בגידות ובגדים

משהו רע

"תמיד יש לך משהו רע להגיד," אומר לי נעמן אחרי המפגש החברתי של ליל שבת. אנחנו במטבח. אני שוטפת כלים והוא מנגב. אני מקרצפת את שיירי האוכל והוא מבריק את הכוסות במגבת רכה. בכל רגע הוא מגביה אותן אל מול האור וסוקר את קימוריהן.

"את שורטת את כל הכוסות," הוא אומר.

פעם הביא הביתה ספוגית רכה וקרם ניקוי ללא שריטות. "תנסי את זה."

לא הסתדרתי עם הספוגית. אני אוהבת את הסקוץ'. הוא מחוספס, הוא עושה את העבודה כמו שצריך ואינו מסתתר תחת שמות מרככים.

ואף על פי כן, נעמן אוהב אותי. וזקוק לי.

"דליה נראתה יפה היום, לא?" אומר נעמן תוך כדי ניגוב.

אני ממלאת פי מים.

"מה, את לא אומרת שום דבר?"

אני ממשיכה לשתוק. הרי אם אפתח את פי, אומר משהו רע. אגיד שדליה דיברה היום בלי הפסקה. אגיד שהיא אולי נראתה לא רע היום, בעקבות השיפוץ שביצע ד"ר שיין בפניה, אבל מפל המלל שיצא מפיה מחק כל רושם אחר.

נעמן פונה אל הארון ומעמיד את הכלים הרחוצים בתוכו. עורפו מופנה אלי, אבל אני רואה את לחייו המתרוממות לחיוך.

"המן הרשע צדיק לעומתך," הוא נאנח.

"אבל לא אמרתי כלום."

"אמרת בלב."

אכן.

"תמיד יש לך משהו רע להגיד," חוזר ואומר לי נעמן כמו בעל חוב.

איש מוזר נעמן. אני מענה אותו בחריצוֹת דין שאין בהן נחמה ומפחידה אותו בתחזיותי העגומות, אבל הוא, כמו ילד מבועת ברכבת שדים בלונה פארק, מבקש עוד.

המשפט הזה של נעמן קצת מייבש אותי, כי הרע יושב לי בראש או נפלט ממני כמעט בלי משים, ואף על פי שדברי נשמעים בדרך כלל נחרצים, אני לא תמיד בטוחה בעצמי.

במחשבה תחילה ובהקפדה יתרה אני יכולה להפוך את עורי ולהיות זמן־מה נעימת הליכות ומסבירת פנים. אני מפסיקה לומר את הדברים הרעים ומתאמצת "לחשוב חיובי". אם אני חוזרת מספיק פעמים על המנטרה ששמעתי פעם באיזה פודקאסט בשם "החיים הטובים": "היקום הוא מקום ידידותי והוא תומך בי וברצונותי", אני יכולה להסכים בלי סייג לכך שדליה נראית נהדר, אני יכולה להתרגש ממצעד צבאי, אני יכולה לקרוא רומן רומנטי עד הסוף ולהאמין לכל מילה שכתובה בו.

שלושה ימים. זה הזמן שאני מחזיקה מעמד. ברוב המקרים השינוי מתחולל בערב של היום השלישי. כמו באותו ערב שנעמן ואני, אחרי שלושה ימים של רכות מפויסת, בעקבות אחת מאותן פעמים רבות שהחלטתי להשתנות, ישבנו וצפינו בטלוויזיה. ראש הממשלה עמד מול המיקרופון, סידר את ערמת הדפים שעל הדוכן, חזוֹר וסַדֵר, נתן בקהל מבט רב־משמעי ואמר: "לא יעלה על הדעת. אני מבטיח חד־משמעית. אנחנו נגיב בעוצמה ובנחישות."

