לפייס את היטלר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפייס את היטלר
מכר
מאות
עותקים
לפייס את היטלר
מכר
מאות
עותקים

לפייס את היטלר

4.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אחר צהריים לח ורטוב בספטמבר 1938 יצא נוויל צ'מברליין אל כבש המדרגות של המטוס שהחזיר אותו ממינכן והכריז כי ביקורו אצל היטלר מנע את האסון הגדול ביותר בהיסטוריה בת ימנו. הוא הביא עימו בשורה של "שלום בימינו", כך הבטיח לקהל שהתאסף מחוץ לדאונינג 10. פחות משנה אחרי כן פלשה גרמניה לפולין, והחלה מלחמת העולם השנייה.

טים בוברי מציע היסטוריה חדשה של שנת ההתלבטויות הגדולות, הכישלונות הדיפלומטיים והמחלוקות הפרלמנטריות שסללו את הדרך לשלטונם של הנאצים באירופה. המחבר נעזר במקורות שלא נחשפו עד כה ומוליך את הקורא במסע מרגש ומפעים של המִשגים הטרגיים של מנהיג בריטניה בהתנהגותם כלפי הפיהרר. הם לא הבינו את סכנתו לשלום העולם ולביטחונו.

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

פרק ראשון

הקדמה
"לעולם לא עוד!"1

הרצון להימנע ממלחמת עולם שנייה היה מן הסתם השאיפה האוניברסלית והמובנת ביותר בהיסטוריה. יותר מ-16.5 מיליון בני אדם מתו במלחמת העולם הראשונה. הבריטים איבדו 723 אלף מתושביהם; הצרפתים — 1.7 מיליון; הרוסים — 1.8 מיליון; האימפריה הבריטית איבדה 230 אלף בני אדם; והגרמנים — יותר משני מיליון. עשרים אלף חיילים בריטים נהרגו ביום הראשון לקרב על הסום, ואילו באתר הנופלים בדואומון עצמותיהם של כ-130 אלף חיילים צרפתים וגרמנים טמונות — כשישית בלבד מסך כל הנופלים ב-302 ימי הלחימה בקרב על ורדן. בין הניצולים לא היה כמעט אדם שלא הושפע מהאירועים. לא היה כמעט מי שלא היה לו אב, בעל, בן, אח, אחיין, ארוס או חבר שנהרג או נפצע. בסופו של דבר לא יכלו אפילו המנצחים לחוש תחושת ניצחון. האנדרטה שנחשפה בווייטהול (Cenotaph) ב-19 ביוני 1919 לא הייתה קשת ניצחון, אלא סמל לאובדן. מדי שנה בשנה ביום הזיכרון לשביתת הנשק נהגו אלפי בריטים לחלוף על פניה בדממת אבל, ובשני צידי התעלה קיימו עמיתים וחברים בבתי ספר, בכפרים, בעיירות ובתחנות רכבת טקסי זיכרון משלהם. בשנים אחר כך נחקקה מנטרה קבועה: "לעולם לא עוד!"

אך מה שהיה אסור שיקרה קרה גם קרה. למרות הכוונות הטובות והמאמצים הגדולים שהושקעו בפיוס ובהרתעה מצאו את עצמם בריטים וצרפתים במלחמה מול אותו אויב 21 שנה בלבד לאחר "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". ספר זה מבקש לתרום להבנתנו כיצד קרה הדבר.

השיח על הפייסנות — ניסיונותיהן של בריטניה וצרפת להימנע ממלחמה בוויתורים "סבירים" לקובלנות שהשמיעו גרמנים ואיטלקים בשנות השלושים — מתמשך ומעורר מחלוקת. מן הצד האחד הוא מגונה ומוצג כ"אסון מוסרי וחומרי", האחראי לסכסוך הרצחני ביותר בהיסטוריה, ומן הצד האחר הוא מתואר כ"רעיון נאצל ששורשיו נעוצים בנצרות, בעוז הנפש ובשכל הישר".2 בין שני הקטבים הללו מצויים תילי תילים של גוונים, של טיעוני משנה ושל עימותים היסטוריים. טיבה של ההיסטוריה, שרק לעיתים נדירות היא בהירה וברורה, אך פוליטיקאים ופרשנים, בייחוד בבריטניה ובארצות הברית, מרבים לדבר על מה שמכונה "לקחי התקופה" בניסיונם להצדיק מגוון רחב של התערבויות זרות — בקוראה, בתעלת סואץ, בקובה, בווייטנאם, באיי פוקלנד, בקוסובו ובעיראק (פעמיים) — ולעומת זה, כל ניסיון להגיע להסכמה עם יריב משכבר מושווה מיד להסכם מינכן הידוע לשמצה משנת 1938. כאשר ניגשתי למחקר לקראת כתיבת ספר זה, באביב 2016, העלו השמרנים האמריקנים את שמו של נוויל צ'מברליין (Chamberlain) כחלק מהמערכה שלהם נגד הסכם הגרעין שעליו נשא ונתן הנשיא אובמה עם איראן. היום מקבל רעיון הפייסנות ממד חדש במאמציו של המערב להגיב על הרוואנשיזם ועל התוקפנות של רוסיה. היה אפוא רושם שיש מקום לבחינה רעננה של המדיניות הזאת, כפי שהיא גובשה והוצאה אל הפועל.

יש כמובן רשימה ארוכה של ספרים בסוגיה — אך היא אינה נרחבת ואינה עדכנית כפי שנדמה לעיתים. אדרבה, ערמת הספרים שנכתבו בעשרים השנים האחרונות על מלחמת העולם השנייה גדלה ותפחה, אך המהלכים שהובילו אליה והגורמים לאסון הנורא הוזנחו יחסית. יתרה מכך, עם הזמן נכתבו ספרים משובחים על הפייסנות, אך רובם מתמקדים באירוע מוגדר, כמו ועידת מינכן, או באדם מוגדר, כמו נוויל צ'מברליין. אני, לעומת זה, ביקשתי לכתוב ספר שיכסה את התקופה כולה — החל במינויו של היטלר לקנצלר גרמניה וכלה ב"מלחמה המדומה" — כדי לעמוד על התפתחות המדיניות והעמדות הללו. עוד ניסיתי לבחון יריעה רחבה יותר ולא להסתפק בגיבורים הראשיים. הרצון להימנע ממלחמה על ידי הגעה למודוס ויוונדי עם המדינות הרודניות חרג אפוא אל מחוץ לחוגי הממשל, ואף כי דמויותיהם של צ'מברליין, הליפקס (Halifax), צ'רצ'יל (Churchill), דלדיֶה (Daladier) ורוזוולט (Roosevelt) תופסות מקום מרכזי בסיפור, בחנתי גם את מעשיהם של אישים ידועים פחות, ובראשם הדיפלומטים החובבים. לבסוף ביקשתי לכתוב סיפור היסטורי המשקף את אי־הוודאות, את הדרמה ואת הבעיות של התקופה. מכאן שגם אם הסיפור מלווה בפרשנות ובניתוחים, הייתה מטרתי הראשונה במעלה לתאר נרטיב כרונולוגי על סמך יומנים, מכתבים, מאמרים בעיתונים ואיגרות דיפלומטיות, אשר ינחו את הקורא בדרכו בשנים הסוערות הללו. לשם כך התמזל מזלי לזכות בגישה ליותר מארבעים אוספי מסמכים פרטיים — כמה מהם העלו עדויות חדשות ומסעירות. במאמציי שלא לפגוע בהשתלשלות הסיפור לא הדגשתי את המקורות הללו בתוך הטקסט, אלא כמידת האפשר העדפתי מקורות שלא פורסמו עד כה על מקורות מוכרים וידועים בכל הנוגע לאורכם ולמידת התכיפות של השימוש בהם.

