המלט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המלט
מכר
מאות
עותקים
המלט
מכר
מאות
עותקים
3.3 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אסף גברון

אסף גָבְרוֹן (נולד ב-21 בדצמבר 1968) הוא סופר, מתרגם ויוצר מוזיקלי ישראלי, ולשעבר עיתונאי ואיש הייטק. זוכה פרס ברנשטיין (2013) על ספרו "הגבעה", פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (תשע"א), פרס גפן (2009) ופרסים נוספים בחו"ל. כמה מספריו תורגמו למספר שפות.

גברון כתב, ערך ותרגם יצירות רבות. ספריו מגוונים, ועוסקים בישראליות כיום ובעתיד.
הרומן פרי עטו "הידרומניה" זכה בשנת 2009 בפרס גפן. בדצמבר 2012 בפרס ויצו הולנד וב-2014 בפרס אדאי-ויצו (ADEI-WIZO) באיטליה. הרומן "תנין פיגוע" זכה ב-2012 בצרפת בפרס הספר המתורגם של המגזין Courrier International וכן ב"ספר העיר" של קלן שבגרמניה. 
מקר: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/7m55m3cc

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שנת 2066. אחרי שורה של אסונות אקולוגיים מצד אחד, והאצה טכנולוגית המייתרת חלק ניכר מהעבודה האנושית ומבשרת עידן של שפע חומרי מצד שני, מתארגן המזרח התיכון מחדש מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, בדומה לאזורים אחרים בעולם. גדות הירדן, השטח הכולל את מדינת ישראל, פלסטין, ירדן וחלקים מלבנון וסוריה, הוא מחוז בעל ממשל אוטונומי, הכפוף למועצת האיחוד המזרח-תיכוני. כל חברה וחבר בו זכאים לשכר אוניברסלי ולדיור ציבורי, בתמורה לשעות המוקדשות לתועלת הציבור.
עמי אלאלוף עובד בחברת הקבלנות של אביו, שיסודה בדימונה. בצעירותו, גילה אביו תערובת מלט ייחודית, ה"יַאבְּנִי־אַל־ז'וּבָּא" ("מלט הפלאים"), שמאפשרת הקמה מהירה ויעילה של מבנים. בזכותו ובזכות העיתוי של תגליתו, ערב ההצטרפות לאיחוד, שגשגה החברה בבעלותו, ושירותיה מבוקשים ברחבי האיחוד. ביום קיץ מהביל במיוחד נקרא עמי לשוב בבהילות לדימונה. אביו נפל למשכב, וכבר רוחשות להן קנוניות ירושה, מצד אמו של עמי, ודודו, אחי אביו, דקל. עמי הולך ומשתכנע שהוא יודע מי האשמים במחלתו של אביו, והוא מתחבט כיצד עליו לנהוג, מה החובה המוטלת עליו כבן, ומה החובה המוטלת עליו כאזרח בתרבות חדשה, שבה השיתופיות וטובת הכלל הם ערכים עליונים.
הנובלה הַמֶּלֶט, כפי שנרמז בשמה, היא גרסה עדכנית ומסעירה למחזה הלבטים והנקמה הידוע של שקספיר, וגברון משתמש בה כדי לתהות על טבע האדם: באיזו מידה חברה שמדכאת את תאוות הבצע והרכוש, בהכרח תמנע את ביטוין של תכונות יסוד אנושיות, כגון חמדנות ויצר התחרות? ואם הן באות על ביטוין, האם יש להן תצורה חדשה?

הַמֶּלֶט היא אחת מארבע הנובלות ב״פוסטקפ״, מיזם הספרות הפוסט-קפיטליסטית, שנולד בקבוצת מחקר במכון ון ליר בהנחיית ד״ר כפיר לוסטיג כהן. עלילתה של כל אחת מהנובלות מתרחשת במציאות משותפת, שאותה הגו ובראו ארבעת הסופרים והסופרות שהשתתפו בקבוצה. כל נובלה היא יצירה שלמה בפני עצמה, אולם הקריאה בארבע הנובלות יחד מרחיבה את תמונת העולם ואת החברה המשורטטות בנובלה יחידה, ומגלה רשת של זיקות בין הסוגיות שמעלה כל אחת מהארבע.

אסף גברון פרסם שישה רומנים – ביניהם מובינג, הידרומניה והגבעה – קובץ סיפורים וקובץ ביקורות פלאפל. ספריו וסיפוריו תורגמו לארבע-עשרה שפות וזכו בפרסים בישראל (בין היתר פרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה לסופרים), בגרמניה, בצרפת, בהולנד ובאיטליה.

פרק ראשון

אם יש משהו חשוב שעמי למד בחייו, זה שבחודשי התופת, יולי־אוגוסט, הכי טוב לשהות בלב השאול. בכל קיץ, דווקא בימים שבהם נוח יותר לעשות הפסקה ולטוס הביתה למנוחה, הטענת מצברים, זמן משפחה וחברים, וממילא הלקוחות בעצמם בחופשות המשפחתיות שלהם — דווקא אז הוא אסף וריכז לעצמו מספיק עבודות שיכסו לו את החודשים המלוהטים, ונשאר במקום שבו השתוללו בחוץ לפחות חמישים מעלות. הסיבה, מבחינתו, הייתה מובנת מאליה. המזגנים במפרץ הם החזקים והחדשים ביותר, ואף אחד לא מעז להוציא את האף לרבע שנייה בכל העונה, כך שכל התרבות ואורח החיים מכוונים לשהייה רצופה בתוך החללים הממוזגים. בדיוק כמו החורף בערים קנדיות מושלגות, שאנשים מעבירים בתוך חימום במשך חודשים: מהבית אל המכונית־אל הקניון־אל המשרד, הכול תוכנן כדי לחמוק מכל דקה לא הכרחית באוויר הארקטי, כדי שהאף לא יקפא וינשור.

