פרק 1
מישה
מישה היקר,
אי פעם סיפרתי לך את הסוד המביך שלי?
ולא, זה לא שאני צופה בסדרה בגרות באימהות, כמוך. קדימה, רק תנסה להכחיש. אני יודעת שאתה לא חייב לשבת עם אחותך, אחי. היא מספיק גדולה לצפות בטלוויזיה לבדה.
לא, למען האמת, הסוד שלי הרבה יותר גרוע, ואני קצת נבוכה לספר לך אותו. אבל אני מאמינה שעלינו להרפות מרגשות שליליים. לפחות פעם אחת, נכון?
אתה מבין, יש בבית הספר מישהי. אתה מכיר את הטיפוס. מעודדת, פופולרית, מקבלת כל מה שהיא רוצה... אני שונאת להודות בזה, במיוחד בפניך, אבל לפני הרבה מאוד זמן רציתי להיות כמוה.
משהו בי עדיין רוצה להיות כמוה.
אתה היית מתעב אותה. היא כל מה שאנחנו לא סובלים. כלומר, רהבתנית, שטחית... מישהי שלא יכולה לחשוב יותר מדי מבלי להזדקק לשנת צוהריים, נכון? ובכל זאת, היא תמיד ריתקה אותי.
ואל תגלגל את העיניים. אני יכולה להרגיש אותך עושה את זה.
אלא ש... גם עם כל התכונות המתועבות שלה, היא אף פעם לא לבד. אתה יודע?
זה קצת מעורר בי קנאה. או.קיי, זה ממש מעורר בי קנאה.
להרגיש בדידות זאת הרגשה מחורבנת. להיות במקום מלא אנשים ולהרגיש כאילו הם לא רוצים אותך שם. להרגיש כאילו אתה במסיבה שאף אחד לא הזמין אותך אליה. איש לא יודע איך קוראים לך. אף אחד לא רוצה לדעת. לאיש לא אכפת.
האם הם צוחקים עליך? מדברים עליך? האם הם מלגלגים עליך כאילו העולם המושלם שלהם יכול היה להיות הרבה יותר טוב אלמלא היית שם והרסת להם את הנוף?
האם הם מקווים שתבין כבר את הרמז ותלך?
לרוב אני מרגישה ככה.
אני יודעת שזה עלוב, לרצות להרגיש שייכת כשאני עם אנשים אחרים, ואני יודעת שתגיד שעדיף להיות בודד וצודק על פני שייך וטועה, אבל... אני בכל זאת מרגישה את הצורך הזה כל הזמן. אתה אי פעם מרגיש ככה?
מעניין אם המעודדת מרגישה ככה. כשהמוזיקה נפסקת וכולם חוזרים הביתה? בסוף היום, כשאין שם כבר אף אחד שיבדר אותה? כשהיא מנקה את פניה מאיפור, פושטת מעליה את מעטה האומץ בו התעטפה כל אותו היום, האם השדים שהיא קוברת עמוק בתוכה יוצאים לשחק איתה כשכבר לא נשאר לה עם מי לשחק?
אני מניחה שלא. נרקסיסטים לא מרגישים חסרי ביטחון, נכון?
זה נשמע נחמד.
הנייד שלי רוטט במקומו בתא שבין המושבים הקדמיים בטנדר שלי, ואני מסיט את מבטי ממכתבה של ריאן ורואה שקיבלתי עוד הודעה.
לעזאזל. אני ממש מאחר.
החבר'ה ודאי תוהים איפה אני, ויש לי עוד עשרים דקות נסיעה למפעל. למה אני לא יכול להיות נגן הבס הבלתי נראה שלאף אחד לא מזיז ממנו?
אני מסתכל שוב על המילים שהיא כתבה, חוזר על המשפט בראשי. כשהיא מנקה את פניה מאיפור, פושטת מעליה את מעטה האומץ בו התעטפה כל אותו היום...
השורה הזאת ממש דיברה אליי כשקראתי את המכתב בפעם הראשונה לפני כמה שנים. ובמאות הפעמים שקראתי אותו מאז. איך היא יכולה להגיד כל כך מעט ועם זאת, כל כך הרבה?
אני חוזר ומסיים את הקטע האחרון. אני כבר יודע כיצד המכתב נגמר, אבל אני אוהב את הגישה שלה ואת החיוך שהיא מעלה על פניי.
או.קיי, סליחה. יצאתי להפסקת פייסבוק, עכשיו אני מרגישה יותר טוב. אני לא בטוחה מתי נהייתי כזאת אידיוטית, אבל אני שמחה שאתה מוכן לסבול את זה.
בוא נתקדם הלאה.
אז, רק כדי להעמיד דברים על דיוקם בנוגע לוויכוח האחרון שלנו, קַיְילוֹ רֶן לא תינוק. אתה מבין? הוא צעיר, אימפולסיבי, והוא קרוב של אֲנָאקִין וְלוּק סְקַיְווֹקֶר. מובן שהוא מתבכיין! מה כל כך מפתיע בזה? והוא עוד יכפר על החטאים שלו. אני מוכנה להתערב איתך. אתה מוזמן לנקוב במחיר שלך.
טוב, אני חייבת לזוז. אבל כן, בתשובה לשאלתך, מילות השיר ששלחת לי בפעם האחרונה נשמעות נהדר. לך על זה, אני כבר מצפה בקוצר רוח לקרוא את כולו.
לילה טוב. עבודה טובה. שינה ערבה.
אני כנראה אפסיק לכתוב לך בבוקר,
ריאן
אני צוחק בתגובה לציטוט שלה מהנסיכה הקסומה. היא כותבת לי את זה כבר שבע שנים. בשנה הראשונה, נדרשנו לכתוב זה לזו במסגרת פרויקט לכיתה ה' שקישר בין תלמידים בכיתה שלה לתלמידים בכיתה שלי.