ספר העוסק ביחסים בין־לאומיים מתפרס, מטבע הדברים, על פני זירה בין־לאומית. אך הספר הזה עוסק בראש ובראשונה בפוליטיקה הבריטית, בחברה הבריטית ובדיפלומטיה הבריטית. ככל שהדברים יישמעו מוזרים, בשנות השלושים עדיין הייתה בריטניה המעצמה החזקה ביותר בתבל — מרכז גאה של אימפריה המשתרעת על פני רבע מכדור הארץ. היה ברור שאמריקה היא המעצמה העולה, אך בעקבות מלחמת העולם הראשונה נסוגה ארצות הברית והסתגרה בבדלנות, ואילו צרפת — המעצמה היחידה שהיה בכוחה לבלום את השאיפות של גרמניה — בחרה לוותר על כל יוזמה דיפלומטית וצבאית ולהפקיד אותה בידי ההנהגה הבריטית. כך אירע שגם אם הבריטים היו מעדיפים שלא להסתבך בבעיות של יבשת אירופה, הם הבינו שהם המעצמה היחידה המסוגלת להציע את המנהיגות הדיפלומטית, המוסרית והצבאית החיונית לעצירת היטלר בשאיפתו להגמוניה אירופית, וכך הם גם נתפסים בעיני אחרים.

בתוך בריטניה מספר המדברים על הבחירות שעשויות להשפיע לא רק על המדינה אלא אולי על העולם כולו קטן להפתיע. החיבור שלנו עשוי אפוא להצטייר ככתב הגנה שאין חשוב ממנו לאסכולת "הפוליטיקה הגבוהה" בהיסטוריה. אך האנשים הללו (והם היו כמעט על טוהרת הגברים) לא פעלו בחלל ריק. מנהיגיה הפוליטיים של בריטניה היו מודעים היטב למגבלות הפוליטיות, הפיננסיות, הצבאיות והדיפלומטיות — האמיתיות והמדומות — שבהן פעלו, ולא פחות מכך התחשבו בדעת הקהל. בעידן שבו משאלי דעת קהל היו בראשיתם, היה זה רעיון אמורפי, מטבע הדברים. אך הוא התקיים — כפי שהיה אפשר להסיק ממכתבי קוראים למערכות העיתונים ומחילופי מכתבים ודברים עם מצביעים במחוזות הבחירה — והתייחסו אליו במלוא כובד הראש. ברוב שנות השלושים היו מנהיגי צרפת ובריטניה שנבחרו בבחירות דמוקרטיות משוכנעים שתושביהם לא יקבלו בברכה מדיניות שעלולה להגיע לידי מלחמה ופעלו בהתאם. אך אולי המלחמה בלתי נמנעת? אולי היטלר יתגלה כאדם שאינו יודע שובעה וגבול? ואולי הרצון להימנע ממלחמה יגביר את סיכויי פריצתה?

פתח דבר
הסערה פורצת

בערב שבת, 1 בספטמבר 1939, החליף הלורד הראשון של האדמירליות אלפרד דאף קופר (Cooper) את בגדיו ולבש את המקטורן של ארוחת הערב. אחר כך הצטרף לרעייתו דיאנה ולשלושת חבריו השמרנים במסעדת סאבוי גריל. יום שטוף שמש פינה את מקומו לערב בשום, ודבר במסעדת האר־דקו המפוארת לא רמז על משבר מאיים. אך כעבור שעה קלה מצאו את עצמם בני הזוג קופר המבוהלים בחשכה מוחלטת — תוצאה של האפלה שהוכרזה בחופזה. מוניות לא נראו באופק, והזוג תהה כיצד יגיע הביתה. לפתע הופיע "בנדור" גרובנור, הדוכס השני לבית וסטמינסטר, במכונית הרולס רויס שלו והציע להם טרמפ. בני הזוג קופר נענו בשמחה, אך התחרטו על החלטתם כאשר הדוכס פתח בהתקפה נטולת רסן על היהודים ותלה בהם את האחריות למלחמה הממשמשת ובאה. קופר הזכיר לעצמו כי הוא ורעייתו אורחים במכוניתו של הדוכס, ולמרות מזגו המתפרץ נצר את לשונו. ואולם כאשר הביע הדוכס את שמחתו על כי בריטניה טרם הכריזה מלחמה על גרמניה, משום שאנחנו "חבריו הטובים ביותר" של היטלר, לא יכול עוד הלורד הראשון בדימוס להתאפק. קודם שירד במהירות מהמכונית בוויקטוריה, התפרץ ואמר להוד מעלתו כי הוא מקווה שהיטלר "יגלה בקרוב שהיינו אויביו הנחרצים וחסרי החרטה ביותר". למחרת נהנה קופר לשמוע שדוכס וסטמינסטר מתהלך ואומר שאם אכן תצא בריטניה למלחמה, זו תהיה אשמת "היהודים ודאף קופר".3

12 שעות קודם לכן פלשו מיליון חיילים וחצי, אלפיים מטוסים ויותר מ-2,500 טנקים גרמניים לפולין מצפון, מדרום וממערב. מפציצי הלופטוואפה החריבו עד עפר שדות תעופה וערים, ודיוויזיות פנצרים חצו את שדות פולין במהירות הבזק. בלונדון היו פוליטיקאים והקהל הרחב סמוכים ובטוחים כי הם ניצבים על סף מלחמה. על פי תנאי ההסכם בין בריטניה לפולין, שנחתם שישה ימים בלבד קודם לכן, הייתה בריטניה מחויבת לבוא לעזרת פולין בלא שיהוי לאחר מתקפה. "כולנו באותה סירה", הרגיע שר האוצר סר ג'ון סיימון את שגריר פולין הרוזן אדוארד רצ'ינסקי (Raczynski) בבוקרו של אותו יום. "אנגלייה לעולם אינה מפרה את הבטחתה לידידותיה".4

בהמשך אותו היום עורר ראש הממשלה נוויל צ'מברליין תשואות מצד חברי בית הנבחרים, כאשר חבט באגרופו על הדוכן והכריז: "האחריות לאסון הנורא הזה מוטלת על כתפי אדם אחד — קנצלר גרמניה שלא היסס להטיל את העולם כולו לתוך סבל וייסורים למען שאיפותיו האישיות חסרות התכלית". לשמע הדברים לא יכול חבר הפרלמנט מטעם השמרנים אדוארד "לואיס" ספירס (Spears) שלא לזכור את דברי הרהב של צ'מברליין עצמו שנה בלבד קודם לכן על הצלחתו להשיג "שלום בדורנו" בוועידת מינכן. עתה נראה ראש הממשלה תקיף ואפילו שש אלי קרב. בו בבוקר אישרה הממשלה גיוס כללי, ושגריר בריטניה בברלין הודיע לשר החוץ של גרמניה כי אם הממשלה הגרמנית לא תהיה מוכנה להפסיק את פעולות האיבה ולהסיג את כוחותיה, "ממשלת הוד מלכותו" "תמלא בלא היסוס את מחויבויותיה כלפי פולין". אלא שבהודעת ממשלת בריטניה בלט היעדרו של לוח זמנים לאולטימטום הזה למחצה.5

למחרת, שבת, 2 בספטמבר, שרר חום כבד ומעיק. בעוד חברי הפרלמנט, שלא היו מורגלים בבילוי בעיר בסוף השבוע, מחפשים דרכים להעביר את הזמן, החלו עננים שחורים לכסות את האופק; לא היה ספק, סערה מאיימת לפרוץ. כל הזמן הזה הוגברו אמצעי הזהירות מפני ההפצצות הצפויות בעקבות הכרזת המלחמה של בריטניה. נשים פונו מהערים לכפרים בעקבות ילדיהן (מרביתם עזבו יום קודם לכן), ורוב יצירות המופת הורדו מקירות הגלריה הלאומית. בחזית בנייני הממשלה נערמו שקי חול, ובשמיים מעל ריחף לאיטו צי של בלוני נ"מ. במחווה של הבל מנותק מן המציאות שיגר הדוכס מווינדזור — הוא אדוארד השמיני לשעבר — מברק להיטלר שקרא לו "לפעול כמיטב יכולתו למען השלום".6

אחר הצהריים החלו המונים להתקבץ בחזית וייטהול, בעוד שרי הממשלה מגיעים לרחוב דאונינג, וחברי הפרלמנט — לבית הנבחרים. האווירה, רשם לפניו אדמירל טפטון בימיש (Beamish), נציג חבל לוס בבית הנבחרים, הייתה שונה תכלית שינוי מזו ששררה 25 שנים קודם לכן, כאשר בריטניה נכנסה למלחמת העולם הראשונה. "אז וייטהול המתה המונים מריעים, בלא לחשוב על המיליונים שעתידים למצוא את מותם, על הגיוס המתקרב, על הדלות והסבל והכאוס... כל שאני רואה עתה אלה לבבות כבדים, מוחות צלולים ונחישות קודרת".7

חברי הפרלמנט לא היו כה רגועים. הם הוטרדו מהיעדר הדיוק ומהפרטים בהצהרתו של צ'מברליין בליל אמש, והתכנסו באולם בשעה 2:45 אחרי הצהריים בציפייה לשמוע כי בריטניה נמצאת במלחמה. אך במקומו קם סר ג'ון סיימון (Simon) על רגליו והסביר כי ראש הממשלה מתעכב וישמיע הצהרה בהמשך הערב. שמועות מטרידות נפוצו: הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני (Mussolini) הציע ועידה בין־לאומית שהממשלה בוחנת בשעה זו; מפלגת הלייבור מסרבת להצטרף לקואליציה; הצרפתים מתכוננים להתחמק.