נעמן ואני הבטנו זה על זה בתחושת גאווה. הרגשנו את העוצמה והנחישות עוטפים אותנו כמו שריון ברזל. נעמן קם לרגע והלך למטבח להביא משהו. אני נשארתי בכורסה, עדיין נרגשת וגאה. אבל עד שנעמן חזר (הפעם הוא התמהמה יותר מהרגיל), השר לענייני משהו סיפר לי שהוא הצטרף לפוליטיקה כי מצפונו לא הניח לו לעסוק בענייניו האישיים (הכושלים, יש לומר) בשעה גורלית זו שבה המדינה מתמודדת עם סכנות רבות כל כך (מה שאפשר לומר על המדינה בכל שעה משבעים וארבע שנותיה). הוא היה משכנע מאוד, השר. כנות אינסופית ניבטה מעיניו. אבל אני לא ראיתי אלא את העווית העצבנית שהקפיצה קלות את לחיו הימנית.

בענן הוורוד שעטף אותי שלושה ימים החלו להיווצר קרעים. ניסיתי בכל כוחי לאחות אותם. אבל תגידו אתם, אפשר לאחות קרעים של ענן?

כשנעמן חזר מהמטבח הוא לא הבחין שנפל דבר. הוא סיפר לי בעיניים לחות על הלוויה של משה, חבר מהעבודה. נזכרתי במסיבת יום הולדת החמישים שחגגו משה ובניו לאשתו, שנים ספורות קודם לכן. מסיבת הפתעה הם עשו לה. באותו יום התקנאנו, נעמן ואני, קנאה עזה במשפחה הזו, שהעמידה על במה באולם שמחות מסכת בת ארבעים וחמש דקות על חייה. כמה אוכל, חום וסימפתיה זרמו שם, קשה לתאר.

כשחזרנו באותו הלילה אל ביתנו, נכנסנו קפואים ואפורים למיטה וחשנו מבוישים־משהו. "לא ידעתי שהם כאלה," מלמל נעמן מתחת לשמיכה. אני חיפשתי את רגליו החמות וחשבתי על ילדי, מתוך הכרה כואבת שהם, לכבודנו, לא היו מרימים ערב כזה.

"למה, בעצם?" שאלתי את נעמן ברוח נכאה. לא היתה לו תשובה. היינו הורים טובים. באמת שהיינו טובים.

התחלתי לחשוב שאולי זאת אשמתי. אולי חסר בביתנו קצת רוך שיעזור לנו לצבוע את החיים בגוונים עליזים יותר.

"זה היה התקף לב," החזיר אותי נעמן אל מותו של משה, "מצאו אותו בבית מלון עם מישהי. התברר שזאת החברה של הבן שלו."

כשאני עדיין נאחזת בשאריות הענן הוורוד אני מצליחה להתאפק קצת. אבל זה לא משנה מהותית את התחושה שלי. אני חושבת דברים רעים גם אם אינני אומרת אותם בקול.

בטלוויזיה נגמרו החדשות. הרע תפס כבר די הרבה מקום. אחרי החדשות הקרינו את טקס האוסקר. הריסון פורד קיבל פרס על מפעל חיים. נזכרתי במין שחזור חי של "אינדיאנה ג'ונס בעקבות התיבה האבודה" שראינו באולפני יוניברסל בארצות הברית. בננו, שהיה אז צעיר מאוד, נצמד אלי בפחד למראה המפלצות המגיחות מאחורי האבנים.

"זה רק כאילו," אמרתי לו, אבל הוא, באופן צפוי מאוד, לא האמין לי.

ישבתי מול הטלוויזיה והשתדלתי לדחות את המחשבות שעלו בראשי ביחס לאיכות המשחק של חתן הפרס. השתדלתי להתייחס בסלחנות אל שתי הבעות הפנים שהריסון הפנה אלינו דרך קבע מן המסך — זווית הפה מורמת מילימטר ימינה, מה שאמורה להיות מחווה של שביעות רצון (או חיוך), וגבינים מכווצים, ללמדנו על ריכוז וסכנה. המאמץ שלי כלל ניסיון כן לדון את תעשיית הקולנוע האמריקאית לכף זכות. כי הריסון פורד נראה באמת כמי שההרכב הגנטי שלו מאפשר לתת לו תפקיד של דמות גברית סמכותית ואמיצה, כגון הנשיא האמריקאי ב"אייר פורס 1", ומצד שני, שובב והרפתקן כמו "אינדיאנה ג'ונס" (למרות האמא היהודייה שלו). ואף על פי כן, לא ממש הצלחתי לשכנע את עצמי.

