מפליג בסיפורים

רק על עצמי לספר ידעתי? ממש לא!

עוד לפני שידעתי לקרוא, אהבתי לספר סיפורים.

כל סיפור, על כל נושא, כל דבר שעניין את מי שרק היה מוכן לשמוע. יכולתי לתאר בהתלהבות חוויה אמיתית שעברתי או חוויה דמיונית או חוויה של מישהו אחר שאימצתי לעצמי.

הקו המנחה היה: שיהיה מעניין, מותח או מצחיק, רק לא משעמם!

והכי חשוב – לעולם לא לתת לעובדות להרוס סיפור טוב.

שנת 2022, אני תכף בן 47 ורוצה לכתוב יותר.

רוצה שיקראו את מה שאני כותב.

ואם לא יקראו?

שאלת השאלות!

ממה אני נהנה יותר? מהכתיבה או מהתשואות?

אין לי תשובה חד משמעית, מה שאני כן יודע – שלכתוב אני אוהב. אז אכתוב.

תודה על כל קורא וקוראת.

29 ביולי 2022

שבורים...

ילד בן שבע, מה הוא מבין? חולם על עולמות רחוקים, על טירות ואבירים.

הוא לא שומע מה מבקשים ממנו, אז הם צועקים.

הוא מתכווץ בפנים.

מושכות הסוס הדמיוני שהטיס אותו בבקעה ובהר נעלמו ובמקומן ידיו דחפו את עגלת הזבל בדרך למכולת האשפה השכונתית.

בית גדול, הרבה ילדים, הרבה אשפה.

הוא מתגנב בשקט לבית, נכנס לסלון שפעם, מזמן, לפני שהוא נולד, היה מרפסת.

הכול חשוך, תריסים מוגפים.

תריסים ירוקים, לא מושלמים, השבורים שביניהם מעניקים הצצה לעולם שבחוץ.

בשבילו הם מושלמים, השבורים.

***

ידיים שחומות מושכות במיתרי המפרש, רוח דרום מערבית, החרטום נוטה מערבה, מפנה שמאלה. מכבה את המנוע ויש שקט מסביב.

רק הרוח שורקת, גלים מידפקים על דופנות הספינה. מדליק סיגריה מגולגלת, משקיף אל האופק.

אחחחח השקט. ממרחק ארבעים השנים שחלפו עדיין שומעים את הצעקות שבפנים, אבל חיוך לא רצוני קורע את הפנים.

האופק פתוח, כאן לא צריך תריסים שבורים...

3 באוגוסט 2022

בעמק המעיינות

אין גלים, אין סירות, ילד לא בונה ארמונות בחול.

כל החבורה נפגשת, קובעים ביציאה מהשכונה. אוגוסט, שנות השמונים בעיירת פיתוח, ארבעים מעלות בצל. שני קילומטרים של הליכה עד למעיין הקרוב.

מתחילים לצעוד, בלי כובע, בלי מים, בלי שכל ובלי דאגות.

עוברים דרך מטע המנגו של הקיבוץ השכן, אוכלים קצת, לוקחים קצת להמשך הדרך.

אין מקום פראי מזה! מעיין נובע ממורדות הגלבוע, נווה מדבר ממש.

קופצים למים המרעננים, מקפיצים אבנים, נהנים ממנגו שנקטף לפני חמש דקות מהמטע. החקלאי לא יכעס, איך אפשר לכעוס על ילד שנהנה כל כך?

ילד צנום, בקושי מטר ושלושים, מחכה לתחרות צלילה. הוא לא הכי גבוה, לא הכי חזק, אבל טיפש מספיק בשביל לצלול עד כדי עילפון. הכול כדי להרגיש פעם אחת תחושה של ניצחון.

השפתיים עדיין כחולות בגלל הצלילה וכבר עוברים לקרב תרנגולים. ניצחון לא יהיה פה.

לא כל השיניים ישרדו את הקרב, הוא בטח גם יחזור מעוטר בפנס בעין. לאימא יספר שזה לא כואב וסתם נראה רע. לא מלשינים על חבר לשכונה.

הילד כבר לא כל כך ילד, עוד מעט בר מצווה, אף על פי שלא גבה אפילו בסנטימטר בשנה האחרונה.

בר מצווה זה קודם כול חליפה.

חליפה זה אומר נסיעה. זה מסע, זה לצאת ליום אחד לראות את העולם שמעבר להרי הגלבוע.

אחותו הגדולה מתנדבת למשימה, בכל זאת, כמה פעמים אח הזקונים שלך חוגג בר מצווה?

שני אוטובוסים ושעתיים וחצי נסיעה. העיניים טורפות את הדרך! כמה מכוניות! כמה אנשים!

העצים מתחלפים בבניינים, הבניינים במגדלים.

הריחות, הצבעים בלגן שלם! החליפה כבר לא מעניינת, הוא רוצה את השקט. שקט יש בים ואחותו מבינה עניין. בזריזות בוחרים חליפה ועניבת פפיון, עוברים דרך השוק, קונים מנגו. בכסף, כן? מתברר שיש אנשים שמשלמים על הפרי הזה ולא קוטפים מהקיבוץ השכן. מצוידים היטב, ממשיכים לצעוד. לים יש ריח קצת מוזר והוא צורב באף. איזה ים זה? הוא לא נראה כחול כמו בתמונות.

אבל ים זה ים ויש גם חול.

ילד רץ ובדרך מוריד את החולצה, זורק אותה על אחותו וקופץ ראש למים!

בום.

ראש פוגש בקרקעית, הגרון מתמלא במים מלוחים.

ילד, פה זה לא הסחנה. המים לא עמוקים ובטח שלא מתוקים. רק שנים אחר כך אביב יסביר לו למה הים מלוח.

לא אוהב את הים.

***

קטמרן מפנקת מתכוננת לעגינה. מפרץ משוגע ביוון הרחוקה.

הורד עוגן! מדברים בצעקות שמטרידות את כל הסביבה.

עוגן יורד.

עוגן במים.

עוגן מתוח.

זורק את החולצה וקופץ מהחרטום אל המים הצלולים!

צולל עד כדי עילפון, נזכר בניצחון אחר במים אחרים. מתוקים, רחוקים.

אז מה אתה אומר? היה שווה לבוא?

בטח ששווה!

אוהב את הים!

3 באוגוסט 2022