כשההודעה הקצרה מאמא הופיעה באַלְצָג שפתח בנגיעה בנח־תנוך שלו, בבוקר החמישה ביולי 2066, עמי היה בבית של לקוח, אִבְּן־מרהון, בראס אל חאימה, העיר הרביעית בגודלה בזון-2-המפרץ של האיחוד המזרח־תיכוני. הפרויקט אצל אבן־מרהון היה אחד הגדולים מאותו מקבץ עבודות קיץ שעמי אסף באזור. לנסוע לביקור בבית הוריו בדימונה, זון 5 — גדותהירדן, תכנן רק באוקטובר, כשיתקרר קצת.

לזוהייר אִבְּן־מרהון הייתה דירה יפה ועצומת ממדים בקומה התשעים ושלוש, עם נוף מעורר השתאות אל שני המפרצים, עומאן והפרסי, עם קווי רקיע עירוניים למכביר, קצת מעל לקו הרחפנים הראשון ומספיק מתחת לקו הרחפנים השני, כדי שהעיניים יהיו מלאות כל הזמן בכל טוב. אבן־מרהון הביא את עמי כדי שיבנה יחידת דיור לבת שלו, מנאל, שהגיעה לגיל שבע־עשרה. את יחידת הדיור עמי התבקש לסגור לה בחלק של הגג של דירת אביה, גג של חמש מאות מטרים מחופים, שלפני השיפוץ כללו בריכת שחייה, מגרש טניס ומדשאה גדולה, ואחרי השיפוץ יכללו בריכת שחייה, מגרש טניס ומדשאה קצת פחות גדולה, כי חלקה יהפוך ליחידת הדיור של מנאל. אבן־מרהון הסביר לעמי באותו הבוקר, על ספל קפה אתיופי משובח, שהסיבה שהוא בונה לבתו את יחידת הדיור בשטח הגג, במקום, נניח, לקנות עבורה קומה שלמה באותו הבניין, משהו שהוא יכול להרשות לעצמו בקלות, היא החוקים המקוללים של האיחוד המזרח־תיכוני. בפרט החוק להגבלת מספר נכסים. עמי הכיר את החוק היטב, אחרי הכול הוא עובד בתעשיית הבנייה. למען האמת הוא תמך בחוק הגבלת הנכסים, אבל ממש לא התכוון להיכנס לוויכוחים אין־סופיים, במקום זאת אִפשר לאבן־מרהון לפרוק את תסכולו בשם העשירים ולספר את הזווית הפריווילגית הנגזלת שלו: למה שיוותר על רכוש שהשיג במו ידיו? למה יכול כל בנאדם להיות בעליו של רק נכס אחד, אחד! זה מגוחך! ולמה "בנאדם" הוא רק מי שמגיע לגיל שמונה־עשרה? מנאל היא לא בנאדם? לא מגיע לה לחיות במקום משלה? להתחיל לטפח אותו, לבנות לעצמה חיים? "היא כבר בת שבע־עשרה! מגיע לה!" זעק השייח', ועמי לא היה יכול שלא לגחך בלבו, כי זו הייתה גם זעקתם של העניים ביותר, והדתיים ביותר. הטיעון הזה היה אחד מאותם מקומות שבו קצוות המעגל נפגשו. עמי הכיר את הקצוות כי הוא נולד וגדל בדימונה, אומנם בבית אמיד, אין תלונות, אבל הכיר היטב את אלה שלא, את הרבים־רבים שהחוקים החדשים נועדו לעזור להם, נועדו לייצר עבורם עולם קצת יותר הגיוני כלכלית, קצת יותר שוויוני, גם במחיר הצטמצמות, מועטה למדי, של אנשים כמו שייח' אבן־מרהון ודומיו, שאותם עמי חיבב לא פחות. "תודה לאל שיש לך מספיק מקום על הגג," אמר עמי. אבן־מרהון חשב על זה רגע, ואז חייך והרים מול השיפוצניק הישראלי את ספלון הקפה. עמי צחק, לאשר שלא אמר את הדברים באירוניה או בביקורת. הם עבדו יחד כמה שנים, גם בדירה הזאת, גם בנכסים פרטיים אחרים של השייח' — אלה שהצליח להסוות את בעלותו עליהם בדרכים שונות — וגם בעסק שלו. אחרי שנים של עבודה בזון-2, עמי הכיר אותו היטב, ואת החברים שלו, ואת היחס שלהם לחוקי האיחוד, ואת השיטות שלהם לעקוף אותם, שהם בקושי ניסו להסתיר. עמי שאל, קצת בהתרסה, "מנאל לא רוצה לקבל את הדיור הציבורי חינם? יש לה רק עוד שנה עד זכאות." המבט של אבן־מרהון קפא על עיניו של הבנאי לכמה שניות, ואז הוא פרץ בצחוק מטלטל, מרעיד כאפייה. עמי צחק אתו. "אתה ראית את הדיור הציבורי כאן?" שאל זוהייר. עמי ראה, וגם עבד על כמה וכמה דירות כאלה, הכין אותן למגורים או שיפץ. הן היו נהדרות לדעתו, בוודאי לעומת הדיור הציבורי שראה באזורים אחרים של האיחוד, בטח בזון-5 שבו גדל, ופורשור בדימונה עירו. לו עצמו הייתה פעם בדימונה דירת זכאות, שהוא שנא. "חורבות," אמר אבן־מרהון. "עם כל הכבוד, הבת שלי לא תדרוך במקומות המזוהמים שלהם, תודה רבה."

