זה נוגע בנו

מבוא

על מגע ועל חברה

בעשור השלישי של המאה ה־21 הכול על פניו נראה ״מתקדם״ ו״חדשני״. אין כבר במציאות המוכרת לנו טלוויזיות המשדרות בשחור־לבן, ובבתי הקולנוע כבר לא מקרינים יומני חדשות של ״כרמל״. יחד עם זאת, עדיין קיימות חנויות ספרים, בסופי שבוע בני אדם קוראים עיתונים מודפסים, והם טורחים להגיע לטקסים שבהם מוענקות להם תעודות על נייר קלף. גם תעשיות תקליטי הוויניל ומצלמות הפולרואיד – כן, אלו של שנות החמישים – יודעות עדנה. ברור לכולם שלכל אחת מטכנולוגיות אלו קיים תחליף דיגיטלי. ישנם ספרים ועיתונים דיגיטליים, ניתן לצלם תמונות בסמרטפון, להאזין למוזיקה בספוטיפיי ובאפל מיוזיק ולקבל תעודות בפי־די־אף. אז מהי ההתעקשות שלנו להותיר חלק מהאתמול איתנו? האם זה רק עניין לרגשות נוסטלגיה מתוקים?

בכוונתי לדון בספר זה בטכנולוגיות תקשורת שפעולתן מבוססת מגע. אדון במשולב במאפייניהן המהותיים של טכנולוגיות אלו ובפרשנויות האנושיות והתרבותיות שלהם. אומנם לא אזנח גם את הסמרטפון, שמסך המגע שלו הפך לסמלו של דור, אבל בכוונתי לעסוק בעיקר באמצעי תקשורת ותיקים השורדים במאה ה־21 ושהאינטראקציה איתם מבוססת על המגע במשטח של כל מסר ומסר. תכונה זו מתפרשת בין היתר כביטוי לקשר אינטימי עם המסר, כהכרזה על בעלות, ועבור רבים – גם כהתרסה כנגד העולם הדיגיטלי.

מאז הופעת הכתב, שכמה מתכונותיו הועברו מאוחר יותר לדפוס, קיימו בני אדם באמצעות ידיהם אינטראקציה ישירה עם המסרים שנישאו על גבי האמצעים הטכנולוגיים שבחייהם. הם כתבו על ניירות ואחזו בהם, והחזיקו בידם את דפי הספר ואת עמודי העיתון. הם תלו בעזרת ידיהם תמונות מצולמות על קירות בתיהם או אחסנו אותן באלבומי תמונות. בתרבות המאה ה־20, עם הופעת הרדיו והטלוויזיה, צומצם השימוש במגע לאינטראקציה מינימלית באמצעות לחיצה על כפתורים שהפעילו קופסאות מסרים. עיקרון זה המשיך לתוך עידן המחשבים האישיים, שהאינטראקציה עימם נעשתה באמצעות העכבר או עיפרון מיוחד.

בראשיתה של המאה ה־21 החלו להסתמן שתי תופעות: הראשונה, ואולי הבולטת יותר, היא ההופעה וההצלחה המסחררת של הסמרטפון. זהו אמצעי תקשורת שמאפשר לקבץ מכלול עצום של טקסטים בתוך ״קופסת מסרים״ ולשלוט בהם באמצעות מגע ישיר במסך. הסמרטפון הציע אפוא מגע שהוא משמעותי יותר מאשר המגע בכפתורים ובעכברים, אבל הוא עדיין מוגבל באפשרויותיו ואינו מאפשר מגע ישיר במשטח של כל מסר ומסר.

