סיום מסודר

עכשיו

אם מבקשים מאנשים לתאר אותי, הם בטח אומרים שאני סגורה.

אבל זה ניסוח טיפשי כי משתמע ממנו שיש לי מה להסתיר, ואני לא חושבת שיש בי משהו מעניין עד כדי כך שצריך להסתיר אותו. בניגוד לאנשים מסוימים. אבל ככה זה, בעיתונים תמיד עושים הר מעכבר, אפילו מזה שבנאדם הוא סגור. אני מניחה שזה מה שקורה כשלא מצטרפים להמון. כשלא משתתפים. גם אם ילחצו על אנשים, הם יתקשו להעלות בדעתם איזו אנקדוטה קטנה ולשלוף מהחדרים האחוריים של התודעה איזה זיכרון ישן שמילאתי בו תפקיד בולט. הכתבים יבקשו תמונה אבל הם יתקשו למלא את מבוקשם. "לא," יגידו האנשים. "לינדה לא מופיעה באף אחת מהתמונות האלה — היא אף פעם לא השתגעה על מסיבות," או, "לא, לא נראה לי שלינדה היתה שם באותו יום." ואז יעלה בדעתה של מישהי רעיון והיא תשלוף מעליית הגג תמונה ישנה מימי בית הספר, תמונה דהויה ומסולסלת בקצוות מפגעי הזמן, כמו כולנו, והיא תרד בסולם ותשתעל ותנער את האבק מהבגדים, ותגיד, "הנה היא, תראו, מצאתי אותה — זאת היא שם, מאחור." והיא תצטרך להצביע כדי להבהיר למי היא מתכוונת: "לא, לא, אני מתכוונת לזאת — לא רואים אותה כל כך טוב."

וזאת אני. לינדה. זאת שמסתכלת למטה כשכל האחרים מסתכלים קדימה. הנערה שלא זוכרים בדיוק. הסגורה.

אבל קל לשכוח שאנשים סגורים לא תמיד מחליטים בעצמם להיות כאלה.

אני תוהה איך טֶרי היה מתאר אותי. הוא בטח היה אומר, "היא ולשית," או "הגובה שלה הוא מטר ושמונים," כי טרי עוסק אך ורק בעובדות. הוא היה מראה את תמונת החתונה שלנו לאנשים, כמובן, אם כי הייתי מעדיפה שאף אחד אחר לא יראה אותה. אפילו כשאני מנקה אבק אני לא מסתכלת עליה. אף פעם לא אהבתי תמונות שלי, ואת התמונה הזאת אני שונאת במיוחד. היא גרה על מדף האח, לצד שעון בסגנון עתיק וצמד פמוטים שלעולם לא יזכו לפגוש נר. שם היא מחכה, לכודה במסגרת כסף, צופה בחיי ומצביעה על כל הטעויות שלי. אם אני מבחינה לרגע בעצמי, עומדת ליד טרי עם כל הפרחים בשיער, אני תמיד נראית לי מופתעת. כאילו מעדתי אל תוך היום הזה בטעות ולא הבנתי שאני אמורה להיות הכלה. העמדתי אותה שם רק כי אימא תתלונן אם אני לא אציג אותה לראווה.

אני לא יודעת בדיוק איך אימא היתה מתארת אותי. אני יודעת רק שכדאי למצוא מקום ישיבה, כי היא תעשה זאת באריכות רבה.

עיתונאים תמיד מרחרחים, שואלים שאלות, דורשים תשובות ותמונות ומחטטים בעניינים של כולם. זה כבר התחיל. כל מיני אנשים שהסתובבו לאורך שנים בשולי החיים שלי חוזרים ומופיעים פתאום. כל הקולות השותקים האלה מצאו פתאום משהו להגיד. כולם משתדלים מאוד להבין מי הם חושבים שאני, וזה מוזר, כי לפני שהכול קרה הם לא התעניינו בי במיוחד. אני מניחה שהם רוצים להבין מה קרה, למצוא היגיון בדברים, אבל יהיה להם קשה כי אף אחד לא מכיר את כל הסיפור מלבדי. "לינדה המסכנה," הם יגידו, "היא תמיד היתה קצת לא בסדר בראש," או "לינדה המסכנה, הרבה פעמים היא נראתה לי קצת משונה," כי אנחנו אוהבים ללהק את דמויות הגיבורים והנבלים עוד בתחילת הסיפור; ככה כולם תמיד יודעים מה מצבם.