בדיוק אז נכנסה ההודעה, ועמי נגע בנח־תנוך שלו בדיסקרטיות כדי להעלות מולו את האלצג האווירי, בלי שהאיש שמולו ירגיש. הוא לא רצה להעליב אותו בהפניית תשומת הלב לאלצג, אבל הוא לא רצה להתעלם מההודעה כי ידע לפי צליל ההתראה שהיא מאמא. הוא קרא בפיסת האוויר שמוסגרה לנגד עיניו בתוך רקע מתכהה: "אבא לא מרגיש טוב. משהו לא בסדר." הוא ניסה להמשיך את השיחה עם השייח' אבל אבן־מרהון שאל, "הכול בסדר?" "כן, כן," שיקר עמי וסגר את האלצג בכיווץ אצבעות. "אני עולה רגע לגג, להסתכל שוב על תוכניות הבנייה." השייח' החווה בידו וחייך חיוך גדול וצחור, "בי מיי גסט, עמי יקר, בוא נעלה."

כשיצאו מהמעלית הרגיש שחושיו מותקפים על ידי השמים הכחולים־בוהקים, והים בשני המפרצים במרחק, ושורות הרחפנים שכיסו את הרקיע בגבהים שונים. אבל הוא לא היה במצב להתפעם מהנוף. הוא סימן לאבן־מרהון, לקח כמה צעדים הצידה, והתקשר מיד לאמא שלו בקורקינט.

"אל תיבהל. אנחנו מטפלים בו."

"מה קרה?"

כך מצא את עצמו במקום שניסה לברוח ממנו, בחודש הקשה מנשוא. מראס אל חאימה נסע ברכבת הקליע, העוזי, אל DBX ומשם במטוס אל TLV — נמל התעופה היה מלא אברכים שנחתו מארם נהריים ואנשי דת מוסלמים שבאו ממֶכַּה לירושלים רבתי — וממנו עוד עוזי אחד אל תחנת דימונה. בכל חלקי המסע היה עטוף באוויר המזגנים הקריר, ובחלק האחרון הרכבת הייתה כמעט ריקה, לשמחתו. מזל שאין בדימונה ישיבה חשובה של אחת החצרות, חשב. אבל כשיצא אל אוויר העולם בעיר הולדתו כבר לא היה מה שישמור עליו, והשמיכה הרותחת עטפה אותו ביציאה מבית הנתיבות, וכמוה האנשים. רחפנית שיתופית, ממותגת "רחפנישתא", לקחה אותו הביתה.

המבט של אמו, כשפתחה את הדלת. "מה אתה עושה פה, עמי. אמרתי לך לא לבוא. רק רציתי לעדכן. אמרתי שאין לך מה לדאוג. שהכול בסדר."

אבל כשנכנס לחדר ראה שהוא לא בסדר. "מה קרה, אבא?"

אמא מאחוריו, "עזוב אותו, בן. תן לו לנוח. בוא תשב, תאכל משהו. יש מפרום, ומקלובה. הייתה נסיעה ארוכה? לא היית צריך לבוא במיוחד."

"רגע," הסתובב. "אני תכף אצא." הוא סגר את הדלת בפני אמא, ואז הסתובב בחזרה, והתקרב למיטת אביו. מבטו של האב היה חלול, סתום. הוא לא הביט בעמי מאז שנכנס.

"אבא? זה עמי. מה קורה. מה יש לך?"

אבא שלו לא ענה. רק הביט בחלל, חזהו עולה ויורד. עמי התקרב אליו וחיבק אותו, הצמיד את ראשו אל חזהו הרחב. "אבא, מה זה?" כשאביו לא ענה, רק לבו הפועם הלם באוזנו, חיבק שוב ולחש, "אני פה. אני אשמור עליך." אחרי כמה דקות הרים את ראשו והביט שוב בפניו של אביו, והבחין בדמעה שזלגה מעינו ונזלה אל הכרית. עמי ליטף את לחייו הזיפיות של אביו. כמה זמן לא ראה אותו? הוא ניסה לחשב. בתקופה שעבד במפרץ אביו האפיר, השליד. בעיקר איבד את חיוניותו. עמי ניסה להסתיר — הדמעה רמזה לו שאביו מודע לנוכחותו — את הבהלה שעדיין אחזה בו. "בסדר, אבא, תנוח. אני אהיה פה כמה ימים. אני אדבר עם הרופאים. ואתה תדבר אתי לפני שאחזור." הוא הפנה את פניו של אבא שלו אליו. עכשיו אבא הביט בו, לראשונה. המבט הזה, עמי הרגיש בו משהו. הוא לא הבין מה.