השנייה, וזו שתעמוד במרכז הספר, היא המשך הנוכחות של המדיה הוותיקים בחיי האזרחים והאזרחיות של המאה ה־21. מדובר בשילוב של שני תהליכי משנה: האטה רבה מהמצופה של המעבר לדיגיטלי, וחזרה מעודכנת למדיה הוותיקים מבוססי המגע במשטח של כל מסר ומסר. את התהליך הראשון מייצגים בין היתר השתמרות מעמדם של מסמכים מסוימים למרות חלופה דיגיטלית אפשרית, העלייה בהדפסת ספרי דפוס בסוגות שונות (כמו ספרי ילדים) וכישלון הניסיונות להשתמש במוסדות ההשכלה בטאבלטים ובסמרטפונים כתחליף מוחלט לספרי דפוס ולמחברות. התהליך השני כרוך בהופעתם המחודשת של הפטיפונים, תקליטי הוויניל ומצלמות הפולרואיד – טכנולוגיות שנכחדו עוד לפני העשור האחרון של המאה ה־20 ושהאינטראקציה עימן מבוססת מגע – וכמו כן האלבומים הדיגיטליים המחליפים חלקית את אלבומי התמונות המסורתיים. החיפוש אחר חוויית מגע מהותי ומשמעותי בכל מסר ומסר מתבטא גם בעניין העצום שיש כיום בפיתוח חוויה וירטואלית שתאפשר מגע שכזה. הדרך לכך עוד ארוכה. בני אדם כבר למדו לתרגם קולות ומראות לביטים ולבייטים, אך הם עדיין אינם יודעים כיצד לתרגם את חוויית המגע למרחבי המציאות המדומה.

למהותה של קהילה יש אפוא תפקיד חשוב אך לא בלעדי בחוויה של משתמשיה. לא פחות חשובות ממנה המשמעות האנושית והפרשנות הניתנת לאותן תכונות. כיוון שכך, בבסיס הספר עומדת תיאוריית המזמינות הטכנולוגית (Technological affordances). תיאוריה זו מציעה להבחין בין הפוטנציאל של טכנולוגיה (במקרה שלנו טכנולוגיה שהאינטראקציה איתה מבוססת מגע) ליצור חוויה מסוימת מעצם תכונותיה לבין המשמעויות האנושיות המוענקות לתכונות אלו. בכוונתי לטעון ולהראות כי טכנולוגיות המאפשרות מגע ישיר בכל מסר ומסר מעוררות תחושות אישיות של אינטימיות ובעלוּת ומאפשרות העמקה בידע. משמעויות אלו משותפות למי שעושה שימוש בספרים ובעיתוני דפוס, בתמונות אלבום ובתקליטים. עוד אטען, כי השימוש בטכנולוגיות אלו מתפרש גם כביקורת כלפי האידאל הקפיטליסטי של ״הספק ויעילות״ וכלפי העולם הדחוס שמבוסס על קבלת מידע בכל רגע ורגע עד כדי הטפה ל״סופה של השינה״.¹ נצלול אפוא לתוך תיאוריה זו ונחשוף את צפונותיה.

תיאוריית המזמינות

כבר לפני אלפי שנים תהה המלומד היווני אריסטו אם לא נכון להפריד בין איברי המגע לבין חוויית המגע, כלומר אם לא צריך להפריד בין תכונותיהם של עצמים כפי שהם נקלטים על ידי המערכת החושית לבין הפעולה המפרשת של תחושות אלו המתחוללת באיבר החשיבה.² מהלך אנליטי זה עומד בבסיס תיאוריית המזמינות (Affordances theory), תיאוריה שמקורה בפסיכולוגיה האקולוגית ושנגעה בבסיסה לאינטראקציה של בעלי חיים עם העולם. משם התרחב השימוש בה למחקרי חברה וטכנולוגיה ולמחקרי תרבות. במקורה, תיאוריה זו מתייחסת לכל אינטראקציה אפשרית בין יצור חי לסביבתו. לדוגמה, תכונותיהם הפיזיות של סלעים (מאפיינים או רמזים למאפיינים³) משפיעות על אופן השימוש בהם, אך אין בהן כדי לקבוע כיצד יצורים חיים שונים ישתמשו בהם: ״אין ספק שסלעים אומרים דבר שונה לבני אדם וללטאות״.⁴ למשל, מבחינת התכונות המהותיות, לסלעים יש מרקם ייחודי (קשה ועמיד יותר לעומת נייר), אך לטאות יראו בסלעים מקום מסתור ולא ינצלו את קשיות החומר שלהם כדי לחקוק עליהם מסר חשוב וחד־פעמי.