עיתונאים כבר צעקו אל אימא מבעד לחריץ הדואר שבדלת.

"תני לנו ציטוט על לינדה, גברת סַייקס," הם צועקים. "זה ישתלם לך."

היא לא נתנה להם, כמובן, כי אימא אומנם אוהבת דרמות, אבל היא מעדיפה בדרך כלל את תפקיד הצופה. העיתונאים לא התייאשו. הם עקשנים מאוד, הטיפוסים האלה, מוכנים לעמוד מחוץ לבית כל שעות היום והלילה, לצלצל בפעמון, לטפס על גדר הגינה ולדפוק על החלונות. אמרתי לאימא שתשמיע מוזיקה בעוצמה חזקה מאוד ותשיר איתה כדי לא לשמוע אותם. זה מה שאני עושה כשאני רוצה שמשהו ייעלם, עוד מאז שהייתי ילדה. היו ימים שאני לא יודעת איך הייתי מצליחה לעבור אותם בלי מוזיקה שתשתיק את העולם. טרי אומר שאני אף פעם לא מבינה את המילים, אבל הוא לא קולט שכל דבר בחיים יכול תמיד להתפרש בשתי דרכים. צריך פשוט לבחור את הגרסה שמתאימה לך יותר. בסופו של דבר אימא דחסה זוג גרביים ישנים של מרקס אנד ספנסר לתוך חריץ הדואר. עכשיו כל מה שיוצא להם מהצעקות האלה הוא פה מלא בצמר.

כאן אין חריצי דואר שאפשר לצעוק דרכם, כמובן. אין גדר גינה שאפשר לעמוד עליה ואין פעמון לצלצל בו. כל הפרטים הקטנים, כל הקצוות השקטים של העולם שבדרך כלל לא מבחינים בהם — נעלמו, ורק בהיעדרם אפשר להבין עד כמה הסתמכנו עליהם כדי להבין את ההיגיון שבכל שאר הדברים. יש פה עיתונים, אבל בכל פעם שאני מחליטה לקרוא אני מוצאת חורים במקום מאמרים. אנשי הצוות גוזרים ידיעות שעלולות לעורר מצוקה או אי־נוחות. אם כי מה שמעורר מצוקה אצל אדם אחד עשוי להתקבל באדישות אצל אדם אחר, לכן לא ברור לי איך הם מחליטים אילו מאמרים להעלים.

"היה נחמד," אמרתי לאישה שישבה לידי במועדון, "אם החיים היו כאלה. אם היינו יכולים פשוט לגזור את החלקים שלא מוצאים חן בעינינו."

היא לא ענתה. לפעמים הן לא עונות. לפעמים הן מתנהגות כאילו לא דיברתי בכלל, ונדמה שהעולם שלי והעולם שלהן מתקיימים בנחת זה לצד זה, אבל אין שום דרך לעבור ביניהם.

לפחות זה אומר שכאן אין זכר לכל העניין. לא יודעים מי אני, כי כל אזכור של מה שקרה — נמחק. הכול נגזר והשאיר אחריו שוליים נקיים ויפים. העלימו אותי. הבעיה היחידה היא שכשמנסים להמשיך לקרוא הרחק מהחור הפעור שבו הופיעה פעם כתבה, מגלים — כמובן — שגם הצד השני של הדף חסר, ולכן קשה למצוא בו היגיון.

אי־אפשר לתקוף משהו במספריים בלי לפגוע בכל השאר.

זה בלתי אפשרי.

1

"היה עוד אחד בסוף השבוע," אמרתי.