בניסיונם להרוג את הזמן ולהרגיע את עצביהם התכנסו חברי הפרלמנט בחדר העישון. "כמות האלכוהול שנצרכה שם הייתה מדהימה!" נזכר מזכיר הקבינט לשעבר לורד הנקי (Hankey).8 "היה מבול של דיבורים", נזכר חבר פרלמנט אחר מן המפלגה השמרנית. "בכל פינה שררה חרדה מפני הערבויות שהענקנו לפולין".9 "חשנו כי כבודה של בריטניה מתפוגג לנגד עינינו", סיפר עד ראייה אחר.10 לבסוף צלצלו הפעמונים, וחברי הפרלמנט, מלאים "עוז נפש הולנדי", חזרו לאולם לשמוע את מה שהניחו שיהיה הכרזת מלחמה מאוחרת.11האווירה הייתה כשל "בית משפט המצפה לפסק דינם של המושבעים".12

בשעה 7:42 בערב נכנס צ'מברליין לאולם לקול תשואות תומכיו. כעבור שתי דקות קם על רגליו. חברי הפרלמנט רכנו קדימה ברוב קשב. "כולם היו מתוחים לקראת ההודעה על הכרזת מלחמה", כתב לואיס ספירס.13 אך ההצהרה לא נשמעה. בתום נאום לאה על חילופי המסרים האחרונים בין ממשלתו לגרמניה אישר ראש הממשלה את השמועות בדבר הצעה שהגיעה מאיטליה לכינוס ועידה של חמש המעצמות הגדולות כדי למצוא פתרון למחלוקת בין גרמניה לפולין. כמובן, הסביר, אין להעלות על הדעת רעיון שכזה בשעה שפולין "נתונה לפלישה". אך אם ממשלת גרמניה "תסכים להחזיר את המצב לקדמותו לפני שכוחותיה חצו את הגבול, תהיה ממשלת הוד מלכותו מוכנה להשתתף בכל משא ומתן שיחל".14

בית הנבחרים געש וסער. הפולנים נתונים זה יותר מ-36 שעות להפצצות המחרידות ביותר, וממשלת בריטניה מתמהמהת. חמור מכך, חברי פרלמנט רבים הסיקו שראש הממשלה מחפש הלכה למעשה פשרה קלוקלת — הסכם מינכן שני. "החברים ישבו מאובנים", נזכר ספירס, "ההלם הגיע לידי כך, שכאשר ראש הממשלה חזר והתיישב במקומו, איש לא זע וצליל לא נשמע".15 איש לא פלט את קריאת התמיכה המקובלת "Hear, Hear" בסיום דבריו של צ'מברליין.

כאשר קם מנהיג הלייבור בפועל ארתור גרינווד (Greenwood) על רגליו להשיב על דברי ראש הממשלה, הוא התקבל בחומת קריאות. חברי מפלגתו הריעו לו כמקובל, אך גם מכיווני השמרנים באולם פרצה שאגת עידוד. "דבר בשם אנגלייה!" זעק שר המושבות לשעבר לאו אמרי (Emery).16 גרינווד ההמום כמעט מעד בתדהמה, אך הוא התעלה לגודל המעמד והכריז: "כל דקה של דחייה" פירושה "סיכון האינטרסים הלאומיים שלנו, עצם יסודות הכבוד הלאומי שלנו". אולי יש סיבות טובות להיסוסיו של ראש הממשלה (הוא היה מודע לקושי שבו נתקלה הממשלה במאמציה להשיג את התחייבותם של הצרפתים ללוח זמנים להצגת האולטימטום), אך הם אינם יכולים להימשך זמן רב. "ברגע שאנו מצטיירים כנחלשים, ברגע זה הרודנים יודעים שאנו מובסים. איננו מובסים. לעולם לא נובס. איננו יכולים להיות מובסים; אך כל דחייה מסוכנת, ואני תקווה שראש הממשלה... יוכל לומר לנו, כאשר ישוב בית הנבחרים ויתכנס מחר בצהריים, מה היא ההחלטה הסופית".17

גרינווד חזר ותפס את מקומו לקול תשואות. חברי המפלגה השמרנית מן הספסלים האחוריים, הצייתנים בדרך כלל, נופפו בידיהם וביקשו את רשות הדיבור עד שגרונם ניחר. "כל מי שרוצים למות פוגעים בקיסר", סיפר תת־שר החוץ הנרי "צ'יפס" צ'אנון (Channon). זו הייתה "חזרה על הזעם על מינכן".18 חבר פרלמנט פציפיסט מהלייבור ניסה לחבוט באחד מעמיתיו הלוחמניים. צ'מברליין החוויר. אכן כן, הרהר חבר מפלגת הלייבור הלאומית הרולד ניקולסון (Nicolson): "הנה לפנינו תומכיו הנלהבים ביותר של ראש הממשלה מריעים ליריבו במלוא גרון. יושבי הספסל הקדמי [ראשי הסיעה] נראו כאילו ספגו מהלומה בפרצופם".19

במקום מושבו מתחת למעבר שמר אדם אחד על שתיקה.

לא היה אדם שעמדתו כלפי הסכנה הטמונה בגרמניה הנאצית הוכחה במלוא צדקתה יותר מווינסטון צ'רצ'יל. בקרב הפוליטי הממושך והנואש ביותר של חייו הוא פעל מאז 1932 בקול גדול למען חימוש מחדש ונקיטת עמדה תקיפה כנגד התוקפנות הגרמנית. עתה, ברגע המכריע, הוא שתק. הבעיה שלו הייתה נעוצה בכך שיום קודם לכן הוא הסכים להצטרף לקבינט המלחמה, ובמובן מסוים כבר ראה את עצמו כחבר ממשלה. מן הצד האחר, מאז הוא לא שמע דבר מצ'מברליין, ועתה נדמה שבריטניה מהססת אם לדבוק במחויבותה כלפי פולין. נסער הוא כינס חברי פרלמנט השותפים לעמדתו לפגישה בדירתו בשעה 10:30 בערב. שם שקלו אנתוני אידן (Eden), בוב בות'בי (Boothby), ברנדן בראקן (Bracken), דאף קופר ודנקן סנדיס (Sandys) את האפשרות לפתוח במרד לכל דבר ועניין. לדעת בות'בי, צ'מברליין איבד את המפלגה השמרנית אחת ולתמיד, וחובתו של צ'רצ'יל היא לבוא למחרת לבית הנבחרים ולתפוס את השלטון.

עתה כבר השתוללה הסערה בכל עוזה. בעוד הרעמים מתנפצים כתותחים והגשם ניתך על החלונות הגותיים, הכינו 12 חברי הקבינט מרד בחדרו של סר ג'ון סיימון בארמון וסטמינסטר. בשעות אחר הצהריים של אותו היום הסכים הקבינט לדחות את הצעתם של האיטלקים לכנס ועידה ולהציג לגרמניה אולטימטום שיפקע בחצות לכל המאוחר, תהיה החלטתם של הצרפתים אשר תהיה. עתה הגיעו 12 השרים — יותר ממחצית הקבינט — למסקנה כי ראש הממשלה חזר בו מההחלטה וסירבו לצאת מחדרו של שר האוצר עד אשר יסכים צ'מברליין לכנס ישיבת קבינט נוספת. זו הייתה החלטה חסרת תקדים, נזכר שר החקלאות סר רג'ינלד דורמן־סמית' (Dorman-Smith): "פתחנו בשביתה".20

