אנתרופוקן: עידן האדם

מבוא
חגי בועז עפרי אילני

מהו האנתרופוקן?
את המונח אנתרופוקן טבע בתחילת האלף חתן פרס נובל, הכימאי וחוקר המדעים הפלנטריים פאול קרוצן (2021-1933) לציון התקופה הגיאולוגית שאנו חיים בה (Crutzen and Stoermer 2000). אנתרופוס ביוונית משמעו אדם, והסיומת "קן", או kainos במקור היווני, מציינת תקופה, כמו בכינויהן של התקופות הגיאולוגיות האחרות — הולוקן, פליסטוקן, מיוקן ועוד. בכך מתבטאת גם החדשנות של המושג, הניצב בצומת שבין מדעי כדור הארץ למדעי האדם.

הפריודיזציה הגיאולוגית המקובלת שייכה את זמננו לתקופת ההולוקן, שהחלה עם תום עידן הקרח האחרון, לפני כ-11 אלף שנים. לתקופה זו משויכת כלל ההיסטוריה האנושית, ובה התחוללו גם המהפכה החקלאית וראשיתה של הציוויליזציה העירונית. עם זאת, קרוצן וממשיכיו טוענים שמאז המהפכה התעשייתית חל בכדור הארץ שינוי מהותי — מהותי מספיק כדי להצדיק את סימונה של תקופה גיאולוגית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים. בתקופה זו הפך האדם לגורם הדומיננטי בכדור הארץ, לא רק כמי שעומד בראש הפירמידה האקולוגית אלא גם ככוח המעצב את הביוספרה, האטמוספרה וההידרוספרה. טביעת האצבע האנושית ניכרת כמעט בכל מרכיב של כדור הארץ, מקרום הפלנטה ועד השכבות העליונות של האטמוספרה. האדם הפך לכוח טבע מרכזי לא פחות מהפעילות הוולקנית, תנועת הלוחות הטקטוניים והמחזורים הסולריים, שקבעו את ההיסטוריה של כדור הארץ עד כה. הפעילות האנושית בכדור הארץ ניכרת בחומרים רדיואקטיביים בשכבות הסלע, בעלייה ברמת החומציות של הים ובשינוי בהרכב האוויר. חורפים מתקצרים, שינויים בזרמי הים והיעלמות מינים בקנה מידה עצום — כל אלה הם ביטוייו של האנתרופוקן.

המערכות הפלנטריות כבר השתנו בעברו הקדום של כדור הארץ, אבל השינוי המתרחש באנתרופוקן מהיר במיוחד. כדור הארץ מתנהג כיום באופן שאין לו מקבילה בתולדות האנושות, ומחזורי הטבע חדלו להתרחש באופן המוכר לנו. בהשפעת מיליארדים רבים של חלקיקי פחמן דו־חמצני שנפלטו לאטמוספרה בעידן התעשייתי, כדור הארץ נקלע למצב שלא היה כמוהו במיליוני השנים האחרונות. בני האדם מעולם לא חיו בעולם שבו הים חומצי במידה כזאת והאוויר גדוש כל כך בפחמן דו־חמצני. אנו עדים לגלי חום שלא היו כמותם במיליוני השנים האחרונות. ההכחדה ההמונית המתרחשת בתקופת חיינו, המכונה "ההכחדה השישית" (Kolbert 2014), דומה בהיקפה לזו שהתרחשה בתקופת הדינוזאורים בסוף הקרטיקון. התיאורטיקנים כריסטוף בונוויל וז'אן־בפטיסט פרֵסוֹ מכנים שינוי זה "הלם האנתרופוקן" (Bonneuil and Fressoz 2016).

תחושת ההלם עולה מהטוטליות של עידן האנתרופוקן; האנושות לא התנסתה עד כה בטרנספורמציה אינטנסיבית כל כך של סביבת החיים. במובן זה, החיים בעולם הם כעת ניסוי שמבוצע על הפלנטה ועל כלל שוכניה. האם שוכני הפלנטה, ובהם האדם, יצליחו לשרוד בסביבת החיים העוינת של האנתרופוקן? הדוחות התקופתיים של IPCC, הגוף הבינלאומי המוסמך למדוד את שינוי האקלים, מתריעים תדיר על החמרה בתנאי החיים על כדור הארץ, וממצאיהם המדאיגים מורים על הרס בתי גידול הפוגע לא רק בבעלי חיים אלא גם ביכולת ההישרדות של המין האנושי.

לקסיקון מונחים חדש
הטוטליות של תפיסת האנתרופוקן מתבטאת גם בהמשגה חדשה של כדור הארץ כמערכת אקולוגית אחת. בניגוד למודל הרואה בכדור הארץ אוסף של מערכות אקולוגיות, האנתרופוקן מדגיש את האוניברסליות של משבר האקלים ושל השפעת האדם ותוצריו על הפלנטה. עולם המושגים של האנתרופוקן מציע ראייה גלובלית של שינוי אקלים: ההתחממות נמדדת בכל העולם. המסת הקרחונים בקטבים אינה תחומה למערכת האקולוגית שמעל לקו הרוחב 85 אלא משפיעה על ההידרוספרה כולה. כריתת יערות במרכז אפריקה או בברזיל אינה בעיה מקומית, אלא משפיעה על שורה של תהליכי אקלים עולמיים.