תיאוריית המזמינות הטכנולוגית⁵ מבקשת למקד את המבט בטכנולוגיות – מעשה ידי אדם, ומבקשת גם כאן להבחין בין תכונותיהן המהותיות של טכנולוגיות לבין משמעויותיהן האישיות והחברתיות. כך, חומריותו של הנייר (משטח שנחווה מקרוב באמצעות מגע) נתונה לפרשנויות אישיות המתייחסות בין היתר לתפקודם של ניירות כתומכים ברגשות של אינטימיות או בחוויית בעלות. יחד עם זאת, כשמדובר בטכנולוגיות, הצד האנושי של משמוע הטכנולוגיה מורכב יותר (לעומת סלעים שהם מעשה הטבע ותכונותיהם לא נוצרו ״בכוונת מכוון״). חפצים מעשה ידי אדם וטכנולוגיות הם פרי היוצר של ״דמיונות טכנולוגיים־חברתיים״ (Sociotechnical imaginarily)⁶ – מחשבותיהם של מעצבים ומשווקים ששיערו השערות לגבי מידת הפרקטיות והסמליות של מעשי ידיהם, כל זאת כשהם מודעים לנרטיבים התרבותיים ששולטים בסביבתם. הלשון המעבירה סמלים והרגלים תרבותיים ומשתפת אותם שותפה בהמשכו של התהליך – באינטראקציה שבין המעצבים והמפיצים לבין קהליהם.⁷

אם נסכם: תיאוריית המזמינות הטכנולוגית גורסת כי גם כשמדובר בחפצים או בטכנולוגיות מעשה ידי אדם, אין לזלזל במאפיינים המהותיים שלהם, כיוון שבמידה מסוימת יש בהם כדי לכפות עלינו אופן שימוש מסוים. מנגד, חשוב להבין כי אופן השימוש הוא בסיס לפרשנות אנושית שכוללת שני ממדים: הממד האישי החוצה גבולות של היסטוריה, גיאוגרפיה ותרבות, והממד החברתי האידיאולוגי הקושר את התפתחויותיהן של טכנולוגיות תקשורת לשינויים החברתיים והפוליטיים שחלו בחברות של בני אדם. לפני שאדון במתח זה שבין תכונות למשמעות אדון במקום המגע כאחד ממכלול החושים האנושיים.

חוויית המגע

מדי יום אנו בוחנים וחוקרים את עצמנו ואת העולם הסובב אותנו באמצעות מערכת החושים. זו פעולה טבעית כל כך עבורנו, עד כי איננו מרגישים בקיומה. אנו מעניקים לה תשומת לב רק במקרים שבהם היא משתבשת ונוצר חסך ביכולתנו לסקור ולהבין את העולם. במקרים שכאלו נפנה את הזירה לטובת מומחי הרפואה ונבחר מתוכם את מי שמתמחה במערכת החושית הזקוקה לשיקום (רפואת עיניים, אף אוזן גרון או נוירולוגיה), וזאת כדי שיחזירו לנו את התפקוד המלא או לפחות ילמדו אותנו כיצד לפצות על היעדרה של היכולת שנפגעה. אם כן, מה בכל זאת אפשר לומר על חשיבותה של מערכת החושים בעולמו של האדם בן זמננו באופן שאינו מחייב ידע רפואי? נראה שקל יותר להבין כיצד שימוש בחושים מסוימים משפיע על הדרך שבה אנחנו חווים את העולם, מעבדים מידע ושופטים רגשית, ולא רק שכלית, את האנשים ואת האובייקטים שסביבנו.

הפילוסוף היהודי־גרמני האנס יונס⁸ פרסם בשנת 1954 מאמר מכונן בו הבהיר כיצד תכונותיהם המהותיות של החושים, ובעיקר הראייה והמגע, מאפשרות לנו לחוות את העולם. הטבלה להלן מסכמת את שלושת ההבדלים העיקריים בין אופני האינטראקציה עם העולם שכופים עלינו שניים מחושים אלו:

אופן הקליטה: אין ספק שהראייה היא החוש המאפשר הגעה לכמות הגדולה ביותר של מידע בזמן הקצר ביותר. בניגוד ליתר החושים שהם ״חושים של זמן״, כלומר שבאמצעותם בני אדם מלקטים את המידע בהדרגה, הראייה מאפשרת קליטה בו־זמנית של פרטי מידע המפוזרים במרחב. לעומת זאת, המגע וכמוהו השמיעה וההרחה, דורשים השהיות. כדי לחוש את תפקוד המגע נעצום לרגע את עינינו ונגשש אחר כיסא המצוי בסביבה. נגיעה ראשונית בכיסא מאפשרת לחוש את תכונות החומר, כלומר את המרקם ואת העובי שלו, אך איננו יכולים להסיק מכך שאכן מדובר בכיסא ובוודאי חסר לנו מידע לגבי נוכחות כיסאות אחרים במרחב. לכך נתוודע רק אם נוסיף ונגשש.

מרחק: אומנם גם חוש השמיעה אינו דורש קרבה רבה לאובייקט כדי לאסוף מידע, אבל ראייה היא החוש היחיד שלגביו קרבת־יתר יכולה להיות דווקא חיסרון. לעיתים אנו ניצבים קרוב מדי לאובייקט ועלינו להתרחק ממנו כדי להצליח לחוות אותו בכוליותו. בהיבט זה, הפער בין הראייה לבין המגע הוא אדיר. איננו יכולים לגעת בשום דבר הרחוק מאיתנו יותר מאורך היד שלנו. בשל מגבלה זו, הבחירה במישוש משמעה לעיתים חסימה של שדה הראייה ומכאן פגיעה ביכולת לבחון את פרספקטיבת היחסים בין האובייקטים בעולמנו. ולטר בנימין טען ברוח זו בעבודתו ״האופן שבו ילדים רואים צבעים״ כי בסיס ההתנסות של ילדים הוא מישושי. ילדים חווים צבע קרוב לגופם, ולכן ציוריהם שונים מהמציאות הנחווית באמצעות העיניים: הם אינם מטרידים את עצמם בניסיונות לחקות את מאפייניה התלת־ממדיים של המציאות⁹ ואף אינם מקפידים יתר על המידה בהתאמה בין קשת הצבעים שהם משתמשים בהם לבין המציאות.

מהות האינטראקציה: הפילוסוף מוריס מרלו־פונטי אייר עבור קוראיו בספרו הנראה ואינו נראה שתי ידיים הנוגעות זו בזו כדי לחדד את הרעיון שלפיו ״מה שנוגע ננגע בו זמנית״.¹⁰ ואכן התכונה השלישית של המגע, שמשלימה במידת מה את שתי קודמותיה, קשורה לעקבות שהשימוש בחושים מותיר אחריו. התבוננות אינה כרוכה בהכרח באינטראקציה כלשהי עם מושא ההתבוננות. זאת ועוד, בניגוד לשמיעה, גם כאשר קיימת אינטראקציה שכזו, די שנעצום את עינינו או נסובב את ראשנו והמראות יכלו באחת מהעין – ומבחינתנו ייעלמו גם האדם, האירוע או האובייקט שבהם נעצנו את מבטנו. איסוף מידע באמצעות הראייה הוא אולי הדוגמה הקיצונית ביותר לחוסר רצוננו להיות מושפעים מהסביבה (וגם לחוסר רצוננו להשפיע עליה). בניגוד לכך, המידע הנקלט באמצעות השמיעה, הריח או הטעם חודר לתוכנו ואינו מרפה. גם אם נאטום את אוזנינו או את אפנו בהחלט ייתכן שמידע יחדור אלינו. עם זאת, גם בהשוואה לחושי הזמן האחרים (שבהם המידע חודר בהדרגה), האינטראקציה באמצעות המגע היא ייחודית, וזאת משני טעמים: ראשית, מדובר על דרך קליטת המידע היחידה המאלצת אותנו להפעיל מכלול מנגנונים בגופנו באופן רצוני. שנית, תוצאת פעולתנו משנה לא רק אותנו אלא גם את האובייקט, דהיינו את מושא המישוש. אפילו לנייר שבו נגענו התווסף דבר־מה משלנו, ולוּ טביעת אצבע כמעט בלתי נראית.

המשך הפרק זמין בספר המלא