ככה אני זוכרת שכל העניין התחיל. לפני שישה שבועות. טרי עמד ליד כיור המטבח ולא הקשיב. תמיד אפשר לדעת כשמישהו לא מקשיב. אפילו אם רואים רק את העורף שלו.

היא היתה בת תשע־עשרה. קטנה ועדינה כזאת, בלונדינית, מחייכת. התמונה שלה היתה מרוחה על כל העמודים הראשיים. בדרך כלל אני פותרת תשבץ בהפסקת הצהריים שלי, כי אני אוהבת להפעיל את המוח, אבל במקום זה קפצתי לחנות דַבֶּליוּ־אֵייץ'־סמית וקניתי את העיתון שהסיקור בו נראה לי הכי מקיף. טרי אף פעם לא התעניין במיוחד בחדשות, אבל חשבתי שאולי העניין הזה יסקרן אותו. זה קרה לא רחוק מאיתנו, ואנשים תמיד הרבה יותר מתעניינים בדברים שעלולים לפלוש לחיים שלהם.

הוא ניסה לקרצף את הידיים מהעבודה, אפילו שאמרתי לו לא לעשות את זה במטבח, אפילו שהוא משאיר את מתקן ייבוש הכלים מכוסה בבוץ. עברנו לבית הזה רק שבועיים לפני כן, כך שהיה מדובר במטבח אחר ובמתקן ייבוש אחר, אבל ההרגלים של טרי לא השתנו בכלל. החלטתי שהמעבָר יהיה הזדמנות לפתוח דף חדש. הזדמנות לשנות את החיים, להשאיר מאחורינו את כל הדברים הישנים. אלא ששום דבר לא היה חדש. עברנו לבית אחר באותה שכונה בפרויקט, בית ששמתי עליו עין כבר מזמן, אבל הכול היה שחוק ומרופט כמו תמיד. ניהלנו את אותם דיונים, את אותם טקסים אילמים, אותו מנגנון הפעיל את הימים שלנו, והדבר המרענן היחיד היה שכל זה התנהל על רקע של טפטים לא מוּכּרים.

"אני אצטרך להביא סמרטוט נקי ולעבור על זה שוב אחר כך," אמרתי, אבל קולי נבלע בקול המים הזורמים.

פתחתי את העיתון שקניתי והנחתי אותו לידו בזמן שאכל את ארוחת הערב, אבל הוא הדף אותו לצד השני של השולחן ואמר, "לא עכשיו, לינדה," כי כנראה לא רצה שסבל של אחרים יפריע לו לאכול צ'יפס וביצת עין.

"בת תשע־עשרה," אמרתי. "המשפחה שלה הרוסה. טוב, ברור שהם הרוסים, לא? אני לא יודעת מה יהיה עם העולם הזה." לפעמים נאלצתי למלא את שני התפקידים בשיחה.

ראיתי את הגרון שלו עולה ויורד בזמן שהאוכל נעלם.

בהפסקה החטופה שבין ירידה לעלייה הוא אמר, "שמעתי על זה ברדיו בעבודה. זאת לא בעיה שלנו, לינדה."

"בטח שכן. אולי יש רוצח סדרתי." הצבעתי על העיתון. "ככה כתוב בעיתון."

"בעיתון כתובים הרבה דברים."

"יש קשרים," אמרתי והצמדתי את האצבע לכותרת בעמוד הראשי, "בין הבחורה הזאת לבין האישה שמצאו ליד הכביש המהיר לפני חג המולד. אתה זוכר? בלונדינית, רזה מאוד. לילי משהו."

כי גם אם הסיפור איום ונורא, גם אם אנחנו מוטרדים ממנו מאוד — כשהכותרות משתתקות גם הדאגה שלנו לאנשים שהן צעקו בגללם משתתקת, עד שיום אחד אנחנו לא מצליחים להיזכר בשמות שלהם.

טרי הניח את הסכין והמזלג בקצה הצלחת ונשען לאחור בכיסא. "איזה מין קשרים?" שאל.

