האחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האחרון
מכר
מאות
עותקים
האחרון
מכר
מאות
עותקים

האחרון

4.5 כוכבים (41 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: מרץ 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 166 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 46 דק'
  • קריינות: מיה דגן
  • זמן האזנה: 5 שעות ו 24 דק'

תמר גלבץ

תמר גלבץ (30 בספטמבר 1957 – 29 בנובמבר 2022) הייתה סופרת ועיתונאית ישראלית.

למדה ספרות אנגלית וקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. היא החלה את הקריירה העיתונאית שלה כמבקרת הסרטים של כל העיר הירושלמי, עבדה במוסף הארץ בחדשות ובהעיר, שם הייתה כתבת ועורכת עמודי תרבות. בהמשך, עבדה במעריב כעורכת בכירה, הייתה ממקימי המוסף תרבות מעריב.

ב-1994 פרסמה את המסה "כולנו נמלים בשיירה" בקובץ המסות "אנשים מתו מפחד". ב-2004 נבחר סיפורה "אפונים" כמומלץ תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". באותה שנה פרסמה את הרומן הראשון שלה "את בתקופה טובה" וב-2006 את "מקופלת", ספרה השני.

גלבץ היא כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים 2008. באותה שנה היה מועמד ספרה "מקופלת" לפרס ספיר.

נפטרה בגיל 65 ממחלת הסרטן, שממנה סבלה כשני עשורים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4z2w8rf5

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

זה סיפור על אישה שאהבה יותר מדי, זה סיפור על אישה שחלתה יותר מדי... זה הסיפור:
אהבה גדולה ומוות או כמעט.

 
במילים אלה נפתח האחרון, הרומן שתמר גלבץ הספיקה להשלים ממש לפני מותה, מתוך ידיעה שזה הספר האחרון שתכתוב. מצד אחד אהבה גדולה, בלתי צפויה, מערבולת של רגשות סוערים, "רק אהבה, ענן של אהבה, שמיכת פוך של אהבה... אהבה בלי שום מסביב", ומצד שני מאבק בשובה של המחלה מתוך תשוקה אדירה לחיים, גם כאשר הם מציבים אתגרים קשים במיוחד, והתמודדות פקוחת עיניים עם מה שממתין מעבר להם. 
 
זוהי יצירתה המפעימה והמרשימה ביותר של גלבץ – וירטואוזית, מסחררת, נטולת מעצורים.  
 

האחרון הוא הרומן הרביעי של תמר גלבץ (2022-1957). קדמו לו את בתקופה טובה (2004), מקופלת (2006), שהיה לרב-מכר ומועמד לפרס ספיר 2008, והמתים והחיים מאוד (2012). ספריה זכו לביקורות מהללות ולאהבת הקוראים.

פרק ראשון

1.

זה סיפור על אישה שאהבה יותר מדי, זה סיפור על אישה שחלתה יותר מדי, זה סיפור של אישה שאין לה מושג איך מטאטאים את תא הכלא הסיוטי הזה שלה. זה הסיפור. אהבה גדולה ומוות או כמעט.

אף פעם לא היינו זוג כזה שמעורר קנאה ברחוב, למן ההתחלה נדף מאיתנו אד של חמצמצות ואי שביעות רצון. אפילו כשעוד היינו שני בלונים מעופפים בשמיים מרוב אהבה. מעניין למה. למה לא היינו מאלה שכל הרחוב מסתכל עליהם כשהם יד ביד מתנשקים בעדינות. אצלנו זה היה או תשוקה עזה או פרצוף תחת. וברוח דיכוטומית זו חגגנו את יום הולדתו שהיה הדייט הפורמלי הראשון, שהיה גם מסיבת סילבסטר, שהייתה גם יום הולדתו.

הדייט הפורמלי הראשון שלנו היה במסיבת סילבסטר. זה היה גם יום הולדתו. איזה לא יוצלח נולד בסילבסטר. ובכל אופן הלכנו, כלומר נסענו, בקור העז, בימים הבודדים האלה בשנה, כשמזג האוויר הקפוא והשברירי הופך את השיער פריך ויפה במיוחד, גם שלו גם שלי, שנינו חלקי ורכי וארוכי ומשיי שיער — אין הרבה כאלה בינינו, יהודים ישראלים, ששערם הוא מה שמקודד בעולם הפאות הקשוח והממותג של הדוסיות וחולות הסרטן, שנגלה אלי רק שנה שנתיים מאוחר יותר, במינוח האכזר בן שלוש המילים — "אירופי דק חלק". זהו שם השיער שלי, גם שלו, בקטלוג הפאות.

אבל לא נקדים את המאוחר בזה הסיפור. נסענו לנו ככה על שערותינו המצויינות, הנדירות ומעוררות הקנאה, כמעט זרים גמורים עדיין, האירופי הדק והחלק והחפוף למשעי שלו, והאירופי הדק החלק והמשיי־נוזלי שלי, שכשהם מתחככים זה בזה עפים גיצים מרוב חשמל סטטי של שיער בשיער בסוודר בשיער, למסיבה ביפו שלא הכרתי בה איש. חברים שלו. חברים של אח של חבר שלו. משהו כזה שהיו מכנים אצלנו, בבית המזרח אירופי דק וחלק ומשיי שלנו, תוכעס קרויבים, והכוונה הייתה שאיש אינו יודע באמת איך הם קרובים שלנו, ויש להיזהר בייחוסם, ובקרבתם המפוקפקת, ובמה שהם מחלקים לנו, כלומר, מה שיֵצא לנו מהם, אם בכלל.

מאוד רציתי לחגוג לו קודם בבית, רק הוא ואני, ולא בדיוק ידעתי איך כי אני מגושמת מאוד וגם ממש חסרת ניסיון בשכאלה, מסיבות יומולדת זוגיות, ימי נישואין, ערבי תשוקה ללא ילדים אך עם נרות אמבט ריחניים וכתונת לילה מגרדת שביריות אדומות משתלשלות ממנה. מאוד חלשה באלה אבל בא לי הפעם, לא ברור למה, לנגן על הג'סטה הבנאלית הזו, או שאולי באמת הייתי נרגשת אך לא חפצתי להודות בזה.

והתקנתי גבינות עיזים שמנות עם ציפוי פחם שהוא אוהב מאוד, ממש גרגרן גמור כשמגיע לאלה השמנות הניחוחיות המסריחות מעיזים, בצלחת נאה, אולי הנאה הייצוגית היחידה שיש לי בבית, אחת כזאת כעורה במיוחד ואלגנטית נגיד, עם מין קונטור ירוק מפוספס, כזו שיכולה בכל מקרה להיקרא בשפת הלבשת הבית "צלחת הגשה דקורטיבית", ורכשתי יין שאני אוהבת מאוד כי אני חזירת יין בפרט, ואלכוהול בכלל, והוא הרבה פחות — זה מעכיר לו את הטעם הנעים המסרוח של הגבינה המפוחמת השמנה המושחתת — ושוקולדים מזן הפטיפורים שאף פעם לא הבנתי מה ייעודם חוץ מלהשמין ולהבחיל ולהציף באבקת מוצקי קקאו שבעים ושמונים וחמישה אחוז את הרווחים שבין השיניים, וזיתים השורים בחריפותם בצוותא עם פרוסות לימון כבוש וזרעי כוסברה ועלי דפנה, וכל בלבולי הביצים האקזוטיים והאפרודיזיאקיים כגון אלה, ואפילו מתנה באווירת ג'יימס בונד, צעיף קשמיר אנגלי משובץ ושעיר, שרכשתי בחנות חסרת תועלת עד מביכה של מתנות לגבר, מאלה העלובות שנותרו עוד משנות השמונים, שיש בהן בחלון הראווה גלובוס מואר וכף נעליים מוזהבת, ומחזיק מפתחות ששורק שיר של פרנק סינטרה, וקצת פדיחה להיכנס אליהן, אולי מישהו ממכרי בעולם הרגיל ילכוד אותי שמה במחפורת הזימה הקטנטנה של מה שמכונה מתנות לגבר, אין מפדח מזה.