קמתי מהכורסה ויצאתי לרגע למרפסת. אולי אוויר הלילה הצלול ינקה לי את הראש ואוכל לחזור יום או יומיים אחורה, אל הוורוד שנקרע.

אבל כשחזרתי לחדר, ראיתי את בננו עומד וצופה בטלוויזיה.

"חרא של שחקן," הוא זרק, "אני מעביר תחנה."

באחד הערוצים הקרינו את "החותם השביעי" של ברגמן.

"זה סרט!" אמר הצעיר והתרווח על הספה. שיירה של נזירים נושאי צלבים הלכה בטור בערפילי שוודיה לצלילי צ'לו אימתניים. נעמן קם והסתלק לו בשקט לַמיטה. אני נשארתי עם בני. עיניו היו מרותקות למסך.

"אתה חייב לראות סרט קודר כל כך?" שאלתי בהיסוס.

"מה את רוצה שאני אראה? 'צעירים חסרי מנוח'?" הטיח בלי להזיז את ראשו.

"לא… אבל משהו... משהו… קצת יותר… קצת יותר אופטימי?"

בני הסתכל עלי בבוז.

באחד הניסיונות שלי להשתנות קניתי לי זוג משקפיים חדשים. חשבתי שאולי יש לי איזו הפרעה במרכז שדה הראייה שמכריחה אותי לראות את הדברים בככותם.

האופטומטריסט דיבר בשבחן של עדשות שהיו הצעקה האחרונה בעולם האופטיקה. "אלה עדשות שוויצריות שמיוצרות בטכניקה מיוחדת," הוא אמר, "את תִרְאי טוב כמו שלא ראית אף פעם," הבטיח. לא היה לי נעים להסביר לו שאני צריכה דווקא משהו הפוך. כי מי בא לאופטומטריסט ומבקש משקפיים מערפלים?

כמובן שהמשקפיים החדשים והמאוד יקרים (בגין הטכניקה המיוחדת) רק הרעו את המצב. קווי המתאר של החיים נראו לי חדים מאי־פעם. הגעתי למסקנה העגומה שכנראה יש בתוכי איזה מנגנון השמדה שתקוע באמצע המסלול שבין הקליטה החושית לתפיסה, והוא שמשאיר אותי כל הזמן ברמת האמת העירומה.

התנודות האלה שלי הטרידו אותי. קשה בעיקר היתה הנפילה מהענן הוורוד של ימי ההשתנות, אל האפרפרות הקבועה שמלבה בי את הדברים הרעים. וגם, לא יכולתי להפוך את עורי כל שלושה ימים. כבר יצא לי שם של בלתי צפויה.

החלטתי לקחת את עצמי בידיים. אבל רק המחשבה על כך ריפתה את ידי. כי איך אני אמורה בדיוק לבצע את הפעולה הלא־הגיונית הזאת, לקחת את עצמי בידיים? האם מישהו אי־פעם הצליח? אני בטוחה שלא. עם זאת, כשהעמקתי חשוֹב על הביטוי הזה הבנתי משהו. למעשה, יש בו הבטחה לקושי הכרוך בהשתנות, ליתר דיוק, לאי־ההיתכנות של השתנות.

אף על פי כן, החלטתי שלא אתפס לייאוש. אני אנסה בכל דרך.

בסדר. אבל מאיפה להתחיל? איך אני עושה את זה?

מי שחילצה אותי מהמבוכה היתה חברתי דליה (כן, זאת שמדברת הרבה, היא חברתי הטובה ביותר). היא הציעה לי ללכת איתה לסדנה של ארבעה ימים להעצמה רוחנית ורגשית.

לא חשבתי שיש דברים כאלה. לא עלה על דעתי שיש בעולם כל כך הרבה אנשים שרוצים לתקן את עצמם, עד כדי כך הרבה, שפותחים סדנאות לצורך העניין. כי כשאני מסתכלת סביב, כולם נראים לי מאוד שלמים עם עצמם.