"טוב, לא פירטו בדיוק. במשטרה אף פעם לא מפרטים. הם תמיד מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה, מי כמוני יודעת."

הוא אחז שוב בסכין ובמזלג.

"אני לא יודע למה את כל כך אובססיבית למשטרה ולמה שהם עושים שם," אמר. "רגע אחד את מזלזלת בהם ורגע אחר כך את עושה שמיניות באוויר כדי לעזור להם."

"כי הם זקוקים לעזרה, טרי." לקחתי את העיתון ולטשתי עיניים בעמוד הראשי. "נכון שאני לא סומכת על שוטרים בכלל, אבל זה לא אומר שאני מזלזלת בחובה האזרחית שלי. להפריד בין טוב לרע — זאת חובתו של כל אזרח."

הוא שלח אליי מבט ושב להתרכז בארוחת הערב שלו. "בטח אין בכלל קשר. סתם צירוף מקרים."

"אבל ככה כתוב, שחור על גבי לבן. הם לא היו מציינים את זה אם זה לא היה נכון, ולכן זאת בעיה של כולם, טרי. אפילו שלך."

לפעמים הסתכלתי עליו כשהוא אכל, רק כדי להזכיר לעצמי כמה רע לי. ביצת עין וצ'יפס. סטייק וצ'יפס. לזניה מפלסטיק בתבנית מלבנית מנוקבת שחוממה במיקרו. לחם בחמאה שנתחב לחורבות הארוחה ואחר כך לתוך פיו.

הוא תמיד אמר, "הצ'יפס טעים, לינד," או, "סטייק טוב, לינדה."

שנים של חדגוניות הזדחלו לעור שסביב ציפורניו. פעם הידיים שלו נראו נקיות. מלאות תקווה. אבל במשך הזמן הוא כבר לא הצליח לקרצף מהן את כל שאריות העבודה במפעל, והשאריות האלה התחילו להצטרף אלינו כל ערב אל שולחן המטבח. הוא היה הודף את הצלחת הריקה שלו טיפה קדימה — תמיד רק טיפה, כאילו התאמץ ונגמר לו הכוח — מתמתח כדי להוציא את היום מעצמותיו, ואז מרחיק את הכיסא לאחור על גבי האריחים ומשאיר אותי לבד, מוקפת בריח של אלף צלחות ריקות שעוד יבואו ובקול השעון שאף פעם לא מפסיק לתקתק, ויוצא לעכל את הכול מול משחק סנוקר.

אחרי שיצא הייתי יושבת תמיד לבדי במטבח, רק לרגע. היה לי צורך להיפגש עם הדממה. להיות בטוחה בה. כשהאוזניים מלאות בשיחות של זרים ובצווחות של הטלוויזיה ובמקצב של מכוניות רחוקות, כשהראש גדוש ביבבה הבלתי פוסקת של חיים של אחרים, אם נתקלים במקרה בְּכיס כזה של כלום — כדאי לשבת בו קצת. זאת הדרך היחידה להבין משהו, כי זה עוזר להתיר את הסבך של שארית היום. אימא תמיד אמרה שאני חיה בעולם משלי, אבל היא לא הבינה שזה בדיוק הדבר שאף פעם לא הצלחתי למצוא לי.

באותו לילה, אחרי שמילאתי את האוזניים בדממה, עברתי טוב־טוב על השיש והפעלתי את הקומקום. הכנסתי עוד כביסה למכונה. אחורה וקדימה, מדדתי את חיי לאורך האריחים. נדמה לנו שאנחנו במסע, אבל בעצם אנחנו שוחקים שוב ושוב את אותם שבילים קטנים. מצד לצד במטבח, במשרד, במפעל, בסופר. נדמה לנו שאנחנו מתקדמים ובעצם אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותם חיים. שוב ושוב.