לבסוף, לאחר שיחות טלפון רבות עם פריז ופגישה עם שגריר צרפת, כינס צ'מברליין ישיבה נוספת בשעה 11:30 בלילה. עייפים ונרגזים עשו השרים שחלקו על דעתו של ראש הממשלה את דרכם במבול לבית ברחוב דאונינג 10 ושם גילו למורת רוחם כי שר החוץ לורד הליפקס מתלבש בבגדיו החגיגיים לארוחת ערב. צ'מברליין התנצל בנימה צוננת לפני חברי הקבינט על אי־ההבנה והסביר את הבעיות שהוא נתקל בהן מול הצרפתים שסירבו לשקול אולטימטום קודם שישלימו את מלאכת הגיוס הכללי שלהם ויפנו את הנשים והילדים. עם זה, הוא היה מוכן לקבל את דעת עמיתיו כי על בריטניה להציג אולטימטום משלה שיפוג קודם שחברי הפרלמנט ישובו ויתכנסו למחרת בצהריים. שגריר הוד מלכותו בברלין יצטווה לבוא לשר החוץ הגרמני למחרת בשעה תשע בבוקר ולהציג את האולטימטום שיפוג בשעה 11 שעון הקיץ של בריטניה. האם מישהו מתנגד? אין תשובה. "טוב ויפה, רבותיי", סיכם צ'מברליין, "פירושו של דבר — מלחמה". "דבריו הוסו ברעם עז, וברק מסמא שטף את החדר. זה היה הרעם מחריש האוזניים ביותר ששמעתי מעודי. הוא טלטל את הבניין כולו, פשוטו כמשמעו".21

כעבור 11 שעות השמיע צ'מברליין נאום לאומה.

סקירות וביקורות

מוטב להאמין למי שמצהיר ברבים על כוונותיו התוקפניות והרצחניות בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, צועד טים בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה

היטלר וצ'מברליין לוחצים ידיים בהסכם מינכן ׀ צילום: ‭ Bettmann Archive ‬

איני זוכר בעשור האחרון חוויית קריאה להוטה כל כך (למעט קנאוסגורד ופרנטה). קראתי בקדחתנות, בגמיעות גדולות, בגעגוע חסר מנוח ומוזר בהפסקות הקריאה. והרי זה "מותחן" שסופו ידוע מראש!

טים בוברי הוא היסטוריון בריטי צעיר שספרו זה (במקור מ-‭2019‬) זכה לשבחים רבים. הוא עוסק בנושא, שלמרבה הפלא, הוא מציין, לא נחקר ביסודיות: מדיניות הפייסנות הבריטית שקדמה למלחמת העולם השנייה ותרמה לאסוניות שלה (למרות שכמובן, כפי שהוא מדגיש בצדק, "האחריות למלחמת העולם השנייה מוטלת בראש ובראשונה על אדולף היטלר. רק הוא וחבר התליינים הפנטיים שלו היו מעוניינים במלחמה").

בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, ותוך הסתמכות מסועפת אך לא מתישה על מקורות רבים (כמדומה, רבים מהם מהדרגים של המנכ"לים ותתי-השרים וכיוצא בזה: זווית מועילה מאוד להבנת המתרחש כהווייתו), צועד בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה באביב הנורא של ‭ .1940‬ אנחנו מקבלים כאן תמונה פנורמית של הפוליטיקה והחברה הבריטית בעיקר, אך גם הצצות לגורמים החשובים האחרים בשנים הדרמטיות הללו (הצרפתים, הרוסים, האיטלקים, הגרמנים, האמריקאים).

מתוך הסיפור הכביר הזה אני מציע להתמקד בכמה תובנות-על שנראות לי חשובות, אולי אפילו "לקחים".

הראשונה נוגעת לתפיסה הנכונה של היטלר המבוססת על "מודיעין גלוי". בלט בתפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו בברלין ב-‭,1933‬ סר הוראס רמבולד, ובלט באי-תפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו שם ב-‭,1939‬ מי שהיה מראשי קונספציית הפייסנות (הנוויל השני, נוויל הנדרסון, שפעל לצד נוויל צ'מברליין). רמבולד שלח באפריל ‭ '33‬ שדר (מפורסם בדיעבד כ"שדר מיין קאמפף") לאנשי משרד החוץ ושהופץ לממשלת בריטניה. בשדר זה מסיק רמבולד מתוך קריאה ב'מיין קאמפף' (!) את השאפתנות חסרת המצרים של הנאצים ואת הטקטיקה שלהם, מעין "טקטיקת השלבים", לבחור באויביהם בזה אחר זה תוך הטעיית אויביהם. אם מטרת ההיסטוריה היא, כפי שהציע במאה החמישית לפני הספירה היווני תוקידידס, אבי ההיסטוריה המדעית, גם חיזוי העתיד ("ימצאו בו [בספר ההיסטוריה שכתב] תועלת אותם שירצו לצפות [‭...‬] במאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים", "תולדות מלחמת פילופוניס", מיוונית: א.א. הלוי) - הרי שהלקח כאן ברור. מוטב להאמין למי שמצהיר ברבים על כוונותיו התוקפניות והרצחניות.

תובנת-על שנייה נוגעת לתשומת לב לשלבים בהתקדמות התוקפנות. מה שבולט כל כך בסיפור הפייסנות של שנות ה-‭30‬ הוא שהיו בו כמה וכמה שלבים. היה ניתן להבין אולי התרככות כלפי גרמניה (ואיטליה!) בכל אחד מהם (למעט האחרונים), אבל חיבור הנקודות היה אמור להוביל בשלב מוקדם להבנה שלטורפנות התוקפן אין שובע. הסיפוח של חבל הסאר לגרמניה ב-‭,1935 ‬ ביטול הפירוז של חבל הריין בידי הנאצים ב-‭,1936‬ הפלישה האיטלקית לחבש והצפצוף על "חבר הלאומים" ב-‭,1935‬ האנשלוס באוסטריה במרץ ‭ ,'38‬ כוונות הפלישה לצ'כוסלובקיה בספטמבר ‭ ,'38‬ שבעקבותיהן הושג "הסכם מינכן" הידוע לשמצה, ואז, במרץ ‭ ,'39‬ הפרתו בכיבוש צ'כיה. לקורא העכשווי מאלף להיווכח שלנאצים היה כביכול "קייס" בכל אחד ואחד מהמקרים! הרי רוב האוסטרים שמחים לסיפוח! הרי זכותם לכאורה של הגרמנים הסודטים בצ'כיה - כשלושה מיליון מתוך ‭ – 15 ‬ להגדרה עצמית כגרמנים! ואפילו להתקפה על פולין בספטמבר ‭ !) '39‬) היה סוג של "קייס" (כי בדנציג אכן היו גרמנים שרצו להסתפח לרייך). הנאצים עשו שימוש בשיח הזכויות ואכן רבים בבריטניה סברו שבקשותיהם לגיטימיות. אבל על הווקטור, על חיבור הנקודות, וכמובן על האידיאולוגיה הרצחנית והגזענית ומחנות הריכוז שכבר הוקמו, היה להראות שלתוקפנות הרצחנית הזו אין הצדקה. ואגב, מי שרוצה להבין טוב יותר את התמיכה התקיפה של צ'כיה בישראל ‭ ,2023 ‬ יקרא את הפרקים שבהם הפקיר המערב את צ'כיה ("מדינה רחוקה", כפי שגרסו הפייסנים) לידי הנאצים. הם רואים בנו את עצמם אז. ולא בלי צדק.

תובנת-על שלישית נוגעת לכך שעייפות המלחמה, הפחד ממוראות מלחמת העולם הראשונה, הם שהכשירו את הגעתה של מלחמה נוראה ממנה בהרבה. בהקשר זה מעניין לקרוא אצל בוברי שהצבא הבריטי, דווקא הוא, היה מוקד של תבוסתנות פסימית בשנות ה-‭,30‬ גישה שסייעה למדיניות הפייסנות.

תובנת-העל האחרונה נוגעת למדיניות הפייסנות עצמה. בוברי הוא שופט הוגן ומעלה את כל השיקולים שעמדו לעיני צ'מברליין, הליפקס (שר החוץ) ועמיתיהם בבחירה בפייסנות. אבל הוא אכן שופט ולא נמנע מפסק דין. הפייסנות הייתה מדיניות הרת אסון. היה ניתן לעצור את גרמניה הרבה יותר מוקדם ובהרבה-הרבה פחות קורבנות. אך מניין באה הפייסנות? בוברי חג סביב השאלה הזו. היו רבים באנגליה שהיו פרו-גרמנים (וגם אנטישמים). היו גם פשוט פחדנים. לא צ'מברליין. נדמה שלב העניין נעוץ לדעת בוברי בתכונה אחת של ראש הממשלה הבריטי: הוא היה אופטימיסט. אחד ממקורביו העיר פעם שכראש העיר של ברמינגהאם, תפקיד שבו כיהן צ'מברליין בעבר, הוא לא פגש אנשים מסוגו של היטלר. האופטימיזם האנושי שלו, האמונה שהיטלר הוא בסך הכל אדם הגיוני, הובילו לאסון הגדול בהיסטוריה.