אלא שלא הועילו לי במיוחד תרגילי השחייה הצורנית המאומצים שעשיתי כדי להשהותו לרגע במסיבה הביתית הבורגנית הזוגית מהז'ורנלים עם הזיתים, הלימונים הכבושים, צעיף הקשמיר והגבינות הסרוחות, כי מרגע שנכנס, ואני הייתי על כל מחלצות מכנסי המשי הסיניים החלקים והצמודים שלי, הרקומים ברקמת יד ובציור מעודן של דרקון, שאני מחליקה בהם כמו נחש משי ארסי בססססס ססס ססס כזה רושף ומכשף, הוא לא הביט לא קדימה ולא לצדדים ולא במכנס הנחשי דרקוני מכשף, ורק ביקש למהר מאוד מאוד כי קבע עם חבר, שקבע עם חברה, וחייבים להיות בדירת המסיבה לא דקה אחרי שמונה.

אני חושבת שהמוביל אותנו לשם דרכו הוזמנו היה מסובך עם אחיו שעשה לו חשבון שיש לו חברה חדשה בדירה חדשה ביפו והיא איזו בשלנית נודעת בקרב מכריה, שמכינה לכבוד זוגיותה החדשה סושי וסביצ'ה מדגים שדייג אמיתי הביא במיוחד הבוקר מן הים וכולם חייבים להתרכז ולהגיע בול על הרגע ולהעריך את המאמץ, וזה כולל ואמור לסחוף להתרגשות גם אותי הרחוקה, החדשה, השמה זין, המתעבת כל סושי וכל מה שבא מן הים בכלל ובפרט, שרוצה לרַצות ולענג אך ורק את חתן השמחה הבחור החדש שלי, חלק השיער ויפה התואר עד עוצר נשימה, שהיה מטומטם דיו להיוולד בסילבסטר, ומטומטם שבעתיים לחגוג סילבסטר במקום את יומולדתו.

נסענו מצופפים ומקופלי רגליים במכונית המקרטעת של החבר המנהיג אותנו אלי מסיבה לא נודעת, וההתלהבות, שמלכתחילה הייתה נמוכת מפלס, הפכה לציפייה דרוכה ולעצבנות מעיקה ומשם למתח לא נעים, והמתח התגבש קריסטלי בהבל פיותינו בתוך המכונית, והבל פיותינו נהיה אדים בצורת פתותי שלג מצוירים כי היה ממש קר לאורך הטיילת, והחלונות שיוועו לווישרים מן הלחות, והווישרים נאנקו וחרקו אך השמשה נותרה אטומה חלבית מטונפת ומעורפלת, והדרך ארכה עד מאוד כי אחת הקרואות שנצטווינו לאסוף, הידידה של החבר שאחיו עורך מסיבה בבית חברתו החדשה, התעכבה אי שם בכיכר האופרה בואכה חוף הים, לא מקום נעים לעמוד בו כלל ובפרט לא בליל חורף קר, ועצרנו וחיכינו לה שמה וישבנו ושתקנו חפויי ראש ומקפיצי ברכיים, והִמתנו בעצבים אך בהבלגה שהיא תעלה, הידידה של החבר, אל המרכבה המפוקפקת, וחתן השמחה הישוב לידי במושב האחורי הלך ונבל מרגע לרגע, גוו הלך ושפף ומצב רוחו המאני הלך ודעך, והוא נותר שותק עימי מאחורה, מקלף ומחסל לכבוד סעודת הסילבסטר והיומולדת גם יחד את כל העור סביב ציפורני אצבעותיו המעודנות, שכעת כבר היו ממש מדממות עד כי הסריחו בדם ובפלסמה — ארוכה זולגת שמנסה לרפא פצעים — את כל החלל הדחוס של המכונית. זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי את הפרט הקטן והאכזר הזה, שהוא מזוללי העור סביב הציפורניים בעת לחץ ומצור.

וזרע הפורענות שלי ושלו ושל חיינו המשותפים עד סף מוות כבר נשתל שם, ימים אחדים אחרי יום ההולדת של ישוע, ברגע קריעת העור שסביב הציפורן וזרזוף קילוח הדם העדין ונשיכת החתיכות הקטנות הדוקרניות הבולטות ויריקתן החוצה כקליפות גרעינים שחורים דרך השיניים הקדמיות השורקות.

והגענו בואכה יפו המקושטת והמוארת באור יקרות, והמתוכשטת עד אין קץ כולה שנדליירות שנדליירות של אורות בוהקים, ושמיים זרועי נצנצים של כוכבים ומגדלי אורות ומחרוזות כחולות אדומות נדלקות וכבות, ובכיכר השעון ההומה מכוניות וחוגגים כבר היינו מוברגים ומולחמים שנינו כל אחד אל מושבו, מצונפים בטינה ובזעם כבוש שיכלו להספיק לעשרה ימי הולדת לפחות.

החבר המתוח בגלל אחיו ניסה לדלל מעט את האווירה בעודו מפלס לנו דרך במעבה הפקקים והצפצופים וצפירות החג סביב כיכר השעון אך בלא הועיל כי בעצמו היה דרוך מאוד לקראת הפגישה עם אחיו והחברה הסושיאית המדליקה שלו, ותכנן להביא אותנו, חבורת חבריו המגניבים והמשמחים, כמעין מקבץ צ'ייסרים מעודדי מצב רוח ונפש, ובמעלה רחוב יפת הצר בתוך נחש המכוניות המתפתל הבין שכשל לחלוטין במשימה. הידידה של החבר, ההיא שאיחרה בחצי שעה, לא סתמה את הפה מחמת המבוכה שבאיחור חצי השעה שדפקה, וכדי לרַצות את המארח או המזמין או המארחת מחוללת נפלאות הסושי והסביצ'ה גם לא חדלה במשך כל הנסיעה, בפקקים ובעצירות הפתאום לעיר אורות החג המצוייצים, למשוח את פניה היפים בצבעי מלחמה, נעזרת באפלת המכונית במצלמת הפלאפון כדי לנסות ולעמוד בהוראות ההפעלה המחמירות שהוכתבו גם לה מראש בעניין אירוע הסילבסטר האקסקלוסיבי שיש לציית באורח עיוור לחוקיו הנוקשים ולסטנדרטיו הגבוהים.

ונשארנו שנינו לבד, למטה, נשענים על הכרכרה העלובה של החבר, שחנתה מחמת החיפזון באלכסון ובפראות סילבסטרית אופיינית על אי תנועה, אחרי שכולם עלו למעלה בזריזות — אני ביקשתי להישאר עוד שנייה למטה בתירוץ שבא לי סיגריה, מבטיחה לנחפזים מעלה בטון החמוד־שקרני שלי שהנה כבר כבר אנחנו באים אחריכם, ותכף נטפס במדרגות, ממש עוד דקות ספורות. למעשה כל שביקשתי הייתה דקה של אינטימיות עם חתן יום ההולדת טרם נפרוץ לאתר המסיבה, והוא יזלוג משליטתי המוחלטת וייספג באירוע, היה כלא היה.

שם, שם החל הריב המכוער הראשון שלנו. כמעט עד חנק בידיים עירומות, אני אותו והוא אותי. הוא טען שאני מעכבת בדווקא את רכבת המסיבה ארוכת הקרונות ומרובת החוגגים ומעיקה עליו ועל שאר הקרואים ומשרה רוח רעה על יום החג, ואני טענתי שאיני שמה רבע זין על המסיבה המשונה של מכריו התמהוניים, שבעצמו אינו ממש מכיר אלא מכלי שני ושלישי, ושכל שעניין אותי זה לחגוג איתו את יומולדתו העלוב, שחל בתאריך הכי מיותר ומטריד ובלתי נסבל בשנה, ולכך גם נערכתי בריכוז עילאי של בחורה לחבר חדש, עד שהוא החבר החדש בא וניתץ לי את כל התוכניות הנשיות הטיפשיות ברוח העצות הנשיות הטיפשיות בעיתון נשים טיפשי עם גבינת הפחם והצעיף הרך כגדי בחלב אימו ויין הבורדו סמוק הלחיים, בלא טיפת ריכוז או התחשבות.

וכשגמרתי להלין על היו־טרן בתוכניותינו לחגוג יומולדת, ואפילו התרככתי לרגע ב"וואט דה פאק, העיקר ששנינו פה", ומלמלתי בכניעה, בדגל לבן צחור, "נו מה" כזה תוך השפלת ריסים, ה"נו מה" המבקש להתפייס, ה"נו מה" של אַיי לבל לרגע קצר, אבל ה"נו מה" הזה שלי לא נענה אלא באד קור מהביל של ערב סילבסטר. לא ויתרתי וניסיתי לשבור את מעטה הכפור והקרח. למעשה התנצלתי על משהו שלא הכי הבנתי מהו אבל רציתי לתקן איזה מעוות או מחורבן, וקיוויתי שהוא יאסוף אותי אליו בקור המצמית וינשק אותי נשיקה ארוכה בנוסח קזבלנקה דה אנד, שיער אירופי דק חלק מתפלש בשיער אירופי דק חלק עד חשמל סטטי, ונימס זה בזרועות זו וכלום לא ישנה, ונעלה יחדיו אל אתר הסושי והדגה בכניסת אוהבים מסונכרנת כזו.

