בית עוגות הדבש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית עוגות הדבש

בית עוגות הדבש

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תהל רן

 בתם החמישית של עולים מתימן שהתגוררו שנים במעברה. החיים השתנו כשאחותה הפעוטה אביגיל נמצאה מתה בבית בנסיבות לא ברורות. רחל בת השנה הוצאה מביתה, ואיתה אחותה ציפורה (ציפי) שהייתה בת עשרה ימים.
היום תהל אומנית ויוצרת, כלת פרס ראש הממשלה לספרות (2010), פרס מגן הילד (2000), ופרס רוזנבלום לאומנויות הבמה (2018).

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

גילי כותבת סיפורי חיים. במשך שנים סיפוריהם של ניצולי שואה מילאו את ימיה ולילותיה, סיפורים אנושיים של אובדן וקרע. אבל עכשיו, אחרי עשרים שנים של כתיבה, היא החליטה שמספיק, והיא לא תכתוב יותר סיפורים כאלו. בגיל חמישים וחמש, היא רוצה לנוח, לכתוב את ספר הילדים שתמיד חלמה עליו, לדאוג לשתי בנותיה הגרות בלונדון, ולהמשיך לרוץ כל יום בשדות שליד ביתה עם כלבהּ האהוב, שון. 
על אף רצונה במנוחה, נכנסת לחייה מיכאלה. מיכאלה חזרה עכשיו לארץ לאחר עשור שבו חיה עם בת זוגתה, אנדה, באמסטרדם. הבית הישן של הוריה עומד לפני הריסה, ועולה במיכאלה צורך בוער לספר את סיפורם, את סיפורהּ. היא פונה אל גילי ומבקשת ממנה לכתוב את הסיפור, ולעזור לה לנבור בעבר השותת שפצעיו מאיימים לבלוע אותה. תוך כדי כתיבת סיפורה של מיכאלה, גילי מעזה לראשונה לכתוב גם את סודותיה שלה. 

בית עוגות הדבש הוא ספר על קשר עמוק ואינטנסיבי בין שתי נשים, שבה בעת מצילות זו את זו וגוררות זו את זו אל מערבולת של זיכרונות, צער ועונג. זהו סיפור על כוחה המהפנט של הכתיבה, השולחת אותן לגלות את עברן.
כתיבתה של תהל רן עזה ורבת ניגודים, והיא לוקחת את הקורא אל מעמקי נפשן של הדמויות ובונה להן בכתיבתה קורת גג ומחסה. זהו סיפור על מפגש משנה חיים בין שתי נשים שכוח הכתיבה והזיכרונות מחבר ביניהן. סיפור על כתיבה שפוצעת אבל גם מרפאת. 
זהו ספרה החמישי של תהל רן, אומנית ויוצרת, כלת פרס ראש הממשלה לספרות (2010), פרס מגן הילד (2000), ופרס רוזנבלום לאומנויות הבמה (2018). ספרה הקודם, בשם אחותי, ראה אור בהוצאת מודן (2011). 

חלוציות וירידה מהארץ, שואה ותקומה, דור בוני הארץ והדור שגדל במדינה עצמאית, שלובים וסרוגים זה בזה בסיפור מרתק שכתבה תהל רן מתוך התבוננות מעמיקה ובלשון עשירה ובלתי שגרתית. מומלץ מאד.
-ד״ר יואל רפל 

פרק ראשון

פרולוג

בבית רחוק שהוא גם קרוב, העשוי כולו מגג רעפים, גרה לה משפחה קטנה ומקסימה. אבא גדליה, אמא רות, הילדה מיכאלה, ורוח נוספת שתבעה את מקומה בבית הזה. רוח אילמת, רוח אלימה, רוח שהעניקו לה את כל הביטחון ואת היוהרה להתהלך כצל אילם המטיל אימה בבית שקירותיו וחלונותיו היו אטומים תמיד לקולות המציאות שבחוץ. תמיד. רוח רפאים שביימה ביד נסתרת ומתנשאת את החיים בתוך הבית הזה, בשכונה הצנועה שכל גגות בתיה עשויים רעפים אדומים, וכל גינותיה מטופחות בצניעות כאילו הפרחים בגינות פוחדים מהיופי של עצמם. לרוח הזאת היו קולות משלה, ואיש לא שמע את נשימתה מלבד יושבי הבית עצמו שהיו לכודים יחד עם הרוח הפרוצה הזאת. לרוח הזאת קראו היטלר. כן, כן היטלר! היטלר בכבודו ובעצמו! בלי חליפה שחורה, בלי גרביים, בלי עניבה, בלי כובע לראשו, בלי שפם, בלי תחתונים. הרוח של היטלר בכבודו ובעצמו! רוח ערומה ומקומטת כאילו שהיא בת אלף שנות אלפיים. זה היה היטלר בכל איבריו. בשעות הבוקר המוקדמות, כשהזריחה עצמה מתלבטת אם לזרוח או לחדול, היתה רות, אמא של מיכאלה, מקשיבה לקולו של היטלר, מין סאונד שאין בו צליל של תפאורה משום ארץ, רחוקה או קרובה, קול המסוגל לקרוע לבבות של תינוקות שזה עתה נולדו. היטלר בכבודו וגם בעצמו, בלי שום צורך להסתתר, היה חי קיים ובועט מרגע לידתה של מיכאלה, כמו אח בכור שהיה נוכח בבית מיד כשהתינוקת מיכאלה הובאה הביתה בפעם הראשונה. התינוקת מיכאלה הגיעה מבית החולים אל הבית בשכונה שכל רעפיה חולמים על שלווה מהרגע שנקראו רעפים. התינוקת היתה מונחת בעריסה סרוגה בצבעים של סגול ותכלת, עבודת סריגה של רות. היטלר בכבודו ובעצמו בירך את התינוקת החדשה שהגיעה לבית שהדלת הראשית שלו סגורה בכמה מנעולים ושהחלונות בו אטומים כדי לא לשמוע את החיים המכוערים שבחוץ. אבא של מיכאלה, גדליה שמו, הביא את התינוקת הביתה בעצמו. הוא בכה בהתרגשות עזה כשהניח את העריסה על מיטתה של רות ששכבה שם בלי לזוז. היא הביטה בתינוקת באפתיות, התבוננה בה שעה ארוכה, ואז החלה לצרוח ולצעוק, ופשטה בפראות זועמת את הכותונת שעל גופה הדל, הכניסה את כף ידה הימנית אל תחתוניה והמשיכה להשמיע צווחות כשל חיה שהבינה שנכנסה בטעות למלכודת. רות לא היתה מסוגלת לראות את התינוקת הזאת שהגיעה מ"שם". רות הביאה "משם" את היטלר שלה, "נער החלומות" שלה, בזמן שגדליה ניסה לבנות לרות ולתינוקת בית בישראל. גדליה איש צנוע ומופנם, גבוה, שערותיו בהירות, נשא לאשה את רות ולא ידע שבבוא העת הוא יהיה נשוי גם להיטלר בכבודו ובעצמו.