אריק גלסנר
צילום: ‭ Bettmann Archive

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 10/11/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מוטב להאמין למי שמצהיר ברבים על כוונותיו התוקפניות והרצחניות בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, צועד טים בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה

היטלר וצ'מברליין לוחצים ידיים בהסכם מינכן ׀ צילום: ‭ Bettmann Archive ‬

איני זוכר בעשור האחרון חוויית קריאה להוטה כל כך (למעט קנאוסגורד ופרנטה). קראתי בקדחתנות, בגמיעות גדולות, בגעגוע חסר מנוח ומוזר בהפסקות הקריאה. והרי זה "מותחן" שסופו ידוע מראש!

טים בוברי הוא היסטוריון בריטי צעיר שספרו זה (במקור מ-‭2019‬) זכה לשבחים רבים. הוא עוסק בנושא, שלמרבה הפלא, הוא מציין, לא נחקר ביסודיות: מדיניות הפייסנות הבריטית שקדמה למלחמת העולם השנייה ותרמה לאסוניות שלה (למרות שכמובן, כפי שהוא מדגיש בצדק, "האחריות למלחמת העולם השנייה מוטלת בראש ובראשונה על אדולף היטלר. רק הוא וחבר התליינים הפנטיים שלו היו מעוניינים במלחמה").

בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, ותוך הסתמכות מסועפת אך לא מתישה על מקורות רבים (כמדומה, רבים מהם מהדרגים של המנכ"לים ותתי-השרים וכיוצא בזה: זווית מועילה מאוד להבנת המתרחש כהווייתו), צועד בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה באביב הנורא של ‭ .1940‬ אנחנו מקבלים כאן תמונה פנורמית של הפוליטיקה והחברה הבריטית בעיקר, אך גם הצצות לגורמים החשובים האחרים בשנים הדרמטיות הללו (הצרפתים, הרוסים, האיטלקים, הגרמנים, האמריקאים).

מתוך הסיפור הכביר הזה אני מציע להתמקד בכמה תובנות-על שנראות לי חשובות, אולי אפילו "לקחים".

הראשונה נוגעת לתפיסה הנכונה של היטלר המבוססת על "מודיעין גלוי". בלט בתפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו בברלין ב-‭,1933‬ סר הוראס רמבולד, ובלט באי-תפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו שם ב-‭,1939‬ מי שהיה מראשי קונספציית הפייסנות (הנוויל השני, נוויל הנדרסון, שפעל לצד נוויל צ'מברליין). רמבולד שלח באפריל ‭ '33‬ שדר (מפורסם בדיעבד כ"שדר מיין קאמפף") לאנשי משרד החוץ ושהופץ לממשלת בריטניה. בשדר זה מסיק רמבולד מתוך קריאה ב'מיין קאמפף' (!) את השאפתנות חסרת המצרים של הנאצים ואת הטקטיקה שלהם, מעין "טקטיקת השלבים", לבחור באויביהם בזה אחר זה תוך הטעיית אויביהם. אם מטרת ההיסטוריה היא, כפי שהציע במאה החמישית לפני הספירה היווני תוקידידס, אבי ההיסטוריה המדעית, גם חיזוי העתיד ("ימצאו בו [בספר ההיסטוריה שכתב] תועלת אותם שירצו לצפות [‭...‬] במאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים", "תולדות מלחמת פילופוניס", מיוונית: א.א. הלוי) - הרי שהלקח כאן ברור. מוטב להאמין למי שמצהיר ברבים על כוונותיו התוקפניות והרצחניות.

תובנת-על שנייה נוגעת לתשומת לב לשלבים בהתקדמות התוקפנות. מה שבולט כל כך בסיפור הפייסנות של שנות ה-‭30‬ הוא שהיו בו כמה וכמה שלבים. היה ניתן להבין אולי התרככות כלפי גרמניה (ואיטליה!) בכל אחד מהם (למעט האחרונים), אבל חיבור הנקודות היה אמור להוביל בשלב מוקדם להבנה שלטורפנות התוקפן אין שובע. הסיפוח של חבל הסאר לגרמניה ב-‭,1935 ‬ ביטול הפירוז של חבל הריין בידי הנאצים ב-‭,1936‬ הפלישה האיטלקית לחבש והצפצוף על "חבר הלאומים" ב-‭,1935‬ האנשלוס באוסטריה במרץ ‭ ,'38‬ כוונות הפלישה לצ'כוסלובקיה בספטמבר ‭ ,'38‬ שבעקבותיהן הושג "הסכם מינכן" הידוע לשמצה, ואז, במרץ ‭ ,'39‬ הפרתו בכיבוש צ'כיה. לקורא העכשווי מאלף להיווכח שלנאצים היה כביכול "קייס" בכל אחד ואחד מהמקרים! הרי רוב האוסטרים שמחים לסיפוח! הרי זכותם לכאורה של הגרמנים הסודטים בצ'כיה - כשלושה מיליון מתוך ‭ – 15 ‬ להגדרה עצמית כגרמנים! ואפילו להתקפה על פולין בספטמבר ‭ !) '39‬) היה סוג של "קייס" (כי בדנציג אכן היו גרמנים שרצו להסתפח לרייך). הנאצים עשו שימוש בשיח הזכויות ואכן רבים בבריטניה סברו שבקשותיהם לגיטימיות. אבל על הווקטור, על חיבור הנקודות, וכמובן על האידיאולוגיה הרצחנית והגזענית ומחנות הריכוז שכבר הוקמו, היה להראות שלתוקפנות הרצחנית הזו אין הצדקה. ואגב, מי שרוצה להבין טוב יותר את התמיכה התקיפה של צ'כיה בישראל ‭ ,2023 ‬ יקרא את הפרקים שבהם הפקיר המערב את צ'כיה ("מדינה רחוקה", כפי שגרסו הפייסנים) לידי הנאצים. הם רואים בנו את עצמם אז. ולא בלי צדק.

תובנת-על שלישית נוגעת לכך שעייפות המלחמה, הפחד ממוראות מלחמת העולם הראשונה, הם שהכשירו את הגעתה של מלחמה נוראה ממנה בהרבה. בהקשר זה מעניין לקרוא אצל בוברי שהצבא הבריטי, דווקא הוא, היה מוקד של תבוסתנות פסימית בשנות ה-‭,30‬ גישה שסייעה למדיניות הפייסנות.

תובנת-העל האחרונה נוגעת למדיניות הפייסנות עצמה. בוברי הוא שופט הוגן ומעלה את כל השיקולים שעמדו לעיני צ'מברליין, הליפקס (שר החוץ) ועמיתיהם בבחירה בפייסנות. אבל הוא אכן שופט ולא נמנע מפסק דין. הפייסנות הייתה מדיניות הרת אסון. היה ניתן לעצור את גרמניה הרבה יותר מוקדם ובהרבה-הרבה פחות קורבנות. אך מניין באה הפייסנות? בוברי חג סביב השאלה הזו. היו רבים באנגליה שהיו פרו-גרמנים (וגם אנטישמים). היו גם פשוט פחדנים. לא צ'מברליין. נדמה שלב העניין נעוץ לדעת בוברי בתכונה אחת של ראש הממשלה הבריטי: הוא היה אופטימיסט. אחד ממקורביו העיר פעם שכראש העיר של ברמינגהאם, תפקיד שבו כיהן צ'מברליין בעבר, הוא לא פגש אנשים מסוגו של היטלר. האופטימיזם האנושי שלו, האמונה שהיטלר הוא בסך הכל אדם הגיוני, הובילו לאסון הגדול בהיסטוריה.