אבל הוא לא נכנע לי ול"נו מה" שלי בחיבוק ובנשיקת האמפרי בוגרט כפי שקיוויתי, וגם לא ענה, רק הנחה אותי, ואת מכנסי המשי דרקון מבליטי התחת שלי, בתנועת יד מזרזת קצרת רוח של אפ אפ אפ במעלה המדרגות של הבית היפואי המשופץ והמסויד למשעי של המישהי שאין לי מושג מיהי, ובמראה המכערת ושטופת הניאון בחדר המדרגות בקומה 3 ראיתי שפרצופי קטן ומכווץ כערמון קלוי מרוב כעס ותסכול.

וכשנכנסנו אל דירת הסביצ'ה המשופצרת והמדויקת והמוארת בתאורות אינטליגנטיות מדי המשלחות מהצדדים אל המרכז והחוצה אלומות אור דקיקות כספגטי, שמשתופפות אך עושות שלום יפה זו לזו, ובעצם גם מתכתבות כראוי עם חגיגת האורות הזוהרת והמנוצנצת בלא המון חן ועידון אך בחדוות חיים של העיר יפו, כבר היינו נכונים לאחוז זה בגרונו של זה בידיים עירומות. בדרכנו מהחנייה לרום המדרגות העפלנו למועדון הקרב האכזר הזה, שבו כל אחד מאיתנו תכנן איך להרוג את האחר בזריזות ובמינימום בלגן. פשוט לרצוח בחרישיות זה את זו ולהפך. שניפטר זה מזו ולא נשאיר סימנים. רצח כפול בערב סילבסטר של זוג יהודים חלקי וחפופי שיער ובהירי עור שמצאו את מותם בנסיבות ביזאריות יותר או פחות, ללא מניע או סיבה נראית לעין למעט רצח בתוך המשפחה או ריב אוהבים, שני מונחים תפלים שאינם מסגירים דבר ממה שהתחולל שם.

נכנסנו, וקיבלה את פנינו במאור פנים קורקטי החברה החדשה והמאוד משתדלת של האח של החבר, ושאלה אם נרצה לעשות סיבוב היכרות עם דירתה שזה עתה נרכשה ושופצה. ומכיוון שלא הכרתי לא אותה וגם לא את החבר שלה, שהוא האח של החבר של החבר החדש שלי, שגם אותו לא הכרתי מי יודע מה, לא התאוויתי כלל לערוך סיור היכרות עם ביתה החדש והמסויד למשעי, אך מחמת הצביעות והנימוס נעתרתי כמובן, בעוד חתן יום ההולדת שובר שמירה ואחריות ומביים איזה צורך דחוף בהשתנה כדי לברוח, וחומק היישר משם בחזרה אל הסלון, חדור מטרה צודקת ועניינית להשתכר או לשים יד על איזו פרוסת קרפצ'ו דקיקה כמפית תחרה ומתובלנת כהלכה. הוא החליט להתחיל את המסיבה בלעדי ללא הנד עפעף וריס. ממש לא מפתיע, יסתבר לימים.

ואני, שחשתי צורך עז לנוח מן הסיור הגרנדיוזי בבית הזר תוך קריאות התפעלות מעושות בנוסח "או וואה זה מדהים, פשוט מדהים מה שעשית פה" שהתישו אותי במיוחד, נחתתי בפינת איזו ספה מעקצצת ריפוד שמושבה היה ארוך מכדי להישען עליו בנוח. הברירה הייתה בין מנח זקוף של גב נשען ורגליים באוויר כבעגלת תינוק או רגליים על הקרקע וגוו משתופף כשל זקן שגופו סימן שאלה לעומת רצפת השומשום המבהיקה, כך שבמקום להתרווח כראוי נאלצתי להילכד בישיבה חצי שפופה, בעוד הוא, שהבריז את הסיור המאורגן, נפנה אל המטבח כדי להרשים או לפייס את האח של החבר, או את החבר, או את החבר מביא חבר, משהו כזה של גברים או של מתחזים לגברים המינגוואיים כאלה. הם שתו וויסקי בלא קרח או ארמניאק או דומה, ודיברו על יאכטות או על דיג או על שנהבי פילים שנגדמים באכזריות באיזה ג'ונגל באפריקה ואריות שנרצחים וציידים שלא הבינו שעבר זמנם. כריתי אוזן לשיחתם שעה שהתווכחו בחירוף נפש היכן בדיוק ממוקם גיאוגרפית הר אררט המקראי, והסוגיה נשמעה לי כה מיותרת ומשעממת שלא הבנתי מדוע לחתן השמחה החדש שלי כה דחוף לצדוק ולצחצח חרבות אי שם במטבח, וגם אם לא ממש משעממת, ודאי כזו שלי אין מה לתרום לה, אפילו לא כחכוח נימוסין, ודי היה בזה להעלות את חמתי. מה לי ולשיחה הציידית־לקטית נשיונל־ג'יאוגרפית הזו שהעלתה שם עשן? הרי אין לי שום מצב או סיכוי להשחיל לתוכה מילה וחצי מילה מחכימה או סתם להרשים את הקרואים בברק לשוני וצחצוחי ניסוחי, ככה שוויתרתי מראש ונותרתי תקועה אחוזת כעס ואומללות על הסַפּונת הצדדית הלא נוחה המגרדת.

לידי על הספה — עד עכשיו כלל לא השגחתי בזה מרוב שהייתי נתונה ברחמי העצמיים — ישב ילד קטן, גג בן שמונה, אולי פחות. הוא היה רוסי. אי אפשר היה לטעות. עם שיער חלק בלונדיני לבן לבן, כזה פלטינום לבן שיש רק לרוסים ולסקנדינביות. האוקראיני או הרוסי הקטן ישב וצייר בריכוז עילאי וממש יפה על איזה דף איי ארבע שמישהו כנראה הניח לפתחו בתחילת הערב בעיקר כדי שיסתום שעה שהמבוגרים יוכלו להשתכר ולמוץ מן השאכטות בנחת. והוא צייר מדהים פשוט, בכישרון רב ובאקספרסיביות מעוררת הערצה, וזאת למרות נוכחותי וקרבתי הפיזית המעיקה, וניסיתי לחייך אליו את החיוך המלאכותי הזוהר החרדתי ההוליוודי הנדיב־כאילו שלי אבל הוא לא שעה אלי, ולא הבחין, לא בי ולא בחיוכי. הוא היה נתון באיי ארבע שלו, משתדל למסך את ההמולה והשאון הסובבים אותו. מי לעזאזל מביא ילד קטן למסיבת תחת שכזו של מבוגרים רודפי קוניאק וסביצ'ות?

ובכל מקרה, חלומי הדי דחוף לשים יד על כוסית קוניאק או וודקה הלך ורחק ממני, והתעצבתי מאוד, וניסיתי סתם לפשוט אברים ולחמם את אצבעות רגלי הקפואות שזרימת הדם לא ממש הגיעה עד לקצותיהן מרוב שיטוט ומסעות בנעלי עקב שפיציות אכזריות, ולנוח מעט מן המתח שזימן לי הערב הזה המוזר, ומחתן השמחה שהיה טומטום דיו להיוולד ביום הזה, ועוד יותר טומטום להסיעני אל בין זרים ולִרְחֹק ממני למשך כל הערב.