אחר כך עמדתי בדממת השטיח של ההול וניסיתי להתאים את עצמי לערב שציפה לי מאחורי דלת הסלון. עדיין היו ארגזים לפרוק מהמעבָר, מונחים בערימה ליד הקיר שממול, והבטתי לעברם. רוב החיים שלנו עדיין היו בארגזים. הוצאנו את כל הדברים שאנחנו באמת משתמשים בהם, והיתר פשוט עברו מחדר לחדר. סרטי די־וי־די שלא נצפה בהם, ספרים שלא נקרא, דברים שטרי לא נגע בהם כבר שנה ובכל זאת התעקש שמתישהו אולי יזדקק להם, ובגדים שלי שגרמו לי לתהות אם הייתי פעם אדם אחר לגמרי. כל הגרסאות השונות שלנו, אנשים שהיינו פעם ועדיין לא היינו מוכנים לוותר עליהם. אמרתי לטרי שכדאי לשים את כל הארגזים בחדר האורחים עד שנגיע למיין אותם, אבל הוא כבר מילא את החדר ההוא בשטויות שלו ומי יודע במה עוד, בדיוק כמו בבית הקודם, וככה הארגזים נדדו ממקום למקום והפריעו לנו. בהיתי בהם ושמעתי את טרי מביע את דעתו באוזני מכשיר הטלוויזיה; הקשבתי למכונת הכביסה שהסתובבה והשמיעה את פסקול החיים שלנו; ומעל לכל זה, הקשבתי לנשימות שלי. הצלילים האלה מילאו לגמרי את הראש שלי, ועמדתי במקום לפחות עשר דקות עד שהצלחתי לעשות צעד לעבר שארית הערב שלי. לשבת עם טרי בזמן שהוא שותה תה בלגימות קולניות מספל הכדורגל המכוער שלו ומדבר אל הטלוויזיה.

הכתבה הראשונה בחדשות הערב עסקה ברצח, עוד לפני הפוליטיקאים והכדורגלנים וכל האמריקאים עם הוויכוחים שלהם. השתמשו באותה תמונה שהופיעה בעיתונים, אבל הראו גם תמונות אחרות. תמונות מהילדוּת שלה. רכיבה על פוני וגלידה. מסיבות. לימודים באוניברסיטה. בילויים עם נערות אחרות — נערות אחרות שהיה להן יותר מזל בחיים. תמונה משפחתית מחג המולד שעבר, כולם ליד שולחן הסעודה, מרימים כוסית ומחייכים למצלמה. כל הקיום שלה נפרש על גבי מסך הטלוויזיה, ותשע־עשרה שנים חלפו בתוך שניות אחדות.

טרי הקיש באצבעותיו על השלט.

"איפה הם מוצאים את כל התמונות האלה?" שאלתי.

"הכול מהאינטרנט. אפשר למצוא שם חיים שלמים של אנשים. כל אחד יכול לקחת מה שהוא רוצה."

עיקמתי את הפרצוף. אף פעם לא ממש התייחסתי לאינטרנט. לא הבנתי בשביל מה אני צריכה אותו; יש לי תשבצים ויש לי מוזיקה.

הקריין בחדשות רק חזר על כל מה שקראתי בעיתון, אז פשוט הסתכלתי על התמונה שנשארה על המסך. הבחורה היתה בגינה וחיבקה כלב גדול. לברדור, או אולי גולדן רטריבר. אני אף פעם לא מצליחה להבדיל. לפי הבעת הפנים שלה היה ברור שהיא מאוהבת בכלב הזה.

"אני דואגת לחיות מחמד של אנשים," אמרתי. "אף אחד לא חושב על החיות, נכון?"

טרי לא ענה.

"המסכן בטח לא מבין לאן היא נעלמה," אמרתי.

הבטתי בפניה של הבחורה וניסיתי למצוא שם משהו, רמז לכך שהיא ידעה מה עומד לקרות לה. אם החיים שלך עומדים להיגמר בקלות כזאת, אם הם יכולים ליפול לך מהידיים בשנייה ולא תקבלי יותר מתשע־עשרה שנים בעולם הזה, לא מגיע לך שאלוהים ייתן לך איזו התראה? שישאיר לך איזה פתק כדי לוודא שתנצלי היטב את מעט הזמן שהוקצב לך?