הוא אכל את המפרום של אמא שלו. משהו בהתנהגות שלה הטריד אותו. עוד בהודעות הראשונות ששיגרה נשמעה מרוחקת, מעורפלת, ומאז שהגיע נראתה טרודה. היא לא הצליחה להסביר מה בדיוק קרה לאבא. טענה שהרופאים לא בטוחים. לקחו דגימות דם ושתן וסורקים ניידים ושלחו לבדיקות. יכול להיות שבמפעל השתחרר גז רעיל שחלחל לגופו והשפיע עליו לרעה. הוא כבר כמה ימים שוכב במיטה, חצי בנאדם, לא כל כך מגיב לסביבה. "מה זאת אומרת גז רעיל? המפעל הזה עובד עשרים וחמש שנה כמעט. אנחנו מכירים כל חומר שעובדים אתו שם. הכול מפוקח ונשלט. היו עוד אנשים שנפגעו ככה? הורעלו, באותו הזמן?"

"לא."

"אז מה זה הבולשיט הזה על הגז? מאז אסון הגז, גז הוא תירוץ קל לכל בעיה."

אמו משכה בכתפיה. "הרופאים אמרו שאולי משהו בגוף שלו נחלש. הוא כבר לא בחור צעיר, עמי, כבר עבר את השבעים."

"שבעים זה לא גיל שמשהו כזה אמור לקרות בו."

אמו הביטה בו. "עמי. אני יודעת שקשה להבין ולקבל. לכולנו קשה. אבל הוא יעבור את זה. ככה הרופא אמר, שהוא מאמין. קצת מנוחה. בכל מקרה זה טוב בשבילו לנוח. אתה יודע כמה קשה הוא עבד כל השנים. קצת מנוחה לא הזיקה לאף אחד." היא צחקקה, ועמי לא הבין מה מצחיק. הוא אמר, "המפרום שלך מעולה. כמו של סבתא עליזה." היא ניגשה לצד שלו של השולחן וחיבקה אותו.

עמי נולד ב-2021. השנה שבה המגפה הראשונה עדיין הורגשה בכל מקום. זו הייתה גם השנה האחרונה, תמיד סיפרו בגאווה על המיתולוגיה המשפחתית, שבה "ההר המפריד", כינוי שנתן לו המשורר הדימונאי אוחיון, עוד היה לא יותר ממגרש עפר ריק על גבעה, מאחורי בית הכנסת שערי צדק בכיכר דנמרק בעיר. בית הכנסת עדיין עומד על תילו, קרוב לארבעים וחמש שנים מאוחר יותר, בקצה הרחוב שבו גרה משפחת אלאלוף. אבל אז, בשנת 2021, עמרם אלאלוף, עם או בלי קשר להולדת התינוק שלו עמי, הציע לעירייה לקחת את ההר הריק מאחורי בית הכנסת, את שדה העפר ששימש במקרה הטוב אתר לטיולים שקטים ונקודת תצפית יפה אל גגות העיירה המנוקדים דודי שמש, ובמיוחד אל המדבר הרחב שהקיף אותה מכל העברים, ולהשתמש בו כשדה ניסויים למען התושבים.

כבר היו תוכניות בעבר עבור השטח הזה, אמרו לו בעירייה. מוזיאון, חניון. כלום לא התקדם. עמרם אלאלוף היה אז, בגיל שלושים, קבלן מילניאלי צעיר בתחילת הדרך, אבל הוא היה יותר מזה. הוא כבר היה מישהו שאצלו הדברים כן מתקדמים. הוא הבין שכישרון בנייה הוא חשוב — ובהחלט היה לו ממנו — אבל לא פחות חשובים ממנו הם קשרים, פיקחות, הבנה של המפה הבירוקרטית, ויוזמה: להתעורר מוקדם בבוקר עם תוכנית בראש, ולבצע אותה, שלב אחר שלב. הוא ידע איך למנף את קשריו עם הספקים השונים, עם היזמים השונים, עם משרדי האדריכלים, עם העירייה והמועצה, עם משרד הבינוי והשיכון והתשתיות ועוד משרדי ממשלה. הוא ידע לנצל את העיתוי של שנת המגפה, את הסגרים, את העצירה הכמעט מוחלטת של המשק, את נסיקת האבטלה. באמצע של כל זה הוא הצליח להקים פרויקט חדשני, שכמוהו לא נראה עד אז. הוא סיפק עבודה למאות דימונאים, והוא גם סיפק להם דירות: על שטח ההר המפריד בן עשרות הדונמים, שאף אחד כבר לא זוכר למה הוא נשאר ריק כל כך הרבה שנים באמצע דימונה, מאז הקמתה באמצע המאה העשרים ועד לעשור השלישי של המאה העשרים ואחת, עמרם אלאלוף בנה מגדלי דירות במחירים נגישים, ומרכז קהילתי וקומפלקס ספורט חדשני, וגינות משחקים, שבדימונה של אותה עת נראו כלקוחות מסרטי מדע בדיוני. הוא שכנע את היבואנים והיצרנים של מתקני השעשועים ושל שאר האביזרים והחומרים לעשות אצלו את הפיילוטים, הוא שכנע את העירייה להקצות את השטח, הוא בעיקר ידע להפיק ולשנע ולגייס — לנהל את מבצע הבנייה המפואר ביותר שנראה בעיר עד אז, אולי בכל הדרום.