אבל אחרי ששנת הלימודים הסתיימה, המשכנו. אף על פי שהתגוררנו במרחק של פחות מחמישים קילומטרים זה מזו ויש לנו פייסבוק עכשיו, אנחנו ממשיכים להתכתב, כי זה מיוחד.
ואני לא צופה באמא מתבגרת. אחותי בת השבע־עשרה צופה בזה, ואני נגררתי אחריה. פעם אחת. אני לא בטוח למה סיפרתי לריאן. אני כבר יודע שלא כדאי לי לתת לה תחמושת להקנטות, לעזאזל.
אני מקפל את המכתב מחדש, הקפלים הבָּלים בנייר השחור מאיימים להיקרע אם אפתח את המכתב ואקרא אותו אפילו פעם אחת נוספת. הרבה דברים השתנו במכתבים שלנו לאורך השנים. נושאי השיחה שלנו, הוויכוחים שלנו, כתב היד שלה... כתב יד שהשתנה מאותיות גדולות וחסרות עידון של ילדה שזה עתה למדה לכתוב בכתב יד מחובר, למשיכות העט המדויקות והבטוחות של אישה שיודעת מי היא.
אבל הנייר אף פעם לא משתנה. ואפילו לא עט הכסף שהיא כותבת בו. כשאני רואה את המעטפות השחורות בין פרטי הדואר שעל הדלפק במטבח, אני מקבל זריקת אדרנלין.
אני מכניס את הנייר לתא הכפפות בין כמה ממכתביה האהובים עליי, מרים את העט שלי ומניף אותו מעל למחברת שבחיקי.
"התעטפי באומץ, מרחי בו את עינייך ואת פיך," אני ממלמל כשאני כותב על הנייר, "הדביקי את הקרעים וצבעי את הסדקים."
אני עוצר לחשוב ושיניי עוברות על הפירסינג כשאני נושך את שפתי התחתונה. "קצת מזה, להסוות את השקיות השחורות מתחת לעינייך, וקצת סומק בלחייך להפיץ את השקרים."
אני כותב את המילים במהירות, ובקושי רואה את כתב היד המסורבל שלי במכונית החשוכה.
הנייד שלי שוב מצלצל, ואני עוצר. "בסדר," אני נוהם ומייחל שיפסיקו לשלוח לי הודעות דפוקות. חברי הלהקה שלי לא יכולים לארח מסיבה בלעדיי אפילו חמש דקות?
אני שוב כותב, מנסה לא לקטוע את חוט המחשבה, אבל עכשיו אני נאלץ לעצור בניסיון להיזכר. מה לעזאזל הייתה השורה הבאה? קצת מזה להסוות את השקיות השחורות מתחת לעינייך...
אני עוצם את עיניי וחוזר על השורה שוב ושוב בניסיון להיזכר בהמשך.
אני משחרר נשימה עצורה. שיט, זה נעלם...
לעזאזל.
אני סוגר את העט, זורק אותו ואת המחברת על מושב הנוסע של מכונית הפורד ראפטור שלי.
אני חושב על המשפט האחרון שלה. לנקוב במחיר, הא?
טוב, אז מה דעתך על שיחת טלפון, ריאן? אולי תתני לי לשמוע את קולך בפעם הראשונה?
אבל לא. ריאן אוהבת את הסטטוס קוו ששורר במערכת היחסים שלנו. הוא מוצלח, ככלות הכול. למה לשנות משהו ולהסתכן באובדן שלו?
והיא צודקת, כנראה. מה יקרה אם אשמע את קולה והמכתבים יאבדו מייחודיותם? כך אני יכול לדמיין את האישיות שלה מבעד למילותיה. אם אשמע את נימת קולה, הכול ישתנה.
אבל מה אם אשמע את קולה והוא ימצא חן בעיניי? מה אם צחוקה או נשימותיה יבקעו מתוך המכשיר הנייד וירדפו אותי בדיוק כפי שמילותיה רודפות אותי, וארצה יותר?
גם ככה אני כבר אובססיבי מספיק למכתבים שלה. למעשה, זאת הסיבה שאני יושב בטנדר בחניון ריק וקורא שוב את אחד ממכתביה הישנים, מפני שהם ההשראה למוזיקה שלי.
היא המוזה שלי, ואני בטוח שהיא כבר מודעת לזה. אני מתייעץ איתה כבר שנים ושולח לה את השירים כדי שתקרא אותם.
הנייד שלי מצלצל וכשאני מביט בו אני רואה את שמו של דֵיְין.
אני נאנח ומרים את המכשיר. "מה?"
"איפה אתה?"
"אני בדרך." אני מתניע את המכונית ומעביר להילוך קדמי.
"לא, אתה יושב בחניון כלשהו וכותב שוב מילים, נכון?"
אני מגלגל את עיניי ומנתק לו, ואז זורק את הנייד על מושב הנוסע.
אז מה אם נהיגה עוזרת לי לחשוב. הוא לא צריך להיכנס בי רק כי אין לי שליטה מתי רעיונות עולים לי לראש.
אני פונה לתוך הרחוב, מגביר מהירות ועושה את דרכי אל המפעל הישן מחוץ לעיר. הלהקה שלנו מארחת משחק ׳חפש את המטמון' כדי לגייס כסף לסיבוב הופעות בעוד כמה חודשים, בקיץ, ואף על פי שחשבתי שעדיף לקבוע כמה הופעות — אולי נשתף פעולה עם עוד כמה להקות מקומיות — דיין החליט שעלינו לעשות משהו שונה כדי למשוך קהל גדול יותר.
