לילה
זהו ערב גשום. רוח חזקה שורקת בין תריסי החלון. חשוך בחוץ, ולמעט אור חם ממנורת השולחן, חשוך גם בדירה. אני עייף, אבל הלילה אני יודע שלא אצליח להירדם. אני מסרב להיכנס למיטת היחיד שבחדרי.
חוץ מהמנורה הישנה מונחת על שולחן העבודה גם מחברת שבה אני חורט את משקל הבדידות. הלילה היא תספוג את עוצמת כאב ליבי. היא תהיה חשופה אל פצעיי הפתוחים וגם אחדש את הצלקות. על יד המחברת יש עציץ במבוק ירוק ומשגשג, שעד לפני כמה חודשים היה נבול ועייף. אני נזכר כמה היה בודד כשמצאתיו.
"ותר על שינה לילה אחד," כתב רומי, המשורר הפרסי, לפני שבע מאות שנים, "ומשאת נפשך תבוא אליך." הלוואי שזה היה כה פשוט.
אני בן עשרים ושמונה. אלפי לילות ליוותה אותי תחושת בדידות. הלילה אפרוק אל המחברת את כל אשר על ליבי, את כל הכאב שאני חש בכל אחד ואחד מאיברי גופי. מכיוון שלא אוכל לשתף אף אחד מלבדה, תהיה המחברת שותפת הסוד היחידה. אולי ככה אמצא תשובה לבדידות העזה שאני חש.
"כשהשמש תחמם אותך מבפנים, תראה נפלאות."
1
האתגר
לא קל להיות רווק. לא קל להיות רווק דתי. וכמובן, לא קל להיות רווק דתי בעולם הפתוח. אני לא כותב כי אני יודע משהו שאחרים אינם יודעים, ואני לא כותב בשביל לחדש משהו. לא, זה הרבה יותר פשוט: אני כותב כי אני לא יודע איך להתמודד עם המציאות שיצרתי לעצמי.
אני גבר או נער או ילד או בחור – לכל אחד הרשות להגדיר – בריא לחלוטין ויש לי הצורך לאכול, לישון וליחסים אינטימיים כמו כל אדם. אני כותב כי בחרתי להרעיב את עצמי ולמנוע ממני את אחד מהצרכים האלו. לפני שאפרט חשוב לי לשאול: אם אחליט להפסיק לאכול עד שאמצא את המזון הכי בריא או טעים עבורי, או שאחליט להפסיק לישון עד שאמצא את המיטה הכי נוחה בעולם, מה יקרה?
התשובה ברורה, נכון? השאלה אינה הגיונית.
אז למה הצורך האחרון שמניתי, הצורך ליחסים אינטימיים, מורכב כל כך?
אני אדם די בינוני. אין בי תכונה מיוחדת וגם אינני מהבולטים. לא ניסיתי להאריך שיער בתיכון, לא השתכרתי ולא הענישו אותי בצורה חמורה. כולם בכיתה היו חברים שלי. אבל מכיוון שלא בלטתי, או שלא היה בי רצון לבלוט, לא תמיד הוזמנתי להרפתקאות השמורות לבני העשרה. גם לא זכיתי בפרסים, במדליות או בתחרויות פופולריות. בטיולים התמקמתי לרוב באמצע האוטובוס. מרצון. הציונים שלי היו ממוצעים מספיק כדי שלא ישימו לב שאני לא משקיע. הייתי התלמיד שהמורים לא הצליחו לזכור את השם שלו, או לשים לב בכלל שאני תלמיד שלהם.
הדבר היחיד שגרם לי לרצות להיות יותר מסתם ילד בינוני היה כדורסל. גם בזה לא הייתי הכי טוב בכיתה, אך הייתי מוכן לעשות הכול בשביל לבלות במגרש.
גיליתי כמה אני עקשן כשהתחלתי לשחק. המגרש היה הבית השני שלי, ביליתי שם שעתיים או שלוש בכל יום. אם היו במגרש אנשים שיחקתי איתם. אם לא, הייתי מתאמן על הזריקות שלי או משפר את הכושר שלי או עושה תרגילים. גם אם היה גשום הייתי הולך, אבל בסנדלים. קל יותר לרוץ איתם מאשר בנעליים ספוגות במים. לא הפריע לי שנרטבתי או שהכדור היה כבד יותר וקפץ אחרת בגלל המים – הלכתי על כדורסל עד הסוף. זאת הפעם הראשונה ששאפתי לעשות משהו עם עצמי.
