פעם הייתה פה מושבה

דבר העורכת

כשהתחלתי לערוך את "פעם הייתה פה מושבה", חששתי מכובד האחריות, שכן היה עליי להיות נאמנה לזיכרונותיה ולמילותיה המקוריות של מי שכבר איננה עימנו. אבל אז גיליתי שכשההיסטוריה מסופרת נכון, כפי שמספרת אותה שרה רובנס, היא פשוט נפלאה.

נס ציונה של שנות השלושים, שבה גדלה שרה, היא כל כך לא נס ציונה של ימינו. וזה נכון לגבי כל עיר או מושבה באותה תקופה. חלוצים הגיעו מלאי רצון ותשוקה רק כדי לגלות שכאן, בארץ המובטחת, מחכים להם עוני ויתושים. מעמד הפועלים התנגש במעמד האיכרים, אוכל על השולחן לא היה דבר מובן מאליו, ובתוך כל זה התפתחו פה חיים טובים, מלאי הרפתקאות, מלאי ריחות וטעמים. וההיסטוריה. הו ההיסטוריה, היא כל כך מרתקת וחשובה.

שרה מספרת בלשונה על חוויות ילדות מינקות ועד רגע לפני שהייתה לאשת איש. בזיכרונותיה שזורים סיפורי הוריה וילדותם באוקראינה הרחוקה. שפתה מיוחדת ומלאה בהומור חד. יש מילים שהיא המציאה ומשמעותן לגמרי ברורה. המילים האחרות הן בלשון שדיברו בזמן שהייתה ילדה. חלקן מילים שלא קיימות עוד, אחרות הן כאלה שלא נס לחן.

שרה הצליחה לתעד מראות, ניחוחות, מתכונים והוויי ארצישראלי שעל ברכיו גדלתי, למרות שנולדתי הרבה־הרבה אחרי אותה תקופה. בזכותה זכיתי לטייל בעבר ולהרגיש דרך מילותיה שייכת למשהו נפלא וגדול יותר ממני.

לפני קום המדינה הייתה כאן שפה מופלאה והיו חברויות שהלוואי שיכלו להתקיים גם היום. אין דרך טובה יותר מאשר לקרוא את סיפורה ולהתענג בו על כל מילה.

נהניתי לקרוא אותו לערוך את הספר, ובעיקר הייתה לי הזכות להכיר. ואתם יודעים מה? אפילו להתגעגע למשהו שאף פעם לא הכרתי.

אני מודה לבניה של שרה, שמואל וחנן, על שלא השאירו את זיכרונות אימם במגירה ופעלו להוציא אותם ואותה אל האור. סיפורה של שרה ריתק וריגש אותי, ואני בטוחה שזה בדיוק מה שיקרה לכם הקוראים.

רינה ברוש

דברי פתיחה מהמשפחה

אימא שלנו היא הילדה הראשונה שנולדה לפועלי המושבה נס ציונה. הספר שלה, "פעם הייתה פה מושבה", נכתב לפני למעלה מעשרים שנה, והדפים חיכו לנו בסבלנות.

אחרי שנות עשייה מרובה בשדה החינוך במגוון רב של תפקידים ומשימות, הרגישה אימא שלנו, בעשור השביעי לחייה, שהגיעה העת לספר את הסיפור. במשך למעלה משנה, בהתמדה וברהיטות, הכתיבה אותו מדי יום לאריה, האיש שלצידה, שהקליד במכונת הכתיבה וסייע בעריכה ובעידון הטקסט. הוא היה המנוע השקט והעוצמתי בחייה.

שורשי הספר יונקים מן המציאות שהייתה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים בארץ ישראל. פועלים הגיעו בעלייה השלישית וחיפשו את עתידם במדינה שבדרך. העולים החדשים ואלו שהצטרפו וחיפשו עבודה ופרנסה למשפחותיהם לא ליקקו דבש. המאבק על עבודה עברית היה מריר וקשה.

