילו אינם דוברי אנגלית, שלא לומר שאינם מבינים כלל באופנה העכשווית".

ובכן, אני כאן, אז מוטב שאנסה להשתלב, אף שידעתי שאיני יכולה לעשות זאת.

האישה דיברה בצלילים חדים וזרים שלא נשמעו כמו משפטים, אלא כמילים בודדות. המתורגמן שלי הסביר שכדי להשתתף בפגישה עלי להתנקות תחילה. לא הבנתי למה הוא מתכוון. נכון שהייתי מכוסה באבק והזעתי מחום הנסיעה, אך לא נראה שלכך הוא מתכוון. הוא הושיט לי בד, וכשפתחתי אותו גיליתי את מה שכנראה היה אריג מסמורטט לעטיפת הגוף. נאמר לי שעלי להסיר את בגדי וללבוש אותו. "מה?" שאלתי, איני מאמינה למשמע אוזני. "אתה רציני?" הוא חזר בכובד ראש על ההוראות. הבטתי סביב, מחפשת מקום להחליף את בגדי; אך לא היה מקום כזה בנמצא. מה אעשה? באתי ממרחק גדול ועמדתי בתנאים קשים בדרכי מכדי לסרב לבקשה. הגבר הצעיר התרחק. "הו, מה זה משנה, לפחות לא יהיה לי חם כל־כך כמו בבגדים אלו", חשבתי. וכך בצניעות המרבית פשטתי את בגדי המלוכלכים, קיפלתי אותם יפה, שמתי אותם זה על זה ועטיתי את התלבושת המקומית. הנחתי את חפצי על תלולית בקרבת מקום, שלפני רגעים ספורים שימשה שרפרף לנשים המחכות. חשתי מטופשת בבד המרופט והדהוי והתחרטתי על שהשקעתי בבגדים חדשים כדי לעשות "רושם טוב". האיש הצעיר הופיע שוב. גם הוא החליף את בגדיו ועמד מולי עירום כמעט לחלוטין, כשהוא לובש רק פיסת בד כמעין בגד ים ויחף כמו הנשים ליד המדורה. הוא הורה לי להסיר הכול: נעליים, גרביונים, בגדים תחתונים ואת כל תכשיטי, אפילו את הסיכות שבשערי. סקרנותי החלה להיעלם, ודאגה תפסה את מקומה, אך מילאתי את הוראותיו.

אני זוכרת שדחפתי את תכשיטי לתוך הקצה המחודד של הנעל שלי. עשיתי גם משהו שנראה טבעי לאישה, אף שלא מלמדים אותנו לעשות זאת: שמתי את בגדי התחתונים באמצע ערמת הבגדים.

ענן עשן אפור וסמיך התרומם מהפחמים הלוהטים, כשענפים רעננים וירוקים התווספו למדורה. האישה בעלת הסרט נטלה את מה שנראה כמו כנף עיט גדול ושחור ופתחה אותה למניפה. היא נפנפה בה לפני מהפנים ועד הרגליים. העשן הסתלסל והקשה עלי לנשום. אחר כך היא הצביעה באצבע המורה בתנועות מעגליות, שכוונתן הייתה "הסתובבי". טקס העשן חזר והתבצע מאחורי. אחר כך קיבלתי הוראה לעבור את המדורה דרך העשן.

לבסוף נאמר לי שאני נקייה, וקיבלתי רשות להיכנס לסככת הפח. בעת שהמלווה בעל עור הנחושת הוליך אותי מסביב לעבר הכניסה, ראיתי את אותה האישה מרימה את ערמת חפצי בשלמותה. היא החזיקה אותה מעל הלהבות, הביטה בי וחייכה, וכשמבטנו הצטלבו, היא שמטה את האוצרות שבידיה. כל רכושי נזרק לאש!

ליבי עצר מלכת לרגע; נאנחתי אנחה עמוקה. איני יודעת מדוע לא צעקתי במחאה ורצתי מיד להציל הכול. הבעת פניה של האישה הצביעה על כך שפעולתה לא נעשתה מתוך כוונה רעה, אלא כמעין סימן מיוחד של קבלת פנים כלפי זר. "היא פשוט בורה", חשבתי. "היא אינה יודעת מה הם כרטיסי אשראי ומסמכים חשובים". שמחתי שהשארתי את כרטיס הטיסה שלי במלון. היו לי שם גם בגדים נוספים, ואיכשהו אצליח לחצות את הלובי לבושה בסחבה הזאת. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: "מרלו, את אדם גמיש. זה לא משהו ששווה ללקות באולקוס בגללו". אך הזכרתי לעצמי לחפור באפר אחר כך ולחפש את אחת הטבעות. קיוויתי שהאש תכבה ושהאפר יתקרר לפני נסיעתנו חזרה לעיר.