מונחים כמו terra incognita או מפות מעידן התגליות שבהן כתוב "כאן שוכנים דרקונים" הם שיירים של תפיסה ישנה של כדור הארץ, תפיסה שבה הטבע הלא נודע הוא יעד לכיבוש, לשרטוט ולמיפוי. יש שטוענים כי הקסם הוסר סופית מהעולם עם תצלומי כדור הארץ מן החלל, המסמנים את סופו של עידן התגליות. הבנת כדור הארץ כמכלול, המתבטאת באופן מוחשי בתצלומים אלו, מסמלת מעבר למחשבה מערכתית כוללת הרואה בפלנטה גוף אחד. תפיסה זו היא אחד המאפיינים המרכזיים של מחשבת האנתרופוקן.

האם עדיין קיימים על פני האדמה אתרים שאין בהם עקבות אדם? ההשתלטות של האדם על הפלנטה באה לידי ביטוי בהתמעטותם של אתרים כאלה. גם באזורים הנידחים ביותר, המרוחקים מיישוב אנושי, קיימים סימנים של פעילות אנושית. בצפון האוקיינוס השקט למשל נע על פני הזרמים אתר הפסולת הגדול בעולם, "אתר הפסולת של האוקיינוס השקט" (the pacific garbage patch) — אי עצום ממדים העשוי פסולת, בעיקר מוצרי פלסטיק שמתפוררים לחלקיקים על פני המים ולתוכם (National Geographic [n.d.]). בני האדם ניצלו את משאבי הטבע לטובתם גם בתקופת ההולוקן, אבל ההרחבה, ההאצה וההקצנה של יכולות האדם לנצל משאבים אלו, ובעיקר השימוש באנרגיה פחמנית, הובילו להרס תנאי החיים האופטימליים לקיום האנושי. מבחינה זו, האנתרופוקן הוא התקופה שבה השפעת האדם על הטבע עוברת שינוי איכותי.

מול תחושת ההלם מהרס כדור הארץ, ההגות האנתרופוקנית במדעי החברה והרוח מבקשת להצביע על שינוי דרמטי של רבות מההנחות המוכרות על היחסים בין האנושי לטבעי. ההנחות המוכרות לנו באשר ליחסים שבין האנושי לטבעי מקורן בעידן הגיאולוגי הקודם, ההולוקן, שבו התרחשה כל ההיסטוריה האנושית המוכרת. אולם בניגוד לחשיבה ההולוקנית שבה האוויר, הקרקע והמים הם גורמים נתונים שמצויים ברקע של הפעילות האנושית, החשיבה האנתרופוקנית מתפתחת מתוך פריצתם של גורמים אלו אל לב ההיסטוריה. אי־אפשר עוד לספר את ההיסטוריה רק כמאבק בין אידיאולוגיות או צורות חברתיות; כדור הארץ הופך לגורם שיש לו תפקיד מרכזי ואף גורלי, והאדם עצמו הופך לכוח טבע.

מושג האנתרופוקן מעלה שלל שאלות תיאורטיות עמוקות בדבר היחסים בין האנושי לבלתי אנושי. חוקרים ממגוון תחומים מדגישים כי השינוי במצבו של כוכב הלכת מסמן תמורה מהותית גם במצב האנושי, וזו מצריכה שינוי של כל ההנחות המוכרות לנו. בעידן האדם, דהיינו באנתרופוקן, אין למעשה משמעות למושג "טבעי". כדור הארץ הפך לחממה מלאכותית מהונדסת ומנוטרת, בית חרושת ביולוגי־דיגיטלי בשירות הציוויליזציה האנושית. למרות כל המאמצים, החומרים שנפלטים בתהליכי הייצור האינטנסיביים האלה מאיימים על היכולת לשלוט במערכת ועלולים להביא בקרוב לקריסתה. מכאן שהאנתרופוקן רחוק מלהיות סוגיה מדעית או תיאורטית טהורה. המצב החדש של כדור הארץ מאיים על קיומם של רבים מהיצורים החיים על כוכב הלכת, ובהם האדם. הדיאלקטיקה של האנתרופוקן מצביעה על המתח הכפול הנובע מכך שדווקא ב"עידן האדם" שרוי האדם בסכנה חסרת תקדים.

יחסי אדם־עולם: מהולוקן לאנתרופוקן
החשיבה ההולוקנית העניקה כוח אדירים לאדם. האתוס של המהפכה המדעית על כיווניה השונים — מרציונליזם ועד אמפיריציזם, מפנומנולוגיה ועד פוזיטיביזם — הדגיש את עליונותו של האדם על פני סביבתו החומרית. המודרניות הדגישה גם את הכוחות המגבילים את יכולותיו, אבל הכוחות האלה היו קשורים למבני כוח חברתיים שגם הם בתורם אינם אלא יצירי אדם. החשיבה האנתרופוקנית ממשיכה את קו הטיעון ההולוקני עד למחציתו: כוחה של האנושות ליצור עולם הוא כה רב עד שהפך שווה ערך לכוח טבע. מכאן והלאה נפרדת המחשבה האנתרופוקנית מזו ההולוקנית: במחשבה ההולוקנית נשמרת הפרדה בין ההיסטוריה של האדם להיסטוריה של הטבע, ואילו במחשבה האנתרופוקנית הן מתמזגות לכדי נרטיב אחד. במחשבת האנתרופוקן אין הפרדה בין ההיסטוריה והעתיד של מוסדות חברתיים ובין ההיסטוריה והעתיד של כדור הארץ.