כעסתי. שתקתי. גרגרתי בזעם גרגור גרוני שרק אני והרוסי או אולי האוקראיני הקטן יכולנו לשמוע, גרגור נהמת מכשפת עמי ותמי, נאקת סיפורי האחים גרים, ואני תקועה כנעץ חד וחלוד בין הילד הרוסי המצייר ממש נפלא לבין מי שככל הנראה היה אביו, גבר ארך גפיים, ארך שיער ועטוי גלימת דרקולה כהה וחסרת כל קשר לעניינים שמה. הוא היה בעל חזות פרבוסלבית, האבא, בייבי פייס רוסי למהדרין, ומראה כללי של משהו בין מכשף בהופעות בלאס וגאס שיודע לנסר אישה בתוך קופסת קרטון ולהותירה שלמה לבין גלגול מאוחר מאופר ערפדי ברוח הגותיקה של עמוס גוטמן שהגיח מקברו רק לערב אחד, ערב ראש השנה הנוצרי בעיר העתיקה והמנוצנצת יפו. ואני במרירות השזיף המכורכם הקטן שלי השלמתי עם זה שכל התפאורה הזו היפואית והמנוצנצת והבורגנית־סושיאית והפרבוסלבית־מכשפית נועדו בעצם מן הסתם אך ורק להפריד להרחיק ולסכסך לעד ביני לבין אהובי הטרי שלימים יהפוך גם לחתן המוות האהוב והנצחי שלי. וכל זה אירע בדיוק חודש אחד אחרי. חודש אחרי שהתחככנו אני והוא זה בזו בפגישתנו הראשונה בחורשה למטה מול ביתי, זין בטוסיק, טרנינג בדגמ"ח צבאי ואיי איי איי כמה זה היה נעים, בדיוק חודש אחד אחרי אירע הפיאסקו היפואי הזה.

ובסופו של ליל העוועים בדירה המוארת היטב הוא גרר אותי משם, שתויה ממשהו מבחיל ולא אלגנטי וכלל לא מספק כגראפה כי דבר אחר לא היה בהישג ידי, תוך האשמות קשות שקלט אותי בזווית עינו המוצפת דם וחימה ושיכורה מוויסקי משובח מפלרטטת (מי לעזאזל עדיין משתמש במילה הזו) עם המכשף הפרבוסלבי בעל הגלימה, בטכניקה המוכרת של התחנחנות זולה ומביישת לבנו הקטן יודע הציור. זו טכניקה מוכרת, גרס במלוא הסוטול. התרפסת בפני הילד כדי להדליק את האבא. מעולם לא נקטתי בטכניקה חסרת התועלת והמשונה הזו אבל הייתי שיכורה מכדי להתווכח, והוא המשיך ופרש את נבואת הזעם שלו, התנ"כית שלו, המקראית שלו, שהנה תוך יממה יתקשר הפרבוסלבי לגבות את חוב הפלירטוט שלי איתו, ושיום יבוא ועוד אבוא על עונשי על הבגידה הנוראה הזאת ועל השפלתו לעיני חברי חבריו ואחי חברי חבריו שאינו מכיר, דווקא בליל ראש השנה הנוצרי, ולעולם לא יחליף איתי עוד מילה וחצי מילה כי הנה נגלה בן לילה אחד פרצופי, אישה שאין לטעות בה ובדרכי הפעולה המחושבות והמכאיבות שלה, וכל נאום התוכחה הזה התארע בסמוך הכי צפוף לאוזנו של החבר, הנוהג בריכוז במכונית לבל ייתפס במשמרות הינשוף, שבסך הכל רצה לפנק אותנו במסיבה אצל אחיו וחברתו החדשה, והוא שואל את נפשו למות כמעט חרקירי מן המריבה ההולכת ומתנפחת כבלון הליום בחלל מכוניתו הנוסעת מקרטעת ודפוקה חזרה מושפלת־אף צפונה לאורך הים השחור כסוף מנצנץ וחגיגי בליל הסילבסטר אל העיר תל אביב, ועוד רגע תבקיע מריבת האוהבים המביכה את תקרת המכונית ותתחיל לשייט גם בשמיים, עד כדי כך.

ומלמלתי בתדהמת עולם שהוא משוגע חולה נפש, כי מי ניסה מה עם מי והיכן בכלל נכנסה אירוטיקה לתמונה בחנוכת הבית של המצטיינת ההיא, כשאני יושבת בסמיכות לילד רוסי או אוקראיני קטן וצהוב, וגוננתי על עצמי בטענה שכל מה שעלה בדעתי היה אך ורק לשמח אותו, את חתן יום ההולדת, ואף ניסיתי להסב את הדיון או יותר נכון את המריבה לאומללותי, לכוונותי המתוקות שהתנפצו בשל חוסר רגישותו, ולמסכנותי הכללית והסיבובית על שהעז לנטוש ולהפקיר אותי במסיבה זרה ומוזרה לא לי לבד בפינת הספה עם האורחים המקוללים והמנודים, הפרבוסלבי ובנו יודע הציור, שעה שהוא חוגג אי שם הרחק באתר עם האליטות הגבריות הפסבדו המינגוואיות שלו, אך כל הטיעונולוגיה המוסדרת שלי התחוורה כלא יעילה כלל.

חזרתי הביתה לבדי אחרי שביקשתי בזעף מן החבר המיואש שהיה בהלם מאיך דפק לעצמו את הסילבסטר עם החבר הטוב וחברתו החדשה וחובבת המדון, כי מי לעזאזל רוצה ליפול קורבן למריבה זוגית לא לו בליל הסילבסטר, ותבעתי כי יורידני לאלתר מן המכונית. זה היה די רחוק מביתי אבל מרחק הליכה סביר, כזה שעשוי היה לאוורר מעט גם את כאב ראש הגראפה הבלתי מוצלחת.

ועליתי, והסרתי מעלי את מחלצות המשי דרקון המפתות והמאווששות, והשתחלתי בחזרה אל הטרינינג המחמם והמנחם עם נצנץ הפומה הקטן על ירך ימין, וגרפתי משולחן פינת האוכל את גבינות הפחם הסרוחות שהלכו ונזלו בשבילי גבינה נחושים ודוחים על עטיפת הכסף שנועדה לשמר אותן אך נותרה פתוחה, והשחלתי אותן ביעילות אל פנים המקרר פן יתרככו ויתססו ויעלו עובש בן ליל באפי ועל הראש שלי בסלון, ומזגתי לי בקהות חושים גמורה מן היין היקר והכבד והפירותי שלא נועד בשום אופן ופנים לגמיעה בודדה חזירית וחסרת אחריות בערב השנה החדשה. ורבצתי לי במרפסת עם הפירותי הכבד מנסה די ללא הועיל להבין מה קרה לעזאזל שם אתמול בערב. והשמיים החלו להבהיר משחור עז לכחול עמוק של עוד יום חורף קר ופריך בלא טיפת גשם לתכלת ענוג בהיר חלשלוש, הנה עוד שנייה עולה עלי היום. היום הראשון של השנה החדשה. ואז דפיקה בדלת. הוא הגיע החתן. שיכור כועס מבויש טיפש ומרוגש. ולא מתנצל כלל. למעשה, הוא לא אמר ולו מילה אחת.

כבר היו לנו לילות אהבים סוערים וחסרי מילים, אולי סוערים מדי כי הסוערים מדי, ובפרט חסרי המילים, הרי לא מבטיחים אף פעם זוגיות נוחה, אבל זה היה האחד שקשר והדביק בזפת וגם בנוצות את נפשותינו זה לזו, בוקר האהבה שאחרי ליל המריבה המגעילה הראשונה וההאשמות שאני פתיינית עלובה שנדבקת לרוסים, והרטינות הממולמלות שלי שהפקיר אותי בחווה הסינית או בעמק הבכא של הסילבסטר בלא חיפוי, והוא הרי איש מילואים וצנחן מגדוד הצנחנים המאה וזאבבבי או איך שקוראים לזה, אז ידעתי היטב באיזו מסרגה אני דוקרת את ליבו. וקמנו גמורים מן האלכוהול הגרוע ודבוקים לסדינים עם חצאי תחתונים לא ברור מה של מי, וכל אחד נפנה לענייני הבוקר התפלים והחמצוציים יותר או פחות שלו, ונפגשנו רק שבוע־שבועיים מאוחר יותר.

אבל ידענו. גם אני גם הוא. מאותו הלילה. כל אחד מכווץ בפינה שלו ולא אומר דבר. ידענו שנינו. זה לא רגיל מה שקורה פה בינינו. על חמתנו. ועל אפינו הגדולים הישרים הרומאיים, זה שלי וזה שלו, ועל שערות ההד אנד שולדרס שלנו, כי הפעם זה לא הזה הזה המשעמם, המובן מאליו, האין ברירה, הטוב טוב לא טוב לא טוב, האין לי מה להפסיד הזה. הפעם זה אחד אחר. לגמרי.