זאת מחשבה טיפשית, כמובן. גם אני בטח נראית בעיני אחרים שלמה עם עצמי. אפילו מאוד שלמה עם עצמי. כרופאת משפחה בקופת חולים, אישה מכובדת בקהילה, יציבה וסמכותית, אני בדרך כלל יודעת את התשובות. כך חושבים האנשים שתולים בי עיניים נפחדות.

"אז מה את חושבת שזה, דוקטור?"

אני לא מתחייבת. "זה יכול להיות כמה דברים, ואולי זה כלום. בוא נעשה את הבדיקות, ולא לדאוג."

יש הנרגעים מיד, ויש המביטים בי ותוהים אם אני סתם מורחת אותם, או אומרת את האמת. כך או כך, מעמדי לא נפגע. "היא יודעת בדיוק מה יש לי," חושבים המפקפקים, "אבל היא לא רוצה להגיד. וכמה טוב לה, היא לא חולה כמונו. היא אף פעם לא חולה. רופאים לא חולים. הם גם לא פוחדים כמונו ממחלות." ואז הם הולכים הביתה מודאגים, אבל נתלים קצת ב"אולי זה כלום" וב"לא לדאוג" שאמרתי להם, כי אם זה היה משהו רציני, הם חושבים, בטח לא הייתי מדברת כך.

חורצת גורלות כמוני, ידענית כמוני, אמורה להיות אישה הגיונית ונטולת פחדים והתלבטויות. אישה כמוני גם לא תרגיש רע ביחס לעצמה ולא תרגיש צורך לשפר משהו בהתנהגותה האטומה. כך הם חושבים. אבל אני לא אף אחד מהדברים האלה. אני ועוד איך מפחדת ממחלות. בעיקר כי יש הרבה מחלות שהסימנים שלהן די דומים. אני ועוד איך מודאגת מאוד ממה שאני רואה אצל החולים שלי, למרות פני הפוקר שלי. אני ועוד איך רוצה להשתפר.

הם לא יודעים, המפקפקים, שבתוכי יש ציפור קטנה ונפחדת שבנתה סביבה אלף הגנות בעמל של שנים רבות.

והנה באה חברתי דליה עם ההצעה שלה. מיד אימצתי את הרעיון. עם זאת, היתה לי הרגשה שהסדנה לא מיועדת בדיוק לטפל בבעיה שלי, שלמען האמת לא ידעתי בדיוק איך להגדיר אותה, אבל חשבתי שאם אעצים את עצמי רוחנית ורגשית, אולי לא ארגיש צורך להגיד או לחשוב דברים רעים.

במסגרת הניסיונות לשיפור עצמי, החלטתי גם לעשות כל מאמץ להכיל את הדבּרת של דליה. (הכלה היא מילה שאימצתי בשמחה במסגרת ההשתדלויות לשנות את עצמי, כי הכלה, כך אמרו, היא הדבר האמיתי.)

הודעתי בעבודה שאני יוצאת לחופשה של שבוע. למה שבוע, תשאלו?

כי חברתי דליה אמרה בביטחון שהטמיעו בה כנראה מארגני הסדנה, "זאת סדנה מרוכזת, אבל לוקח בערך שבוע לספוג את כל המסרים שלה. ואת זמן הספיגה יש להעביר בשקט ובשלווה."

נעמן עודד אותי לצאת לסדנה. "זה יעשה לך טוב," הוא אמר.

אחרי שדליה הציעה לי הצעה כה יוצאת דופן, ואחרי שנעמן אמר מה שאמר, גברה דאגתי. האם מצבי גרוע עד כדי כך?

כמה ימים לפני הסדנה התקשרה אלי דליה ואמרה לי כממתיקה סוד. "זאת סדנה אקסקלוסיבית והיא מתקיימת במלון חמישה כוכבים. אני הולכת לקנות לי בגד חדש. אולי את רוצה לבוא איתי ולקנות לך גם משהו?"