אני מניח שאנחנו עומדים לגלות אם הוא צדק.
צינת חודש פברואר המקפיאה חודרת מבעד לקפוצ'ון שלי, ואני מדליק את החימום ואת האורות הגבוהים שמשליכים את זוהרם עמוק לתוך החשכה שלפניי.
אני על הכביש שמוביל לפלקונ'ס וול, שם ריאן מתגוררת. אם אמשיך לנסוע, אחלוף על פני המפעל והפנייה למפרץ — פארק השעשועים הנטוש — עד שלבסוף אגיע לעיירה שלה. התפתיתי לנהוג לשם פעמים רבות מאז שקיבלתי את רישיון הנהיגה, הסקרנות שלי הייתה חזקה מנשוא, אבל מעולם לא עשיתי זאת. כפי שאמרתי, זה לא שווה את הסיכון שבאובדן מה שיש לנו. אלא אם גם היא תסכים לזה.
אני רוכן לעבר מושב הנוסע ודוחף את המחברת ושאר הניירות מדרכי בחיפוש אחר השעון שלי. השארתי אותו פה אתמול כששטפתי את הטנדר מבחוץ, והוא אחד החפצים היחידים שאני נוהג בהם באחריות. זאת ירושה משפחתית.
בערך.
אני מוצא אותו, אוחז בהגה כשאני מהדק את רצועת הזמש השחורה סביב פרק ידי. השעון עצמו נתון בין שני סוגרים. זה היה השעון של סבא שלי, לפני שהוא הוריש אותו לאבא שלי בחתונת הוריי, כדי שהוא יעניק אותו לבנו הבכור. אבא שלי סוף סוף נתן לי אותו בשנה שעברה, אלא שבדיעבד התחוור לי שהוא איבד את השעון המקורי. זה היה שעון עתיק מבית יגר־לה־קולטרה שהיה ברשות המשפחה כבר שמונים שנה.
ואני אמצא אותו. אבל עד אז אני תקוע עם חתיכת החרא הזאת שממלאת את מקום השעון של סבא שלי.
אני מסיים לסגור את הרצועה ומרים את מבטי, כשאני רואה משהו על הכביש לפניי.
אני מתקרב ורואה דמות מתקדמת לאורך שולי הכביש, ומייד מזהה את הקוקו הבלונדיני, הז'קט השחור ונעלי הריצה הכחולות־ניאון.
אני לא מאמין. אין מצב.
פנסי הרכב שלי נופלים על גבה של אחותי, מאירים אותה בחשכת הלילה. אני מוריד את ווליום הרדיו כשהיא מעיפה מבט מעבר לכתפה, וסוף סוף מבחינה שמישהו נמצא מאחוריה.
המתח מתפוגג מתווי פניה כשהיא רואה שזה אני, היא מחייכת וממשיכה לרוץ.
והיא גם מאזינה למוזיקה באוזניות שלה. כל הכבוד על הזהירות, אנני.
אני מאט את הטנדר, פותח את חלון הנוסע ועוצר לידה. "את יודעת כמו מה את נראית?" אני שואג ומהדק את אגרופיי מסביב להגה בכעס. "כמו סוכריה בשביל רוצחים סדרתיים!"
היא מפטירה צחקוק חרישי, נדה בראשה ומגבירה את הקצב, אז גם אני נאלץ לנסוע מהר יותר. "אתה יודע איפה אנחנו?" היא מתווכחת. "על הכביש בין תַּ'נְדֶּר בֵּיְי וּפַלְקוֹנְ'ס וֶול. אף אחד אף פעם לא נוסע בכביש הזה. אני בסדר." היא מקמרת לעברי גבה. "ואתה נשמע כמו אבא."
אני מזדעף בגועל. "קודם כל," אני אומר. "אני נוהג בכביש הזה, אז לא, הוא לא ריק. שנית, אל תהנהני רק מפני שאת הבחורה היחידה שטיפשה מספיק לצאת לריצה באמצע שומקום בלילה, ואני לא רוצה שיאנסו או ירצחו אותך. ושלישית, זה לא היה במקום. אני לא נשמע כמו אבא אז אל תכניסי לי ככה. זה לא יפה." ואז אני צועק, "ועכשיו תיכנסי למכונית הדפוקה."
היא שוב נדה בראשה. בדיוק כמו ריאן, היא נהנית להקניט אותי.
אנני היא אחותי היחידה, ולמרות מערכת היחסים הפחות־ממושלמת שיש לי עם אבא שלנו, היא ואני מסתדרים ממש טוב.
היא ממשיכה לרוץ, מתנשמת בכבדות, ולפתע אני שם לב לעיגולים הכהים מתחת לעיניה וללחייה השקועות. הדחף לגעור בה מנקר בי, אבל אני כובש אותו. היא עובדת קשה מדי, ובקושי ישנה.
"נו," אני אומר לה בקוצר רוח הולך וגובר. "ברצינות, אין לי זמן לזה."
"אז מה אתה עושה פה?"
אני מעיף מבט לעבר הכביש הריק כדי לוודא שאני לא סוטה מהנתיב שלי. "יש הערב משחק חפש את המטמון. אני אמור להראות שם את הפרצוף שלי. למה את לא רצה במסלול מואר היטב בפארק, מוקפת בשני תריסר אנשים אחרים ליתר ביטחון? הא?"
"תפסיק להתנהג כמו הבייביסיטר שלי."
"תפסיקי לעשות חרא מטומטם כזה," אני עונה.
כלומר, מה לעזאזל עובר לה בראש? זה היה די גרוע אילו היא הייתה רצה פה ביום, אבל בלילה?