אימא שלנו, ילדה יפיפייה ובולטת, צמחה להיות אישה דעתנית, לוחמת, בועטת במוסכמות ועם לשון עסיסית ומושחזת שמן הסתם מתעדנת מאוד בכתיבה. היא הייתה בעלת נוכחות דומיננטית, השכלה וידע רחבים ואישיות תוססת. וכך, בכל התכנסות חברתית הפכה למוקד השיחה והדיבור. מעולם לא היה משעמם בחברתה.

אימא למדה הוראה בתל אביב, סמינריסטית ראשונה מנס ציונה בראשית פעילות סמינר לוינסקי. לאחר שנות הוראה נפלאות למדה לתואר ראשון ושני בפסיכולוגיה וייעוץ חינוכי, ובזאת עסקה עד הפרישה.

אנחנו, שני ילדיה, גדלנו על סיפורי המושבה. אך הספר הזה פתח לרווחה גם לפנינו לראשונה את עולמה. בכל פעם שאנו קוראים אותו שוב, נחשף לפנינו עוד חלק היסטורי שהחמצנו. הערכים והסיפורים שגדלנו איתם ליוו אותנו בדרך, וכשבגרנו הצטרפנו לתנועת "הנוער העובד", שיחקנו כדורסל ב"הפועל" ובהמשך גם יצאנו לשירות צבאי בנח"ל.

ילדי המושבה הצעירה גדלו בין שני צידי המושבה בהפרדה חברתית היסטורית בהתאמה לשורשים. במבט לאחור, נראה שאפשר היה גם אחרת, אך את ההיסטוריה לא ניתן לשנות ולשכתב. השנים חלפו, הכעסים התמוססו והיחסים התמזגו עם מיזוג הגלויות ואחדות המקום.

הספר פותח צוהר מרגש לתקופה רבת עשייה וכאב, רבת חיוך ושמחה, דרך עיניה של הבת הראשונה לפועלי נס ציונה. הוא מתאר את חיי הפועלים במושבה הצעירה על רקע ההתיישבות העברית בארץ.

בשנת 2004 הלכה אימא לעולמה בגיל 79 והשאירה את הספר לדורות הבאים.

אנו גאים, נרגשים ומודים לכל השותפים להוצאתו לאור, ומקווים כי כל מי שיאחז בו בידו ויקרא, ייהנה. זו שליחותנו ומחויבותנו לאימא ולכל בני דורה האיכרים, הפועלים וצאצאיהם.

שמואל וחנן

פרק 1
היו זמנים

"אתם מוכנים?"

"כן!" צהלו יוני ומיכל.

הם לפתו ידיה מימינה ומשמאלה. קרני השמש השתקפו בטיפות הגשם הבודדות שעל האספלט השחור. מזג האוויר כמו התאים את עצמו לטיול המתוכנן. סבתא שרה עמדה לחצות את הכביש הראשי במושבה, מלווה בנכדיה, מיכל ויוני, שהגיעו אתמול לביקור מקיבוץ מרוחק בערבה.

בהמשך היום אמורים להגיע גם שמוליק וחנן, הבנים של שרה, על נשותיהם וכל הנכדים. ארוחת הצוהריים עמדה להיות אירוע משפחתי גדול. בינתיים היא הבטיחה לילדים ביקור באזור המושבה הישן.

משחצו סוף־סוף את הכביש הסואן, נעמדו והסתכלו סביבם. במקום שבו היה בעבר פרדס רטנר מתנשא כיום מרכז קניות ענק וחדש, מצופה שיש וזכוכית. גבעת השקדיות של ילדותה פורחת בפרחי בטון של בניינים רבי־קומות. לשמחת ליבה גילתה סבתא שרה את גדר הפח של מגרש הכדורגל הישן ואת עץ האקליפטוס הישיש שהיו נוהגים להצטנף בצילו.

משם עלתה עם נכדיה במעלה של מה שהיה פעם רחובה הראשי של המושבה. סלולה הדרך, והרחוב התגמד בצל בתי הקומה שתפסו את מקומם של בתי הכפר הקטנים והשלווים.