אני זוכר יום מסעיר במיוחד בתקופת החופש הגדול שרבתי עם ההורים שלי. אמרתי להם שאני הולך לישון אצל חבר. לקחתי את התיק ויצאתי למגרש להתאמן עד שכבו האורות בחצות. לאחר מכן צחצחתי שיניים בברזייה וישנתי על הספסל מחובק עם הכדור. חייכתי כל הלילה. בבוקר זרקתי עוד קצת לסל.
אז אולי לא הייתי הכי טוב בכדורסל, אבל תמיד הייתי מוכן לשחק ולהילחם עד לשנייה האחרונה. לא חשבתי שיש שחקן בגיל שלי ששיחק חזק יותר ממני.
בעקבות הכדורסל, העקשנות ליוותה אותי גם מעבר למגרש. לדוגמה, רציתי לפתור קובייה הונגרית שחבר הביא לבית הספר. שיחקתי איתה בהפסקה, ללא הצלחה, אז הכנסתי אותה איתי לשיעור והתרכזתי בה במקום להשתתף. החבר רצה להראות לי מהלכים לפתור את הקובייה, אבל סירבתי. מה העניין אם לא אפתור אותה לבד? בסוף היום שאלתי אותו אם הוא יכול להשאיל לי את הקובייה. "תן לי עוד קצת זמן לפתור, בסדר?"
לקחתי אותה איתי למגרש הכדורסל וניסיתי לפתור אותה בין המשחקים. בקושי ישנתי באותו לילה. עד שראיתי את החבר יום למוחרת הצלחתי לפתור רק את השורה הראשונה.
"אני יכול עוד קצת זמן עם הקובייה?" שאלתי אותו. "אני חייב לפתור את זה."
"בטח," הוא אמר. "למען האמת אני בקושי משחק בה. תחזיר לי אותה כשיימאס לך."
המשכתי לשחק בה בכל דקה פנויה שהייתה לי. לאחר שבועיים הצלחתי לפתור את שתי השורות התחתונות. למטה הקובייה הייתה לבנה, ושני פסים בצבעי הקשת סבבו אותה בהרמוניה. רק השורה העליונה הייתה מבולגנת כמו מגירת הגרביים שלי, אבל בכל פעם שניסיתי לפתור את השורה השלישית והאחרונה, איבדתי את כל ההתקדמות שלי והייתי צריך להתחיל מהתחלה. זה היה כמו לבנות ארמון חול ליד הים: בכל התקדמות שלי עוד גל הגיע והחריב את הארמון.
בסופו של דבר הפסקתי לנסות לפתור את הקובייה, אבל לא כי היה לי קשה והתייאשתי. להתייאש – לא אהבתי את המילה הזאת. היא עשתה לי בחילה. כל היום סובבתי את הקובייה, את צד שמאל ואז את צד ימין, למטה ולמעלה, הלוך חזור, ומרוב הניסיונות לפתור אותה היא התפרקה בידיים שלי.
הקובייה התייאשה. לא אני.
באותו רגע הבנתי משהו על עצמי: קשה לי להפסיק כשאני באמצע משהו. זה לא אומר שאצליח תמיד, אבל העיקר שנתתי את המאה אחוז שלי. או שאנצח או שהשני יתייאש. אהבתי את המחשבה הזאת.
גם בצבא קרה לי מקרה דומה. הצבא... אני מרגיש שזה היה לפני המון זמן.
כמה חודשים לאחר שהתגייסתי לתפקיד לוחם סבלתי מכאבי רגליים. עשיתי מגוון בדיקות, אבל התשובה תמיד הייתה שלילית ולא הצליחו למצוא את הבעיה. אחרי כמה המלצות מרופאים אזרחיים על צילום MRI, ביקשתי מהרופאה הצבאית שתיתן לי הפניה לבדיקה.
"נועם," הרופאה אמרה, "אני יודעת שאתה סובל. אבל MRI היא בדיקה יקרה מאוד. כואב לך, אבל אנחנו לא חושבים שהבדיקה תגלה משהו ותעזור לך. הרופאים האזרחיים אולי ממליצים, אבל הם לא משלמים על הבדיקה אז קל להם להגיד שתעשה אותה."