אך זה לא מה שהיה אמור להתרחש.

רק במחשבה לאחור הבנתי את הסמליות שבהסרת תכשיטי היקרים שהחשבתי לחיוניים. עדיין הייתי צריכה ללמוד שאנשים אלו אינם רואים שום קשר בין הזמן ובין השעות המצוינות בשעון הזהב והיהלומים שלי שנתרם לאדמה.

רק בשלב מאוחר הרבה יותר אבין כי ההשתחררות מההיקשרות לחפצים ולאמונות מסוימות נחרטה בתודעתי לעד כצעד הכרחי ביותר לצורך התקדמותי האנושית לקראת הוויה.

עוד על הספר

  • שם במקור: Mutant Message Down Under
  • תרגום: נעמה יונג
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 1999
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 158 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 38 דק'
מסר האנשים האמיתיים מרלו מורגאן

דבר המחברת אל הקורא
~~~~~~~~~

ספר זה מבוסס על עובדות ועל חוויות אמיתיות. כפי שתיווכח, לא היה בנמצא יומן לרשום בו את החוויות. הספר נמכר כרומן כדי להגן מבחינה משפטית על שבט קטן של אבוריג'ינים. השמטתי פרטים מפאת הכבוד לחברים הרוצים להישאר בעילום שם וכדי להבטיח שהאתר המקודש לנו ייוותר סודי.

חסכתי ממך את הצורך ללכת לספרייה הציבורית, בכך שכללתי בספר מידע היסטורי חשוב. אני יכולה לחסוך לך גם טיול לאוסטרליה. אפשר ללמוד על מצבם של האבוריג'ינים בערים הגדולות בארצות הברית, אנשים כהי עור החיים באזורים משלהם בעיר, יותר ממחציתם מכורים לסמים. אלו העובדים מועסקים בעבודות כפיים בלבד; נראה כי תרבותם אבדה, הם אולצו להתגורר בשטחים מוגדרים ונאסר עליהם במשך דורות לקיים את כל מנהגי מסורתם המקודשת.

מה שאיני יכולה לחסוך ממך הוא מסר האנשים האמיתיים!

נראה שאמריקה, אפריקה ואוסטרליה מנסות לשפר את היחסים בין הגזעים. אך במקום כלשהו בלב המדבר הצחיח אאוטבאק באוסטרליה ממשיכה להתקיים פעימת הלב האיטית, היציבה והקדומה, קבוצה מיוחדת במינה של אנשים שאינם מתמקדים ביחסים בין הגזעים, אלא מתמקדים רק באנשים אחרים ובסביבה. הבנת הדופק הזה היא הבנה טובה יותר של מה זה להיות אנושי או של ההוויה האנושית.

פרסמתי ספר זה באופן עצמאי, והוא הפך לשנוי במחלוקת. הקריאה בו עשויה להביא אותך להסקת כמה מסקנות אפשריות. ייתכן שהקורא יחשוב שהאדם שאליו אני מתייחסת כאל המתורגמן שלי לא ציית בעבר לחוקים ולתקנות הממשלתיים: מפקד התושבים, מיסים, בחירות, שימוש בקרקע, רישיון חפירה במכרות, דיווח על לידה ועל מוות וכן הלאה. אפשר שהוא גם סייע לאזרחים נוספים בני השבט באי-ציות לחוקים. התבקשתי להציג אדם זה בפני הציבור ולקחת קבוצות למדבר, לאורך המסלול שבו צעדנו. סירבתי! לפיכך אפשר להסיק שאני אשמה בסיוע לאנשים אלו בהפרת החוק, או שמשום שלא הצגתי בפני הציבור את בני השבט האמיתיים, אני משקרת ואנשים אלו אינם קיימים כלל. זו תשובתי: איני מדברת בשם האבוריג'ינים באוסטרליה. אני מדברת רק על עם קטן מאאוטבאק, שאנשיו מכונים אנשי הפרא או הקדומים. ביקרתי אותם שוב לפני שחזרתי לארצות הברית בינואר 1994. קיבלתי שוב את ברכתם ואת הסכמתם לדרך שבה טיפלתי במשימה זו.

אני מבקשת לומר לך, הקורא, זאת: נראה שאנשים מסוימים רוצים ומוכנים להתבדר בלבד. אם אתה אחד מהם, אנא קרא, תיהנה ועזוב את הספר כשתסיימו כפי שאתה עוזב כל הופעה מוצלחת לאחר סיומה. בעיניך זו ספרות דמיונית טהורה, ולא תתאכזב; אתה תקבל תמורה מלאה על כספך.

אך אם תקשיב למסר, הוא יגיע אליך ויהדהד בך בקול רם וברור. אתה תחוש בו בבטנך, בליבך, בראשך ובמוח עצמותיך. גם אתה יכולת להיבחר לצעוד במסע זה, והאמן לי, פעמים רבות אני חושבת שעדיף אילו זה היה כך.

כולנו עברנו התנסויות כמו זו באאוטבאק, שבאמצעותן למדנו וצמחנו; התנסותי אכן התרחשה באאוטבאק, אך עשיתי את מה שאתה היית עושה, נעול נעליים או יחף.

מי ייתן ואנשים אלו ייגעו בליבך בעת שאצבעותיך הופכות דפים אלו. מילותי נכתבו באנגלית, אך האמת שבהן אינה זקוקה לקול.

הצעתי לך היא לטעום מהמסר, לשמור את מה שמתאים לך ולירוק את היתר; זה חוק היקום.

על-פי מסורת אנשי המדבר, בחרתי גם בשם חדש שיבטא את הכישרון החדש שלי.

 

בברכה,

לשון נוסעת

ספר זה הוא ספר בדיוני שאת ההשראה לכתיבתו קיבלתי מחוויותי באוסטרליה. הוא היה עשוי להתרחש באפריקה, בדרום אמריקה או בכל מקום אחר שבו המשמעות האמיתית של הציביליזציה עדיין קיימת. הקורא הוא שיקבע אם לקבל את המסר שלו מסיפורי.

-מ"מ

1
~~~~~~~~~
אורחת כבוד
 