חזרתי עם כזאת שמחה לארץ

אני מתבוננת בשון שלי רץ בשדות האינסופיים שמול ביתי, לשם אני לוקחת אותו ואת עצמי בכל בוקר ובכל ערב, שם במעמקי השדות הנדיבים, אני רצה. הריצה היא שגרת חיי. אני אוהבת לרוץ, מגיל עשר אני רצה. כל הזמן היו צוחקים עלי, ברכּוּת, ההורים שלי, השכנים, ילדה לאן את רצה, הייתי רצה מהבית שלי עד לשכונות הכי מרוחקות, עם הכלב שלי תותי שליווה אותי מגיל עשר ועד אחרי צבא. אמא שלי היתה צוחקת, אומרת לכולם, יָלַדתי ילדה רצה, עוד בבטן הרגשתי שהילדה רצה, לא זזה, לא בועטת, רצה, לא יודעת לאן היא רצה. בילדותי היו כל כך הרבה שדות ומרחבים, לא כמו היום שהנופים מתכסים בערפל דיכאוני ואכזרי של בניינים עם מלא זריקות בוטוקס, והכול הופך להיות פרי של נדל"ן קר ומתכתי. אני מתעוררת בבוקר, שותה במרפסת את הקפה הראשון והאחרון שלי, נועלת נעלי ריצה, לובשת בגדי ספורט מאווררים, שמה לְשׁוֹן חגורה, חוצה את הכביש. אנחנו מגיעים מיד לשדה ענק. השדה המחייך אני קוראת לו. אני משחררת את שון מהחגורה, הוא פותח בריצה מטורפת ואני מתחילה ללכת מהר, ואז מגבירה את צעדַי, ומתחילה לרוץ. בימים שהרוח מלווה אותי בזמן הריצה זה זמן של אושר. בנעורַי הערצתי את האתלטית אסתר שחמורוב, רציתי להיות כמוה, להגיע לשיא כמוה. אמא שלי אמרה לי שאם ארוץ כל כך הרבה אני יכולה לאבד את הבתולים, להיפצע, לא אצליח להביא ילדים לעולם. זה די הבהיל אותי, כי כל החיים שלי רצתי — רצתי למכולת, רצתי לבית הספר, רצתי מבית הספר הביתה, רצתי כשביקרתי חברות שלי בשכונה, רצתי בתוך הבית. היה לנו בית מאוד גדול, עם הרבה חדרים מרווחים וחצר ענקית. כשכבר הייתי מבוגרת אמא שלי היתה באה אלי לשמור על הילדות בערבים כדי שאוכל לרוץ. ביום שלא רצתי בו הרגשתי לא טוב. חלשה, כבויה. שעות הריצה שלי הן אושר ימי ילדותי הבהירים, המופלאים, ימים שבהם השמש לא היתה כמו היום, שמש שחלק נמלטים ממנה וחלק נמסים לתוכה לנצח. שון — אני אוהבת לקרוא לו כאילו הוא אהובי החדש, או הישן, לפעמים זה אותו דבר, אהוב ישן ואהוב חדש — היום לא נהיה הרבה זמן בחוץ, יש לי פגישה, ואז נמשיך בערב, אוציא אותך לטיול הארוך שלנו, אני ממשיכה לדבר אליו, הוא הנפש שאני הכי קרובה אליו. כלב פודל מצחיק ושובב, מלא שמחת חיים ותמימות. לקחתי אותו כשהיה בן חצי שנה ממשפחה שלא רצתה אותו. טיפשים. איך אפשר לנטוש ככה כלב. אני שונאת אנשים שנוטשים כלבים, שפתאום זה לא מתאים להם. אחרי הריצה הקצרה, חזרתי לביתי, התקלחתי ולבשתי חולצה בצבע ירוק, חלקה, עם כפתורים, פתחתי כפתור ראשון, שלא אראה יותר מדי מסודרת, פשטתי את החולצה, בחרתי חולצה אדומה, גם היא עם צווארון, גם היא פתאום נראתה לי מגונדרת מדי, הורדתי את כל החולצות מכל הקולבים, בחנתי כל חולצה וחולצה, חזרתי לחולצה הירוקה, היא הכי מחמיאה לי, פותחת לי את העיניים, לבשתי חצאית בצבע שחור עם כפלים ותחרה, חצאית שלבשתי לבת מצווה של הילדות, לא נגעתי בחצאית הזאת מאז, שכחתי שהיא בארון שלי, היא יפה כל כך, אולי זה יותר מדי, שחור וירוק, פשטתי את החולצה הירוקה, לבשתי גופייה שחורה, ומעליה חולצת טריקו שחורה, לא, זה לא מתאים, חזרתי לחולצה הירוקה, הורדתי את החצאית, החזרתי אותה לקולב ושמתי עלי ג׳ינס פשוט, נעלתי נעלי עקב שחורות, החלפתי אותן בנעליים שטוחות ושוב חזרתי לנעלי העקב, למה אני מתרגשת כל כך לקראת הפגישה עם מיכאלה.

אני מסתכלת על עצמי במראה. מראה גדולה התלויה במסמרים חזקים לקיר בכניסה לסלון, אני מביטה בעיניים שלי שהיו פעם מאוד פעורות, רק אני מבחינה שהן פחות ירוקות, ופחות ערניות, אבל כשאני יושבת מול אנשים אני יודעת לפעור אותן גם כשאני משועממת מהמפגש. פעם אהבתי להתבונן בפנים שלי במראה, היום אני משתדלת כמה שפחות, הפנים שלי עוד רעננות, אבל אלוהים, התבגרתי, אני לוחשת למראה, כאילו היא עצמה נושמת ומביטה בי ומבכה את צערי על כל השנים שנעלמו. אני בת חמישים וחמש עוד דקה. מול המראה, אני מסמנת חמישים וחמש עם האצבעות שלי, מורחת אודם רגוע על שפתַי, נאנחת, מזדקפת, שון מביט בי, הוא מבין שאני הולכת. אמא חוזרת עוד מעט, אני כמעט מתנצלת בפניו, מנשקת אותו וסוגרת את הדלת. אני צועדת ברגל כעשר דקות אל בית הקפה השכונתי שלי ברמת השרון, בית קפה אינטימי, קטן, שמעטים הכיסאות והשולחנות בו, אבל יש תחושה שתמיד יש בו מקום, ולכל אחד יש את השקט שהוא זקוק לו כדי לדבר, או אפילו לשתוק. המוח שלי משתולל ואני מנסה להסתיר את ההשתוללות הזאת מעצמי על ידי התרכזות במחשבה ברורה וחד־משמעית שמה שאני אומרת למיכאלה, שעוד רגע תגיע לבית הקפה, זה שאני לא יכולה לכתוב את הספר שהיא מבקשת ממני לכתוב. אגיד לה לא, בלי התלבטויות ובלי היסוסים. נכון, השיחה בטלפון היתה מעניינת, שיחה שבזכותה הסכמתי בכלל לפגישה איתה. אני כותבת סיפורי חיים של אנשים. זה המקצוע שלי, מזה התפרנסתי עשרות שנים. פגשתי בחיי עשרות אנשים שביקשו שאכתוב להם את הביוגרפיה של משפחתם, של חייהם. רק השבוע התקשרו אלי שלושה אנשים, איש שמיד אמר "חבל." הוא נאנח בכבדות.

לכל מי שפנה אלי בשנה האחרונה סירבתי. בכולם יש זעם של ברקים ורעמים באמצע האביב, לכולם תשוקה פרוצה להחיות את חייהם מחדש דרך המילים שאכתוב עבורם. אף הוצאת ספרים לא מעוניינת להוציא את מה שיש להם להגיד ובצר להם הם פונים לכותבים כמוני. עשרים שנה זה מה שעשיתי. תרגמתי למילים אלפי תווי פנים מלאים בכאב. כתבתי רק ספרי שואה, סיפורים של בני אדם שאין יותר חלון ודלת בנפשם.