אלא ששנינו לא העלינו על דעתנו שהוא יהפוך לחתן המוות שלי. לא לחופה הוא יוביל אותי כי אם אל הקבר שלי. לא זר בידי אלא זר על האדמה שמעל לראשי.

זה ממש לא ידענו.

תמר גלבץ

תמר גלבץ (30 בספטמבר 1957 – 29 בנובמבר 2022) הייתה סופרת ועיתונאית ישראלית.

למדה ספרות אנגלית וקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. היא החלה את הקריירה העיתונאית שלה כמבקרת הסרטים של כל העיר הירושלמי, עבדה במוסף הארץ בחדשות ובהעיר, שם הייתה כתבת ועורכת עמודי תרבות. בהמשך, עבדה במעריב כעורכת בכירה, הייתה ממקימי המוסף תרבות מעריב.

ב-1994 פרסמה את המסה "כולנו נמלים בשיירה" בקובץ המסות "אנשים מתו מפחד". ב-2004 נבחר סיפורה "אפונים" כמומלץ תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". באותה שנה פרסמה את הרומן הראשון שלה "את בתקופה טובה" וב-2006 את "מקופלת", ספרה השני.

גלבץ היא כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים 2008. באותה שנה היה מועמד ספרה "מקופלת" לפרס ספיר.

נפטרה בגיל 65 ממחלת הסרטן, שממנה סבלה כשני עשורים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4z2w8rf5

סקירות וביקורות

ספרה האחרון של תמר גלבץ: יצירה יפהפייה ומבעיתה של נפש החוזה בכיליונה יוענה גונן הארץ 28/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
שיר פרידה רן בן-נון ביקורת העורך 22/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
יד ענקים: הרומאנים של תמר גלבץ ושחר מגן שונים זה מזה, ובכל זאת קשורים בדרך מוזרה אודי בן סעדיה וואלה! 12/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: מרץ 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 166 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 46 דק'
  • קריינות: מיה דגן
  • זמן האזנה: 5 שעות ו 24 דק'

סקירות וביקורות

ספרה האחרון של תמר גלבץ: יצירה יפהפייה ומבעיתה של נפש החוזה בכיליונה יוענה גונן הארץ 28/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
שיר פרידה רן בן-נון ביקורת העורך 22/03/2023 לקריאת הביקורת המלאה >
יד ענקים: הרומאנים של תמר גלבץ ושחר מגן שונים זה מזה, ובכל זאת קשורים בדרך מוזרה אודי בן סעדיה וואלה! 12/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
האחרון תמר גלבץ

1.

זה סיפור על אישה שאהבה יותר מדי, זה סיפור על אישה שחלתה יותר מדי, זה סיפור של אישה שאין לה מושג איך מטאטאים את תא הכלא הסיוטי הזה שלה. זה הסיפור. אהבה גדולה ומוות או כמעט.

אף פעם לא היינו זוג כזה שמעורר קנאה ברחוב, למן ההתחלה נדף מאיתנו אד של חמצמצות ואי שביעות רצון. אפילו כשעוד היינו שני בלונים מעופפים בשמיים מרוב אהבה. מעניין למה. למה לא היינו מאלה שכל הרחוב מסתכל עליהם כשהם יד ביד מתנשקים בעדינות. אצלנו זה היה או תשוקה עזה או פרצוף תחת. וברוח דיכוטומית זו חגגנו את יום הולדתו שהיה הדייט הפורמלי הראשון, שהיה גם מסיבת סילבסטר, שהייתה גם יום הולדתו.

הדייט הפורמלי הראשון שלנו היה במסיבת סילבסטר. זה היה גם יום הולדתו. איזה לא יוצלח נולד בסילבסטר. ובכל אופן הלכנו, כלומר נסענו, בקור העז, בימים הבודדים האלה בשנה, כשמזג האוויר הקפוא והשברירי הופך את השיער פריך ויפה במיוחד, גם שלו גם שלי, שנינו חלקי ורכי וארוכי ומשיי שיער — אין הרבה כאלה בינינו, יהודים ישראלים, ששערם הוא מה שמקודד בעולם הפאות הקשוח והממותג של הדוסיות וחולות הסרטן, שנגלה אלי רק שנה שנתיים מאוחר יותר, במינוח האכזר בן שלוש המילים — "אירופי דק חלק". זהו שם השיער שלי, גם שלו, בקטלוג הפאות.

אבל לא נקדים את המאוחר בזה הסיפור. נסענו לנו ככה על שערותינו המצויינות, הנדירות ומעוררות הקנאה, כמעט זרים גמורים עדיין, האירופי הדק והחלק והחפוף למשעי שלו, והאירופי הדק החלק והמשיי־נוזלי שלי, שכשהם מתחככים זה בזה עפים גיצים מרוב חשמל סטטי של שיער בשיער בסוודר בשיער, למסיבה ביפו שלא הכרתי בה איש. חברים שלו. חברים של אח של חבר שלו. משהו כזה שהיו מכנים אצלנו, בבית המזרח אירופי דק וחלק ומשיי שלנו, תוכעס קרויבים, והכוונה הייתה שאיש אינו יודע באמת איך הם קרובים שלנו, ויש להיזהר בייחוסם, ובקרבתם המפוקפקת, ובמה שהם מחלקים לנו, כלומר, מה שיֵצא לנו מהם, אם בכלל.

מאוד רציתי לחגוג לו קודם בבית, רק הוא ואני, ולא בדיוק ידעתי איך כי אני מגושמת מאוד וגם ממש חסרת ניסיון בשכאלה, מסיבות יומולדת זוגיות, ימי נישואין, ערבי תשוקה ללא ילדים אך עם נרות אמבט ריחניים וכתונת לילה מגרדת שביריות אדומות משתלשלות ממנה. מאוד חלשה באלה אבל בא לי הפעם, לא ברור למה, לנגן על הג'סטה הבנאלית הזו, או שאולי באמת הייתי נרגשת אך לא חפצתי להודות בזה.

והתקנתי גבינות עיזים שמנות עם ציפוי פחם שהוא אוהב מאוד, ממש גרגרן גמור כשמגיע לאלה השמנות הניחוחיות המסריחות מעיזים, בצלחת נאה, אולי הנאה הייצוגית היחידה שיש לי בבית, אחת כזאת כעורה במיוחד ואלגנטית נגיד, עם מין קונטור ירוק מפוספס, כזו שיכולה בכל מקרה להיקרא בשפת הלבשת הבית "צלחת הגשה דקורטיבית", ורכשתי יין שאני אוהבת מאוד כי אני חזירת יין בפרט, ואלכוהול בכלל, והוא הרבה פחות — זה מעכיר לו את הטעם הנעים המסרוח של הגבינה המפוחמת השמנה המושחתת — ושוקולדים מזן הפטיפורים שאף פעם לא הבנתי מה ייעודם חוץ מלהשמין ולהבחיל ולהציף באבקת מוצקי קקאו שבעים ושמונים וחמישה אחוז את הרווחים שבין השיניים, וזיתים השורים בחריפותם בצוותא עם פרוסות לימון כבוש וזרעי כוסברה ועלי דפנה, וכל בלבולי הביצים האקזוטיים והאפרודיזיאקיים כגון אלה, ואפילו מתנה באווירת ג'יימס בונד, צעיף קשמיר אנגלי משובץ ושעיר, שרכשתי בחנות חסרת תועלת עד מביכה של מתנות לגבר, מאלה העלובות שנותרו עוד משנות השמונים, שיש בהן בחלון הראווה גלובוס מואר וכף נעליים מוזהבת, ומחזיק מפתחות ששורק שיר של פרנק סינטרה, וקצת פדיחה להיכנס אליהן, אולי מישהו ממכרי בעולם הרגיל ילכוד אותי שמה במחפורת הזימה הקטנטנה של מה שמכונה מתנות לגבר, אין מפדח מזה.

אלא שלא הועילו לי במיוחד תרגילי השחייה הצורנית המאומצים שעשיתי כדי להשהותו לרגע במסיבה הביתית הבורגנית הזוגית מהז'ורנלים עם הזיתים, הלימונים הכבושים, צעיף הקשמיר והגבינות הסרוחות, כי מרגע שנכנס, ואני הייתי על כל מחלצות מכנסי המשי הסיניים החלקים והצמודים שלי, הרקומים ברקמת יד ובציור מעודן של דרקון, שאני מחליקה בהם כמו נחש משי ארסי בססססס ססס ססס כזה רושף ומכשף, הוא לא הביט לא קדימה ולא לצדדים ולא במכנס הנחשי דרקוני מכשף, ורק ביקש למהר מאוד מאוד כי קבע עם חבר, שקבע עם חברה, וחייבים להיות בדירת המסיבה לא דקה אחרי שמונה.