עיניי היו עדיין נעוצות במסך כשהתמונה התחלפה במסיבת עיתונאים. אנשים ישבו על כיסאות פלסטיק לפני קיר צילום כמו באירועי שטיח אדום, אבל על הקיר הזה היה כתוב "משטרת וסט מידלנד". היו שם שוטר במדים ומפקח בילוש, ולידם ישבו הוריה של הבחורה. הם היו אותם אנשים שנראו בתמונה מחג המולד, אבל אם לא היו מציגים את תמונת חג המולד בתחתית המסך לא הייתי מזהה אותם. האבל השתלט על שניהם ועיוות את הפנים שלהם לגמרי.

רק השוטרים דיברו. הם אמרו הכול בשפה המשטרתית המיוחדת שהם תמיד משתמשים בה ושגורמת להם להישמע כאילו הם יודעים דברים שאף אחד אחר לא יודע. הם עברו על המסלול האחרון הידוע של הבחורה וביקשו מאנשים שיש בידם מידע שיפנו אליהם וידווחו על כל דבר חשוד. אבל הם לא פירטו מה נחשב חשוד, ודברים שנראים חשודים לאדם אחד עשויים להיראות תמימים לגמרי לאדם אחר. למדתי את זה בדרך הקשה. ההורים לא אמרו כלום. הם הרכינו את הראש ובהו באוסף המיקרופונים שעל השולחן ולגמו מים, אבל מדי פעם אחד מהם הרים עיניים ריקות והמצלמות התנפלו עליו כמו להקה של חיות טרף. צלמי העיתונות ניסו לצלם את המצוקה שלהם כדי להציג אותה בעמודים הראשיים של העיתונים של מחר, תמונה מושלמת של ייאוש שתמכור את העיתון, כי אין כמו אומללות של אחרים כדי להסיח את הדעת מאומללותנו שלנו.

רק כשהעיתונאים זזו קצת לצדדים, שמתי לב. מאחורי ההורים והבלשים, מאחורי המיקרופונים, התנוססה על המסך תמונה ענקית. זאת היתה התמונה שלה עם הכלב. שערה הבלונדיני נח על כתפיה והיה לה מין פוני שלא היה ממש פוני אלא קווצות שיער מקריות שנפלו בצורה מושלמת על המצח ומסגרו את הפנים שלה בלי שום התערבות של מברשת שיער. הפוני שלי אף פעם לא התנהג ככה. לפוני שלי תמיד היתה אישיות משלו. למראה התמונה כיווצתי את הגבות. בטח גם טרי רואה את זה. זה כל כך בולט. שלחתי אליו מבט, אבל הוא עדיין צפה במסך באחת ההבעות האופייניות לו וחיטט בשן טוחנת. הרגשתי שהגרון שלי נחנק וכמעט הראיתי לו את זה כדי לבדוק אם הוא מסכים איתי, אבל בדיוק באותו רגע הוא אמר, "אין להם שום מושג מי עשה את זה, הא?" והחליף תחנה. בדיוק שידרו שם קומדיה. זוג בגיל העמידה ישב על ספה וצפה בטלוויזיה. לרגע חשבתי שאלה אנחנו.

הרגע חלף. לא היה טעם לומר משהו, טרי ממילא אף פעם לא מאמין לי. היסטרית. ככה הוא קורא לי בכל פעם שמשהו מדאיג אותי. "את שוב היסטרית, לינדה," הוא אומר, ובכך נגמר העניין. אז רק נעצתי מבט בשאריות של חלמון הביצה סביב הפה שלו.

"ברוב המקרים הרוצחים הם אנשים שקרובים לקורבנות," אמר בלי להזיז את עיניו ממסך הטלוויזיה.

חלמון הביצה הצטבר במעמקי הקמטים שלצידי פיו, וודאי יישאר שם עד הבוקר.

"אני יודעת," אמרתי.