"יש רעפים לחושך" היה הספר האחרון שכתבתי לפי בקשה של בן שהוריו הם ניצולי שואה ששנים לא דיברו על עצמם ולא על כל מה שעברו מאז שהגיעו לארץ ועד שהוא נולד. כשהוא נולד אמא שלו לא הפסיקה לדבר שבוע שלם, דיברה אליו בלי הפסקה, כאילו היא מטעינה לתוכו את כל המילים שהיא לא תגיד יותר בשנות שתיקתה. לאחר השבוע הזה היא השתתקה לשנים ארוכות. כשנולד לו בן, אמו ואביו שוב התחילו לדבר כמעט ללא הפסקה, ימים ולילות, הוא הקשיב להם בטלפון, וגם כשהגיעו לביקור בשבתות ובחגים. הם דיברו על כל מה שעברו שם, השלימו משפטים אחד של השני, לא חסכו במילים ובתיאורים קשים מנשוא. הוא הקליט אותם, לא רצה לאבד אף מילה שאמרו, אף אות. במשך שעות וימים הקשבתי להקלטות. הוא היה מתקשר אלי כמעט כל יום לדעת מתי הספר יהיה מוכן, לחץ עלי מאוד שאסיים את הכתיבה כי פחד שהוריו ימותו לפני שהספר יצא. הספר הזה לכד אותי כמו תמנון רעיל, בסוף כל יום התמוטטתי. לקחתי כדורי שינה כדי שהלילות שלי יהיו בטוחים, שלא אתעורר מהסיוטים. הטיולים עם שון היו הדבר היחיד שהציל אותי ממלתעות הכתיבה שלי. שערות לבנות התחילו לצוץ בשערי הארוך, השחור, וכשסיימתי לכתוב את העמוד האחרון של הספר, לפני כתשעה חודשים, נדרתי נדר לעצמי מול המראה הגדולה בסלון ביתי שלא אכתוב יותר. שנה שלמה גרתי בוורשה עם הדמויות שעליהן כתבתי. התחלתי לשמוע קולות בכי של תינוקות בלילות, היו לי סיוטים שבהם אני מנסה להימלט מתוך משאית של בקר שבה אני מתחבאת וכשאני מצליחה לקפוץ מהמשאית, נאצי תופס אותי ויורה בי בחזה, התעוררתי מקול צעקותַי, מהבכי של עצמי, הרגשתי שאני נטרפת. בדמיוני ראיתי את הנאצים שבחדר מתבוננים במראה ומחייכים, שרים אופרה בשירותים ומחכים לפרחי האביב ברחוב שלהם. חששתי שאני על סף התמוטטות עצבים, גייסתי את כל תעצומות הנפש שלי כדי להתרחק מהאימה שאחזה בי אחרי כתיבת הספר הזה.

אחרי שסיימתי לכתוב אותו השארתי את שון אצל אחותי עדה, יש לה חצר ענקית ושון אוהב להיות אצלה, וטסתי לילדות שלי, נוגה ונועה שחיות בלונדון. פינקתי אותן, קניתי להן בגדים, הלכנו למסעדות טובות, מוזיאונים, תערוכות. אחותה של אימי, עליזה, גרה בלונדון שלושים שנה. היא היתה אהובה עלי מאוד בילדותי, היא התחתנה אחרי הצבא עם איש עשיר ומטומטם, אבל הטמטום שלו ממש התאים לה, בזכות זה היא החזיקה מעמד. הילדות שלי, ילדות, אני רגילה שהן ילדות, הן כבר נשים צעירות, נועה בת עשרים ושלוש ונוגה בת עשרים וארבע, שתיהן גרות אצל דודתי עליזה, בבית הענק שלהם, שם יש לכל אחת חדר משלה. עליזה מאושרת מהנוכחות שלהן, המטומטם כמעט שלא גר בבית, נוסע לו לנסיעות עסקים ברחבי העולם, בוגד בה בכיף, היא מגהצת את הוויזה שלו, וכל ממלכת הבית רק שלה ושל הילדות. היו ימים מופלאים בלונדון, הכנתי לכולן תבשילים מדהימים, ניסיתי כל מיני מתכונים, הלכתי לברים בלונדון, התחלתי עם בחורים צעירים, מבוגרים, עם כולם שכבתי, אצלם בבית, מיד כשנכנסנו לדירות שלהם, היה תענוג, הייתי בשליטה מוחלטת. נהניתי מכל רגע, וככה ריפאתי את עצמי ממסע הכתיבה הארוך והמייגע של הספר ההוא. אספתי את עצמי בחזרה לעצמי בהכרה צלולה שאני לא כותבת יותר, שאני מוציאה את עצמי לפנסיה, אפשר להגיד שחגגתי בלונדון את יציאתי מעבדות לחירות. האמנתי לעצמי שלא אכתוב יותר. שמעכשיו אני תופרת בחוט זהב את ההווה שלי. פינוקים, רק פינוקים. חזרתי עם כזאת שמחה לארץ, נהניתי מהריצות עם שון, שקעתי בחלומות על מה אני רוצה לעצמי בצומת זה של חיי. ישבתי בבתי קפה קטנים, התבוננתי מרחוק על בני אדם, על הליכתם, תווי הפנים שלהם, איך הם מדברים אחד עם השני, הסתכלתי איך הם פותחים את דלת בית הקפה, לאן הם מסתכלים כשהם נכנסים, איך הם סוגרים את הדלת, אם הם מחייכים למלצרית או שהמלצרית שקופה עבורם. נהניתי להיות אלמונית אפילו לעצמי, רצתי עם שון, וחלמתי לטוס ללונדון לפחות פעם בשנה. השקיתי באהבה את האדניות במרפסת, וחוויתי שוב אושר שיש לי עץ תות בגינה, עץ תאנה, עץ לימון, ועץ אשכוליות. זהו! את שנות חיי הנותרות אעביר בלהרגיש את הדופק של שירת הרחוב של החיים. ליהנות ממתנת ההווה, להבין שיש להווה שלי דופק, צל ואור וציפורי שיר, אופק שאפשר לראות דרכו מה הכוכבים עושים ביום יום שלהם. התחלתי אפילו לשיר במרפסת, המצאתי מנגינות. לראשונה לא חיכיתי לאלוהים שילבש פיג׳מה.

לא עברו שבועיים מאז שחזרתי מלונדון והנייד שלי צלצל. קול מהוסס, של בחורה צעירה, "שלום, קוראים לי מיכאלה, אנחנו לא מכירות," היא המשיכה, "קיבלתי את הטלפון שלך מאמא של חברה. אני רוצה לכתוב ספר זיכרונות על ההורים שלי, זאת אומרת, אני מחפשת מישהי שתכתוב את הסיפור של ההורים שלי, הם ניצולי שואה." איך שהיא אמרה ניצולי שואה החוורתי, לזה לא הייתי מוכנה, הרי התרגלתי לשקט, לימים החופשיים ללא משמעת וייסורי כתיבה, כבר יש לי התחלה לספר ילדים שאני רוצה להוציא, התחלתי סוף סוף להיות חברה טובה של עצמי.

"תודה שפנית אלי," התפלאתי על הדמות המנומסת ששלפתי לכבוד הקול הזר בנייד שלי, "אני לא עוסקת בכתיבה יותר, אבל אוכל לנסות לחשוב על מישהי שכן תוכל לכתוב בשבילך."

"בבקשה," היא אמרה, קולה המהוסס התחזק. "בואי ניפגש. קשה לי לבטא את עצמי בטלפון, עשר שנים חייתי באמסטרדם, חזרתי לפני שבועיים." היא השיבה במין עצב, אותו העצב שממנו רק נמלטתי עכשיו. "עשר שנים באמסטרדם? מה עשית שם?" לא התאפקתי לשאול.