גם "האדם" וגם "העולם" עוברים המשגה מחודשת. ברונו לאטור טען בהקשר אחר ש"טבע" ו"תרבות" הם צדדיו של מטבע אחד שמתהפך פעם לכאן ופעם לכאן (Latour 1993). ביחס לדיון באנתרופוקן, לאטור טוען כי שני הצדדים — הן ה"טבע" הן ה"תרבות" — שייכים לאותו מרחב אפיסטמולוגי. מולם הוא מציב את מה שהוא מכנה "העולם" או "יצירת עולם" (worlding) (Latour 2017, 39). לדבריו, המפעל הגדול של המודרניות הוא שרטוט בלתי פוסק של קווי הגבול בין "טבע" ל"תרבות". פעולה זו היא שמאפשרת את השליטה של האדם בסביבתו הפיזית. מבחינה זו, טוען לאטור, "טבע" הוא תמיד ארטיפקט תרבותי. אך מול היכולת הזאת ניצבת מציאות מסדר גודל אחר, עם קוסמולוגיה שונה לחלוטין ממה שהמחשבה ההולוקנית הבינה כ"טבע". המחשבה האנתרופוקנית שלאטור מציע מנסחת סדרת שאלות על יחסי אדם־עולם ללא תשובות ברורות:

מי אנחנו? האם אנחנו עדיין "בני אנוש"? היכן אנחנו שוכנים? איזה סוג של טריטוריה, קרקע, חלל או מקום עלינו לתפוס, ועם מי עלינו להיות מוכנים לחלוק אותו? באיזה עידן אנחנו, לא במובנים של לוח שנה אלא במונחי המקצב, הסנקציה, תנועת הזמן? כיצד ולמה הגענו למצב שבו שאלות אקולוגיות מטריפות את דעתנו? מה היו הדרכים שהובילו אותנו והמניעים שהנחו אותנו? לכל אחת מהשאלות הללו יש כמה תשובות, וזה בדיוק מה שמבלבל; על אחת כמה וכמה כאשר התשובות כבר אינן מתיישבות — כפי שקורה היום — עם מה שאנחנו רואים בטבע ומבינים כ"טבע". מה יקרה, למשל, אם ניתן תשובות שונות לחלוטין לשאלות שמגדירות את יחסנו לעולם? מי אנחנו? אנחנו שוכני ארץ ולא בני אנוש. היכן אנחנו מוצאים עצמנו? על כדור הארץ ולא ב"טבע", ואולי ליתר דיוק, על האדמה עם ישויות מוזרות אחרות בעלות דרישות וצרכים שונים ומשונים. מתי? אחרי שינוי יסודי, אפילו קטסטרופלי, או רגע לפני התממשות האסון [...]. איך הגענו הנה? בעקבות סדרת טעויות בזמנים הקודמים שבהם ייחסנו ל"טבע" יכולות, ממדים, מוסר ואפילו פוליטיקה שהוא לא היה יכול לשאת בכלל (שם, 41-40).

לאטור מתאר כאן שני יסודות של המחשבה האנתרופוקנית. האחד הוא השבר והקרע מול ההיסטוריה האנושית החברתית והמעבר להיסטוריה מסוג שונה, שאפשר לכנותה היסטוריה גיאולוגית. השני הוא ההנחה שהעולם, או הפלנטה, או כדור הארץ, הם ישות מסדר אחר שמושגים כמו מערכת אקולוגית וטבע רדודים מכדי לתאר אותה. את ההנחה הזאת שואל לאטור מכותבים קודמים שאפשר אולי לכנותם מבשרי האנתרופוקן, ובראשם ג'יימס לאבלוק, שניסח את השערת גאיה הגורסת כי קיימת סינרגיה בין כדור הארץ לשוכניו כך שאפשר לראות את המכלול כיחידה אחת, הלוא היא גאיה, על שמה של אלת האדמה היוונית (Lovelock 2000). תפיסת כדור הארץ ושוכניו כסוג של סופר־אורגניזם התקבלה בביקורתיות בקרב הקהילה המדעית, אך עצם הרעיון שכדור הארץ הוא מכלול שהשינויים בו תלויים זה בזה התבסס כהנחת מוצא במחשבה האנתרופוקנית.

שאלת נקודות האל־חזור, גיאו־הנדסה וטכנולוגיה
בעשור השני של המאה העשרים ואחת נדמה שהוויכוח על השינויים האקלימיים בפלנטה עובר שלב. עד אז הוא התגלע בין מכחישי משבר האקלים ובין מי שהביאו ראיות לשינויים המתחוללים, אך במחצית אותו עשור החל הוויכוח הפוליטי להתמקד בשאלה אם המשבר הפיך ומה אפשר לעשות, אם בכלל, כדי למתנו. כך למשל רקס טילרסון, מזכיר המדינה של ארצות הברית בממשלו השמרני של דונלד טראמפ, שהיה קודם לכן נשיא חברת הנפט אקסון — תאגיד המכחיש נמרצות את משבר האקלים — הפסיק להכחיש את המשבר ולצייר את התיאוריות האקלימיות כ"דעה", ותחת זאת החל לטעון שבני אדם יכולים להסתגל למשבר האקלים כפי שהסתגלו בעבר וכי מדובר ב"בעיה הנדסית" (Mooney 2016).