זה היה הפרויקט שהזניק את הקריירה של עמרם אלאלוף, קריירה ענפה ומוצלחת שהתחילה בדימונה ונפרשה אל כל כנפות עולם, שפרנסה בנדיבות את משפחתו המורחבת בשנים הבאות, וחשוב מכך, כפי שהדגיש עמרם לאורך כל השנים בזמן שהמיתולוגיה המשפחתית סופרה פעם אחר פעם — הפרויקט הזה, בהר המפריד בדימונה, היה גם שדה הניסויים שבו התחיל עמרם לפתח, ובו הצליח גם לייצר כעבור עשרים ומשהו שנים, בשנות הארבעים של המאה, את מלט הפלאים, ה"יַאבְּנִי אַל ז'וּבָּא", כמו שכינו אותו הפועלים הערבים שלו בימים הראשונים, וכמו שיכנו אותו הלקוחות הגדולים שלו מהמפרץ הפרסי בשנים לבוא, וזה השם שיינתן גם לחברת הענק הבין־לאומית שעליה יחלוש. המֶלֶט הזה היה הגיים צ'יינג'ר האמיתי שעמרם אלאלוף חתום עליו, וגאוותו הגדולה.

*המשך העלילה בספר המלא*

אסף גברון

אסף גָבְרוֹן (נולד ב-21 בדצמבר 1968) הוא סופר, מתרגם ויוצר מוזיקלי ישראלי, ולשעבר עיתונאי ואיש הייטק. זוכה פרס ברנשטיין (2013) על ספרו "הגבעה", פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (תשע"א), פרס גפן (2009) ופרסים נוספים בחו"ל. כמה מספריו תורגמו למספר שפות.

גברון כתב, ערך ותרגם יצירות רבות. ספריו מגוונים, ועוסקים בישראליות כיום ובעתיד.
הרומן פרי עטו "הידרומניה" זכה בשנת 2009 בפרס גפן. בדצמבר 2012 בפרס ויצו הולנד וב-2014 בפרס אדאי-ויצו (ADEI-WIZO) באיטליה. הרומן "תנין פיגוע" זכה ב-2012 בצרפת בפרס הספר המתורגם של המגזין Courrier International וכן ב"ספר העיר" של קלן שבגרמניה. 
מקר: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/7m55m3cc

סקירות וביקורות

מזרח תיכון חדש רן בן-נון ביקורת העורך 10/07/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

ניתן למצוא גם ב -

סקירות וביקורות

מזרח תיכון חדש רן בן-נון ביקורת העורך 10/07/2023 לקריאת הביקורת המלאה >
המלט אסף גברון

אם יש משהו חשוב שעמי למד בחייו, זה שבחודשי התופת, יולי־אוגוסט, הכי טוב לשהות בלב השאול. בכל קיץ, דווקא בימים שבהם נוח יותר לעשות הפסקה ולטוס הביתה למנוחה, הטענת מצברים, זמן משפחה וחברים, וממילא הלקוחות בעצמם בחופשות המשפחתיות שלהם — דווקא אז הוא אסף וריכז לעצמו מספיק עבודות שיכסו לו את החודשים המלוהטים, ונשאר במקום שבו השתוללו בחוץ לפחות חמישים מעלות. הסיבה, מבחינתו, הייתה מובנת מאליה. המזגנים במפרץ הם החזקים והחדשים ביותר, ואף אחד לא מעז להוציא את האף לרבע שנייה בכל העונה, כך שכל התרבות ואורח החיים מכוונים לשהייה רצופה בתוך החללים הממוזגים. בדיוק כמו החורף בערים קנדיות מושלגות, שאנשים מעבירים בתוך חימום במשך חודשים: מהבית אל המכונית־אל הקניון־אל המשרד, הכול תוכנן כדי לחמוק מכל דקה לא הכרחית באוויר הארקטי, כדי שהאף לא יקפא וינשור.

כשההודעה הקצרה מאמא הופיעה באַלְצָג שפתח בנגיעה בנח־תנוך שלו, בבוקר החמישה ביולי 2066, עמי היה בבית של לקוח, אִבְּן־מרהון, בראס אל חאימה, העיר הרביעית בגודלה בזון-2-המפרץ של האיחוד המזרח־תיכוני. הפרויקט אצל אבן־מרהון היה אחד הגדולים מאותו מקבץ עבודות קיץ שעמי אסף באזור. לנסוע לביקור בבית הוריו בדימונה, זון 5 — גדותהירדן, תכנן רק באוקטובר, כשיתקרר קצת.