נדמה שהיה צריך להופיע סימן אזהרה כלשהו, אך לא חשתי בשום אזהרה. האירועים כבר התגלגלו מאליהם. קבוצת הטורפים ישבה מרוחקת קילומטרים רבים, אורבת לטרף שלה. המזוודות שפתחתי שעה לפני כן יסומנו מחר כמטען "לא מבוקש" ויישארו במחסנים חודש אחר חודש. אני אהפוך לעוד אמריקנית שנעלמה בארץ זרה.

זה היה בוקר של שרב מעיק באוקטובר. עמדתי והבטתי מטה אל הדרך שהוליכה למלון האוסטרלי בדרגת חמישה כוכבים, מחפשת מכונית בלתי מוכרת של שירותי הסעות. בלי שום סימן אזהרה עלץ ליבי בקרבי. הרגשתי טוב כל־כך, נרגשת כל־כך, כה מצליחה ומוכנה. חשתי ש"היום הוא היום שלי".

ג'יפ חסר גג הגיע לכניסה המעגלית. הצמיגים השמיעו רחש על המדרכה הרותחת, ומים נקיים ניתזו על המתכת החלודה מהעלווה האדומה של צמח הקְלִיסְטָמוֹן, שעמד קרוב לכביש. הג'יפ עצר, והנהג, אבוריג'יני בן 30, הביט לעברי. "בואי", החוותה ידו השחורה. הוא ציפה לאמריקנית בלונדינית. הייתי אמורה להיות מלוּוה לפגישה שבטית של אבוריג'ינים, ותחת מבטו הביקורתי של שומר הסף האוסטרלי לבוש המדים ומנהגו המסויג הסכמנו הנהג ואני במחשבתנו להתחבר.

אפילו לפני שנאבקתי בגמלוניות להיכנס אל רכב השטח בנעלי עקב, היה ברור שאני לבושה בהידור רב מדי. הנהג הצעיר שמימיני לבש מכנסיים קצרים, חולצת טי לבנה מוכתמת ונעלי התעמלות ללא גרביים. כאשר אורגנה הסעתי לפגישה, הנחתי שאסע ברכב רגיל, אולי בהולדן, גאוות יצרני הרכב האוסטרליים. מעולם לא העליתי על דעתי שהנהג יגיע ברכב פתוח לחלוטין. ובכן, אני מעדיפה להיות לבושה יפה מדי מאשר לא להיות לבושה יפה מספיק לארוחת הערב החגיגית שנערכה לכבודי, ושבה אקבל אות הוקרה.