שינוי כיוון זה בקרב מחנה השמרנים הוא דרמטי. הוא מעביר את הדיון מעצם קיומה של שאלת האקלים אל הפתרונות לה. טילרסון מייצג עמדה של אופטימיות טכנולוגית ושמרנות כלכלית. הימין הכלכלי אינו מכחיש את שינוי האקלים אלא מבטא השלמה עימו, מעין דרוויניזם חברתי־אקולוגי: המשבר קיים, אך החזקים ישרדו. עמדה שונה היא זו של פילוסופיית האקומודרניזם (ecomodernism), המציעה שורה של פתרונות טכנולוגיים (אנרגיות מתחדשות במקום אנרגיה פחמית) או תחליפים (מזון מהונדס גנטית) על מנת להפחית את ההשפעה ההרסנית של האדם על הסביבה בלי לפגוע באידיאולוגיית הצמיחה הניאו־ליברלית. במניפסט שפרסמו אקומודרניסטים בולטים בשנת 2015 הם מציגים את תפיסת "האנתרופוקן הטוב": "האנתרופוקן הטוב דורש מבני האדם להשתמש ביכולותיהם החברתיות, הכלכליות והטכנולוגיות כדי להיטיב את חיי האנושות, לייצב את האקלים ולהגן על עולם הטבע" (Asafu-Adjaye et al. 2015). תפיסת האנתרופוקן הטוב מקבלת את הנחות המוצא של מחשבת האנתרופוקן כפי שפורטו לעיל, אך רואה את תפקידו של האדם כ"שומר הגן" — מי שניצב מול עולם הולך ונהרס ומצליח להצילו בהרואיות טכנולוגית.

בהקשר זה יש לציין את ההצעות הטכנולוגיות השונות למתן את משבר האקלים באמצעות שליטה באטמוספרה. הצעות כאלה, המרוכזות תחת המונח "גיאו־הנדסה", כוללות שורה של פתרונות כגון הזרקת חלקיקי גופרית לאטמוספרה כדי ליצור ענן תמידי שיחסום את קרינת השמש (רעיון שחסרונותיו עולים על יתרונותיו), יריעות שמחזירות את קרינת השמש, ריבוי מלאכותי של אצות באוקיינוסים ועוד.4 עם זאת, הצעות אלו נותרות לא פעם תיאורטיות או נתפסות כחלקיות. אי־אפשר לבחון את יעילותן המוחלטת בלי ליישמן בקנה מידה פלנטרי (Robock et al. 2010). כזכור, לפי תפיסת האנתרופוקן אין מערכות אקלים נפרדות אלא מערכת כוללת אחת; אי־אפשר להשפיע על אקלים הפלנטה בלי ליישם טכנולוגיה הנדסית על הפלנטה כולה. מנקודת מבט זו, נדמה שגם המדע וגם הפוליטיקה הבינלאומית עדיין אינם יכולים ליישם טכנולוגיה גלובלית כזאת.

גיאו־הנדסה של הפלנטה כולה היא עדיין בגדר חזון עתידי, אך יישומן של טכנולוגיות כאלה או של תפיסת האנתרופוקן הטוב מחייב הכרעה בשאלה מקדמית: האם עברנו את נקודת האל־חזור? האם עדיין יש מה לעשות? נקודות מפנה של משבר האקלים מוגדרות כתהליכים שהשלכותיהם על אקלים הפלנטה בלתי הפיכות: הפשרת הפרמפרוסט, המסת הקרחונים בקטבים, שחרור המתאן בקטבים, גוויעת היערות וכריתת היערות המשווניים, שינוי בעונת המונסונים ובזרמים האוקייניים. כל אלה יובילו להאצה מהירה של המשבר, שלאחריה פעולה אנושית תהיה חסרת תוחלת (Lenton 2011). אחד המדדים הבולטים של נקודת האל־חזור הוא שיעור ההתחממות הגלובלית (Lenton et al. 2019). לפי IPCC, כבר בסוף העשור השני למאה זו נמדדה עלייה של מעלה וחצי בהשוואה לטמפרטורות שנמדדו בשנים 1900-1850 (IPCC 2018).