לזוהייר אִבְּן־מרהון הייתה דירה יפה ועצומת ממדים בקומה התשעים ושלוש, עם נוף מעורר השתאות אל שני המפרצים, עומאן והפרסי, עם קווי רקיע עירוניים למכביר, קצת מעל לקו הרחפנים הראשון ומספיק מתחת לקו הרחפנים השני, כדי שהעיניים יהיו מלאות כל הזמן בכל טוב. אבן־מרהון הביא את עמי כדי שיבנה יחידת דיור לבת שלו, מנאל, שהגיעה לגיל שבע־עשרה. את יחידת הדיור עמי התבקש לסגור לה בחלק של הגג של דירת אביה, גג של חמש מאות מטרים מחופים, שלפני השיפוץ כללו בריכת שחייה, מגרש טניס ומדשאה גדולה, ואחרי השיפוץ יכללו בריכת שחייה, מגרש טניס ומדשאה קצת פחות גדולה, כי חלקה יהפוך ליחידת הדיור של מנאל. אבן־מרהון הסביר לעמי באותו הבוקר, על ספל קפה אתיופי משובח, שהסיבה שהוא בונה לבתו את יחידת הדיור בשטח הגג, במקום, נניח, לקנות עבורה קומה שלמה באותו הבניין, משהו שהוא יכול להרשות לעצמו בקלות, היא החוקים המקוללים של האיחוד המזרח־תיכוני. בפרט החוק להגבלת מספר נכסים. עמי הכיר את החוק היטב, אחרי הכול הוא עובד בתעשיית הבנייה. למען האמת הוא תמך בחוק הגבלת הנכסים, אבל ממש לא התכוון להיכנס לוויכוחים אין־סופיים, במקום זאת אִפשר לאבן־מרהון לפרוק את תסכולו בשם העשירים ולספר את הזווית הפריווילגית הנגזלת שלו: למה שיוותר על רכוש שהשיג במו ידיו? למה יכול כל בנאדם להיות בעליו של רק נכס אחד, אחד! זה מגוחך! ולמה "בנאדם" הוא רק מי שמגיע לגיל שמונה־עשרה? מנאל היא לא בנאדם? לא מגיע לה לחיות במקום משלה? להתחיל לטפח אותו, לבנות לעצמה חיים? "היא כבר בת שבע־עשרה! מגיע לה!" זעק השייח', ועמי לא היה יכול שלא לגחך בלבו, כי זו הייתה גם זעקתם של העניים ביותר, והדתיים ביותר. הטיעון הזה היה אחד מאותם מקומות שבו קצוות המעגל נפגשו. עמי הכיר את הקצוות כי הוא נולד וגדל בדימונה, אומנם בבית אמיד, אין תלונות, אבל הכיר היטב את אלה שלא, את הרבים־רבים שהחוקים החדשים נועדו לעזור להם, נועדו לייצר עבורם עולם קצת יותר הגיוני כלכלית, קצת יותר שוויוני, גם במחיר הצטמצמות, מועטה למדי, של אנשים כמו שייח' אבן־מרהון ודומיו, שאותם עמי חיבב לא פחות. "תודה לאל שיש לך מספיק מקום על הגג," אמר עמי. אבן־מרהון חשב על זה רגע, ואז חייך והרים מול השיפוצניק הישראלי את ספלון הקפה. עמי צחק, לאשר שלא אמר את הדברים באירוניה או בביקורת. הם עבדו יחד כמה שנים, גם בדירה הזאת, גם בנכסים פרטיים אחרים של השייח' — אלה שהצליח להסוות את בעלותו עליהם בדרכים שונות — וגם בעסק שלו. אחרי שנים של עבודה בזון-2, עמי הכיר אותו היטב, ואת החברים שלו, ואת היחס שלהם לחוקי האיחוד, ואת השיטות שלהם לעקוף אותם, שהם בקושי ניסו להסתיר. עמי שאל, קצת בהתרסה, "מנאל לא רוצה לקבל את הדיור הציבורי חינם? יש לה רק עוד שנה עד זכאות." המבט של אבן־מרהון קפא על עיניו של הבנאי לכמה שניות, ואז הוא פרץ בצחוק מטלטל, מרעיד כאפייה. עמי צחק אתו. "אתה ראית את הדיור הציבורי כאן?" שאל זוהייר. עמי ראה, וגם עבד על כמה וכמה דירות כאלה, הכין אותן למגורים או שיפץ. הן היו נהדרות לדעתו, בוודאי לעומת הדיור הציבורי שראה באזורים אחרים של האיחוד, בטח בזון-5 שבו גדל, ופורשור בדימונה עירו. לו עצמו הייתה פעם בדימונה דירת זכאות, שהוא שנא. "חורבות," אמר אבן־מרהון. "עם כל הכבוד, הבת שלי לא תדרוך במקומות המזוהמים שלהם, תודה רבה."

בדיוק אז נכנסה ההודעה, ועמי נגע בנח־תנוך שלו בדיסקרטיות כדי להעלות מולו את האלצג האווירי, בלי שהאיש שמולו ירגיש. הוא לא רצה להעליב אותו בהפניית תשומת הלב לאלצג, אבל הוא לא רצה להתעלם מההודעה כי ידע לפי צליל ההתראה שהיא מאמא. הוא קרא בפיסת האוויר שמוסגרה לנגד עיניו בתוך רקע מתכהה: "אבא לא מרגיש טוב. משהו לא בסדר." הוא ניסה להמשיך את השיחה עם השייח' אבל אבן־מרהון שאל, "הכול בסדר?" "כן, כן," שיקר עמי וסגר את האלצג בכיווץ אצבעות. "אני עולה רגע לגג, להסתכל שוב על תוכניות הבנייה." השייח' החווה בידו וחייך חיוך גדול וצחור, "בי מיי גסט, עמי יקר, בוא נעלה."