אני אומנם מבוגר ממנה בשנה ועומד לסיים את הלימודים במאי, אבל בדרך כלל היא האחראית מבינינו.
וזה מזכיר לי. "היי," אני רוטן. "הוצאת שישים דולר מהארנק שלי הבוקר?"
הבחנתי בחסרונם, ומשכתי כסף רק אתמול. עדיין לא בזבזתי אותו וזאת הפעם השלישית שנעלם לי כסף מזומן.
היא עוטה אותה ארשת פנים של ילדה עצובה בת עשר שהיא יודעת שעובדת עליי. "הייתי צריכה לקנות כמה דברים לפרויקט בשיעור מדעים ואתה אף פעם לא משתמש בכסף שלך. חבל שהוא יתבזבז."
אני מגלגל את עיניי.
היא יודעת שהיא פשוט יכולה לבקש עוד כסף מאבא שלנו. אנני היא המלאך שלו, אז הוא נותן לה כל מה שהיא רוצה.
אבל איך אני יכול להתרגז עליה? יש לה עתיד מזהיר, והיא ילדה מאושרת. למה לא, אם זה תורם לאושר שלה, אני מניח שזה בסדר.
היא מחייכת, כנראה מפני שהיא יודעת שאני עומד לוותר לה, ומזנקת לעברי, אוחזת בשפת החלון וקופצת על המדרגה שמתחת לדלת. "היי, אתה יכול לקנות לי בירת שורשים?" היא שואלת. "בירת שורשים קרה כמו קרח בדרך הביתה מהמפעל? כי שנינו יודעים שאתה לא תישאר שם יותר מחמש דקות, אלא אם תמצא איזו חתיכה שתפתה אותך להיות חברותי, נכון?"
אני צוחק לעצמי. קוץ בתחת.
"בסדר." אני מהנהן. "אם תיכנסי לטנדר, את יכולה לבוא איתי לתחנת הדלק. איך זה נשמע לך?"
"וקצת טופי קרמל," היא מוסיפה ומתעלמת מהבקשה שלי. "או כל ממתק אחר עם מרקם דביק." היא אומרת וקופצת מהמדרגה, פורצת בריצה מהירה לאורך הכביש ומתרחקת ממני.
"אנני!" אני לוחץ על הגז ומשיג אותה. "עכשיו."
היא מביטה בי ומגחכת. "מישה, המכונית שלי ממש שם!" היא מצביעה קדימה. "תראה."
אני מפנה את מבטי אל המשך הדרך ורואה שהיא צודקת. מכונית המיני קופר הכחולה שלה חונה בשולי הכביש בצד ימין וממתינה לה.
"ניפגש בבית," היא אומרת לי.
"אז סיימת את הריצה?"
"כןןן." היא מהנהנת בדרמטיות. "אני אראה אותך כשתגיע הביתה, או.קיי? תביא לי בירת שורשים וממתקים."
אני שולח לעברה חיוך מבודח. "הלוואי שיכולתי, אבל אין לי כסף."
"יש לך כסף בתא האחסון בין המושבים," היא עונה. "אל תתנהג כאילו אתה לא תוקע כסף קטן בכל מקום אפשרי במקום לשים אותו במקום. אני מתערבת איתך שיש לך בערך מאה דולר מפוזרים במכונית הזאת."
אני פולט נחרת צחוק. כן, זה אני. האח הגדול והרע שלא מסדר אחרי עצמו ואוכל מקלות מוצרלה לארוחת בוקר.
אני לוחץ על הגז ונוסע הלאה, אבל אני בכל זאת שומע אותה צועקת מאחוריי.
"ושקית צ'יפס בטעם חומץ ומלח!"
אני רואה אותה במראה הקדמית, ידיה ממסגרות את פיה כשהיא צועקת. אני צופר פעמיים כדי להודיע לה ששמעתי אותה, מאיץ ועוצר מול המכונית שלה.
אני רואה אותה מנידה בראשה מבעד למראה, כאילו אני אח מעיק מאחר שאני לא מוכן לעזוב אותה עד שהיא תיכנס לרכב.
מצטער, אבל כן. אני לא מוכן לעזוב את אחותי היפה בת השבע־עשרה לבדה בכביש חשוך בעשר בלילה.
היא שולפת את המפתחות מכיס הז'קט, פותחת את הדלת ומנופפת לי לפני שהיא נכנסת. כשאני רואה את אורות הרכב נדלקים, אני מעביר שוב להילוך קדמי ונוסע משם, סוף כל סוף.
אני לוחץ על הגז ונשען לאחור בדרכי אל המפעל הנטוש. האורות שלה נעלמים מהמראה שלי כשאני עובר גבעה קטנה, ואני מתחיל לדאוג. היא לא נראית כמו תמיד. אני לא חושב שהיא חולה, אבל היא נראית חיוורת ועייפה.
לכי הביתה ותיכנסי למיטה, אנני. תפסיקי לקום בארבע וחצי בבוקר ותשני כמו שצריך.
היא המושלמת מבינינו. ממוצע ציונים גבוה, כוכבת נבחרת הכדורעף של התיכון, מאמנת קבוצת הסופטבול של הילדות, נוסף על כל המועדונים והפרויקטים הנוספים שהיא לוקחת על עצמה...
קירות חדר השינה שלי מכוסים בפוסטרים ובמילות השירים שכתבתי עליהם בטוש מרקר שחור. הקירות שלה מכוסים במדפים עמוסים גביעים, מדליות ופרסים.
אילו רק לכולם יכולה להיות האנרגיה הבלתי נדלית שלה...