"אני רקדנית, רקדתי בלהקות מחול באמסטרדם, ואני מתפרנסת מיצירת אלבומים משפחתיים."

אני מרגישה שאני מתפתה לקול העדין הזה בטלפון, היא רקדנית. ואני כל כך אוהבת מחול.

"ועכשיו את מתכוונת לגור בארץ?" שאלתי.

"כן... עד שאסיים את הכתיבה של הספר."

אני שותקת.

"הלו?" היא אומרת.

"תראי, אני ממש לא יודעת מה להגיד לך, אני לא פנויה לכתיבה, אני גם לא כותבת יותר ספרים שנוגעים בשואה."

שתיקה.

"זה לא רק על השואה, זאת אומרת, זה גם קצת עלי. בפגישה יהיה לי יותר קל להסביר את עצמי, בטלפון אני תמיד מסתבכת.״ היססתי, אבל משהו בקולה גרם לי להיענות.

"בסדר, אני מבינה. אז ניפגש, נגיד עוד שבוע, מתאים לך?"

"לא, לא, לא עוד שבוע, בבקשה, זה דחוף." פתאום התפרץ קולה.

נרתעתי מהשינוי בקולה. "דחוף?" שאלתי.

"לא, לא דחוף, זאת אומרת, הגיע צו פינוי לבית של הורַי, הולכים להרוס אותו. אולי זה כן דחוף."

"מה זאת אומרת דחוף? ספר זה בדרך כלל תהליך ארוך." אמרתי בקול בהיר יותר מקרן שמש.

"חשבתי שאפשר לזרז את זה." ענתה בביטחון.

"כן, כל מי שמגיע אלי מדמיין שזה שהוא רוצה ספר, אז כבר מחר יהיה לו ספר, זה ממש לא עובד ככה."

"סליחה, לא ידעתי, חשבתי שתוך חודש אולי אפשר לכתוב את הספר."

״לא, זה לוקח הרבה יותר. ואני בכלל לא חושבת שאוכל."

"אם רק נוכל להיפגש אולי תביני. ואז תחליטי." היא נשמעה מבולבלת, אבודה פתאום. "אני רוצה שתכתבי על האהבה היוצאת דופן של הורי, במיוחד של אבא שלי לאמא שלי, מגיע לאבא שלי, הוא היה מלאך."

"אז הספר שאת רוצה שאכתוב הוא על הורייך? לא עלייך? את מחוץ לתמונה?" היא לא ענתה.

"את יכולה להסביר יותר? בתחילת השיחה אמרת לי שזה לא רק ספר על שואה, אלא גם עלייך.״

"רציתי גם אולי לתעד את המאבק שלי על הבית של ההורים שלי."

"הם בחיים?"

"לא. אבל יש צו הריסה לבית שלהם, הם באו מהשואה, הם בנו בית, נולדתי שם, ועכשיו רוצים להרוס את הכול."

"איך הצו הריסה שייך לספר, לזה שהם באו מהשואה?"

"כי הם השביעו אותי שלא אמכור את הבית אף פעם, ועכשיו רוצים להרוס אותו."

"בתים לא הורסים מהיום למחר, זה יכול לקחת שנים."

"אבל אולי לא. בגלל זה דחוף לי לכתוב על הבית הזה. אני חייבת לגור בבית, כל יום יכולים להגיע דחפורים ולהרוס אותו."

"מיכאלה, כמו שאמרתי בהתחלה, אני לא כותבת יותר ספרים כאלה."

"אם ניפגש ואני אסביר לך את הכול, פנים מול פנים יהיה לי יותר קל לבטא את עצמי." למה אני לא אומרת פשוט לא, ומנתקת.

"בת כמה את, מיכאלה?"

"בת שלושים," היא ענתה. "הייתי אתמול."

"מזל טוב," אמרתי.

"אני חייבת לכתוב את כל הזיכרונות שלהם, אני בבית שלהם עכשיו."

"את מאוד צעירה," אמרתי קצת בקנאה, "את לא צריכה לשקוע בזיכרונות, לשקוע בהיסטוריה המשפחתית."

"כן, אבל אני מרגישה שעכשיו אני חייבת לכתוב את הזיכרונות, לכרוך אותם, מתנת יום הולדת לעצמי לגיל שלושים."

"אני מבינה, אני פשוט לא חושבת שאני יכולה להתמסר לכתיבה עכשיו.״

"רק תנסי, יש לי יומני חיים שכתבתי במשך שנים, אז אולי זה יכול להיות לך יותר קל, כי תיעדתי הרבה ממה שקורה בבית, כתבתי המון, מגיל שלוש־עשרה, אבל בעיקר בין גיל שש־עשרה לשמונה־עשרה." מיד ראיתי תמונה של עליית גג.

"איפה היומנים?" שאלתי, מסוקרנת. אני אוהבת יומני חיים.

"אצלי, בבית של ההורים, בארגז עץ גדול, נעול, לא פתחתי את הארגז הזה עשר שנים, אני צריכה לפתוח אותו."

"כמה זמן את כבר בארץ?"

"שבועיים."

"והצלחת להתאפק לא לפתוח את הארגז?" שאלתי.

"הרבה פעמים ניגשתי לארגז, ישבתי לצידו, עם המפתח ביד, אבל לא יודעת, פחדתי."

"ממה פחדת?" שאלתי.

"מהשדים, פחדתי שיקפצו עלי מהתיבה, לקח לי שעה ארוכה עד שפתחתי את דלת הכניסה של הבית, את הדלת של חדר השינה של הורַי, את החלון הגדול המפריד בין הסלון לגינה, הרבה זמן."

״איפה את גרה?"

"בהוד השרון. נוכל לנסות להיפגש?" היא לא ויתרה.

"טוב, ניפגש, אבל אני לא מבטיחה שום דבר."

"ניפגש מחר?"

"מחר? זה יום שלישי, נכון?" שכחתי לפתע איזה יום היום.

"כן," היא ענתה. "יום שלישי."

"בסדר גמור, בשעה עשר בבוקר, בבית הקפה 'תותים' ברמת השרון.״

"עשר בבוקר זה מצוין, ממש תודה, באמת."

תחושת המועקה הציפה אותי כשסגרתי את הנייד. לא הייתי צריכה להסכים.