בית המוכתר, שעדיין עומד על תילו, נראה שומם, ושיני הזמן אכלו בעמודי מדרגותיו. מיכל ויוני הציצו מבעד לגדר בשארית מלאכת המחשבת של כרכוב הגג ובעץ הג'קרנדה הפורח בשפעת פרחי התכלת כאילו לא היו דברים מעולם.

אחר־כך עברו על פני בית הכנסת שיותר לא גדול היה. בצל עצים ממתיקי סוד הצטנע בית הראשונים, מה שהיה פעם בית ועד המושבה. שם תלויות תמונות מייסדים לפי שיקולים של משפחה, כסף, מעמד ועוד אינטרסים חמולתיים שונים.

"אם מניה הייתה חיה, היה לה בוודאי מה להגיד בנושא," מלמלה שרה. יוני ומיכל ביקשו לדעת מי זו, פוסעים בשביל הכניסה לבית שנראה פרוץ, והשביל שבילדותה נדמה היה ארוך, התקצר עתה ממרחק הזמן.

"מניה היא אימא של שירי, חברתי הטובה," עונה שרה ומביטה סביבה.

קטן מוזנח ועלוב עומד בית החלומות של מניה ובוריה בחצר מגודלת פרא. מסביב כבישים סלולים. הפרדסים נעלמו ואינם ובמקומם ניצבות שכונות מגורים חדשות. במקום שבו נשמעו דנדוני הפעמונים של שיירות הגמלים בואך נבי רובין ותקתוק משאבות המים בבאר, שם נשמע קולו העמלני של אזור תעשייה חדש, רוחש מוסכים ובתי מלאכה. הדרך לבית עובד ולעיינות סלולה. משוכות הצברים שעיטרו צדדיה נעלמו ואינם.

שרה דפקה על דלת הבית הישן. עין חשדנית הציצה מבעד הפתח הצר. היא הציגה את עצמה לקשישה שמאחורי הדלת, ומשזו נתרצתה לפתוח בפני האורחים הלא קרואים, חשה שרה כאילו נקלעה לבית זר לה לחלוטין. היא תהתה עד כמה גדול כוחו של הזמן להרחיק דברים ולתת להם הילה של זוהר שכלל לא הייתה להם, ואותו זוהר שוכן בליבנו פנימה.

עמדו מיכל ויוני והתפעלו מהרצפה הלבנה, הבוהקת עדיין, ומהמרצפות הצבעוניות שמהוות בה שטיח. מניה בחרה כל מרצפת ומרצפת בקפידה מרובה.

משנתפנו והלכו משם, והקטנים מנסים שלא להסגיר את אכזבתם מן הבית הקטן והשפוף, התעכבה סבתא בשטח שלפני הבית. היא הלכה בו כה וכה כמחפשת משהו, ומשלא הצליחה לזהות דבר בחצר שהייתה פעם מטופחת ויפה, אחזה שוב בידי נכדיה והם פנו ועלו במעלה "גבעת האהבה".

שום דבר מעורר אהבה לא היה בגבעה עכשיו. מצומקת וזנוחה נראתה, כיבלת מוזנחת. מסתמא מצאו להם בני אדם היכלות אהבה אחרים כעת.

עמדה שרה וניסתה להפיח רוח חיים בבתים ובאנשים שיותר לא היו. והיו הקטנים מקשיבים רוב קשב ומנסים לראות את מה שלא היה.

לפתע פתאום הגיחה מאחת החצרות שממול דמות מוכרת. היחידי שקרא לשרה בשם נעוריה – שרה'לה.

היה זה שמעון מכלה, היום שוטה הכפר. הזדקן הילד מאז, אבל טוב ליבו לא אבד לו. חזהו מכוסה בצעצועי פח שונים ומשונים, מעין אותות גבורה, וכל כולו אחיזת עיניים. אבל נשמתו זורמת ממנו כמעיין צלול, נקי וזך. המעיין היחידי המפכה עדיין במחוזות הילדות.

"מי זה היה?" דרשו הנכדים לדעת בעודם עושים את דרכם הביתה.

"שמעון? בואו אספר לכם עליו. הוא ושירי גדלו יחד," אמרה סבתא וחייכה, שמחה לספק את סקרנותם.