אני פונה לדרך חצץ, עושה כמה פניות ורואה את קרחת היער ממולי, שמוקפת עצים אפופי צללים. המבנה העצום ניצב שם, גבוה ומאיים. רוב חלונותיו מנופצים, ואני כבר יכול לראות את האורות בפנים ואת צלליות האנשים שמסתובבים בתוכו.
נראה לי שפעם ייצרו פה נעליים או משהו, אבל כשעיירת ת'אנדר ביי הפכה לקהילה אמידה ומבוססת, הייצור עבר אל העיר הגדולה כדי להרחיק את הרעש והזיהום מאוזניהם ואפיהם הרגישים של תושביה.
המפעל, אף על פי שהוא ניזוק, נשאר שימושי במקרים מסוימים. מדורות, מסיבות, חגיגות ליל השטן בערב שלפני ליל כל הקדושים... עכשיו זה מקום שעושים בו בלגן, והלילה הוא שייך לנו.
אני חונה, יוצא מהטנדר ונועל אותו, יותר מתוך רצון להגן על מכתביה של ריאן ואסופת ההערות שלי מאשר על הארנק, שנשאר בתא האחסון המרכזי.
אני ניגש אל הכניסה ונכנס מבלי לעצור ולהביט סביבי. השיר Square Hammer של להקת Ghost מתנגן ברקע בזמן שאני מפלס את דרכי בין האנשים אל הפינה שם אני יודע שאמצא את שאר החבר'ה. הם תמיד תופסים את אותם המקומות כשאנחנו חוגגים פה.
"מישה!" קורא מישהו.
אני מרים את מבטי ומניד בראשי לשלום לעבר בחור שעומד עם חבריו ליד עמוד. אבל אני ממשיך ללכת. ידיים טופחות על שכמי וכמה אנשים אומרים לי שלום, אבל הרוב מסתובבים במקום, צחוקם מתחרה בעוצמת המוזיקה שעה שמסכי ניידים מאירים את האוויר ואנשים מסביב מצלמים תמונות.
אני מניח שדיין צדק. כולם אוהבים את האירוע הזה, ככל הנראה.
הבנים נמצאים בדיוק במקום בו ידעתי שהם יהיו, יושבים על הספות בפינה. דיין עובד על האייפד שלו, כנראה מנהל את האירוע אונליין. הוא לבוש במכנסי דגמ"ח קצרים וטישרט, התלבושת האופיינית לו לא משנה מה הטמפרטורה בחוץ. לוטוס אוסף את שיערו השחור ומדבר עם שתי בחורות, ומלקולם מרים את הבַּאנְג שלו אל פיו ומדליק את הפתיל, שיערו החום המתולתל מכסה את עיניו, שוודאי כבר אדומות.
מעולה.
"טוב, אני פה." אני מתכופף אל השולחן, מרים את הכבלים של הגיטרות, אחד מהם נח במשקה שנשפך, ומשליך אותם על הספה. "איפה אתם רוצים אותי?"
"איפה נראה לך?" זורק המתופף שלנו, מלקולם. עשן מיתמר מפיו כשהוא מטה את ראשו לעבר הקהל מאחוריי. "הם רוצים אותך, יפיוף. לך תגיד שלום."
אני מעיף מבט מעבר לכתפי ומעווה פרצוף. "כן, לא." לקום ולשיר או לנגן בגיטרה זה דבר אחד. זאת עבודה, ואני יודע מה לעשות.
אבל זה? להתחנף לאנשים שאני לא מכיר כדי לגייס כסף? אנחנו זקוקים למזומנים, ואומנם יש לי כישרונות מסוימים, אבל לשוחח הוא לא אחד מהם. אני לא פרפר חברתי.
"אני אדאג לאבטחה," אני אומר להם.
"אנחנו לא צריכים אבטחה." דיין קם באותו חיוך מרומז שתמיד מתנוסס על פרצופו. "תסתכל מסביב. הכול מעולה." הוא ניגש אליי ושנינו מסתובבים לעבר הקהל. "תירגע ולך לדבר עם מישהו. יש פה מלא בחורות יפות."
אני משלב את זרועותיי. אולי. אבל אני לא אישאר פה הרבה זמן הלילה. השיר עדיין בראש שלי ואני רוצה לסיים אותו.
דיין ואני צופים בקהל, ואני רואה אנשים מסתובבים עם הכרטיסים שהם לקחו בכניסה. על כל אחד מהם נרשמו מספר משימות שעליהם להשלים בשביל ה'חפש את המטמון'.
צלם תמונה של פירמידה בת שישה אנשים.
צלם גבר שמרח על עצמו שפתון.
צלם את עצמך מנשק אדם זר.
אחדות מהמשימות הבאות קצת יותר מלוכלכות.
עליהם להעלות את התמונות לפייסבוק, לתייג את העמוד של הלהקה, ואנחנו נבחר בזוכה אקראי שיזכה ב... משהו. שכחתי מה. לא הקשבתי.
כולם חייבים לרכוש כרטיס כניסה, אבל מאחר שיש פה בר פתוח, די ברור — מסתבר — שלא היה קשה למשוך לאירוע קהל ולשכנע אנשים לשלם. הברמנים אמורים לבקש תעודות זהות מכולם, אבל אני יודע שזה בולשיט. כולם שותים וחומקים מעונש בעיירה הזאת.
"אז, מה שלומך?" שואל דיין. "אבא שלך שוב יורד לך לחיים?"
"אני בסדר."
הוא משתתק. אני יודע שהוא רוצה לשאול עוד שאלות, אבל הוא מניח לנושא. "טוב, היית צריך להביא את אנני. היא הייתה נהנית מזה."
"אין סיכוי." אני צוחק כשריח של גראס עולה באפי. "אחותי מחוץ לתחום. ברור לך?"