אל תיכנסי לזה, אמרתי לעצמי לאחר שהנחתי את השפופרת, שלא תעזי, הרמתי בדמיוני שלט ״סכנת מפולת כאן בונים״ מאתר בנייה נטוש, שלא תעזי להתקרב לסיפורי שואה יותר, המשכתי לדבר אל עצמי תוך כדי שאני שוטפת כלים ונכנסת למערבולת של ניקיון, לא מבחינה אפילו שאני מוציאה את המדפים מהמקרר ומנקה אותו, מוציאה דברים מהארונות ומנקה. הבטחת לעצמך שאת הולכת לכתוב ספר ילדים, ספר ילדים על נסיכה בלונדינית שחולמת להיות נסיכה כושית, או על חבורת ילדים שמוצאת גור כלבים בבית נטוש, אני רוצה לכתוב על ילדים, זה הזמן שלי לכתוב את הספר הזה. אני שופכת אקונומיקה על האמבטיה, על האסלה, משפשפת חזק את החרסינה שמעל האמבטיה ומתחתיה, אני מזיזה את מכונת הכביסה שלא הוזזה כבר שנתיים, שופכת אקונומיקה על הרצפה, משפשפת, מחזירה את מכונת הכביסה, הולכת למטבח ומזיזה את התנור הכבד, שופכת אקונומיקה, כורעת על ברכַי ומשפשפת חזק את הרצפה, ואת התנור, אני מחזירה את התנור למקומו. מקווה שלא אשלם בכאבי גב על הניקיון היסודי הזה שהשתלט עלי. בלילה אני מתעוררת כמה פעמים, משננת כאילו אני צריכה לזכור בעל פה את מה שמיכאלה אמרה לי בטלפון, היא גרה באמסטרדם עשר שנים, חזרה לארץ לפני כשבועיים, בת שלושים, רוצה לכתוב ספר זיכרונות על שני ההורים שלה, שניהם ניצולי שואה. קיבלה צו הריסה לבית של ההורים. שניהם כבר מתו. כתבה יומני חיים בבית בעיקר מגיל שש־עשרה עד שמונה־עשרה, לא פתחה את ארגז העץ שבו נמצאים יומני החיים שלה עשר שנים, עדיין לא מסוגלת לפתוח. כשנרדמתי חלמתי על חיפושית שחורה גדולה שצועדת מקיבוץ בית אלפא, עד נהלל, ממש כמו בשיר.

תהל רן

 בתם החמישית של עולים מתימן שהתגוררו שנים במעברה. החיים השתנו כשאחותה הפעוטה אביגיל נמצאה מתה בבית בנסיבות לא ברורות. רחל בת השנה הוצאה מביתה, ואיתה אחותה ציפורה (ציפי) שהייתה בת עשרה ימים.
היום תהל אומנית ויוצרת, כלת פרס ראש הממשלה לספרות (2010), פרס מגן הילד (2000), ופרס רוזנבלום לאומנויות הבמה (2018).

סקירות וביקורות

לא לכל חך, אבל חובה לטעום ירון פריד מעריב 25/08/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

לא לכל חך, אבל חובה לטעום ירון פריד מעריב 25/08/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
בית עוגות הדבש תהל רן

פרולוג

בבית רחוק שהוא גם קרוב, העשוי כולו מגג רעפים, גרה לה משפחה קטנה ומקסימה. אבא גדליה, אמא רות, הילדה מיכאלה, ורוח נוספת שתבעה את מקומה בבית הזה. רוח אילמת, רוח אלימה, רוח שהעניקו לה את כל הביטחון ואת היוהרה להתהלך כצל אילם המטיל אימה בבית שקירותיו וחלונותיו היו אטומים תמיד לקולות המציאות שבחוץ. תמיד. רוח רפאים שביימה ביד נסתרת ומתנשאת את החיים בתוך הבית הזה, בשכונה הצנועה שכל גגות בתיה עשויים רעפים אדומים, וכל גינותיה מטופחות בצניעות כאילו הפרחים בגינות פוחדים מהיופי של עצמם. לרוח הזאת היו קולות משלה, ואיש לא שמע את נשימתה מלבד יושבי הבית עצמו שהיו לכודים יחד עם הרוח הפרוצה הזאת. לרוח הזאת קראו היטלר. כן, כן היטלר! היטלר בכבודו ובעצמו! בלי חליפה שחורה, בלי גרביים, בלי עניבה, בלי כובע לראשו, בלי שפם, בלי תחתונים. הרוח של היטלר בכבודו ובעצמו! רוח ערומה ומקומטת כאילו שהיא בת אלף שנות אלפיים. זה היה היטלר בכל איבריו. בשעות הבוקר המוקדמות, כשהזריחה עצמה מתלבטת אם לזרוח או לחדול, היתה רות, אמא של מיכאלה, מקשיבה לקולו של היטלר, מין סאונד שאין בו צליל של תפאורה משום ארץ, רחוקה או קרובה, קול המסוגל לקרוע לבבות של תינוקות שזה עתה נולדו. היטלר בכבודו וגם בעצמו, בלי שום צורך להסתתר, היה חי קיים ובועט מרגע לידתה של מיכאלה, כמו אח בכור שהיה נוכח בבית מיד כשהתינוקת מיכאלה הובאה הביתה בפעם הראשונה. התינוקת מיכאלה הגיעה מבית החולים אל הבית בשכונה שכל רעפיה חולמים על שלווה מהרגע שנקראו רעפים. התינוקת היתה מונחת בעריסה סרוגה בצבעים של סגול ותכלת, עבודת סריגה של רות. היטלר בכבודו ובעצמו בירך את התינוקת החדשה שהגיעה לבית שהדלת הראשית שלו סגורה בכמה מנעולים ושהחלונות בו אטומים כדי לא לשמוע את החיים המכוערים שבחוץ. אבא של מיכאלה, גדליה שמו, הביא את התינוקת הביתה בעצמו. הוא בכה בהתרגשות עזה כשהניח את העריסה על מיטתה של רות ששכבה שם בלי לזוז. היא הביטה בתינוקת באפתיות, התבוננה בה שעה ארוכה, ואז החלה לצרוח ולצעוק, ופשטה בפראות זועמת את הכותונת שעל גופה הדל, הכניסה את כף ידה הימנית אל תחתוניה והמשיכה להשמיע צווחות כשל חיה שהבינה שנכנסה בטעות למלכודת. רות לא היתה מסוגלת לראות את התינוקת הזאת שהגיעה מ"שם". רות הביאה "משם" את היטלר שלה, "נער החלומות" שלה, בזמן שגדליה ניסה לבנות לרות ולתינוקת בית בישראל. גדליה איש צנוע ומופנם, גבוה, שערותיו בהירות, נשא לאשה את רות ולא ידע שבבוא העת הוא יהיה נשוי גם להיטלר בכבודו ובעצמו.