אבל נקודות מפנה הן תולדה של יחסי גומלין בין מדע למדיניות (Russil 2015); לכל קו אדום יש קו שחור שמציין מצב חמור יותר. המעבר מהקו האדום לקו השחור ולהפך מבטא פעמים רבות שינוי קונספציה. אם תקופת נשיאותו של טראמפ הייתה משבר כפול, שבו מצב הפלנטה יצא משליטה וגם המערכת הפוליטית הידרדרה למחוזות פרועים, הרי בחירתו של ג'ו ביידן ותוכנית האקלים שהציע הבהירו לפחות את האופק הפוליטי. התחזיות השחורות התחלפו ב"אופטימיזם אקלימי", גם אם זהיר (Moynihan 2021). לנוכח האופטימיות החדשה, חוקרי אקלים בולטים כמו מייקל מאן מטילים כעת ספק בחומרה או בדחיפות של נקודת האל־חזור האקלימית וטוענים שמערכת האקלים תוכל להתאושש במהירות יחסית אם נצליח להגיע למאזן פליטות שלילי (Milman 2021). במובן מסוים, נקודות מפנה משמשות כמטפורות — כלי הממחיש למתכנני מדיניות את הדחיפות של שינוי מדיניות האקלים. כמו במקרים רבים שבהם מורכבות מדעית מתורגמת לכלי מדיניות, יש צורך לשרטט קווים אדומים ולהמחישם באמצעות מדדים ותופעות שונות. אך קריאה ביקורתית של מושג נקודת האל־חזור אין פירושה ביטול של הממצאים המדעיים; להפך, קריאה מדוקדקת בכתבי עת מדעיים רק מעלה שאנחנו כבר נמצאים במהלכו של שינוי אקלים ושהחיפוש אחרי תמרורי אזהרה ופעולות מנע הוא אולי רק משאלת לב.

אף שהמדע מספק ראיות לדפוסי השינוי באקלים, הטכנולוגיות המבקשות להתמודד עם המשבר אינן מציעות פתרון קסם. בניגוד למשבר הקורונה, שבו המדע והטכנולוגיה הצליחו לפענח במהירות שיא את מנגנון ההדבקה של הווירוס ולייצר חיסונים למיגור המגפה, משבר האקלים הוא אוסף של שינויים בתחומים שונים וברמות שונות שמתמזגים בסופו של דבר למגמת שינוי רחבה. למשבר האקלים אין חיסון. למעשה, משבר האקלים הוא מושג מוכלל המתאר אוסף שינויים ומגמות שגם אותם קשה לא פעם להמחיש. טימותי מורטון מציע לכנות את משבר האקלים "היפר־אובייקט" (hyperobject), שפירושו עצם המפוזר באופן רחב בזמן ובמרחב (Morton 2013). היפר־אובייקטים יכולים להיות למשל סך כמות הפלסטיק על הפלנטה או הביומסה המתכווצת של מינים נכחדים. ביטוי מקומי או רגעי של היפר־אובייקטים, כמו שקית ניילון צפה על פני הים או מפעל מזהם, אינו התופעה עצמה; את ההיפר־אובייקטים אי־אפשר להמחיש או לתפוס אלא בדימויים או במטפורות שלהם. משבר האקלים הוא מקרה מובהק של היפר־אובייקט. אנו יודעים שהוא קיים, אבל ביטוייו המוחשיים — יום חם במיוחד, היעלמות של מין בעלי חיים, מוות של שוניות אלמוגים — אינם משקפים את מלוא היקפו ומשמעותו.

תפיסה כזאת של משבר האקלים מערערת על היומרה לנהל אותו באמצעים טכנולוגיים. יתרה מזו, היא מעניקה לו ממד קטסטרופלי ומשרטטת אותו כתופעה שגדולה מיכולת התפיסה והניהול האנושית. טימותי קלארק, במאמרו המובא במקראה זו, מכנה את התחושה הזאת אימה אנתרופוקנית: בניגוד לצער האקולוגי על בעלי חיים נכחדים או על הרס נופי הטבע, זוהי תחושה הנובעת מההכרה שהשינוי מתרחש בכל מקום וכל הזמן. מה שנחשב דימוי של קִדמה ופיתוח — כבישים סלולים, שדות מעובדים, שכונות חדשות — נתפס בעיניו כמסמן את האסון הקרב, הבלתי נמנע. על הרצף שנע בין מי שמאמינים כי הטכנולוגיה יכולה להתמודד עם שינויי האקלים ובין מי שמאמינים כי אין פתרון למשבר, קלארק מייצג את פניו הקטסטרופליים של האנתרופוקן; הוא מדגיש את נקודת האל־חזור ורואה בטכנולוגיה, בפיתוח ובקפיטליזם את פרשי האפוקליפסה.