"היי, לא אמרתי שום דבר." הוא אומר בתמימות מעושה ועל פניו חיוך שחצני. "אני בסך הכול חושב שהיא עובדת קשה והיא צריכה ליהנות קצת."
"ליהנות, כן. להיכנס לצרות, לא," אני מתקן אותו. "אנני מתקדמת בכיוון חיובי והיא לא צריכה הסחות דעת. יהיה לה עתיד מזהיר."
"ולך לא?"
אני יכול לחוש במבטו עליי, בקריאת התיגר שעומדת באוויר. זה לא מה שאמרתי, נכון?
דיין ממשיך לשתוק לרגע, כנראה תוהה אם אענה לו, אבל אז הוא משנה שוב את הנושא.
"טוב, אז תקלוט את זה," הוא אומר כשהוא מתקרב אליי ומפנה אליי את מסך האייפד. "ארבע מאות חמישים ושמונה אנשים כבר הודיעו שהם באירוע. סרטים ותמונות עולים לעמוד, מאות תיוגים, ואנשים אפילו מעלים אותו בלייב לפרופילים שלהם... זאת הצלחה גדולה יותר משאי פעם חשבתי שזאת תהיה. החשיפה כבר משתלמת. כמות הצפיות בסרטונים שלנו ביו־טיוב גדלה פי ארבעה הלילה."
אני מעיף מבט במסך ורואה את שם הלהקה שלנו עם הרבה תמונות בפיד. משקאות מורמים באוויר, בחורות מחייכות, וכמה מהסרטונים מתנגנים בזמן שהוא גולל מטה ומראים את המפעל.
"כל הכבוד." אני מביט שוב על המפעל. "אני מבין שיש לנו מימון למסע ההופעות."
אני חייב לתת לו קרדיט. כולם נהנים ואנחנו מרוויחים כסף.
"בוא מחר," אני אומר לו. "יש לי כמה שירים שהייתי רוצה לנסות."
"טוב," הוא עונה. "ועכשיו תעשה לי טובה ותירגע, בבקשה. אתה נראה כאילו הגעת לטורניר שחמט."
אני מזדעף אליו, לוקח את האייפד מידיו ומניח לו לחזור אל החבר'ה כשהוא צוחק.
אני מסתובב וסופג את האקשן, מתעדכן בעמוד שלנו תוך כדי הליכה, מזהה הרבה משמות החברים וחברי הכיתה שהגיעו לתמוך בנו. ניחוח המדורות הקטנות שדולקות בבורות עולה בנחיריי, ואני מתבונן בתמונה של בחור עם המילה סוס כתובה בעט שחור מעל לרוכסן המכנסיים שלו. בחורה מצביעה על הכיתוב ומדגמנת למצלמה כשידה מכסה את פיה בהפתעה. מתחת לתמונה כתוב: מצאתי סוס!
אני צוחק. חלק מהמשימות, כמובן, כמו להצטלם עם סוס, בלתי אפשריות ללא חשיבה יצירתית כלשהי. כל הכבוד לה.
יש שם מיליארד תמונות וסרטונים, ואני לא יודע איך דיין יצליח לעבור על כל החרא הזה מחר. אם כי מהיכרותי איתו, אני יודע שהזוכה לא יהיה אקראי או הוגן כלל וכלל. הוא פשוט יבחר בבחורה הכי יפה מבין כל התמונות.
אני גולל מטה, וכשאחד הסרטונים מתחיל להתנגן, אני צופה במישהי לוקחת אחת מזרבוביות מי השתייה מהבר, מכוונת אותה כלפי מעלה, הרחק מעצמה, ומתיזה מים. הנוזל נורה מעלה ונופל מסביב כמו מזרקה.
היא עושה ריקוד קצר וסקסי וצוחקת אל המצלמה. "אני עומדת במזרקה!" היא מכריזה, והגופייה שלה בקושי מצליחה להחזיק במקום את שדיה.
גופייה שהיא לובשת בניו אינגלנד במזג האוויר המקפיא של חודש פברואר.
אחד הברמנים חוטף את הזרבובית מידה, מניח אותה בחזרה במקומה בבר ושולח לעברה מבט מרוגז.
צחוק חרישי נשמע מצידה השני של המצלמה.
הבחורה בגופייה שולחת את ידה לעבר המכשיר הנייד. "או.קיי, זה היה מביך. תני לי אותו. אני צריכה לערוך את הסרטון לפני שאני מעלה אותו."
"אין סיכוי," מקניט אותה קולה הנשי של הצלמת, והיא זזה לאחור.
אבל מיס גופייה מסתערת לעברה וצווחת, "ריאן!" ואז אני שומע צחוק, והסרטון מסתיים.
אני עומד במקום, בוהה באייפד, וליבי אט־אט מתחיל להלום בחזי.
ריאן?
לבחורה מאחורי המצלמה קוראים ריאן?
לא, זאת לא היא. לא יכול להיות. בטח יש המון בנות עם השם הזה. היא לא תהיה פה.
אני מסתכל על הווידאו ומבטי עובר על השמות בראש הפוסט. היא תייגה את הלהקה ועוד כמה אנשים. אבל אז אני מסתכל על שמה של מי שהעלתה את הסרטון.
ריאן טרוורו.
אני זוקף את גבי, וחזי עולה ויורד עם נשימותיי הרדודות.
אלוהים אדירים.
שיט! אני מייד מרים את עיניי, לא מסוגל לעצור את עצמי מלהעביר מבט על הקהל ולנדוד מפרצוף אחד למשנהו.
היא עשויה להיות כל אחת מהבחורות האלה. היא פה? מה לעזאזל?
בשבע השנים שאני מכיר אותה, מעולם לא ראיתי את פניה. אם אחפש אותה עכשיו, כבר לא תהיה דרך חזרה.