אני חושבת שהמוביל אותנו לשם דרכו הוזמנו היה מסובך עם אחיו שעשה לו חשבון שיש לו חברה חדשה בדירה חדשה ביפו והיא איזו בשלנית נודעת בקרב מכריה, שמכינה לכבוד זוגיותה החדשה סושי וסביצ'ה מדגים שדייג אמיתי הביא במיוחד הבוקר מן הים וכולם חייבים להתרכז ולהגיע בול על הרגע ולהעריך את המאמץ, וזה כולל ואמור לסחוף להתרגשות גם אותי הרחוקה, החדשה, השמה זין, המתעבת כל סושי וכל מה שבא מן הים בכלל ובפרט, שרוצה לרַצות ולענג אך ורק את חתן השמחה הבחור החדש שלי, חלק השיער ויפה התואר עד עוצר נשימה, שהיה מטומטם דיו להיוולד בסילבסטר, ומטומטם שבעתיים לחגוג סילבסטר במקום את יומולדתו.

נסענו מצופפים ומקופלי רגליים במכונית המקרטעת של החבר המנהיג אותנו אלי מסיבה לא נודעת, וההתלהבות, שמלכתחילה הייתה נמוכת מפלס, הפכה לציפייה דרוכה ולעצבנות מעיקה ומשם למתח לא נעים, והמתח התגבש קריסטלי בהבל פיותינו בתוך המכונית, והבל פיותינו נהיה אדים בצורת פתותי שלג מצוירים כי היה ממש קר לאורך הטיילת, והחלונות שיוועו לווישרים מן הלחות, והווישרים נאנקו וחרקו אך השמשה נותרה אטומה חלבית מטונפת ומעורפלת, והדרך ארכה עד מאוד כי אחת הקרואות שנצטווינו לאסוף, הידידה של החבר שאחיו עורך מסיבה בבית חברתו החדשה, התעכבה אי שם בכיכר האופרה בואכה חוף הים, לא מקום נעים לעמוד בו כלל ובפרט לא בליל חורף קר, ועצרנו וחיכינו לה שמה וישבנו ושתקנו חפויי ראש ומקפיצי ברכיים, והִמתנו בעצבים אך בהבלגה שהיא תעלה, הידידה של החבר, אל המרכבה המפוקפקת, וחתן השמחה הישוב לידי במושב האחורי הלך ונבל מרגע לרגע, גוו הלך ושפף ומצב רוחו המאני הלך ודעך, והוא נותר שותק עימי מאחורה, מקלף ומחסל לכבוד סעודת הסילבסטר והיומולדת גם יחד את כל העור סביב ציפורני אצבעותיו המעודנות, שכעת כבר היו ממש מדממות עד כי הסריחו בדם ובפלסמה — ארוכה זולגת שמנסה לרפא פצעים — את כל החלל הדחוס של המכונית. זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי את הפרט הקטן והאכזר הזה, שהוא מזוללי העור סביב הציפורניים בעת לחץ ומצור.

וזרע הפורענות שלי ושלו ושל חיינו המשותפים עד סף מוות כבר נשתל שם, ימים אחדים אחרי יום ההולדת של ישוע, ברגע קריעת העור שסביב הציפורן וזרזוף קילוח הדם העדין ונשיכת החתיכות הקטנות הדוקרניות הבולטות ויריקתן החוצה כקליפות גרעינים שחורים דרך השיניים הקדמיות השורקות.

והגענו בואכה יפו המקושטת והמוארת באור יקרות, והמתוכשטת עד אין קץ כולה שנדליירות שנדליירות של אורות בוהקים, ושמיים זרועי נצנצים של כוכבים ומגדלי אורות ומחרוזות כחולות אדומות נדלקות וכבות, ובכיכר השעון ההומה מכוניות וחוגגים כבר היינו מוברגים ומולחמים שנינו כל אחד אל מושבו, מצונפים בטינה ובזעם כבוש שיכלו להספיק לעשרה ימי הולדת לפחות.

החבר המתוח בגלל אחיו ניסה לדלל מעט את האווירה בעודו מפלס לנו דרך במעבה הפקקים והצפצופים וצפירות החג סביב כיכר השעון אך בלא הועיל כי בעצמו היה דרוך מאוד לקראת הפגישה עם אחיו והחברה הסושיאית המדליקה שלו, ותכנן להביא אותנו, חבורת חבריו המגניבים והמשמחים, כמעין מקבץ צ'ייסרים מעודדי מצב רוח ונפש, ובמעלה רחוב יפת הצר בתוך נחש המכוניות המתפתל הבין שכשל לחלוטין במשימה. הידידה של החבר, ההיא שאיחרה בחצי שעה, לא סתמה את הפה מחמת המבוכה שבאיחור חצי השעה שדפקה, וכדי לרַצות את המארח או המזמין או המארחת מחוללת נפלאות הסושי והסביצ'ה גם לא חדלה במשך כל הנסיעה, בפקקים ובעצירות הפתאום לעיר אורות החג המצוייצים, למשוח את פניה היפים בצבעי מלחמה, נעזרת באפלת המכונית במצלמת הפלאפון כדי לנסות ולעמוד בהוראות ההפעלה המחמירות שהוכתבו גם לה מראש בעניין אירוע הסילבסטר האקסקלוסיבי שיש לציית באורח עיוור לחוקיו הנוקשים ולסטנדרטיו הגבוהים.

ונשארנו שנינו לבד, למטה, נשענים על הכרכרה העלובה של החבר, שחנתה מחמת החיפזון באלכסון ובפראות סילבסטרית אופיינית על אי תנועה, אחרי שכולם עלו למעלה בזריזות — אני ביקשתי להישאר עוד שנייה למטה בתירוץ שבא לי סיגריה, מבטיחה לנחפזים מעלה בטון החמוד־שקרני שלי שהנה כבר כבר אנחנו באים אחריכם, ותכף נטפס במדרגות, ממש עוד דקות ספורות. למעשה כל שביקשתי הייתה דקה של אינטימיות עם חתן יום ההולדת טרם נפרוץ לאתר המסיבה, והוא יזלוג משליטתי המוחלטת וייספג באירוע, היה כלא היה.

שם, שם החל הריב המכוער הראשון שלנו. כמעט עד חנק בידיים עירומות, אני אותו והוא אותי. הוא טען שאני מעכבת בדווקא את רכבת המסיבה ארוכת הקרונות ומרובת החוגגים ומעיקה עליו ועל שאר הקרואים ומשרה רוח רעה על יום החג, ואני טענתי שאיני שמה רבע זין על המסיבה המשונה של מכריו התמהוניים, שבעצמו אינו ממש מכיר אלא מכלי שני ושלישי, ושכל שעניין אותי זה לחגוג איתו את יומולדתו העלוב, שחל בתאריך הכי מיותר ומטריד ובלתי נסבל בשנה, ולכך גם נערכתי בריכוז עילאי של בחורה לחבר חדש, עד שהוא החבר החדש בא וניתץ לי את כל התוכניות הנשיות הטיפשיות ברוח העצות הנשיות הטיפשיות בעיתון נשים טיפשי עם גבינת הפחם והצעיף הרך כגדי בחלב אימו ויין הבורדו סמוק הלחיים, בלא טיפת ריכוז או התחשבות.

וכשגמרתי להלין על היו־טרן בתוכניותינו לחגוג יומולדת, ואפילו התרככתי לרגע ב"וואט דה פאק, העיקר ששנינו פה", ומלמלתי בכניעה, בדגל לבן צחור, "נו מה" כזה תוך השפלת ריסים, ה"נו מה" המבקש להתפייס, ה"נו מה" של אַיי לבל לרגע קצר, אבל ה"נו מה" הזה שלי לא נענה אלא באד קור מהביל של ערב סילבסטר. לא ויתרתי וניסיתי לשבור את מעטה הכפור והקרח. למעשה התנצלתי על משהו שלא הכי הבנתי מהו אבל רציתי לתקן איזה מעוות או מחורבן, וקיוויתי שהוא יאסוף אותי אליו בקור המצמית וינשק אותי נשיקה ארוכה בנוסח קזבלנקה דה אנד, שיער אירופי דק חלק מתפלש בשיער אירופי דק חלק עד חשמל סטטי, ונימס זה בזרועות זו וכלום לא ישנה, ונעלה יחדיו אל אתר הסושי והדגה בכניסת אוהבים מסונכרנת כזו.