חזרתי עם כזאת שמחה לארץ

אני מתבוננת בשון שלי רץ בשדות האינסופיים שמול ביתי, לשם אני לוקחת אותו ואת עצמי בכל בוקר ובכל ערב, שם במעמקי השדות הנדיבים, אני רצה. הריצה היא שגרת חיי. אני אוהבת לרוץ, מגיל עשר אני רצה. כל הזמן היו צוחקים עלי, ברכּוּת, ההורים שלי, השכנים, ילדה לאן את רצה, הייתי רצה מהבית שלי עד לשכונות הכי מרוחקות, עם הכלב שלי תותי שליווה אותי מגיל עשר ועד אחרי צבא. אמא שלי היתה צוחקת, אומרת לכולם, יָלַדתי ילדה רצה, עוד בבטן הרגשתי שהילדה רצה, לא זזה, לא בועטת, רצה, לא יודעת לאן היא רצה. בילדותי היו כל כך הרבה שדות ומרחבים, לא כמו היום שהנופים מתכסים בערפל דיכאוני ואכזרי של בניינים עם מלא זריקות בוטוקס, והכול הופך להיות פרי של נדל"ן קר ומתכתי. אני מתעוררת בבוקר, שותה במרפסת את הקפה הראשון והאחרון שלי, נועלת נעלי ריצה, לובשת בגדי ספורט מאווררים, שמה לְשׁוֹן חגורה, חוצה את הכביש. אנחנו מגיעים מיד לשדה ענק. השדה המחייך אני קוראת לו. אני משחררת את שון מהחגורה, הוא פותח בריצה מטורפת ואני מתחילה ללכת מהר, ואז מגבירה את צעדַי, ומתחילה לרוץ. בימים שהרוח מלווה אותי בזמן הריצה זה זמן של אושר. בנעורַי הערצתי את האתלטית אסתר שחמורוב, רציתי להיות כמוה, להגיע לשיא כמוה. אמא שלי אמרה לי שאם ארוץ כל כך הרבה אני יכולה לאבד את הבתולים, להיפצע, לא אצליח להביא ילדים לעולם. זה די הבהיל אותי, כי כל החיים שלי רצתי — רצתי למכולת, רצתי לבית הספר, רצתי מבית הספר הביתה, רצתי כשביקרתי חברות שלי בשכונה, רצתי בתוך הבית. היה לנו בית מאוד גדול, עם הרבה חדרים מרווחים וחצר ענקית. כשכבר הייתי מבוגרת אמא שלי היתה באה אלי לשמור על הילדות בערבים כדי שאוכל לרוץ. ביום שלא רצתי בו הרגשתי לא טוב. חלשה, כבויה. שעות הריצה שלי הן אושר ימי ילדותי הבהירים, המופלאים, ימים שבהם השמש לא היתה כמו היום, שמש שחלק נמלטים ממנה וחלק נמסים לתוכה לנצח. שון — אני אוהבת לקרוא לו כאילו הוא אהובי החדש, או הישן, לפעמים זה אותו דבר, אהוב ישן ואהוב חדש — היום לא נהיה הרבה זמן בחוץ, יש לי פגישה, ואז נמשיך בערב, אוציא אותך לטיול הארוך שלנו, אני ממשיכה לדבר אליו, הוא הנפש שאני הכי קרובה אליו. כלב פודל מצחיק ושובב, מלא שמחת חיים ותמימות. לקחתי אותו כשהיה בן חצי שנה ממשפחה שלא רצתה אותו. טיפשים. איך אפשר לנטוש ככה כלב. אני שונאת אנשים שנוטשים כלבים, שפתאום זה לא מתאים להם. אחרי הריצה הקצרה, חזרתי לביתי, התקלחתי ולבשתי חולצה בצבע ירוק, חלקה, עם כפתורים, פתחתי כפתור ראשון, שלא אראה יותר מדי מסודרת, פשטתי את החולצה, בחרתי חולצה אדומה, גם היא עם צווארון, גם היא פתאום נראתה לי מגונדרת מדי, הורדתי את כל החולצות מכל הקולבים, בחנתי כל חולצה וחולצה, חזרתי לחולצה הירוקה, היא הכי מחמיאה לי, פותחת לי את העיניים, לבשתי חצאית בצבע שחור עם כפלים ותחרה, חצאית שלבשתי לבת מצווה של הילדות, לא נגעתי בחצאית הזאת מאז, שכחתי שהיא בארון שלי, היא יפה כל כך, אולי זה יותר מדי, שחור וירוק, פשטתי את החולצה הירוקה, לבשתי גופייה שחורה, ומעליה חולצת טריקו שחורה, לא, זה לא מתאים, חזרתי לחולצה הירוקה, הורדתי את החצאית, החזרתי אותה לקולב ושמתי עלי ג׳ינס פשוט, נעלתי נעלי עקב שחורות, החלפתי אותן בנעליים שטוחות ושוב חזרתי לנעלי העקב, למה אני מתרגשת כל כך לקראת הפגישה עם מיכאלה.

אני מסתכלת על עצמי במראה. מראה גדולה התלויה במסמרים חזקים לקיר בכניסה לסלון, אני מביטה בעיניים שלי שהיו פעם מאוד פעורות, רק אני מבחינה שהן פחות ירוקות, ופחות ערניות, אבל כשאני יושבת מול אנשים אני יודעת לפעור אותן גם כשאני משועממת מהמפגש. פעם אהבתי להתבונן בפנים שלי במראה, היום אני משתדלת כמה שפחות, הפנים שלי עוד רעננות, אבל אלוהים, התבגרתי, אני לוחשת למראה, כאילו היא עצמה נושמת ומביטה בי ומבכה את צערי על כל השנים שנעלמו. אני בת חמישים וחמש עוד דקה. מול המראה, אני מסמנת חמישים וחמש עם האצבעות שלי, מורחת אודם רגוע על שפתַי, נאנחת, מזדקפת, שון מביט בי, הוא מבין שאני הולכת. אמא חוזרת עוד מעט, אני כמעט מתנצלת בפניו, מנשקת אותו וסוגרת את הדלת. אני צועדת ברגל כעשר דקות אל בית הקפה השכונתי שלי ברמת השרון, בית קפה אינטימי, קטן, שמעטים הכיסאות והשולחנות בו, אבל יש תחושה שתמיד יש בו מקום, ולכל אחד יש את השקט שהוא זקוק לו כדי לדבר, או אפילו לשתוק. המוח שלי משתולל ואני מנסה להסתיר את ההשתוללות הזאת מעצמי על ידי התרכזות במחשבה ברורה וחד־משמעית שמה שאני אומרת למיכאלה, שעוד רגע תגיע לבית הקפה, זה שאני לא יכולה לכתוב את הספר שהיא מבקשת ממני לכתוב. אגיד לה לא, בלי התלבטויות ובלי היסוסים. נכון, השיחה בטלפון היתה מעניינת, שיחה שבזכותה הסכמתי בכלל לפגישה איתה. אני כותבת סיפורי חיים של אנשים. זה המקצוע שלי, מזה התפרנסתי עשרות שנים. פגשתי בחיי עשרות אנשים שביקשו שאכתוב להם את הביוגרפיה של משפחתם, של חייהם. רק השבוע התקשרו אלי שלושה אנשים, איש שמיד אמר "חבל." הוא נאנח בכבדות.

לכל מי שפנה אלי בשנה האחרונה סירבתי. בכולם יש זעם של ברקים ורעמים באמצע האביב, לכולם תשוקה פרוצה להחיות את חייהם מחדש דרך המילים שאכתוב עבורם. אף הוצאת ספרים לא מעוניינת להוציא את מה שיש להם להגיד ובצר להם הם פונים לכותבים כמוני. עשרים שנה זה מה שעשיתי. תרגמתי למילים אלפי תווי פנים מלאים בכאב. כתבתי רק ספרי שואה, סיפורים של בני אדם שאין יותר חלון ודלת בנפשם.