הצגתי את עצמי. הוא רק נד קלות בראשו והתנהג כאילו הוא כבר יודע מי אני. שומר הסף נופף בידו לעברנו כשהסתובבנו ועברנו לידו. נסענו ברחובות עיר החוף, עוברים על פני בתים בעלי מרפסות, חנויות מילק־באר ופארקים מכוסי בטון וחסרי דשא. אחזתי בחוזקה בידית הדלת כשהקפנו כיכר, שכבישים משישה כיוונים התנקזו אליה. לאחר שיצאנו, נסענו בכיוון חדש כשהשמש בגבי. חליפת העסקים בצבע האפרסק שרכשתי לא מכבר וחולצת המשי התואמת כבר היו חמות מדי ולא נוחות. הנחתי שהבניין נמצא בקצה השני של העיר, אך טעיתי. עלינו על הדרך המהירה הראשית המקבילה לים. הפגישה הזאת תתקיים כנראה מחוץ לעיר, רחוק מהמלון מכפי שציפיתי. הסרתי את המקטורן שלי, כשאני חושבת עד כמה זה היה טיפשי שלא ביררתי יותר פרטים. לפחות הייתה לי מברשת שיער בארנק, ושערי הצבוע בצבע בלונדיני והמגיע עד כתפי היה מורם מעלה, קלוע בצמה אופנתית ואחוז בסיכה.

סקרנותי לא סופקה מהרגע שקיבלתי את שיחת הטלפון הראשונה, אף שלא הייתי מופתעת כשהיא הגיעה. ככלות הכול, זכיתי בהכרה ציבורית גם לפני כן, והמיזם הזה היה הצלחה גדולה. העבודה עם אבוריג'ינים בוגרים, מנודים למחצה, המתגוררים באזורים עירוניים והמבטאים בגלוי גישות התאבדותיות, הצליחה לפתח את תחושת מטרתם בחיים ואת הצלחתם הכלכלית, ומטבע הדברים עבודה כזו אמורה לזכות בהכרה. אני הייתי מופתעת; השבט שהזמין אותי לבוא אליו חי במרחק 1,600 ק"מ, בצד השני של היבשת, אך ידעתי מעט מאוד על השבטים האבוריג'יניים חוץ מהערות אגב ששמעתי באקראי. לא ידעתי אם הם גזע שבין חבריו יש קשרים הדוקים או שכמו אצל האינדיאנים בארצות הברית, קיימים ביניהם הבדלים גדולים, לרבות שפות שונות.

תהיתי גם מה אקבל: לוח עץ נוסף שחרוטה בו הקדשה, ויישלח לאחסון בקנזאס סיטי, ואולי פשוט זר פרחים? לא, לא פרחים, לא בחום של 40 מעלות. יהיה מכביד ומסורבל מדי לקחת את זה בטיסה חזרה. הנהג הגיע בדיוק בזמן שסיכמנו, בשעה 12 בצהריים. כך שידעתי שאני עומדת להשתתף בארוחת צהריים. תהיתי איזה אוכל תגיש מועצת השבט, מקווה שזה לא יהיה המקרה הרגיל של אוכל אוסטרלי מוכן. אולי הם יערכו מזנון חופשי, ואני אוכל לטעום מהמאכלים האבוריג'יניים בפעם הראשונה. קיוויתי לראות שולחן ערוך, ועליו קדרות צבעוניות.

זו תהיה חוויה נפלאה ומיוחדת במינה, וציפיתי ליום שייחרט בזיכרוני. בתיק שקניתי לכבוד היום הזה היו מצלמת 35 מ"מ ורשמקול קטן. הם לא הזכירו מיקרופונים, תאורה או נאום שאצטרך לשאת, אך הייתי מוכנה לכול. אחת מיכולותי החשובות ביותר היא היכולת לתכנן מראש. ככלות הכול, הייתי עכשיו בת 50 וסבלתי די אכזבות ובושות בחיי כדי לדעת שיש להכין תוכניות חלופיות למקרה הצורך. ידידי ציינו עד כמה אני שולטת בעניינים. "היא תמיד יכולה לשלוף תוכנית חלופית במקרה הצורך", דמיינתי אותם אומרים.