אריק גלסנר
צילום: ‭ Bettmann Archive

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 10/11/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
לפייס את היטלר טים בוברי

הקדמה
"לעולם לא עוד!"1

הרצון להימנע ממלחמת עולם שנייה היה מן הסתם השאיפה האוניברסלית והמובנת ביותר בהיסטוריה. יותר מ-16.5 מיליון בני אדם מתו במלחמת העולם הראשונה. הבריטים איבדו 723 אלף מתושביהם; הצרפתים — 1.7 מיליון; הרוסים — 1.8 מיליון; האימפריה הבריטית איבדה 230 אלף בני אדם; והגרמנים — יותר משני מיליון. עשרים אלף חיילים בריטים נהרגו ביום הראשון לקרב על הסום, ואילו באתר הנופלים בדואומון עצמותיהם של כ-130 אלף חיילים צרפתים וגרמנים טמונות — כשישית בלבד מסך כל הנופלים ב-302 ימי הלחימה בקרב על ורדן. בין הניצולים לא היה כמעט אדם שלא הושפע מהאירועים. לא היה כמעט מי שלא היה לו אב, בעל, בן, אח, אחיין, ארוס או חבר שנהרג או נפצע. בסופו של דבר לא יכלו אפילו המנצחים לחוש תחושת ניצחון. האנדרטה שנחשפה בווייטהול (Cenotaph) ב-19 ביוני 1919 לא הייתה קשת ניצחון, אלא סמל לאובדן. מדי שנה בשנה ביום הזיכרון לשביתת הנשק נהגו אלפי בריטים לחלוף על פניה בדממת אבל, ובשני צידי התעלה קיימו עמיתים וחברים בבתי ספר, בכפרים, בעיירות ובתחנות רכבת טקסי זיכרון משלהם. בשנים אחר כך נחקקה מנטרה קבועה: "לעולם לא עוד!"

אך מה שהיה אסור שיקרה קרה גם קרה. למרות הכוונות הטובות והמאמצים הגדולים שהושקעו בפיוס ובהרתעה מצאו את עצמם בריטים וצרפתים במלחמה מול אותו אויב 21 שנה בלבד לאחר "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". ספר זה מבקש לתרום להבנתנו כיצד קרה הדבר.

השיח על הפייסנות — ניסיונותיהן של בריטניה וצרפת להימנע ממלחמה בוויתורים "סבירים" לקובלנות שהשמיעו גרמנים ואיטלקים בשנות השלושים — מתמשך ומעורר מחלוקת. מן הצד האחד הוא מגונה ומוצג כ"אסון מוסרי וחומרי", האחראי לסכסוך הרצחני ביותר בהיסטוריה, ומן הצד האחר הוא מתואר כ"רעיון נאצל ששורשיו נעוצים בנצרות, בעוז הנפש ובשכל הישר".2 בין שני הקטבים הללו מצויים תילי תילים של גוונים, של טיעוני משנה ושל עימותים היסטוריים. טיבה של ההיסטוריה, שרק לעיתים נדירות היא בהירה וברורה, אך פוליטיקאים ופרשנים, בייחוד בבריטניה ובארצות הברית, מרבים לדבר על מה שמכונה "לקחי התקופה" בניסיונם להצדיק מגוון רחב של התערבויות זרות — בקוראה, בתעלת סואץ, בקובה, בווייטנאם, באיי פוקלנד, בקוסובו ובעיראק (פעמיים) — ולעומת זה, כל ניסיון להגיע להסכמה עם יריב משכבר מושווה מיד להסכם מינכן הידוע לשמצה משנת 1938. כאשר ניגשתי למחקר לקראת כתיבת ספר זה, באביב 2016, העלו השמרנים האמריקנים את שמו של נוויל צ'מברליין (Chamberlain) כחלק מהמערכה שלהם נגד הסכם הגרעין שעליו נשא ונתן הנשיא אובמה עם איראן. היום מקבל רעיון הפייסנות ממד חדש במאמציו של המערב להגיב על הרוואנשיזם ועל התוקפנות של רוסיה. היה אפוא רושם שיש מקום לבחינה רעננה של המדיניות הזאת, כפי שהיא גובשה והוצאה אל הפועל.

יש כמובן רשימה ארוכה של ספרים בסוגיה — אך היא אינה נרחבת ואינה עדכנית כפי שנדמה לעיתים. אדרבה, ערמת הספרים שנכתבו בעשרים השנים האחרונות על מלחמת העולם השנייה גדלה ותפחה, אך המהלכים שהובילו אליה והגורמים לאסון הנורא הוזנחו יחסית. יתרה מכך, עם הזמן נכתבו ספרים משובחים על הפייסנות, אך רובם מתמקדים באירוע מוגדר, כמו ועידת מינכן, או באדם מוגדר, כמו נוויל צ'מברליין. אני, לעומת זה, ביקשתי לכתוב ספר שיכסה את התקופה כולה — החל במינויו של היטלר לקנצלר גרמניה וכלה ב"מלחמה המדומה" — כדי לעמוד על התפתחות המדיניות והעמדות הללו. עוד ניסיתי לבחון יריעה רחבה יותר ולא להסתפק בגיבורים הראשיים. הרצון להימנע ממלחמה על ידי הגעה למודוס ויוונדי עם המדינות הרודניות חרג אפוא אל מחוץ לחוגי הממשל, ואף כי דמויותיהם של צ'מברליין, הליפקס (Halifax), צ'רצ'יל (Churchill), דלדיֶה (Daladier) ורוזוולט (Roosevelt) תופסות מקום מרכזי בסיפור, בחנתי גם את מעשיהם של אישים ידועים פחות, ובראשם הדיפלומטים החובבים. לבסוף ביקשתי לכתוב סיפור היסטורי המשקף את אי־הוודאות, את הדרמה ואת הבעיות של התקופה. מכאן שגם אם הסיפור מלווה בפרשנות ובניתוחים, הייתה מטרתי הראשונה במעלה לתאר נרטיב כרונולוגי על סמך יומנים, מכתבים, מאמרים בעיתונים ואיגרות דיפלומטיות, אשר ינחו את הקורא בדרכו בשנים הסוערות הללו. לשם כך התמזל מזלי לזכות בגישה ליותר מארבעים אוספי מסמכים פרטיים — כמה מהם העלו עדויות חדשות ומסעירות. במאמציי שלא לפגוע בהשתלשלות הסיפור לא הדגשתי את המקורות הללו בתוך הטקסט, אלא כמידת האפשר העדפתי מקורות שלא פורסמו עד כה על מקורות מוכרים וידועים בכל הנוגע לאורכם ולמידת התכיפות של השימוש בהם.

ספר העוסק ביחסים בין־לאומיים מתפרס, מטבע הדברים, על פני זירה בין־לאומית. אך הספר הזה עוסק בראש ובראשונה בפוליטיקה הבריטית, בחברה הבריטית ובדיפלומטיה הבריטית. ככל שהדברים יישמעו מוזרים, בשנות השלושים עדיין הייתה בריטניה המעצמה החזקה ביותר בתבל — מרכז גאה של אימפריה המשתרעת על פני רבע מכדור הארץ. היה ברור שאמריקה היא המעצמה העולה, אך בעקבות מלחמת העולם הראשונה נסוגה ארצות הברית והסתגרה בבדלנות, ואילו צרפת — המעצמה היחידה שהיה בכוחה לבלום את השאיפות של גרמניה — בחרה לוותר על כל יוזמה דיפלומטית וצבאית ולהפקיד אותה בידי ההנהגה הבריטית. כך אירע שגם אם הבריטים היו מעדיפים שלא להסתבך בבעיות של יבשת אירופה, הם הבינו שהם המעצמה היחידה המסוגלת להציע את המנהיגות הדיפלומטית, המוסרית והצבאית החיונית לעצירת היטלר בשאיפתו להגמוניה אירופית, וכך הם גם נתפסים בעיני אחרים.