הוויכוח על הגדרות האנתרופוקן: המשגות חלופיות
כמעט מייד כשנטבע מושג האנתרופוקן עלו כלפיו התנגדויות לא מעטות מצד חוקרים במדעי הרוח והחברה. עיקר הביקורת היא שהמושג מבוסס על קטגוריה מופשטת וגנרית של האנושי ומשטיח הבחנות שנוסחו בעמל רב — למשל הבחנות בין מעמדות או בין מיישבים (קולוניאליסטים) לילידים. אנדריאס מלם ואלף הורנבורג מצביעים על המיסטיפיקציה שבשיח האנתרופוקן ועל האי־שוויון בין המערב לשאר העולם בנטל האחריות למשבר האקלים (Malm and Hornborg 2014). בעקבות הביקורת הזאת נטבעו בשנים האחרונות כמה מונחים חדשים שנועדו לחדד את ההמשגה. הבולט ביותר הוא מושג הקפיטלוקן (capitalocene), שפותח על ידי ג'ייסון מור. מור מבקר את מושג האנתרופוקן וטוען שהוא עורך רדוקציה של מכלול הפעילויות האנושיות בתוך רשת החיים לכדי ישות מופשטת, "האנושות". אי־שוויון, הסחרה (קומודיפיקציה), אימפריאליזם וקולוניאליזם, פטריארכיה, יחסים בין גזעים — כל אלה סולקו מהמשוואה. לפיכך הוא מציע מושג אחר — קפיטלוקן, עידן הקפיטל, "העידן ההיסטורי המעוצב על ידי יחסים שמתעדפים צבירה בלתי מוגבלת של הון" (Moore 2016, 94). הוא מציג את הקפיטליזם כאופן ארגון של הטבע, כאקולוגיה גלובלית רב־מינית (multispecies). לפיכך, הכוח שגרם לטרנספורמציה של כדור הארץ אינו האדם אלא ההון. נעמי קליין טוענת כי בין הקפיטליזם למשבר האקלים ישנו קשר הדוק שאינו מאפשר פתרונות במסגרת הכלכלה הקפיטליסטית והמחשבה הניאו־ליברלית, וקובעת כי שינוי שיוכל למתן את המשבר באופן משמעותי עשוי להתרחש רק מתוך תנועת מחאה עממית רחבת היקף שתחתור תחת הסדר הקפיטליסטי (Klein 2015). אך הסדר הקפיטליסטי כה מושרש ומוטמע באורח החיים המודרני עד שקל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם, כאמירתו המפורסמת של מבקר התרבות פרדריק ג'יימסון.

בעקבות ביקורת זו נוצרו המשגות נוספות שמדגישות היבטים פוליטיים אחרים השלובים בהתפשטות כלכלת הפחמן ובהכחדת המינים, והן מבליטות היסטוריה של דיכוי גזעי ואלימות קולוניאלית בטענה כי אלה תמכו בצמיחה הכלכלית ובצריכה ב-400 השנים האחרונות. כזה הוא למשל המושג עידן המטעים, plantationocene, המתייחס להיסטוריה של סחר העבדים באזור האוקיינוס האטלנטי. ביסודו של המושג עומדת הטענה שאי־אפשר להבין את הטרנספורמציה שחלה בכדור הארץ בלי לתת את הדעת על סחר בכוח עבודה כפוי, עיבוד קרקע אינטנסיבי, סחר גלובלי ומשטרים קולוניאליים המבוססים על אלימות גזענית — תנאים שאפשרו למטעים להפוך למודל של ארגון המסדיר את היחסים בין האנושי ללא־אנושי בקנה מידה פלנטרי (Davis et al. 2019). אלימות גזעית, נישול מקרקע ואובדן מינים הם מאפיינים בולטים של עידן המטעים. למושג זה יש כמובן הקשר פוליטי: הוא נוגע לדרישה של אקטיביסטיות וחוקרות לערוך "דה־קולוניזציה" של מאבק האקלים על בסיס הטענה שהמשבר מקורו בעיקר במדינות העשירות, הקולוניאליות לשעבר, ולעומת זאת הנפגעות העיקריות ממנו הן מדינות הדרום הגלובלי.

המשגות אלו מבקשות לפרק את קטגוריית האנתרופוס שבאנתרופוקן ולהתאים את המושג למידותיהן של תיאוריות ביקורתיות פוליטיות — מרקסיזם, פוסט־קולוניאליזם, פמיניזם ועוד. אך יש להזכיר כי ייחודו של האנתרופוקן הוא דווקא בהיותו מושג גיאולוגי במקורו, שאמנם ניצב בהצטלבות בין האנושי לגיאולוגי אך אינו כפוף לקטגוריות של מדעי האדם. הוא משלב את ההיסטוריה האנושית בתוך ההיסטוריה הגיאולוגית העמוקה של כדור הארץ, המתפרשת על פני מאות מיליוני שנים. טווחי הזמן האלה מספקים נקודת מבט שונה על ההיסטוריה האנושית, נקודת מבט אחרת מזו של מדעי החברה, והופכים הבחנות מסוימות למשניות. כפי שטען הפילוסוף הגרמני גינתר אנדרס בהתייחסו לסכנת ההשמדה הגרעינית, "מהפרספקטיבה הנוכחית של קטסטרופה טוטלית, נראה שפאולוס ומרקס הם בני אותה התקופה" (Anders 2007, 92).

מעבר למשבר האקלים: האנתרופוקן כציוויליזציה
משבר האקלים הוא התופעה המזוהה ביותר עם האנתרופוקן. אורחות חייו של האדם, סביבות המחיה שלו, טכנולוגיות שיפור החיים שהומצאו — כל אלה הותירו את חותמם על המערכת האקולוגית הגלובלית. השימוש בטכנולוגיה הוא אחד ממחוללי השינוי העיקריים שהולידו את האנתרופוקן. יש שמרחיקים עד המהפכה החקלאית ויש שמציינים את ביקוע האטום, אך הרוב מצביעים על השימוש בדלק פחמני ורואים בו גורם מפתח באפקט החממה ובהתחממות כדור הארץ. אבל תפקידה של הטכנולוגיה אינו רק אינסטרומנטלי. הטכנולוגיה הביאה לכך שאין הר שאי־אפשר להעפיל לפסגתו, אין מקום שאי־אפשר למפותו ואין טבע שאי־אפשר לאלפו או לבייתו, אך מתוך כך מיטשטשים הגבולות בין המלאכותי לטבעי או בין יציר אדם ובין מה שמתפתח מעצמו. במובן הזה, לאנתרופוקן יש השלכות רחבות יותר מאשר שינוי סביבת המחיה הפלנטרית ומשבר האקלים: האנתרופוקן מסמן אפשרות לציוויליזציה חדשה.