הייתי חייל טוב, ממושמע. קיבלתי את מה שאמרה, אבל הבעיה הייתה שעדיין לא הרגשתי טוב. ומכיוון שלא הייתה סיבה רשמית להגביל אותי, הייתי צריך להמשיך את האימונים כרגיל. הרגשתי שהמפקדים שלי לא מאמינים לי שאני נותן את המאה אחוז שלי. המצב רק היה מחמיר אילולא הייתי עושה משהו קיצוני להוכיח שאני לא משקר. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה לא לצאת מהאוהל כל השבוע.
זה היה ביום שני בערב. לא יצאתי מהאוהל, חוץ מלשירותים, בזמן שהיו חיילים סביבי, אפילו לא לחדר האוכל כי הוא היה רחוק. לא רציתי שיתייחסו אליי בתור חייל בעייתי, ובשביל להוכיח את המרד שלי אמרתי להם לא להביא לי אוכל כי הוא ייזרק לפח. צמתי עד שיצאנו הביתה ביום חמישי.
וכאן העניין. הצלחתי לא לאכול כמעט שלושה ימים, אבל האם הייתי מצליח לתקופה ארוכה יותר? אני בספק. הגוף חייב לאכול והגוף חייב לישון. בלי הדברים האלו אתרסק. כל אחד יתרסק. וכאן השאלה שלי: האם התנזרות מיחסים אינטימיים שונה? ואני מדבר לא רק על יחסים עם בת זוג במקרה שלי, אלא גם עם עצמי. ביהדות קוראים לזה להוציא זרע לבטלה. כתוב שזה אסור, מלמדים אותנו שזה חטא ומחנכים אותנו להתרחק מזה כמו מפצצה או מנחש צפע. אולי אני טועה, אבל אני חושב שהעניין הזה הוא צורך בסיסי כמו אכילה ושתייה ושינה. אולי לא צריך את זה בתדירות יום־יומית, אבל זה משהו שטבעי שהגוף ידרוש.
יכול להיות שיש נזירים שמתנתקים מכל העניין הזה, אבל אני לא נזיר. אני לא חי ביער רחוק מהעולם המודרני. אני לא רוצה לוותר על השאיפות הגשמיות שלי בשביל הרווח הרוחני. אני אפילו לא מאמין בזה. אז למה היהדות דורשת ממני להתנהג ככה?
עכשיו אני רוצה לדבר על האהבה הראשונה שלי.
קוראים לה אלה. אלה הייתה יפה. כל דבר שעשתה נדמה בעיניי כמו קסם: איך שהיא דיברה, איך שהיא הלכה, איך שהיא הסיטה את השיער מאחורי האוזן שלה. דמיינתי שיש לה כנפיים מאחור. בעיניי היא הייתה מלאך. לא מלאך – אלא אלה.
עד שראיתי אותה הייתי בטוח שאתחתן עם כדורסל. הייתי מהבנים שתמיד עסוקים בשלהם, ולא חשבתי על בנות יותר מדי. מי יודע, אולי זאת הסיבה שהחברים לא הזמינו אותי להרפתקאות שלהם. הם ידעו שאעדיף לצאת למגרש מאשר להכיר בחורות. לא התחלתי עם אף אחת, והייתי מרוכז מדי בעצמי מכדי לראות או אפילו להעלות על דעתי שמישהי מעוניינת בי. אם מישהי יפה הייתה בטווח הראייה שלי ובטווח הגילים שלי, הפכתי לאדם מוזר – מגמגם בשקט, מנסה לחייך וראשי מושפל. ואם היא הייתה ממש יפה או ממש קרובה אליי, גם טון הדיבור שלי היה עולה. לכן העדפתי לעשות דברים שעשו לי טוב ולא לחשוב על בנות.
הייתי בן שבע עשרה כשראיתי עולם חדש ומופלא בעיניים שלה, עולם שרציתי ללכת בו לאיבוד.