זה שנים שחברותי מנסות בכל מיני דרכים עקלקלות לשכנע אותי "להתלבש", ולא בהצלחה יתרה. מיד חשדתי בדליה שזאת למעשה הסיבה שבגינה היא הציעה לי להתלוות אליה לסדנה.

"דליה," אמרתי לה בנעימה קצת מאיימת שאני שומרת למקרים כאלה והיא מיד אמרה, "בסדר, בסדר, הבנתי. לא צריך."

בסדנה קיבלנו חוברת נאה. על הכריכה היה תצלום של גבר ואישה פוסעים על חוף ים רגוע. "אל האור" היתה הכותרת, "פתיחת הלב לאהבה, חיבור למקורות העוצמה, השפע והאור כדי לממש את האני האמיתי".

בתוך החוברת (שלא היתה לי סבלנות לקרוא) ראיתי תפזורת של ביטויים שהמילה "חיובי/ת" מופיעה בהם ("גישה חיובית", "משוב חיובי", "השקפה חיובית" וכו'), ובעוד אני מעלעלת במרחבי הטוב הזה, נזכרתי שלא שאלתי את דליה כמה כסף עלי להחזיר לה. הרי היא זאת שרשמה אותנו ושילמה.

כשפניתי אליה בעניין, הביטה בי דליה במבט חיובי, מלא חיבה ואמרה: "את לא חייבת לי כלום, הזמנתי אותך."

נדהמתי. המחווה של דליה הוכיחה לי מעל לכל ספק שכנראה אני במצב גרוע ביותר. פיה של דליה אמנם פזרני ביותר, אבל ידיה קפוצות להפליא.

אחר כך עלה בדעתי שאולי היא רקמה איזו קנוניה עם נעמן. הוא ישלם והיא תשכנע אותי לבוא לסדנה.

נכון שאמרתי שנעמן נהנה לשמוע את הדברים הרעים שאני אומרת. אבל האמת היא שיחסו לעניין אמביוולנטי. נעמן הוא טוב. הוא לעולם לא יגיד דברים רעים. את זה הוא משאיר לי. אבל בשבילו, הדברים הרעים שאני אומרת הם הנאה שאשמה בצדה. כמו ערמה של ממתקים שזוללים בחושך.

ארבעה ימים היינו בסדנה. האווירה החיובית נשבה אלינו מהמזגנים. היה לה ריח של עוגיות קינמון. הרגשתי שהיא נוסכת בי עוצמה ומייבשת את פרחי הרע שמלבלבים בתוכי כל הזמן בלי שום קשר לעונות השנה.

אחד ההרגלים החשובים שניסו להטמיע בנו בסדנה הוא השהיית התגובה. אבל לא השהיה שנועדה רק לצנן את ה"תגובתיות", כפי שכינו המדריכים את התופעה, כלומר, את הדחף המיידי להגיב, אלא השהיה שמוקדשת להרהור.

אם מישהו אומר לנו דבר־מה שמעורר בנו כעס, או רצון לפגוע בו, עלינו להשתהות (בחיים הקודמים שלי זה היה "לספור עד עשר"), ואז להיכנס לנעליו ולנסות להבין למה הוא אמר את מה שאמר. הפעולה הזאת לבדה, בכוחה לנטרל, או לפחות למתן, כל ניסיון לנקמה או מחשבה רעה על הפוגע. ברוב המקרים נירגע קצת, ניתן לעצמנו רגע לחשוב, ואז בהכרח נגיע למסקנה שכנראה אותו אדם עשה את מה שעשה מתוך איזו מצוקה או כעס על העולם ולאו דווקא עלינו. אם ננסה להבין, הבטיחו לנו בסדנה, לא יהיה לנו צורך להגיב בתוקפנות וגם לא לחשוב על הפוגע דברים רעים.

זו היתה עצה נפלאה, כי בסדנה היו די הרבה טיפוסים מעצבנים, ותרגילי ההשהיה שביצענו עשרות פעמים בכל יום הביאו לכך שהתחלתי באמת ובתמים לאהוב את העולם. אף על פי שבכל פעם שנתקלתי במצוקת האחר — שהביטוי שלה היה השלכה על אחרים — והפעלתי את תהליך ההשהיה, תהיתי אם אני באמת מבינה את מצוקתו, ולכן לא מגיבה על ההשלכה, או שפשוט סיגלתי לי איזו קהות רגשית.