כשיצאו מהמעלית הרגיש שחושיו מותקפים על ידי השמים הכחולים־בוהקים, והים בשני המפרצים במרחק, ושורות הרחפנים שכיסו את הרקיע בגבהים שונים. אבל הוא לא היה במצב להתפעם מהנוף. הוא סימן לאבן־מרהון, לקח כמה צעדים הצידה, והתקשר מיד לאמא שלו בקורקינט.

"אל תיבהל. אנחנו מטפלים בו."

"מה קרה?"

כך מצא את עצמו במקום שניסה לברוח ממנו, בחודש הקשה מנשוא. מראס אל חאימה נסע ברכבת הקליע, העוזי, אל DBX ומשם במטוס אל TLV — נמל התעופה היה מלא אברכים שנחתו מארם נהריים ואנשי דת מוסלמים שבאו ממֶכַּה לירושלים רבתי — וממנו עוד עוזי אחד אל תחנת דימונה. בכל חלקי המסע היה עטוף באוויר המזגנים הקריר, ובחלק האחרון הרכבת הייתה כמעט ריקה, לשמחתו. מזל שאין בדימונה ישיבה חשובה של אחת החצרות, חשב. אבל כשיצא אל אוויר העולם בעיר הולדתו כבר לא היה מה שישמור עליו, והשמיכה הרותחת עטפה אותו ביציאה מבית הנתיבות, וכמוה האנשים. רחפנית שיתופית, ממותגת "רחפנישתא", לקחה אותו הביתה.

המבט של אמו, כשפתחה את הדלת. "מה אתה עושה פה, עמי. אמרתי לך לא לבוא. רק רציתי לעדכן. אמרתי שאין לך מה לדאוג. שהכול בסדר."

אבל כשנכנס לחדר ראה שהוא לא בסדר. "מה קרה, אבא?"

אמא מאחוריו, "עזוב אותו, בן. תן לו לנוח. בוא תשב, תאכל משהו. יש מפרום, ומקלובה. הייתה נסיעה ארוכה? לא היית צריך לבוא במיוחד."

"רגע," הסתובב. "אני תכף אצא." הוא סגר את הדלת בפני אמא, ואז הסתובב בחזרה, והתקרב למיטת אביו. מבטו של האב היה חלול, סתום. הוא לא הביט בעמי מאז שנכנס.

"אבא? זה עמי. מה קורה. מה יש לך?"

אבא שלו לא ענה. רק הביט בחלל, חזהו עולה ויורד. עמי התקרב אליו וחיבק אותו, הצמיד את ראשו אל חזהו הרחב. "אבא, מה זה?" כשאביו לא ענה, רק לבו הפועם הלם באוזנו, חיבק שוב ולחש, "אני פה. אני אשמור עליך." אחרי כמה דקות הרים את ראשו והביט שוב בפניו של אביו, והבחין בדמעה שזלגה מעינו ונזלה אל הכרית. עמי ליטף את לחייו הזיפיות של אביו. כמה זמן לא ראה אותו? הוא ניסה לחשב. בתקופה שעבד במפרץ אביו האפיר, השליד. בעיקר איבד את חיוניותו. עמי ניסה להסתיר — הדמעה רמזה לו שאביו מודע לנוכחותו — את הבהלה שעדיין אחזה בו. "בסדר, אבא, תנוח. אני אהיה פה כמה ימים. אני אדבר עם הרופאים. ואתה תדבר אתי לפני שאחזור." הוא הפנה את פניו של אבא שלו אליו. עכשיו אבא הביט בו, לראשונה. המבט הזה, עמי הרגיש בו משהו. הוא לא הבין מה.

הוא אכל את המפרום של אמא שלו. משהו בהתנהגות שלה הטריד אותו. עוד בהודעות הראשונות ששיגרה נשמעה מרוחקת, מעורפלת, ומאז שהגיע נראתה טרודה. היא לא הצליחה להסביר מה בדיוק קרה לאבא. טענה שהרופאים לא בטוחים. לקחו דגימות דם ושתן וסורקים ניידים ושלחו לבדיקות. יכול להיות שבמפעל השתחרר גז רעיל שחלחל לגופו והשפיע עליו לרעה. הוא כבר כמה ימים שוכב במיטה, חצי בנאדם, לא כל כך מגיב לסביבה. "מה זאת אומרת גז רעיל? המפעל הזה עובד עשרים וחמש שנה כמעט. אנחנו מכירים כל חומר שעובדים אתו שם. הכול מפוקח ונשלט. היו עוד אנשים שנפגעו ככה? הורעלו, באותו הזמן?"

"לא."

"אז מה זה הבולשיט הזה על הגז? מאז אסון הגז, גז הוא תירוץ קל לכל בעיה."

אמו משכה בכתפיה. "הרופאים אמרו שאולי משהו בגוף שלו נחלש. הוא כבר לא בחור צעיר, עמי, כבר עבר את השבעים."

"שבעים זה לא גיל שמשהו כזה אמור לקרות בו."