החלוקה בין הטבעי למלאכותי, בין מה שנברא למה שנוצר, עומדת בבסיס המחשבה האנתרופולוגית על תרבות. למעשה, זהו יסוד של מחשבה שמתאימה לעידן שבו שלטו כוחות הטבע הפראיים, שבו המאבק האנושי היה בעיקרו מאבק הישרדותי מול הטבע, ושבו הדיכוטומיה בין טבע לתרבות הכתיבה את מערכי המחשבה והדמיון של המציאות הפיזית והמטפיזית. מחשבת האנתרופוקן היא במידה רבה הקצנה של היחסים בין הטבע לתרבות. יחסים אלו אינם נשענים בה על הניגוד בין הטבע הפראי לתרבות האדם, אלא דווקא על טשטוש הקטגוריות וחילוף ביניהן: טבע מבוית מול פראיותו של האדם כסוכן גיאולוגי. הקצנה זו מובילה את מחשבת האנתרופוקן לשינוי איכותי בתפיסה של טבע ותרבות. משוואת הכוחות בין תרבות האדם ובין הטבע אינה ברורה וחד־משמעית. הסוציולוג ברוניסלב שרשינסקי טוען בסדרת מאמרים כי מסיבה זו המחשבה האנתרופוקנית מחייבת הבנה חדשה של הגבול בין הפיזי למטפיזי וקורא לניסוחה של רוחניות חדשה, או אפילו דת חדשה, שתווסת מחדש את היחסים בין האנושי ללא־אנושי (Szerszynski 2017a; 2017b).5 למרות היסוד הספקולטיבי בעיצובו של חזון מטפיזי לאנתרופוקן, שרשינסקי מצביע על נקודה חשובה: בהיעדר הנחת היסוד שלפיה יש הבדל בין הטבע לתרבות, מחשבת האנתרופוקן פותחת אפשרויות חדשות לציוויליזציה מסדר אחר.

מחשבת האנתרופוקן מרחיבה את מנעד המשתתפים בציוויליזציה משני קצותיה. מצד אחד היא כוללת במושג הציוויליזציה את הטבע ואת בעלי החיים הלא אנושיים (non-human animals). מצד שני, הטשטוש בין המלאכותי לטבעי — בין המיוצר במעבדה ובין המתפתח מעצמו — מוביל לתפיסתם של סוכנים לא אנושיים (non-human agents) כשותפים פעילים בחיי האדם. חשבו למשל על מכשירים חכמים, על מערכות למידה עמוקה או על ההטמעה של רובוטים ביפן כבני לוויה המסייעים במטלות הבית והמשפחה.

על גבול ההטמעה של רובוטים במרקם החיים האנושיים אפשר ללמוד מהמושג עמק המוזרות (uncanny valley), המתייחס לדרגת הקִרבה הפיזיונומית של רובוטים לבני אדם (Mori et al. 2012). את המונח טבע ב-1970 מהנדס הרובוטיקה היפני מסהירו מורי. לפי התיאוריה של עמק המוזרות, ככל שרובוטים נדמים כבעלי תכונות אנושיות כך תגבר האמפתיה כלפיהם, עד לנקודת דמיון מסוימת שבה האמפתיה מתחלפת בתחושה מאיימת וצוללת לעבר רגשות של פחד, אי־נוחות ודחייה. הרתיעה גדלה ככל שהפער הפיזיונומי קטן: עמק המוזרות, או התחושה המצמיתה של האלביתי (uncanny), מעמיקים דווקא ככל שההבדל בין המלאכותי לטבעי דק יותר, ככל שהמלאכותי דומה לאנושי. מתוך הצלילה לעמק המוזרות תצמח אמפתיה, כך לפי התיאוריה, רק כלפי העתק מושלם של אדם בריא.

עמק המוזרות הוא כלי חשוב המשמש מהנדסי רובוטיקה שמנסים לעצב את הרובוטים שלהם באופן שלא יעברו את נקודת המוזרות (Rosenthal-von der Pütten et al. 2014). חשבו למשל על שואבי האבק הרובוטיים המתרוצצים בין הרגליים כמו חיית מחמד שובבה, או על שרטוט מעגלי עיניים לרובוטים שנראים כמו מכונות אך עיניהם המלאכותיות יוצרות קשר של קרבה. העיקרון השיווקי נשען על תיאוריית המוזרות: בְּנוּ את הרובוטים כך שימשכו את הלב האנושי, אך היזהרו שלא להפוך אותם לאנושיים מדי.