אבל הוא לא נכנע לי ול"נו מה" שלי בחיבוק ובנשיקת האמפרי בוגרט כפי שקיוויתי, וגם לא ענה, רק הנחה אותי, ואת מכנסי המשי דרקון מבליטי התחת שלי, בתנועת יד מזרזת קצרת רוח של אפ אפ אפ במעלה המדרגות של הבית היפואי המשופץ והמסויד למשעי של המישהי שאין לי מושג מיהי, ובמראה המכערת ושטופת הניאון בחדר המדרגות בקומה 3 ראיתי שפרצופי קטן ומכווץ כערמון קלוי מרוב כעס ותסכול.

וכשנכנסנו אל דירת הסביצ'ה המשופצרת והמדויקת והמוארת בתאורות אינטליגנטיות מדי המשלחות מהצדדים אל המרכז והחוצה אלומות אור דקיקות כספגטי, שמשתופפות אך עושות שלום יפה זו לזו, ובעצם גם מתכתבות כראוי עם חגיגת האורות הזוהרת והמנוצנצת בלא המון חן ועידון אך בחדוות חיים של העיר יפו, כבר היינו נכונים לאחוז זה בגרונו של זה בידיים עירומות. בדרכנו מהחנייה לרום המדרגות העפלנו למועדון הקרב האכזר הזה, שבו כל אחד מאיתנו תכנן איך להרוג את האחר בזריזות ובמינימום בלגן. פשוט לרצוח בחרישיות זה את זו ולהפך. שניפטר זה מזו ולא נשאיר סימנים. רצח כפול בערב סילבסטר של זוג יהודים חלקי וחפופי שיער ובהירי עור שמצאו את מותם בנסיבות ביזאריות יותר או פחות, ללא מניע או סיבה נראית לעין למעט רצח בתוך המשפחה או ריב אוהבים, שני מונחים תפלים שאינם מסגירים דבר ממה שהתחולל שם.

נכנסנו, וקיבלה את פנינו במאור פנים קורקטי החברה החדשה והמאוד משתדלת של האח של החבר, ושאלה אם נרצה לעשות סיבוב היכרות עם דירתה שזה עתה נרכשה ושופצה. ומכיוון שלא הכרתי לא אותה וגם לא את החבר שלה, שהוא האח של החבר של החבר החדש שלי, שגם אותו לא הכרתי מי יודע מה, לא התאוויתי כלל לערוך סיור היכרות עם ביתה החדש והמסויד למשעי, אך מחמת הצביעות והנימוס נעתרתי כמובן, בעוד חתן יום ההולדת שובר שמירה ואחריות ומביים איזה צורך דחוף בהשתנה כדי לברוח, וחומק היישר משם בחזרה אל הסלון, חדור מטרה צודקת ועניינית להשתכר או לשים יד על איזו פרוסת קרפצ'ו דקיקה כמפית תחרה ומתובלנת כהלכה. הוא החליט להתחיל את המסיבה בלעדי ללא הנד עפעף וריס. ממש לא מפתיע, יסתבר לימים.

ואני, שחשתי צורך עז לנוח מן הסיור הגרנדיוזי בבית הזר תוך קריאות התפעלות מעושות בנוסח "או וואה זה מדהים, פשוט מדהים מה שעשית פה" שהתישו אותי במיוחד, נחתתי בפינת איזו ספה מעקצצת ריפוד שמושבה היה ארוך מכדי להישען עליו בנוח. הברירה הייתה בין מנח זקוף של גב נשען ורגליים באוויר כבעגלת תינוק או רגליים על הקרקע וגוו משתופף כשל זקן שגופו סימן שאלה לעומת רצפת השומשום המבהיקה, כך שבמקום להתרווח כראוי נאלצתי להילכד בישיבה חצי שפופה, בעוד הוא, שהבריז את הסיור המאורגן, נפנה אל המטבח כדי להרשים או לפייס את האח של החבר, או את החבר, או את החבר מביא חבר, משהו כזה של גברים או של מתחזים לגברים המינגוואיים כאלה. הם שתו וויסקי בלא קרח או ארמניאק או דומה, ודיברו על יאכטות או על דיג או על שנהבי פילים שנגדמים באכזריות באיזה ג'ונגל באפריקה ואריות שנרצחים וציידים שלא הבינו שעבר זמנם. כריתי אוזן לשיחתם שעה שהתווכחו בחירוף נפש היכן בדיוק ממוקם גיאוגרפית הר אררט המקראי, והסוגיה נשמעה לי כה מיותרת ומשעממת שלא הבנתי מדוע לחתן השמחה החדש שלי כה דחוף לצדוק ולצחצח חרבות אי שם במטבח, וגם אם לא ממש משעממת, ודאי כזו שלי אין מה לתרום לה, אפילו לא כחכוח נימוסין, ודי היה בזה להעלות את חמתי. מה לי ולשיחה הציידית־לקטית נשיונל־ג'יאוגרפית הזו שהעלתה שם עשן? הרי אין לי שום מצב או סיכוי להשחיל לתוכה מילה וחצי מילה מחכימה או סתם להרשים את הקרואים בברק לשוני וצחצוחי ניסוחי, ככה שוויתרתי מראש ונותרתי תקועה אחוזת כעס ואומללות על הסַפּונת הצדדית הלא נוחה המגרדת.

לידי על הספה — עד עכשיו כלל לא השגחתי בזה מרוב שהייתי נתונה ברחמי העצמיים — ישב ילד קטן, גג בן שמונה, אולי פחות. הוא היה רוסי. אי אפשר היה לטעות. עם שיער חלק בלונדיני לבן לבן, כזה פלטינום לבן שיש רק לרוסים ולסקנדינביות. האוקראיני או הרוסי הקטן ישב וצייר בריכוז עילאי וממש יפה על איזה דף איי ארבע שמישהו כנראה הניח לפתחו בתחילת הערב בעיקר כדי שיסתום שעה שהמבוגרים יוכלו להשתכר ולמוץ מן השאכטות בנחת. והוא צייר מדהים פשוט, בכישרון רב ובאקספרסיביות מעוררת הערצה, וזאת למרות נוכחותי וקרבתי הפיזית המעיקה, וניסיתי לחייך אליו את החיוך המלאכותי הזוהר החרדתי ההוליוודי הנדיב־כאילו שלי אבל הוא לא שעה אלי, ולא הבחין, לא בי ולא בחיוכי. הוא היה נתון באיי ארבע שלו, משתדל למסך את ההמולה והשאון הסובבים אותו. מי לעזאזל מביא ילד קטן למסיבת תחת שכזו של מבוגרים רודפי קוניאק וסביצ'ות?

ובכל מקרה, חלומי הדי דחוף לשים יד על כוסית קוניאק או וודקה הלך ורחק ממני, והתעצבתי מאוד, וניסיתי סתם לפשוט אברים ולחמם את אצבעות רגלי הקפואות שזרימת הדם לא ממש הגיעה עד לקצותיהן מרוב שיטוט ומסעות בנעלי עקב שפיציות אכזריות, ולנוח מעט מן המתח שזימן לי הערב הזה המוזר, ומחתן השמחה שהיה טומטום דיו להיוולד ביום הזה, ועוד יותר טומטום להסיעני אל בין זרים ולִרְחֹק ממני למשך כל הערב.