כך או כך חזרתי מהסדנה עייפה וטובת לב.

נעמן כמעט לא הכיר אותי.

"הפנים שלך קורנות," הוא קרא בהתרגשות.

באותו ערב באמת הרגשתי נהדר. לא היה לי ולו שמץ של צורך לומר משהו רע. והרי שום דבר בסביבתי המיידית והלא־מיידית לא השתנה. נעמן היה אותו נעמן, הבית היה אותו בית, וראש הממשלה היה אותו ראש ממשלה.

באותו ערב מלבב אפילו קיימנו תשמיש, משהו שכבר הרבה זמן לא קרה. נעמן היה עדין כדרכו, ואני נפתחתי אליו כמו נר הלילה.

למחרת בבוקר, כשפקחתי את עיני, חשבתי רק על דברים חיוביים. בזכות הסדנה, כבר היו לי כמה במלאי, ולא הייתי צריכה להתאמץ במיוחד.

זה היה היום הראשון לאחר הסדנה ועדיין הייתי בחופשה, לכן קמתי לאט, התרחצתי לאט והתלבשתי לאט. חשבתי עמוקות על כל פעולה שאני עושה — עוד אחד מעקרונות השיטה שהנחילו לנו בסדנה. אם אנחנו רוצים להתחיל את היום באהבה ובנחת, אמרו לנו, עלינו לנהוג במתינות ולא לעשות שום דבר כלאחר יד.

עלי להודות, שבשעות הראשונות של הסדנה, כשטרם הפנמתי את עקרונותיה, התגנבה לראשי מחשבה ספקנית שאולי ההתנהגות המומלצת הזאת, שבאמת החליקה אותי אל היום החדש כמו כף נעליים, אכן מתאימה לימי הסדנה ולחופשות, אבל כלל לא בטוח שאוכל לעמוד בה בימי העבודה. לשם כך תהיה דרושה לי כנראה שטיפת מוח של ממש.

כפי שכבר ציינתי, עדיין לא חזרתי לעבודה, ולכן התחלתי את היום במתינות. לא היתה לי תוכנית מוגדרת, אבל הייתי נכונה ליום של פעילות רִגשית מעצימה. עלה בדעתי שאולי שתילת פטוניות בגינה — בשמחה — יכולה להיות פעילות מהסוג הזה. יצאתי אפוא לגינה ושתלתי כמה פטוניות. הקפדתי לעשות זאת בשעה שהשכנה משמאל לא נראתה בשטח, שכן שיחות עם השכנה, למדתי, מפעילות אצלי באופן קבוע את הדבר הזה שכל כך עמלתי לשנותו.

אחרי כשעה של שתילה וניכושים התחלתי להשתעמם. וגם להזיע. כדי לא לחשוף את עצמי לאיזה ענן רע תועה, נטשתי את הערוגות, נכנסתי לאמבטיה והתרעננתי במקלחת ריחנית. התחלתי להתכונן רגשית וגופנית לשעת בין הערביים, שבה, כפי שקבעתי עם נעמן, נלך לשפת הים ונטייל יד ביד לאורה הסמוק של השקיעה.

כשילדי חזרו מהלימודים קיבלתי אותם בסבר פנים יפות ונעניתי באדיבות לכל בקשותיהם. הם לא השיבו לי באותה מטבע. על שאלותי הם ענו לי כדרכם תשובות לקוניות, שהיו בנויות בעיקר מהמילה "בסדר" שגם היא נבלעה בחצייה, ואם קצת האריכו בדיבור, לא הצלחתי להדביק את קצב דיבורם ואת ההגייה המשובשת שלהם ונאלצתי לשאול שוב ושוב "מה?" מה שדי עצבן אותם. בדרך כלל זה תסכל אותי, אבל עכשיו, אחרי הסדנה, לא כעסתי עליהם ולא דנתי אותם לכף חובה.