אבל היא פה. אני לא יכול לא לחפש אותה. לא כשאני יודע שהיא עשויה להיות בהישג יד.
זאת כבר בקשה מוגזמת מדי.
ומעולם לא הבטחנו שלא נחפש זה את זו בפייסבוק. בסך הכול אמרנו שלא נתקשר במדיה החברתית. ככל שאני יודע, היא חיפשה אותי. יכול להיות שהיא מחפשת אותי ברגע זה ממש, מאחר שהיא יודעת באיזו להקה אני חבר ושזה האירוע שלנו. אולי זאת הסיבה שהיא פה.
על הזין שלי. אני מקיש את שמה וקופא כשהפרופיל שלה מופיע על המסך.
ואז אני רואה אותה.
כשהתמונה שלה נגלית לעיניי בטני מתהפכת ונשימתי נעצרת.
אלוהים.
כתפיים דקיקות מתחת לשיער חום בהיר וארוך. פנים בצורת לב, שפתיים מלאות וורודות ועיניים כחולות צלולות ומלאות תעוזה. עור זוהר וגוף יפהפה.
ממה שאני רואה, לכל הפחות.
אני מניח לראשי להישמט לאחור ונושם עמוק. לכי להזדיין, ריאן טרוורו.
היא שיקרה לי.
כלומר, היא לא בדיוק שיקרה, אבל מהמכתבים שלה בהחלט קיבלתי את הרושם שהיא לא נראית ככה.
בעיני רוחי ראיתי חנונית במשקפיים עם פסים סגולים בשיער וחולצה של מלחמת הכוכבים.
אני מסתכל שוב על התמונה ועיניי גולשות במורד גבה, אל האזורים שעורה מציץ מהם, מבין הפתחים בחולצה הסקסית שהיא לובשת כשהיא מביטה מעבר לכתפה אל המצלמה. גופי מתחמם ואני בוחן את צדודיתה במהירות בחיפוש אחר רמז כלשהו — כל רמז אפשרי לכך — שזאת לא היא.
בבקשה, שזאת לא תהיה היא. בבקשה תהיי אותה בחורה מתוקה, משונה, ביישנית, וכל שאר הדברים שאהבתי בשבע השנים האחרונות. אל תסבכי את זה ותהיי גם יפהפייה.
אבל הכול שם. כל רמז שמעיד שזאת ריאן. ריאן שלי.
שיתוף המיקום מגאלו'ס, הפיצרייה האהובה עליה, השירים שהיא מאזינה להם, הסרטים שהיא צופה בהם, והכול מהגרסה האחרונה ביותר של האייפון שלה. הפריט האהוב עליה בכל העולם.
שיט.
אני מכבה את האייפד של דיין ומתחיל לעבור בין האנשים כשאני עושה את דרכי בקהל. התנורים מחממים את האוויר הצונן, ואני חולף ליד עוד כמה בורות אש ומריח מרשמלו נצלה. מוזיקה רועשת בוקעת מהרמקולים מסביבי, ואני קופץ את הלסת ומנסה להרגיע את פעימות ליבי.
אני ניגש אל הבר, מניח עליו את האייפד, מסתובב ומשלב את זרועותיי. פשוט תישאר פה. אם היא באה לכאן כדי לראות אותי, היא תמצא אותי. אם לא, אז... מה? אני פשוט אניח לזה?
"היי."
אני מייד מרים את עיניי וליבי שוקע בקרבי. נערת המזרקה מהסרטון עומדת במרחק כמה עשרות סנטימטרים ממני.
ולידה...
מבטי מתמקד בריאן, ואם כי אני יודע שהחברה שלה דיברה עכשיו, לא אכפת לי. ריאן עומדת לידה בשקט, עיניה מצומצמות מעט ומבטה המהוסס נעוץ בי.
שיערה ארוך וחלק — לא מסולסל כמו בתמונה בפייסבוק — והיא לובשת סוודר שחור חושף־כתפיים ומכנסי סקיני ג'ינס קרועים כמעט לחלוטין. אני יכול לראות חלקים מהירכיים שלה.
ריאן. ריאן שלי. אני קומץ את אגרופיי מתחת לזרועותיי ושריריי נקפצים.
היא לא מדברת. היא יודעת מי אני?
אני שומע את החברה שלה מכחכחת בגרונה וממצמץ, מכריח את עצמי להסתכל עליה וסוף כל סוף עונה. "היי."
נערת המזרקה מטה לעברי את ראשה. "אז, אני צריכה נשיקה," היא אומרת כבדרך אגב.
אני לוקח נשימה רדודה, מודע עד כאב לנוכחותה של ריאן.
"מה את אומרת?" אני אומר ושם לב ששיערה הארוך והכהה גולש מסביב לצעיף שהיא עוטה מעל לגופייה האפורה שלה. פאקינג קפוא פה.
היא מצביעה על הכרטיס שלה. "כן, זאת אחת המשימות שלי."
ואז היא מעבירה את מבטה במורד גופי ושפתיה מתעקלות בחיוך. אני מניח שהיא מעוניינת בנשיקה ממני?
היא צועדת לעברי, אבל לפני שהיא מתקרבת יותר מדי אני לוקח את הכרטיס מידה וקורא אותו.
"מוזר. אני לא רואה את המשימה הזאת פה," אני אומר ומחזיר לה אותו.
"אני עושה את זה בשבילה," היא מסבירה וזורקת מבט לעבר חברתה. "היא ביישנית."
"אני בררנית," עונה ריאן, ואני מחזיר אליה את מבטי כשתגובתה קלת הדעת לוכדת את תשומת ליבי.