רכבת כביש מהיר (מונח אוסטרלי לציון משאית הגוררת כמה טריילרים גדולים במעין שיירה) נסעה מולנו בכיוון הנגדי. הם שעטו מתוך גלי חום מעורפלים היישר במורד הכביש. פתאום טולטלתי מזיכרונותי אל המציאות, כאשר הנהג סובב בחוזקה את ההגה. עזבנו את הדרך המהירה ופנינו לכביש עפר משובש, כשבעקבותינו משתרך לאורך קילומטרים ענן אבק אדום. שני המסלולים השחוקים נעלמו, והבנתי שלפנינו כבר לא השתרע כביש. נסענו בזיגזג סביב שיחים וקפצנו במדבר החולי. התחלתי לנהל שיחה כמה פעמים, אך הרעש של הרכב הפתוח, החיכוך בתחתית השלדה וקפיצות גופי מעלה ומטה הפכו זאת לבלתי אפשרי. נאלצתי להצמיד את לסתותי בחוזקה זו לזו כדי שלא לנשוך במקרה את לשוני. לנהג לא היה שום עניין לפתוח את ערוצי הדיבור בינינו.

ראשי קיפץ כאילו גופי הוא בובת סמרטוטים של ילדה. נעשה לי חם יותר ויותר. הרגשתי שהגרביונים שלי נמסים על רגלי, אך חששתי להסיר את נעלי שמא הן יעופו החוצה למרחב הנחושתי שהקיף אותנו. לא האמנתי כי הנהג האילם יעצור אי־פעם. בכל פעם שמשקפי השמש שלי כוסו באד, ניגבתי אותם בשרוולי. תנועת זרועותי פתחה את הסכר, ונהר של זיעה שטף את גופי. האיפור שלי נמס, ותיארתי לעצמי את הסומק בגוון הוורדרד נוזל על לחיי ומותיר בעקבותיו פס אדום במורד צווארי. אני אעמוד על כך שהם ייתנו לי 20 דקות להתארגן שוב לפני ההרצאה.

הבטתי בשעוני; שעתיים חלפו מאז נכנסנו למדבר. כבר שנים לא חשתי חום וחוסר נוחות כאלה. הנהג המשיך לשתוק ומדי פעם זמזם לעצמו. פתאום הבנתי: הוא לא הציג את עצמו. אולי איני נמצאת ברכב הנכון! אך זה היה טיפשי. לא יכולתי לצאת, והוא נראה בטוח שאני הנוסעת שלו.

ארבע שעות לאחר מכן חנינו ליד מבנה פח גלי. מדורה קטנה בערה בחוץ, ושתי נשים אבוריג'יניות נעמדו על רגליהן כשהתקרבנו. שתיהן היו בגיל העמידה, נמוכות, לבושות בלבוש מועט ועוטות חיוכי ברכה רחבים. לאחת מהן היה סרט סביב ראשה, ושערה השחור, המתולתל והעבה נשמט ממנו בזוויות משונות. שתיהן היו רזות ואתלטיות, פניהן עגולות ומלאות ובהן עיניים חומות מאירות. ירדתי מהג'יפ, והנהג שלי אמר: "דרך אגב, אני דובר האנגלית היחיד ואהיה המתורגמן שלך, החבר שלך".

"נהדר!" חשבתי. "הוצאתי 700 דולרים על כרטיס טיסה, על חדר במלון ועל בגדים חדשים למפגש הזה עם הילידים האוסטרליים, וכעת אני מגלה שהם אפילו אינם דוברי אנגלית, שלא לומר שאינם מבינים כלל באופנה העכשווית".

ובכן, אני כאן, אז מוטב שאנסה להשתלב, אף שידעתי שאיני יכולה לעשות זאת.