כעסתי. שתקתי. גרגרתי בזעם גרגור גרוני שרק אני והרוסי או אולי האוקראיני הקטן יכולנו לשמוע, גרגור נהמת מכשפת עמי ותמי, נאקת סיפורי האחים גרים, ואני תקועה כנעץ חד וחלוד בין הילד הרוסי המצייר ממש נפלא לבין מי שככל הנראה היה אביו, גבר ארך גפיים, ארך שיער ועטוי גלימת דרקולה כהה וחסרת כל קשר לעניינים שמה. הוא היה בעל חזות פרבוסלבית, האבא, בייבי פייס רוסי למהדרין, ומראה כללי של משהו בין מכשף בהופעות בלאס וגאס שיודע לנסר אישה בתוך קופסת קרטון ולהותירה שלמה לבין גלגול מאוחר מאופר ערפדי ברוח הגותיקה של עמוס גוטמן שהגיח מקברו רק לערב אחד, ערב ראש השנה הנוצרי בעיר העתיקה והמנוצנצת יפו. ואני במרירות השזיף המכורכם הקטן שלי השלמתי עם זה שכל התפאורה הזו היפואית והמנוצנצת והבורגנית־סושיאית והפרבוסלבית־מכשפית נועדו בעצם מן הסתם אך ורק להפריד להרחיק ולסכסך לעד ביני לבין אהובי הטרי שלימים יהפוך גם לחתן המוות האהוב והנצחי שלי. וכל זה אירע בדיוק חודש אחד אחרי. חודש אחרי שהתחככנו אני והוא זה בזו בפגישתנו הראשונה בחורשה למטה מול ביתי, זין בטוסיק, טרנינג בדגמ"ח צבאי ואיי איי איי כמה זה היה נעים, בדיוק חודש אחד אחרי אירע הפיאסקו היפואי הזה.

ובסופו של ליל העוועים בדירה המוארת היטב הוא גרר אותי משם, שתויה ממשהו מבחיל ולא אלגנטי וכלל לא מספק כגראפה כי דבר אחר לא היה בהישג ידי, תוך האשמות קשות שקלט אותי בזווית עינו המוצפת דם וחימה ושיכורה מוויסקי משובח מפלרטטת (מי לעזאזל עדיין משתמש במילה הזו) עם המכשף הפרבוסלבי בעל הגלימה, בטכניקה המוכרת של התחנחנות זולה ומביישת לבנו הקטן יודע הציור. זו טכניקה מוכרת, גרס במלוא הסוטול. התרפסת בפני הילד כדי להדליק את האבא. מעולם לא נקטתי בטכניקה חסרת התועלת והמשונה הזו אבל הייתי שיכורה מכדי להתווכח, והוא המשיך ופרש את נבואת הזעם שלו, התנ"כית שלו, המקראית שלו, שהנה תוך יממה יתקשר הפרבוסלבי לגבות את חוב הפלירטוט שלי איתו, ושיום יבוא ועוד אבוא על עונשי על הבגידה הנוראה הזאת ועל השפלתו לעיני חברי חבריו ואחי חברי חבריו שאינו מכיר, דווקא בליל ראש השנה הנוצרי, ולעולם לא יחליף איתי עוד מילה וחצי מילה כי הנה נגלה בן לילה אחד פרצופי, אישה שאין לטעות בה ובדרכי הפעולה המחושבות והמכאיבות שלה, וכל נאום התוכחה הזה התארע בסמוך הכי צפוף לאוזנו של החבר, הנוהג בריכוז במכונית לבל ייתפס במשמרות הינשוף, שבסך הכל רצה לפנק אותנו במסיבה אצל אחיו וחברתו החדשה, והוא שואל את נפשו למות כמעט חרקירי מן המריבה ההולכת ומתנפחת כבלון הליום בחלל מכוניתו הנוסעת מקרטעת ודפוקה חזרה מושפלת־אף צפונה לאורך הים השחור כסוף מנצנץ וחגיגי בליל הסילבסטר אל העיר תל אביב, ועוד רגע תבקיע מריבת האוהבים המביכה את תקרת המכונית ותתחיל לשייט גם בשמיים, עד כדי כך.

ומלמלתי בתדהמת עולם שהוא משוגע חולה נפש, כי מי ניסה מה עם מי והיכן בכלל נכנסה אירוטיקה לתמונה בחנוכת הבית של המצטיינת ההיא, כשאני יושבת בסמיכות לילד רוסי או אוקראיני קטן וצהוב, וגוננתי על עצמי בטענה שכל מה שעלה בדעתי היה אך ורק לשמח אותו, את חתן יום ההולדת, ואף ניסיתי להסב את הדיון או יותר נכון את המריבה לאומללותי, לכוונותי המתוקות שהתנפצו בשל חוסר רגישותו, ולמסכנותי הכללית והסיבובית על שהעז לנטוש ולהפקיר אותי במסיבה זרה ומוזרה לא לי לבד בפינת הספה עם האורחים המקוללים והמנודים, הפרבוסלבי ובנו יודע הציור, שעה שהוא חוגג אי שם הרחק באתר עם האליטות הגבריות הפסבדו המינגוואיות שלו, אך כל הטיעונולוגיה המוסדרת שלי התחוורה כלא יעילה כלל.

חזרתי הביתה לבדי אחרי שביקשתי בזעף מן החבר המיואש שהיה בהלם מאיך דפק לעצמו את הסילבסטר עם החבר הטוב וחברתו החדשה וחובבת המדון, כי מי לעזאזל רוצה ליפול קורבן למריבה זוגית לא לו בליל הסילבסטר, ותבעתי כי יורידני לאלתר מן המכונית. זה היה די רחוק מביתי אבל מרחק הליכה סביר, כזה שעשוי היה לאוורר מעט גם את כאב ראש הגראפה הבלתי מוצלחת.

ועליתי, והסרתי מעלי את מחלצות המשי דרקון המפתות והמאווששות, והשתחלתי בחזרה אל הטרינינג המחמם והמנחם עם נצנץ הפומה הקטן על ירך ימין, וגרפתי משולחן פינת האוכל את גבינות הפחם הסרוחות שהלכו ונזלו בשבילי גבינה נחושים ודוחים על עטיפת הכסף שנועדה לשמר אותן אך נותרה פתוחה, והשחלתי אותן ביעילות אל פנים המקרר פן יתרככו ויתססו ויעלו עובש בן ליל באפי ועל הראש שלי בסלון, ומזגתי לי בקהות חושים גמורה מן היין היקר והכבד והפירותי שלא נועד בשום אופן ופנים לגמיעה בודדה חזירית וחסרת אחריות בערב השנה החדשה. ורבצתי לי במרפסת עם הפירותי הכבד מנסה די ללא הועיל להבין מה קרה לעזאזל שם אתמול בערב. והשמיים החלו להבהיר משחור עז לכחול עמוק של עוד יום חורף קר ופריך בלא טיפת גשם לתכלת ענוג בהיר חלשלוש, הנה עוד שנייה עולה עלי היום. היום הראשון של השנה החדשה. ואז דפיקה בדלת. הוא הגיע החתן. שיכור כועס מבויש טיפש ומרוגש. ולא מתנצל כלל. למעשה, הוא לא אמר ולו מילה אחת.

כבר היו לנו לילות אהבים סוערים וחסרי מילים, אולי סוערים מדי כי הסוערים מדי, ובפרט חסרי המילים, הרי לא מבטיחים אף פעם זוגיות נוחה, אבל זה היה האחד שקשר והדביק בזפת וגם בנוצות את נפשותינו זה לזו, בוקר האהבה שאחרי ליל המריבה המגעילה הראשונה וההאשמות שאני פתיינית עלובה שנדבקת לרוסים, והרטינות הממולמלות שלי שהפקיר אותי בחווה הסינית או בעמק הבכא של הסילבסטר בלא חיפוי, והוא הרי איש מילואים וצנחן מגדוד הצנחנים המאה וזאבבבי או איך שקוראים לזה, אז ידעתי היטב באיזו מסרגה אני דוקרת את ליבו. וקמנו גמורים מן האלכוהול הגרוע ודבוקים לסדינים עם חצאי תחתונים לא ברור מה של מי, וכל אחד נפנה לענייני הבוקר התפלים והחמצוציים יותר או פחות שלו, ונפגשנו רק שבוע־שבועיים מאוחר יותר.

אבל ידענו. גם אני גם הוא. מאותו הלילה. כל אחד מכווץ בפינה שלו ולא אומר דבר. ידענו שנינו. זה לא רגיל מה שקורה פה בינינו. על חמתנו. ועל אפינו הגדולים הישרים הרומאיים, זה שלי וזה שלו, ועל שערות ההד אנד שולדרס שלנו, כי הפעם זה לא הזה הזה המשעמם, המובן מאליו, האין ברירה, הטוב טוב לא טוב לא טוב, האין לי מה להפסיד הזה. הפעם זה אחד אחר. לגמרי.

אלא ששנינו לא העלינו על דעתנו שהוא יהפוך לחתן המוות שלי. לא לחופה הוא יוביל אותי כי אם אל הקבר שלי. לא זר בידי אלא זר על האדמה שמעל לראשי.

זה ממש לא ידענו.