"יש רעפים לחושך" היה הספר האחרון שכתבתי לפי בקשה של בן שהוריו הם ניצולי שואה ששנים לא דיברו על עצמם ולא על כל מה שעברו מאז שהגיעו לארץ ועד שהוא נולד. כשהוא נולד אמא שלו לא הפסיקה לדבר שבוע שלם, דיברה אליו בלי הפסקה, כאילו היא מטעינה לתוכו את כל המילים שהיא לא תגיד יותר בשנות שתיקתה. לאחר השבוע הזה היא השתתקה לשנים ארוכות. כשנולד לו בן, אמו ואביו שוב התחילו לדבר כמעט ללא הפסקה, ימים ולילות, הוא הקשיב להם בטלפון, וגם כשהגיעו לביקור בשבתות ובחגים. הם דיברו על כל מה שעברו שם, השלימו משפטים אחד של השני, לא חסכו במילים ובתיאורים קשים מנשוא. הוא הקליט אותם, לא רצה לאבד אף מילה שאמרו, אף אות. במשך שעות וימים הקשבתי להקלטות. הוא היה מתקשר אלי כמעט כל יום לדעת מתי הספר יהיה מוכן, לחץ עלי מאוד שאסיים את הכתיבה כי פחד שהוריו ימותו לפני שהספר יצא. הספר הזה לכד אותי כמו תמנון רעיל, בסוף כל יום התמוטטתי. לקחתי כדורי שינה כדי שהלילות שלי יהיו בטוחים, שלא אתעורר מהסיוטים. הטיולים עם שון היו הדבר היחיד שהציל אותי ממלתעות הכתיבה שלי. שערות לבנות התחילו לצוץ בשערי הארוך, השחור, וכשסיימתי לכתוב את העמוד האחרון של הספר, לפני כתשעה חודשים, נדרתי נדר לעצמי מול המראה הגדולה בסלון ביתי שלא אכתוב יותר. שנה שלמה גרתי בוורשה עם הדמויות שעליהן כתבתי. התחלתי לשמוע קולות בכי של תינוקות בלילות, היו לי סיוטים שבהם אני מנסה להימלט מתוך משאית של בקר שבה אני מתחבאת וכשאני מצליחה לקפוץ מהמשאית, נאצי תופס אותי ויורה בי בחזה, התעוררתי מקול צעקותַי, מהבכי של עצמי, הרגשתי שאני נטרפת. בדמיוני ראיתי את הנאצים שבחדר מתבוננים במראה ומחייכים, שרים אופרה בשירותים ומחכים לפרחי האביב ברחוב שלהם. חששתי שאני על סף התמוטטות עצבים, גייסתי את כל תעצומות הנפש שלי כדי להתרחק מהאימה שאחזה בי אחרי כתיבת הספר הזה.

אחרי שסיימתי לכתוב אותו השארתי את שון אצל אחותי עדה, יש לה חצר ענקית ושון אוהב להיות אצלה, וטסתי לילדות שלי, נוגה ונועה שחיות בלונדון. פינקתי אותן, קניתי להן בגדים, הלכנו למסעדות טובות, מוזיאונים, תערוכות. אחותה של אימי, עליזה, גרה בלונדון שלושים שנה. היא היתה אהובה עלי מאוד בילדותי, היא התחתנה אחרי הצבא עם איש עשיר ומטומטם, אבל הטמטום שלו ממש התאים לה, בזכות זה היא החזיקה מעמד. הילדות שלי, ילדות, אני רגילה שהן ילדות, הן כבר נשים צעירות, נועה בת עשרים ושלוש ונוגה בת עשרים וארבע, שתיהן גרות אצל דודתי עליזה, בבית הענק שלהם, שם יש לכל אחת חדר משלה. עליזה מאושרת מהנוכחות שלהן, המטומטם כמעט שלא גר בבית, נוסע לו לנסיעות עסקים ברחבי העולם, בוגד בה בכיף, היא מגהצת את הוויזה שלו, וכל ממלכת הבית רק שלה ושל הילדות. היו ימים מופלאים בלונדון, הכנתי לכולן תבשילים מדהימים, ניסיתי כל מיני מתכונים, הלכתי לברים בלונדון, התחלתי עם בחורים צעירים, מבוגרים, עם כולם שכבתי, אצלם בבית, מיד כשנכנסנו לדירות שלהם, היה תענוג, הייתי בשליטה מוחלטת. נהניתי מכל רגע, וככה ריפאתי את עצמי ממסע הכתיבה הארוך והמייגע של הספר ההוא. אספתי את עצמי בחזרה לעצמי בהכרה צלולה שאני לא כותבת יותר, שאני מוציאה את עצמי לפנסיה, אפשר להגיד שחגגתי בלונדון את יציאתי מעבדות לחירות. האמנתי לעצמי שלא אכתוב יותר. שמעכשיו אני תופרת בחוט זהב את ההווה שלי. פינוקים, רק פינוקים. חזרתי עם כזאת שמחה לארץ, נהניתי מהריצות עם שון, שקעתי בחלומות על מה אני רוצה לעצמי בצומת זה של חיי. ישבתי בבתי קפה קטנים, התבוננתי מרחוק על בני אדם, על הליכתם, תווי הפנים שלהם, איך הם מדברים אחד עם השני, הסתכלתי איך הם פותחים את דלת בית הקפה, לאן הם מסתכלים כשהם נכנסים, איך הם סוגרים את הדלת, אם הם מחייכים למלצרית או שהמלצרית שקופה עבורם. נהניתי להיות אלמונית אפילו לעצמי, רצתי עם שון, וחלמתי לטוס ללונדון לפחות פעם בשנה. השקיתי באהבה את האדניות במרפסת, וחוויתי שוב אושר שיש לי עץ תות בגינה, עץ תאנה, עץ לימון, ועץ אשכוליות. זהו! את שנות חיי הנותרות אעביר בלהרגיש את הדופק של שירת הרחוב של החיים. ליהנות ממתנת ההווה, להבין שיש להווה שלי דופק, צל ואור וציפורי שיר, אופק שאפשר לראות דרכו מה הכוכבים עושים ביום יום שלהם. התחלתי אפילו לשיר במרפסת, המצאתי מנגינות. לראשונה לא חיכיתי לאלוהים שילבש פיג׳מה.

לא עברו שבועיים מאז שחזרתי מלונדון והנייד שלי צלצל. קול מהוסס, של בחורה צעירה, "שלום, קוראים לי מיכאלה, אנחנו לא מכירות," היא המשיכה, "קיבלתי את הטלפון שלך מאמא של חברה. אני רוצה לכתוב ספר זיכרונות על ההורים שלי, זאת אומרת, אני מחפשת מישהי שתכתוב את הסיפור של ההורים שלי, הם ניצולי שואה." איך שהיא אמרה ניצולי שואה החוורתי, לזה לא הייתי מוכנה, הרי התרגלתי לשקט, לימים החופשיים ללא משמעת וייסורי כתיבה, כבר יש לי התחלה לספר ילדים שאני רוצה להוציא, התחלתי סוף סוף להיות חברה טובה של עצמי.

"תודה שפנית אלי," התפלאתי על הדמות המנומסת ששלפתי לכבוד הקול הזר בנייד שלי, "אני לא עוסקת בכתיבה יותר, אבל אוכל לנסות לחשוב על מישהי שכן תוכל לכתוב בשבילך."

"בבקשה," היא אמרה, קולה המהוסס התחזק. "בואי ניפגש. קשה לי לבטא את עצמי בטלפון, עשר שנים חייתי באמסטרדם, חזרתי לפני שבועיים." היא השיבה במין עצב, אותו העצב שממנו רק נמלטתי עכשיו. "עשר שנים באמסטרדם? מה עשית שם?" לא התאפקתי לשאול.

"אני רקדנית, רקדתי בלהקות מחול באמסטרדם, ואני מתפרנסת מיצירת אלבומים משפחתיים."

אני מרגישה שאני מתפתה לקול העדין הזה בטלפון, היא רקדנית. ואני כל כך אוהבת מחול.

"ועכשיו את מתכוונת לגור בארץ?" שאלתי.

"כן... עד שאסיים את הכתיבה של הספר."

אני שותקת.

"הלו?" היא אומרת.

"תראי, אני ממש לא יודעת מה להגיד לך, אני לא פנויה לכתיבה, אני גם לא כותבת יותר ספרים שנוגעים בשואה."

שתיקה.

"זה לא רק על השואה, זאת אומרת, זה גם קצת עלי. בפגישה יהיה לי יותר קל להסביר את עצמי, בטלפון אני תמיד מסתבכת.״ היססתי, אבל משהו בקולה גרם לי להיענות.

"בסדר, אני מבינה. אז ניפגש, נגיד עוד שבוע, מתאים לך?"

"לא, לא, לא עוד שבוע, בבקשה, זה דחוף." פתאום התפרץ קולה.