האישה דיברה בצלילים חדים וזרים שלא נשמעו כמו משפטים, אלא כמילים בודדות. המתורגמן שלי הסביר שכדי להשתתף בפגישה עלי להתנקות תחילה. לא הבנתי למה הוא מתכוון. נכון שהייתי מכוסה באבק והזעתי מחום הנסיעה, אך לא נראה שלכך הוא מתכוון. הוא הושיט לי בד, וכשפתחתי אותו גיליתי את מה שכנראה היה אריג מסמורטט לעטיפת הגוף. נאמר לי שעלי להסיר את בגדי וללבוש אותו. "מה?" שאלתי, איני מאמינה למשמע אוזני. "אתה רציני?" הוא חזר בכובד ראש על ההוראות. הבטתי סביב, מחפשת מקום להחליף את בגדי; אך לא היה מקום כזה בנמצא. מה אעשה? באתי ממרחק גדול ועמדתי בתנאים קשים בדרכי מכדי לסרב לבקשה. הגבר הצעיר התרחק. "הו, מה זה משנה, לפחות לא יהיה לי חם כל־כך כמו בבגדים אלו", חשבתי. וכך בצניעות המרבית פשטתי את בגדי המלוכלכים, קיפלתי אותם יפה, שמתי אותם זה על זה ועטיתי את התלבושת המקומית. הנחתי את חפצי על תלולית בקרבת מקום, שלפני רגעים ספורים שימשה שרפרף לנשים המחכות. חשתי מטופשת בבד המרופט והדהוי והתחרטתי על שהשקעתי בבגדים חדשים כדי לעשות "רושם טוב". האיש הצעיר הופיע שוב. גם הוא החליף את בגדיו ועמד מולי עירום כמעט לחלוטין, כשהוא לובש רק פיסת בד כמעין בגד ים ויחף כמו הנשים ליד המדורה. הוא הורה לי להסיר הכול: נעליים, גרביונים, בגדים תחתונים ואת כל תכשיטי, אפילו את הסיכות שבשערי. סקרנותי החלה להיעלם, ודאגה תפסה את מקומה, אך מילאתי את הוראותיו.

אני זוכרת שדחפתי את תכשיטי לתוך הקצה המחודד של הנעל שלי. עשיתי גם משהו שנראה טבעי לאישה, אף שלא מלמדים אותנו לעשות זאת: שמתי את בגדי התחתונים באמצע ערמת הבגדים.

ענן עשן אפור וסמיך התרומם מהפחמים הלוהטים, כשענפים רעננים וירוקים התווספו למדורה. האישה בעלת הסרט נטלה את מה שנראה כמו כנף עיט גדול ושחור ופתחה אותה למניפה. היא נפנפה בה לפני מהפנים ועד הרגליים. העשן הסתלסל והקשה עלי לנשום. אחר כך היא הצביעה באצבע המורה בתנועות מעגליות, שכוונתן הייתה "הסתובבי". טקס העשן חזר והתבצע מאחורי. אחר כך קיבלתי הוראה לעבור את המדורה דרך העשן.

לבסוף נאמר לי שאני נקייה, וקיבלתי רשות להיכנס לסככת הפח. בעת שהמלווה בעל עור הנחושת הוליך אותי מסביב לעבר הכניסה, ראיתי את אותה האישה מרימה את ערמת חפצי בשלמותה. היא החזיקה אותה מעל הלהבות, הביטה בי וחייכה, וכשמבטנו הצטלבו, היא שמטה את האוצרות שבידיה. כל רכושי נזרק לאש!

ליבי עצר מלכת לרגע; נאנחתי אנחה עמוקה. איני יודעת מדוע לא צעקתי במחאה ורצתי מיד להציל הכול. הבעת פניה של האישה הצביעה על כך שפעולתה לא נעשתה מתוך כוונה רעה, אלא כמעין סימן מיוחד של קבלת פנים כלפי זר. "היא פשוט בורה", חשבתי. "היא אינה יודעת מה הם כרטיסי אשראי ומסמכים חשובים". שמחתי שהשארתי את כרטיס הטיסה שלי במלון. היו לי שם גם בגדים נוספים, ואיכשהו אצליח לחצות את הלובי לבושה בסחבה הזאת. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: "מרלו, את אדם גמיש. זה לא משהו ששווה ללקות באולקוס בגללו". אך הזכרתי לעצמי לחפור באפר אחר כך ולחפש את אחת הטבעות. קיוויתי שהאש תכבה ושהאפר יתקרר לפני נסיעתנו חזרה לעיר.

אך זה לא מה שהיה אמור להתרחש.

רק במחשבה לאחור הבנתי את הסמליות שבהסרת תכשיטי היקרים שהחשבתי לחיוניים. עדיין הייתי צריכה ללמוד שאנשים אלו אינם רואים שום קשר בין הזמן ובין השעות המצוינות בשעון הזהב והיהלומים שלי שנתרם לאדמה.

רק בשלב מאוחר הרבה יותר אבין כי ההשתחררות מההיקשרות לחפצים ולאמונות מסוימות נחרטה בתודעתי לעד כצעד הכרחי ביותר לצורך התקדמותי האנושית לקראת הוויה.