אחר הצהריים הלכתי עם נעמן לים, כמתוכנן. התרכזתי כל הזמן בהנאה שאני שואבת מהטיול באוויר הצח, ממראה האדוות העדינות ומהמים החמימים שליטפו את כפות רגלי. אספתי לי כמה צדפים שאין לי צורך בהם והרחקתי מבט אל האופק.

כל אלה כנראה התישו אותי מאוד, כי כשחזרתי מהטיול הייתי עייפה עד כדי כך שרציתי רק להיכנס למיטה.

ביום השני נפגשתי עם חברותי ללאנץ'. עדיין היה לי מצב רוח מצוין.

כרגיל, לבשתי משהו שלא הקדשתי לו תשומת לב רבה, פשוט איזה בגד שזרקתי על עצמי כמו תמיד במהירות לפני שאני יוצאת מהבית, בלי להסתכל במראה, בלי לחשוב על כך שאני עומדת לבלות עכשיו בבית קפה מעוצב בשכונה יוקרתית, עם חברותי הנאמנות שצו האופנה הוא נר לרגליהן.

כמו תמיד הצלחתי להתעלם מהמבטים של חברותי, שתמיד מודדות אותי מכף רגל ועד ראש, וכבר התייאשו מלהעיר לי על הופעתי. הצלחתי להתעלם גם מהפנים המאופרות יתר על המידה של דליה, מהמחשוף העמוק מדי בחולצתה של חגית וממצבור תכשיטי הזהב של ענת שנראה כי גדל מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. אצל מרב לא היה משהו מיוחד שהייתי צריכה להתעלם ממנו.

אנחנו מכילות, חברותי ואני. מדלגות מעל המוקשים. והפעם, אחרי הסדנה, הרגשתי שכושר ההכלה שלי בהחלט גדל. אמנם אני קוראת לזה "כושר הכלה", אבל למען האמת, יש לי בעיה קטנה עם המילה הכלה. בסדנה אמרו לנו שהכלה שונה מאיפוק. הכלה היא הדבר האמיתי, אמרו לנו. הכלה היא היכולת האמיתית לקבל את האחר בלי להרגיש צורך להעביר עליו ביקורת, לא בדיבור ולא במחשבה. אני הגעתי למסקנה שאצלי זה לא עובד. בסתר לבי אני יודעת שאצלי כושר ההכלה הוא לא יותר מיכולת איפוק. פיתחתי בסדנה את יכולת האיפוק שלי. הצלחתי להתאפק, בלי מאמץ מיוחד, מלומר משהו רע, אבל לא יכולתי להתאפק מלחשוב אותו. זה הטריד אותי. הרי לשם כך באתי לסדנה. לכן לקחתי את המדריך הצידה ושיתפתי אותו בלחש בפגם הזה שלי. הוא הביט בי במבט כול־יודע ואמר, "זה יבוא עם הזמן. ככל שתתאפקי יותר מלומר דברים, כך תפַתחי גם את היכולת לא לחשוב עליהם."

אני עוד מחכה.

אז נניח שכולנו מתאפקות ורובנו מכילות זו את זו — אין ספק שזה נותן הרגשה טובה — וכשמתעורר הצורך גם מחמיאות זו לזו. הפעם היתה זו מרב שהתעורר בה צורך להחמיא לי. "עשית בוטוקס?" היא שאלה אותי.

הופתעתי מאוד מהמחמאה של מרב. כשחזרתי הביתה בחנתי את פני בקפידה במראה והגעתי למסקנה שמרב שאלה את מה ששאלה, כי אני פשוט מדושנת עונג.

שלושה ימים של עונג מדושן.