אמו הביטה בו. "עמי. אני יודעת שקשה להבין ולקבל. לכולנו קשה. אבל הוא יעבור את זה. ככה הרופא אמר, שהוא מאמין. קצת מנוחה. בכל מקרה זה טוב בשבילו לנוח. אתה יודע כמה קשה הוא עבד כל השנים. קצת מנוחה לא הזיקה לאף אחד." היא צחקקה, ועמי לא הבין מה מצחיק. הוא אמר, "המפרום שלך מעולה. כמו של סבתא עליזה." היא ניגשה לצד שלו של השולחן וחיבקה אותו.

עמי נולד ב-2021. השנה שבה המגפה הראשונה עדיין הורגשה בכל מקום. זו הייתה גם השנה האחרונה, תמיד סיפרו בגאווה על המיתולוגיה המשפחתית, שבה "ההר המפריד", כינוי שנתן לו המשורר הדימונאי אוחיון, עוד היה לא יותר ממגרש עפר ריק על גבעה, מאחורי בית הכנסת שערי צדק בכיכר דנמרק בעיר. בית הכנסת עדיין עומד על תילו, קרוב לארבעים וחמש שנים מאוחר יותר, בקצה הרחוב שבו גרה משפחת אלאלוף. אבל אז, בשנת 2021, עמרם אלאלוף, עם או בלי קשר להולדת התינוק שלו עמי, הציע לעירייה לקחת את ההר הריק מאחורי בית הכנסת, את שדה העפר ששימש במקרה הטוב אתר לטיולים שקטים ונקודת תצפית יפה אל גגות העיירה המנוקדים דודי שמש, ובמיוחד אל המדבר הרחב שהקיף אותה מכל העברים, ולהשתמש בו כשדה ניסויים למען התושבים.

כבר היו תוכניות בעבר עבור השטח הזה, אמרו לו בעירייה. מוזיאון, חניון. כלום לא התקדם. עמרם אלאלוף היה אז, בגיל שלושים, קבלן מילניאלי צעיר בתחילת הדרך, אבל הוא היה יותר מזה. הוא כבר היה מישהו שאצלו הדברים כן מתקדמים. הוא הבין שכישרון בנייה הוא חשוב — ובהחלט היה לו ממנו — אבל לא פחות חשובים ממנו הם קשרים, פיקחות, הבנה של המפה הבירוקרטית, ויוזמה: להתעורר מוקדם בבוקר עם תוכנית בראש, ולבצע אותה, שלב אחר שלב. הוא ידע איך למנף את קשריו עם הספקים השונים, עם היזמים השונים, עם משרדי האדריכלים, עם העירייה והמועצה, עם משרד הבינוי והשיכון והתשתיות ועוד משרדי ממשלה. הוא ידע לנצל את העיתוי של שנת המגפה, את הסגרים, את העצירה הכמעט מוחלטת של המשק, את נסיקת האבטלה. באמצע של כל זה הוא הצליח להקים פרויקט חדשני, שכמוהו לא נראה עד אז. הוא סיפק עבודה למאות דימונאים, והוא גם סיפק להם דירות: על שטח ההר המפריד בן עשרות הדונמים, שאף אחד כבר לא זוכר למה הוא נשאר ריק כל כך הרבה שנים באמצע דימונה, מאז הקמתה באמצע המאה העשרים ועד לעשור השלישי של המאה העשרים ואחת, עמרם אלאלוף בנה מגדלי דירות במחירים נגישים, ומרכז קהילתי וקומפלקס ספורט חדשני, וגינות משחקים, שבדימונה של אותה עת נראו כלקוחות מסרטי מדע בדיוני. הוא שכנע את היבואנים והיצרנים של מתקני השעשועים ושל שאר האביזרים והחומרים לעשות אצלו את הפיילוטים, הוא שכנע את העירייה להקצות את השטח, הוא בעיקר ידע להפיק ולשנע ולגייס — לנהל את מבצע הבנייה המפואר ביותר שנראה בעיר עד אז, אולי בכל הדרום.

זה היה הפרויקט שהזניק את הקריירה של עמרם אלאלוף, קריירה ענפה ומוצלחת שהתחילה בדימונה ונפרשה אל כל כנפות עולם, שפרנסה בנדיבות את משפחתו המורחבת בשנים הבאות, וחשוב מכך, כפי שהדגיש עמרם לאורך כל השנים בזמן שהמיתולוגיה המשפחתית סופרה פעם אחר פעם — הפרויקט הזה, בהר המפריד בדימונה, היה גם שדה הניסויים שבו התחיל עמרם לפתח, ובו הצליח גם לייצר כעבור עשרים ומשהו שנים, בשנות הארבעים של המאה, את מלט הפלאים, ה"יַאבְּנִי אַל ז'וּבָּא", כמו שכינו אותו הפועלים הערבים שלו בימים הראשונים, וכמו שיכנו אותו הלקוחות הגדולים שלו מהמפרץ הפרסי בשנים לבוא, וזה השם שיינתן גם לחברת הענק הבין־לאומית שעליה יחלוש. המֶלֶט הזה היה הגיים צ'יינג'ר האמיתי שעמרם אלאלוף חתום עליו, וגאוותו הגדולה.

*המשך העלילה בספר המלא*