בתוך בריטניה מספר המדברים על הבחירות שעשויות להשפיע לא רק על המדינה אלא אולי על העולם כולו קטן להפתיע. החיבור שלנו עשוי אפוא להצטייר ככתב הגנה שאין חשוב ממנו לאסכולת "הפוליטיקה הגבוהה" בהיסטוריה. אך האנשים הללו (והם היו כמעט על טוהרת הגברים) לא פעלו בחלל ריק. מנהיגיה הפוליטיים של בריטניה היו מודעים היטב למגבלות הפוליטיות, הפיננסיות, הצבאיות והדיפלומטיות — האמיתיות והמדומות — שבהן פעלו, ולא פחות מכך התחשבו בדעת הקהל. בעידן שבו משאלי דעת קהל היו בראשיתם, היה זה רעיון אמורפי, מטבע הדברים. אך הוא התקיים — כפי שהיה אפשר להסיק ממכתבי קוראים למערכות העיתונים ומחילופי מכתבים ודברים עם מצביעים במחוזות הבחירה — והתייחסו אליו במלוא כובד הראש. ברוב שנות השלושים היו מנהיגי צרפת ובריטניה שנבחרו בבחירות דמוקרטיות משוכנעים שתושביהם לא יקבלו בברכה מדיניות שעלולה להגיע לידי מלחמה ופעלו בהתאם. אך אולי המלחמה בלתי נמנעת? אולי היטלר יתגלה כאדם שאינו יודע שובעה וגבול? ואולי הרצון להימנע ממלחמה יגביר את סיכויי פריצתה?

פתח דבר
הסערה פורצת

בערב שבת, 1 בספטמבר 1939, החליף הלורד הראשון של האדמירליות אלפרד דאף קופר (Cooper) את בגדיו ולבש את המקטורן של ארוחת הערב. אחר כך הצטרף לרעייתו דיאנה ולשלושת חבריו השמרנים במסעדת סאבוי גריל. יום שטוף שמש פינה את מקומו לערב בשום, ודבר במסעדת האר־דקו המפוארת לא רמז על משבר מאיים. אך כעבור שעה קלה מצאו את עצמם בני הזוג קופר המבוהלים בחשכה מוחלטת — תוצאה של האפלה שהוכרזה בחופזה. מוניות לא נראו באופק, והזוג תהה כיצד יגיע הביתה. לפתע הופיע "בנדור" גרובנור, הדוכס השני לבית וסטמינסטר, במכונית הרולס רויס שלו והציע להם טרמפ. בני הזוג קופר נענו בשמחה, אך התחרטו על החלטתם כאשר הדוכס פתח בהתקפה נטולת רסן על היהודים ותלה בהם את האחריות למלחמה הממשמשת ובאה. קופר הזכיר לעצמו כי הוא ורעייתו אורחים במכוניתו של הדוכס, ולמרות מזגו המתפרץ נצר את לשונו. ואולם כאשר הביע הדוכס את שמחתו על כי בריטניה טרם הכריזה מלחמה על גרמניה, משום שאנחנו "חבריו הטובים ביותר" של היטלר, לא יכול עוד הלורד הראשון בדימוס להתאפק. קודם שירד במהירות מהמכונית בוויקטוריה, התפרץ ואמר להוד מעלתו כי הוא מקווה שהיטלר "יגלה בקרוב שהיינו אויביו הנחרצים וחסרי החרטה ביותר". למחרת נהנה קופר לשמוע שדוכס וסטמינסטר מתהלך ואומר שאם אכן תצא בריטניה למלחמה, זו תהיה אשמת "היהודים ודאף קופר".3

12 שעות קודם לכן פלשו מיליון חיילים וחצי, אלפיים מטוסים ויותר מ-2,500 טנקים גרמניים לפולין מצפון, מדרום וממערב. מפציצי הלופטוואפה החריבו עד עפר שדות תעופה וערים, ודיוויזיות פנצרים חצו את שדות פולין במהירות הבזק. בלונדון היו פוליטיקאים והקהל הרחב סמוכים ובטוחים כי הם ניצבים על סף מלחמה. על פי תנאי ההסכם בין בריטניה לפולין, שנחתם שישה ימים בלבד קודם לכן, הייתה בריטניה מחויבת לבוא לעזרת פולין בלא שיהוי לאחר מתקפה. "כולנו באותה סירה", הרגיע שר האוצר סר ג'ון סיימון את שגריר פולין הרוזן אדוארד רצ'ינסקי (Raczynski) בבוקרו של אותו יום. "אנגלייה לעולם אינה מפרה את הבטחתה לידידותיה".4

בהמשך אותו היום עורר ראש הממשלה נוויל צ'מברליין תשואות מצד חברי בית הנבחרים, כאשר חבט באגרופו על הדוכן והכריז: "האחריות לאסון הנורא הזה מוטלת על כתפי אדם אחד — קנצלר גרמניה שלא היסס להטיל את העולם כולו לתוך סבל וייסורים למען שאיפותיו האישיות חסרות התכלית". לשמע הדברים לא יכול חבר הפרלמנט מטעם השמרנים אדוארד "לואיס" ספירס (Spears) שלא לזכור את דברי הרהב של צ'מברליין עצמו שנה בלבד קודם לכן על הצלחתו להשיג "שלום בדורנו" בוועידת מינכן. עתה נראה ראש הממשלה תקיף ואפילו שש אלי קרב. בו בבוקר אישרה הממשלה גיוס כללי, ושגריר בריטניה בברלין הודיע לשר החוץ של גרמניה כי אם הממשלה הגרמנית לא תהיה מוכנה להפסיק את פעולות האיבה ולהסיג את כוחותיה, "ממשלת הוד מלכותו" "תמלא בלא היסוס את מחויבויותיה כלפי פולין". אלא שבהודעת ממשלת בריטניה בלט היעדרו של לוח זמנים לאולטימטום הזה למחצה.5

למחרת, שבת, 2 בספטמבר, שרר חום כבד ומעיק. בעוד חברי הפרלמנט, שלא היו מורגלים בבילוי בעיר בסוף השבוע, מחפשים דרכים להעביר את הזמן, החלו עננים שחורים לכסות את האופק; לא היה ספק, סערה מאיימת לפרוץ. כל הזמן הזה הוגברו אמצעי הזהירות מפני ההפצצות הצפויות בעקבות הכרזת המלחמה של בריטניה. נשים פונו מהערים לכפרים בעקבות ילדיהן (מרביתם עזבו יום קודם לכן), ורוב יצירות המופת הורדו מקירות הגלריה הלאומית. בחזית בנייני הממשלה נערמו שקי חול, ובשמיים מעל ריחף לאיטו צי של בלוני נ"מ. במחווה של הבל מנותק מן המציאות שיגר הדוכס מווינדזור — הוא אדוארד השמיני לשעבר — מברק להיטלר שקרא לו "לפעול כמיטב יכולתו למען השלום".6

אחר הצהריים החלו המונים להתקבץ בחזית וייטהול, בעוד שרי הממשלה מגיעים לרחוב דאונינג, וחברי הפרלמנט — לבית הנבחרים. האווירה, רשם לפניו אדמירל טפטון בימיש (Beamish), נציג חבל לוס בבית הנבחרים, הייתה שונה תכלית שינוי מזו ששררה 25 שנים קודם לכן, כאשר בריטניה נכנסה למלחמת העולם הראשונה. "אז וייטהול המתה המונים מריעים, בלא לחשוב על המיליונים שעתידים למצוא את מותם, על הגיוס המתקרב, על הדלות והסבל והכאוס... כל שאני רואה עתה אלה לבבות כבדים, מוחות צלולים ונחישות קודרת".7

חברי הפרלמנט לא היו כה רגועים. הם הוטרדו מהיעדר הדיוק ומהפרטים בהצהרתו של צ'מברליין בליל אמש, והתכנסו באולם בשעה 2:45 אחרי הצהריים בציפייה לשמוע כי בריטניה נמצאת במלחמה. אך במקומו קם סר ג'ון סיימון (Simon) על רגליו והסביר כי ראש הממשלה מתעכב וישמיע הצהרה בהמשך הערב. שמועות מטרידות נפוצו: הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני (Mussolini) הציע ועידה בין־לאומית שהממשלה בוחנת בשעה זו; מפלגת הלייבור מסרבת להצטרף לקואליציה; הצרפתים מתכוננים להתחמק.