בשלהי היום השלישי, נעמן נראה לי קצת עצבני. ישבנו מול הטלוויזיה וצפינו בחדשות. היה לי נדמה שנעמן לא מוצא לעצמו מנוחה. בדרך כלל הוא מרותק למסך, אבל עכשיו הוא זז באי־נוחות במקומו, קם וישב ושוב קם וישב. בעיצומה של הסערה הקטנה הזאת על כורסת הטלוויזיה הזוגית שלנו, שנקראת "ספת אהבה", צצה בראשי מחשבה שלילית. היא היתה קטנטנה והשתדלתי להדוף אותה מיד. אמרו לנו בסדנה להיות מוכנים לכך שמדי פעם יצוצו בראשינו מחשבות שליליות — שאריות זניחות מחיינו הקודמים — ובמקרה כזה, עלינו לחשוב מיד על דברים נעימים, כמו חוף הים בבאלי, או ליטוף פרוותה הנעימה של חיית מחמד, או מרק חם בבקתת סקי באלפים.

התחלתי לחשוב בבהילות על דברים נעימים. אבל המחשבה השלילית התפתחה לה יפה בצד השני של ראשי, בלי להתחשב כלל במאמצים שלי.

קמתי והלכתי לחדר אחר (אמרו לנו בסדנה שאחת השיטות לרענן את הראש היא לשנות מקום). בחדר הזה לא היתה טלוויזיה, ולרגע היה נדמה לי שההתפתחות המדאיגה נעצרת, אבל מהר מאוד נגלו לעיני כמה דברים טורדי מנוחה, כגון אבק רב־תחומי, סדק לאורך הקיר המערבי, שטיח ממורטט שכבר מזמן רציתי לזרוק, דברים שהתווספו בשמחה למחשבה השלילית שכבר הגיעה לפרקה.

יצאתי לגינה לנשום אוויר צח. השכנה שלנו משמאל היתה גם היא בגינתה. הפעם לא יכולתי להימנע מהמפגש. גדר דלילה ומחוררת מפרידה בינינו, והיא כמובן ראתה אותי.

כיוון שבניגוד אלי, לא היתה לה סיבה להימנע מדיבור איתי, היא מיהרה אל הגדר ומיד פתחה בדברים.

אמרתי לעצמי שזה יכול לשמש מקרה מבחן. אקשיב לדבריה ואפעיל את שיטת ההשהיה שלמדתי בסדנה. כי לא היה לי ספק שדבריה יעורר בי צורך עז להגיד, או לפחות לחשוב, משהו רע.

השכנה ראתה לעצמה חובה לספר לי שפטוניות פורחות הכי יפה בקיץ, וכיוון שהחורף עדיין לא נגמר, ועדיין עלולים להיות ימים קרים מאוד, חבל מאוד ששתלתי אותן. "הן ימותו," היא אמרה. "את צריכה להיזהר ממשתלות," הוסיפה וסיכמה, "הם מביאים את פרחי העונה מוקדם מדי. במשתלה הפרחים נראים נהדר, אבל כשאת שותלת בגינה, ופתאום יורד גשם חזק, או ברד, והם לא מחזיקים מעמד. פשוט רימו אותך."

הפעלתי את מנגנון ההשהיה וגייסתי את מלוא החמלה שהיתה באמתחתי באותו רגע. אבל על אף ההשתהות ועל אף מאמצי הכנים לא לפרש את דבריה של שכנתי לגנאי. לא יכולתי לדמיין אצלה לא מצוקה, לא תחושת קיפוח, לא כעס על העולם. שום כלום.

סתם טמטום.

כשחזרתי לחדר נעמן הסתכל עלי בדריכות.

"מה?" שאל לבסוף.

"שום דבר," עניתי ומשכתי בכתפי.

אבל נעמן לא הרפה ממני.

"אני רואה שבכל זאת משהו," אמר.

הכחשתי חזור והכחש, אבל לבסוף הגעתי למסקנה שלא אוכל להסתיר מנעמן זמן רב את האמת.

נכנעתי. "יש לי משהו רע להגיד," אמרתי.

נעמן קם למטבח להביא משהו. זה מין ריטואל אצלו. פעמים רבות הוא עושה את זה לפני שיש לי משהו רע להגיד.

עורפו היה מופנה אלי, אבל אני ראיתי את קצה חיוכו ושמעתי את אנחת הרווחה שלו.

ובכן, כזאת אני. מתהלכת באזורי הרוע.