נרתעתי מהשינוי בקולה. "דחוף?" שאלתי.

"לא, לא דחוף, זאת אומרת, הגיע צו פינוי לבית של הורַי, הולכים להרוס אותו. אולי זה כן דחוף."

"מה זאת אומרת דחוף? ספר זה בדרך כלל תהליך ארוך." אמרתי בקול בהיר יותר מקרן שמש.

"חשבתי שאפשר לזרז את זה." ענתה בביטחון.

"כן, כל מי שמגיע אלי מדמיין שזה שהוא רוצה ספר, אז כבר מחר יהיה לו ספר, זה ממש לא עובד ככה."

"סליחה, לא ידעתי, חשבתי שתוך חודש אולי אפשר לכתוב את הספר."

״לא, זה לוקח הרבה יותר. ואני בכלל לא חושבת שאוכל."

"אם רק נוכל להיפגש אולי תביני. ואז תחליטי." היא נשמעה מבולבלת, אבודה פתאום. "אני רוצה שתכתבי על האהבה היוצאת דופן של הורי, במיוחד של אבא שלי לאמא שלי, מגיע לאבא שלי, הוא היה מלאך."

"אז הספר שאת רוצה שאכתוב הוא על הורייך? לא עלייך? את מחוץ לתמונה?" היא לא ענתה.

"את יכולה להסביר יותר? בתחילת השיחה אמרת לי שזה לא רק ספר על שואה, אלא גם עלייך.״

"רציתי גם אולי לתעד את המאבק שלי על הבית של ההורים שלי."

"הם בחיים?"

"לא. אבל יש צו הריסה לבית שלהם, הם באו מהשואה, הם בנו בית, נולדתי שם, ועכשיו רוצים להרוס את הכול."

"איך הצו הריסה שייך לספר, לזה שהם באו מהשואה?"

"כי הם השביעו אותי שלא אמכור את הבית אף פעם, ועכשיו רוצים להרוס אותו."

"בתים לא הורסים מהיום למחר, זה יכול לקחת שנים."

"אבל אולי לא. בגלל זה דחוף לי לכתוב על הבית הזה. אני חייבת לגור בבית, כל יום יכולים להגיע דחפורים ולהרוס אותו."

"מיכאלה, כמו שאמרתי בהתחלה, אני לא כותבת יותר ספרים כאלה."

"אם ניפגש ואני אסביר לך את הכול, פנים מול פנים יהיה לי יותר קל לבטא את עצמי." למה אני לא אומרת פשוט לא, ומנתקת.

"בת כמה את, מיכאלה?"

"בת שלושים," היא ענתה. "הייתי אתמול."

"מזל טוב," אמרתי.

"אני חייבת לכתוב את כל הזיכרונות שלהם, אני בבית שלהם עכשיו."

"את מאוד צעירה," אמרתי קצת בקנאה, "את לא צריכה לשקוע בזיכרונות, לשקוע בהיסטוריה המשפחתית."

"כן, אבל אני מרגישה שעכשיו אני חייבת לכתוב את הזיכרונות, לכרוך אותם, מתנת יום הולדת לעצמי לגיל שלושים."

"אני מבינה, אני פשוט לא חושבת שאני יכולה להתמסר לכתיבה עכשיו.״

"רק תנסי, יש לי יומני חיים שכתבתי במשך שנים, אז אולי זה יכול להיות לך יותר קל, כי תיעדתי הרבה ממה שקורה בבית, כתבתי המון, מגיל שלוש־עשרה, אבל בעיקר בין גיל שש־עשרה לשמונה־עשרה." מיד ראיתי תמונה של עליית גג.

"איפה היומנים?" שאלתי, מסוקרנת. אני אוהבת יומני חיים.

"אצלי, בבית של ההורים, בארגז עץ גדול, נעול, לא פתחתי את הארגז הזה עשר שנים, אני צריכה לפתוח אותו."

"כמה זמן את כבר בארץ?"

"שבועיים."

"והצלחת להתאפק לא לפתוח את הארגז?" שאלתי.

"הרבה פעמים ניגשתי לארגז, ישבתי לצידו, עם המפתח ביד, אבל לא יודעת, פחדתי."

"ממה פחדת?" שאלתי.

"מהשדים, פחדתי שיקפצו עלי מהתיבה, לקח לי שעה ארוכה עד שפתחתי את דלת הכניסה של הבית, את הדלת של חדר השינה של הורַי, את החלון הגדול המפריד בין הסלון לגינה, הרבה זמן."

״איפה את גרה?"

"בהוד השרון. נוכל לנסות להיפגש?" היא לא ויתרה.

"טוב, ניפגש, אבל אני לא מבטיחה שום דבר."

"ניפגש מחר?"

"מחר? זה יום שלישי, נכון?" שכחתי לפתע איזה יום היום.

"כן," היא ענתה. "יום שלישי."

"בסדר גמור, בשעה עשר בבוקר, בבית הקפה 'תותים' ברמת השרון.״

"עשר בבוקר זה מצוין, ממש תודה, באמת."

תחושת המועקה הציפה אותי כשסגרתי את הנייד. לא הייתי צריכה להסכים.

אל תיכנסי לזה, אמרתי לעצמי לאחר שהנחתי את השפופרת, שלא תעזי, הרמתי בדמיוני שלט ״סכנת מפולת כאן בונים״ מאתר בנייה נטוש, שלא תעזי להתקרב לסיפורי שואה יותר, המשכתי לדבר אל עצמי תוך כדי שאני שוטפת כלים ונכנסת למערבולת של ניקיון, לא מבחינה אפילו שאני מוציאה את המדפים מהמקרר ומנקה אותו, מוציאה דברים מהארונות ומנקה. הבטחת לעצמך שאת הולכת לכתוב ספר ילדים, ספר ילדים על נסיכה בלונדינית שחולמת להיות נסיכה כושית, או על חבורת ילדים שמוצאת גור כלבים בבית נטוש, אני רוצה לכתוב על ילדים, זה הזמן שלי לכתוב את הספר הזה. אני שופכת אקונומיקה על האמבטיה, על האסלה, משפשפת חזק את החרסינה שמעל האמבטיה ומתחתיה, אני מזיזה את מכונת הכביסה שלא הוזזה כבר שנתיים, שופכת אקונומיקה על הרצפה, משפשפת, מחזירה את מכונת הכביסה, הולכת למטבח ומזיזה את התנור הכבד, שופכת אקונומיקה, כורעת על ברכַי ומשפשפת חזק את הרצפה, ואת התנור, אני מחזירה את התנור למקומו. מקווה שלא אשלם בכאבי גב על הניקיון היסודי הזה שהשתלט עלי. בלילה אני מתעוררת כמה פעמים, משננת כאילו אני צריכה לזכור בעל פה את מה שמיכאלה אמרה לי בטלפון, היא גרה באמסטרדם עשר שנים, חזרה לארץ לפני כשבועיים, בת שלושים, רוצה לכתוב ספר זיכרונות על שני ההורים שלה, שניהם ניצולי שואה. קיבלה צו הריסה לבית של ההורים. שניהם כבר מתו. כתבה יומני חיים בבית בעיקר מגיל שש־עשרה עד שמונה־עשרה, לא פתחה את ארגז העץ שבו נמצאים יומני החיים שלה עשר שנים, עדיין לא מסוגלת לפתוח. כשנרדמתי חלמתי על חיפושית שחורה גדולה שצועדת מקיבוץ בית אלפא, עד נהלל, ממש כמו בשיר.