בניסיונם להרוג את הזמן ולהרגיע את עצביהם התכנסו חברי הפרלמנט בחדר העישון. "כמות האלכוהול שנצרכה שם הייתה מדהימה!" נזכר מזכיר הקבינט לשעבר לורד הנקי (Hankey).8 "היה מבול של דיבורים", נזכר חבר פרלמנט אחר מן המפלגה השמרנית. "בכל פינה שררה חרדה מפני הערבויות שהענקנו לפולין".9 "חשנו כי כבודה של בריטניה מתפוגג לנגד עינינו", סיפר עד ראייה אחר.10 לבסוף צלצלו הפעמונים, וחברי הפרלמנט, מלאים "עוז נפש הולנדי", חזרו לאולם לשמוע את מה שהניחו שיהיה הכרזת מלחמה מאוחרת.11האווירה הייתה כשל "בית משפט המצפה לפסק דינם של המושבעים".12

בשעה 7:42 בערב נכנס צ'מברליין לאולם לקול תשואות תומכיו. כעבור שתי דקות קם על רגליו. חברי הפרלמנט רכנו קדימה ברוב קשב. "כולם היו מתוחים לקראת ההודעה על הכרזת מלחמה", כתב לואיס ספירס.13 אך ההצהרה לא נשמעה. בתום נאום לאה על חילופי המסרים האחרונים בין ממשלתו לגרמניה אישר ראש הממשלה את השמועות בדבר הצעה שהגיעה מאיטליה לכינוס ועידה של חמש המעצמות הגדולות כדי למצוא פתרון למחלוקת בין גרמניה לפולין. כמובן, הסביר, אין להעלות על הדעת רעיון שכזה בשעה שפולין "נתונה לפלישה". אך אם ממשלת גרמניה "תסכים להחזיר את המצב לקדמותו לפני שכוחותיה חצו את הגבול, תהיה ממשלת הוד מלכותו מוכנה להשתתף בכל משא ומתן שיחל".14

בית הנבחרים געש וסער. הפולנים נתונים זה יותר מ-36 שעות להפצצות המחרידות ביותר, וממשלת בריטניה מתמהמהת. חמור מכך, חברי פרלמנט רבים הסיקו שראש הממשלה מחפש הלכה למעשה פשרה קלוקלת — הסכם מינכן שני. "החברים ישבו מאובנים", נזכר ספירס, "ההלם הגיע לידי כך, שכאשר ראש הממשלה חזר והתיישב במקומו, איש לא זע וצליל לא נשמע".15 איש לא פלט את קריאת התמיכה המקובלת "Hear, Hear" בסיום דבריו של צ'מברליין.

כאשר קם מנהיג הלייבור בפועל ארתור גרינווד (Greenwood) על רגליו להשיב על דברי ראש הממשלה, הוא התקבל בחומת קריאות. חברי מפלגתו הריעו לו כמקובל, אך גם מכיווני השמרנים באולם פרצה שאגת עידוד. "דבר בשם אנגלייה!" זעק שר המושבות לשעבר לאו אמרי (Emery).16 גרינווד ההמום כמעט מעד בתדהמה, אך הוא התעלה לגודל המעמד והכריז: "כל דקה של דחייה" פירושה "סיכון האינטרסים הלאומיים שלנו, עצם יסודות הכבוד הלאומי שלנו". אולי יש סיבות טובות להיסוסיו של ראש הממשלה (הוא היה מודע לקושי שבו נתקלה הממשלה במאמציה להשיג את התחייבותם של הצרפתים ללוח זמנים להצגת האולטימטום), אך הם אינם יכולים להימשך זמן רב. "ברגע שאנו מצטיירים כנחלשים, ברגע זה הרודנים יודעים שאנו מובסים. איננו מובסים. לעולם לא נובס. איננו יכולים להיות מובסים; אך כל דחייה מסוכנת, ואני תקווה שראש הממשלה... יוכל לומר לנו, כאשר ישוב בית הנבחרים ויתכנס מחר בצהריים, מה היא ההחלטה הסופית".17

גרינווד חזר ותפס את מקומו לקול תשואות. חברי המפלגה השמרנית מן הספסלים האחוריים, הצייתנים בדרך כלל, נופפו בידיהם וביקשו את רשות הדיבור עד שגרונם ניחר. "כל מי שרוצים למות פוגעים בקיסר", סיפר תת־שר החוץ הנרי "צ'יפס" צ'אנון (Channon). זו הייתה "חזרה על הזעם על מינכן".18 חבר פרלמנט פציפיסט מהלייבור ניסה לחבוט באחד מעמיתיו הלוחמניים. צ'מברליין החוויר. אכן כן, הרהר חבר מפלגת הלייבור הלאומית הרולד ניקולסון (Nicolson): "הנה לפנינו תומכיו הנלהבים ביותר של ראש הממשלה מריעים ליריבו במלוא גרון. יושבי הספסל הקדמי [ראשי הסיעה] נראו כאילו ספגו מהלומה בפרצופם".19

במקום מושבו מתחת למעבר שמר אדם אחד על שתיקה.

לא היה אדם שעמדתו כלפי הסכנה הטמונה בגרמניה הנאצית הוכחה במלוא צדקתה יותר מווינסטון צ'רצ'יל. בקרב הפוליטי הממושך והנואש ביותר של חייו הוא פעל מאז 1932 בקול גדול למען חימוש מחדש ונקיטת עמדה תקיפה כנגד התוקפנות הגרמנית. עתה, ברגע המכריע, הוא שתק. הבעיה שלו הייתה נעוצה בכך שיום קודם לכן הוא הסכים להצטרף לקבינט המלחמה, ובמובן מסוים כבר ראה את עצמו כחבר ממשלה. מן הצד האחר, מאז הוא לא שמע דבר מצ'מברליין, ועתה נדמה שבריטניה מהססת אם לדבוק במחויבותה כלפי פולין. נסער הוא כינס חברי פרלמנט השותפים לעמדתו לפגישה בדירתו בשעה 10:30 בערב. שם שקלו אנתוני אידן (Eden), בוב בות'בי (Boothby), ברנדן בראקן (Bracken), דאף קופר ודנקן סנדיס (Sandys) את האפשרות לפתוח במרד לכל דבר ועניין. לדעת בות'בי, צ'מברליין איבד את המפלגה השמרנית אחת ולתמיד, וחובתו של צ'רצ'יל היא לבוא למחרת לבית הנבחרים ולתפוס את השלטון.

עתה כבר השתוללה הסערה בכל עוזה. בעוד הרעמים מתנפצים כתותחים והגשם ניתך על החלונות הגותיים, הכינו 12 חברי הקבינט מרד בחדרו של סר ג'ון סיימון בארמון וסטמינסטר. בשעות אחר הצהריים של אותו היום הסכים הקבינט לדחות את הצעתם של האיטלקים לכנס ועידה ולהציג לגרמניה אולטימטום שיפקע בחצות לכל המאוחר, תהיה החלטתם של הצרפתים אשר תהיה. עתה הגיעו 12 השרים — יותר ממחצית הקבינט — למסקנה כי ראש הממשלה חזר בו מההחלטה וסירבו לצאת מחדרו של שר האוצר עד אשר יסכים צ'מברליין לכנס ישיבת קבינט נוספת. זו הייתה החלטה חסרת תקדים, נזכר שר החקלאות סר רג'ינלד דורמן־סמית' (Dorman-Smith): "פתחנו בשביתה".20

לבסוף, לאחר שיחות טלפון רבות עם פריז ופגישה עם שגריר צרפת, כינס צ'מברליין ישיבה נוספת בשעה 11:30 בלילה. עייפים ונרגזים עשו השרים שחלקו על דעתו של ראש הממשלה את דרכם במבול לבית ברחוב דאונינג 10 ושם גילו למורת רוחם כי שר החוץ לורד הליפקס מתלבש בבגדיו החגיגיים לארוחת ערב. צ'מברליין התנצל בנימה צוננת לפני חברי הקבינט על אי־ההבנה והסביר את הבעיות שהוא נתקל בהן מול הצרפתים שסירבו לשקול אולטימטום קודם שישלימו את מלאכת הגיוס הכללי שלהם ויפנו את הנשים והילדים. עם זה, הוא היה מוכן לקבל את דעת עמיתיו כי על בריטניה להציג אולטימטום משלה שיפוג קודם שחברי הפרלמנט ישובו ויתכנסו למחרת בצהריים. שגריר הוד מלכותו בברלין יצטווה לבוא לשר החוץ הגרמני למחרת בשעה תשע בבוקר ולהציג את האולטימטום שיפוג בשעה 11 שעון הקיץ של בריטניה. האם מישהו מתנגד? אין תשובה. "טוב ויפה, רבותיי", סיכם צ'מברליין, "פירושו של דבר — מלחמה". "דבריו הוסו ברעם עז, וברק מסמא שטף את החדר. זה היה הרעם מחריש האוזניים ביותר ששמעתי מעודי. הוא טלטל את הבניין כולו, פשוטו כמשמעו".21

כעבור 11 שעות השמיע צ'מברליין נאום לאומה.