יפן, שהיא מעצמה של ממשקים בין רובוטים לבני אדם, מספקת דוגמה טובה ליחסי אדם־מכונה בציוויליזציה האנתרופקנית. בספרה Robo Sapiens Japanicus (Robertson 2018), ג'ניפר רוברטסון מתארת את השימוש הנרחב שנעשה ביפן ברובוטים כבני לוויה, ודנה בהשפעות שיש לנוכחות הרובוטים על תפיסות של מגדר ושל מוגבלויות ועל המסורת הלאומית היפנית. באמצעות ניתוח תוכניות ממשלתיות, קטעי עיתונות וסקרי דעת קהל רוברטסון מגלה כי התפקיד המיועד לרובוטים ביפן עולה בקנה אחד עם מגמות שמרניות של שעתוק המבנה הפטריארכלי והמסורת הלאומית. לא די שעיצוב הרובוטיוֹת משקף תפיסה גברית של נשיוּת המזהה נשים עם מותניים צרות וקומה נמוכה (כל שכן כשמדובר בתעשיית רובוטיות המין), אלא שמקומם של הרובוטים עצמם במרקם הפוליטי־חברתי היפני גבוה יותר מזה של זרים כמו מהגרי עבודה או פליטים. ניתוחה של רוברטסון מעלה אפשרות לעתיד שבו השימוש ברובוטים, בלמידה עמוקה ובמכשירים חכמים דווקא משעתק ומנציח את הסדר הקיים.

עקרון עמק המוזרות מרכזי במחשבת האנתרופוקן לא רק מבחינת מידת האנשתם של הרובוטים, אלא גם מהכיוון ההפוך: מידת המיכון של בני האדם. טכנולוגיות רפואיות מתקדמות מציעות לשדרג או להעצים יכולות אנושיות. הטמעת טכנולוגיות כאלה בגוף האדם חורגת מתחום הטיפול הרפואי לתחום הטיפוח והעצמת היכולות הטבעיות. למעשה, הגבול בין שני התחומים טושטש עם עלייתה של הרפואה הפלסטית האסתטית, והדבר ניכר במיוחד ברפואת האנטי־אייג'ינג, אך אפשר לקשור לכך גם את המהפכה הגנטית ואת האפשרויות הטמונות בברירת ביציות מופרות על פי תכונות גנטיות. חזונו של ריי קורצווייל על הנקודה הסינגולרית שבה כוח החישוב הטכנולוגי העומד לרשות האדם ישנה איכותית את יכולותיו הוא דוגמה מובהקת לתפיסה חדשה של האנושי. בספרו The Age of Spiritual Machines (Kurzweil 2000) חוזה קורצווייל עתיד אנושי פוסט־ביולוגי שבו יכולות החישוב והמחשבה האנושית משולבות יחד במעגלים עצביים בגוף. זה המקום שבו הדיון הרחב על פוסט־הומניזם מתלכד בדיון על האנתרופוקן: האדם אינו רק כוח גיאולוגי שמשנה את סביבת המחיה שלו, הוא גם כוח שמשנה את הגדרת האדם עצמו. דונה הראוויי ניסחה את הסובייקטיביות החדשה העולה מטשטוש הגבולות בין האנושי, הממוכן והחייתי (Haraway 2006). הפילוסופית רוזי בריידוטי ממשיכה בספרה The Posthuman (Braidotti 2013) את קו הטיעון הזה ומתרגמת אותו גם למונחים קרובים יותר למחשבת האנתרופוקן, בעיקר ליחס לסביבה. הסובייקטיביות הפוסט־אנושית, היא טוענת, תוליד קרבה מחודשת לסביבה הלא אנושית.

הרחבת הדמיון החברתי אצל הראוויי ואצל בריידוטי לכדי הכללתן של ישויות לא אנושיות פועלת כאמור לכיוון המלאכותי, הטכנולוגי והממוכן, אבל גם לכיוון הטבעי: החייתי, הצומח, הטבע "הדומם" כביכול. סדרת עבודות אנתרופולוגיות מתעדת את הקשר המסורתי של חברות לא מערביות לסביבתן הטבעית ומראה שהוא בלתי נפרד מההיסטוריה החברתית שלהן. האנתרופולוג אדוארדו קוהן, שערך מחקר שדה באקוודור, הבין כי הכלים האנתרופולוגיים שהיה מצויד בהם בבואו לשדה נובעים כולם ממחשבה אנתרופוצנטרית שאינה מתאימה ליחסים המורכבים שמצא שם בין האדם לטבע (Kohn 2013). באופן דומה, האנתרופולוגית אליזבת א' פובינלי בחנה את מאבקם של אבוריג'ינים באוסטרליה המבקשים להביע את יחסם כלפי סלע קדוש וראתה בו עמדה בוויכוח על פיתוח כלכלי (Povinelli 1995). תביעות של ילידים, בעיקר באוסטרליה, להכרה בטבע מקודש — סלעים, מפרצים, נחלים — זוכות לאוזן קשבת בשנים האחרונות ומעידות על שינוי איכותי ביחס כלפי השילוב בין מודרניוּת לבין תפיסות ילידיות הכורכות יחדיו ישויות אנושיות ולא אנושיות במרקם החיים. ההכרה בחשיבותם ובמשמעותם של עצמים, של החי ושל הצומח, כמרכיבים את החברה שאנו חיים בה קשורה למפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה ולדגש על מטריאליזם, אך במסגרת האנתרופוקן היא רומזת לארגון מחדש של היחס בין אדם לסביבתו.

המשך הפרק בספר המלא