הדרכים שלנו הצטלבו לראשונה ביום הראשון שלי בסניף בני עקיבא מחוץ ליישוב שלי. הייתי בכיתה י"ב והם חיפשו מדריך שיתנדב למשך השנה. לא חשבתי שאתחייב להם, זאת הייתה השנה האחרונה שלי בתיכון, ולא ידעתי אם התנדבות מחוץ ליישוב שלי תהיה הדרך הכי טובה לנצל את הזמן. ואז ראיתי אותה.
היא הייתה הקומונרית של הסניף. בפעם הראשונה שביקרתי שם היא ישבה על שפת המדרכה, ידיה שלובות בידיה של ילדה בכיתה ה' או ו', והן דיברו. לא היה בה משהו מיוחד. היא לבשה את החולצה הלבנה של בני עקיבא וחצאית ג'ינס. היה לה שיער שטני מתולתל ומשקפיים שהסתירו את עיניה.
החלטתי שאני מתחייב.
בחודשים הראשונים שלי בתור מדריך לא ידעתי איך להתקרב אליה. פה ושם החלפנו כמה מילים, אבל לא הצלחתי לגרום לשיחה להתארך כך שתיווצר אינטימית מספיק כדי לבקש ממנה לצאת איתי. הייתי משאיר את הארנק או את הספר שלי בסניף ושולח לה הודעה שתשמור לי עד לפעם הבאה בשביל ליצור עוד הזדמנות. היה נדמה שהיא מחייכת כשדיברנו.
המפגש איתה העיר אותי, ובאותה תקופה הייתי אומר שהיא שינתה את חיי. מובן שעבור תיכוניסט גם לצפות בסרט טוב יכול להיות אירוע משנה חיים. אף על פי כן, בזכותה רציתי להיות אדם טוב יותר. רציתי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. הייתה לי תחושה שהבנתי למה נבראתי. אפילו שהייתי משחק כדורסל כל הזמן, אחרי שהכרתי את אלה נכנסתי עוד יותר לכושר ורזיתי. הציונים שלי הרקיעו שחקים. עמדתי זקוף יותר. הייתי הולך לישון שמח. "לילה טוב לאלה, ולכל העולם," הייתי לוחש בחיוך.
אבל לא ידעתי אם מדובר בהתאהבות או באהבה. חינכו אותנו שיש הבדל גדול בין ההגדרות, שהתאהבות היא מה שבני נוער מרגישים, ואהבה זה מה שמרגישים רק אחרי חתונה. במבט לאחור, אני חושב שכל הרגשות שלי נבעו מכך שנמשכתי אליה בעיוורון נעורים ולא ידעתי מה זה אומר. עם זאת, מה שהרגשתי בתקופה הזו היה אמיתי. לא הפריע לי להיות עיוור.
לא ידעתי איך לגשת אליה. ביקשתי ממנה שתמליץ לי על שירים שהיא אוהבת ושיננתי אותם בעל פה, אבל כשזמזמתי אותם לידה, היא לא זיהתה אותם. הייתי מתקשר לבקש ממנה עצות על הפעולות שלי או על בעיות עם החניכים שלי, אבל בפעמים הנדירות שהיא ענתה התשובות שלה היו קצרות וענייניות. כשנשארתי להדריך בסופי שבוע, השתדלתי ללכת קרוב אליה אחרי הפעולה בשישי בערב ולצחוק מהבדיחות שלה. אם היה נודע לי שהיא תהיה ביישוב באמצע השבוע, הייתי מתכנן פעולה עם החניכים שלי כך שאוכל לראות אותה בסניף.
אבל זה לא הספיק כדי להתקרב אליה, והייתי מסנוור מדי מכדי לחשוב שהיא לא מעוניינת.
ככה חלפה השנה האחרונה שלי בתיכון. משחֵק כדורסל, מדריך בסניף ומפנטז שאקבל הודעה מאלה. כמה ימים לפני החופש הגדול, בערב פרדה למדריכים היוצאים, רציתי להציע לה לצאת איתי, או לפחות לקבל ממנה סימן שהיא מעוניינת.
זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותה בלי משקפיים. ניסיתי להתקרב, להיות שותף לשיחות שלה, אבל היא תמיד הייתה ליד החברות שלה, גם כשהצעתי ללוות אותה חזרה הביתה.
יום למוחרת התקשרתי אליה בצוהריים. היא לא ענתה. לאחר מכן היא שלחה לי הודעה:
*המשך הפרק בספר המלא*