היא מטה את ראשה בהתגרות ומביטה היישר לתוך עיניי.
האם היא אומרת שאני לא ראוי לה? תראו, תראו... אני כובש חיוך.
"לילה!" מישהו צועק לידינו. "או מיי גוד, בואי הנה!"
חברתה של ריאן מפנה את ראשה לעבר קבוצת אנשים משמאלה וצוחקת כשהיא רואה מה הם עושים. כנראה שקוראים לה לילה.
היא נפנית בחזרה אליי. "אני מייד חוזרת." כאילו אכפת לי. "רק בבקשה תנשק אותה. היא צריכה את זה." ואז היא שמה לב למבט המרוגז שריאן נועצת בה ופונה שוב אליי כדי להסביר, "בשביל להשלים את המשימות שלה, הכוונה."
היא מתרחקת, צוחקת. אני כמעט מצפה מריאן ללכת בעקבותיה, אבל היא לא עושה זאת.
נשארנו רק שנינו.
זיעה קרירה מבצבצת על עורפי ואני מסתכל על ריאן. שנינו לכודים בשתיקה נבוכה.
למה היא לא אומרת כלום? היא בטוח יודעת מי אני. אלא שהיא לא יודעת שהקמתי להקה לאחרונה, כי רציתי להפתיע אותה עם קלטת דמו כמו של פעם לרגל סיום הלימודים שלנו בעוד כמה חודשים. אלא שבימינו כמעט בלתי אפשרי להישאר בלתי נראה. שמותינו ותמונותינו מופיעים בעמוד הפייסבוק שלנו ועל הכרטיסים בכניסה למקום. יכול להיות שהיא מנסה לעבוד עליי?
היא זזה במקומה ואני רואה את החזה שלה עולה כשהיא שואפת בכבדות, כאילו היא ממתינה שאומר משהו. כשאני לא אומר מילה, היא נאנחת ומסתכלת על הכרטיס שלה. "אני גם צריכה להצטלם, כשאני אוכלת משהו עם מישהו בסגנון היפהפייה והיחפן."
אני ממשיך לשלב זרועות ומצמצם לעברה את עיניי. היא מתכוונת להתמיד בהעמדת הפנים הזאת?
"אה..." היא ממשיכה בקול מרוגז, כנראה מפני שעדיין לא עניתי לה. "תמונה של תמונה של תמונה. מה שזה לא אומר."
אני עדיין שותק, וקצת מתעצבן על התנהגותה הנאיבית. שבע שנים, וככה את רוצה להיפגש, מלאך?
היא נדה בראשה ומתנהגת כאילו אני גס הרוח מבין שנינו. "או.קיי, לא משנה." ואז היא נפנית ללכת.
"רגע!" צועק מישהו.
דיין מגיח בריצה מאחורי ריאן, עוצר אותה, ניגש אליי וגוער בי בלחש, "אחי, למה אתה מסתכל עליה כאילו היא הכניסה סטירה לסבתא שלך? לעזאזל."
הוא נפנה בחזרה אל ריאן ומחייך. "היי. מה נשמע?"
אני משפיל את מבטי, אבל רק לרגע. היא באמת לא יודעת מי אני?
אני מניח שמספיק אנשים פה לא שמעו עלינו. אנחנו לא מפורסמים במיוחד וזה כנראה הדבר היחיד שקורה בסביבה בטווח של שמונים קילומטרים, אז למה שהיא לא תהיה פה, ולו רק מפני שאין שום דבר אחר לעשות?
אולי אין לה שמץ של מושג שברגע זה היא עומדת מול מישה לייר. מול הילד שהיא מתכתבת איתו מאז שהייתה בת אחת־עשרה.
"איך קוראים לך?" דיין שואל אותה.
היא מסתובבת בחזרה, ומעיפה בי מבט שמבהיר לי שהיא הקיפה את עצמה בחומות הגנה. תודות לי.
"ריאן," היא עונה. "ולך?"
"דיין." ואז הוא פונה אליי. "וזה —" אבל אני שולח את ידי ומכה אותו קלות בבטן.
לא. לא ככה.
ריאן רואה מה אני עושה ומכווצת גבות, כנראה מפני שהיא תוהה מה הבעיה שלי.
"אז, את מתגוררת בפלקונ'ס וול?" ממשיך דיין, שהבין את הרמז ושינה את הנושא בהתאם.
"כן."
הוא מהנהן ושניהם עומדים שם ושותקים.
"או.קיי, אז..." דיין סופק כפיים. "שמעתי שאת צריכה לאכול משהו בסגנון היפהפייה והיחפן?"
במקום לחכות לתשובה שלה, הוא מייד שולח את ידו לעבר הבר ולוקח משהו מאחד ממכלי התוספות.
הוא מרים פלח לימון, וריאן מעקמת פרצוף. "לימון?"
"נראה אותך," הוא מתריס.
אבל היא נדה בראשה.
"או.קיי, רק שנייה," הוא אומר, ואני ממשיך להביט בה, לא מסוגל לקרוע ממנה את עיניי כשאני מנסה לעכל את העובדה שזאת פאקינג ריאן.
אצבעותיה הדקיקות שכתבו לי חמש מאות שמונים ושניים מכתבים. הסנטר שלה, שאני יודע שהיא מכסה במייק־אפ כדי להסתיר צלקת שנגרמה כשהיא החליקה על הקרח בגיל שמונה ונפלה. השיער שהיא סיפרה לי שהיא אוספת בכל לילה כי, לדבריה, אין גיהינום נורא יותר מלהתעורר עם שיער בפה.
היו לי חצי תריסר חברות, ואת כולן הכרתי פי עשרה פחות טוב משאני מכיר את הבחורה הזאת.
ובאמת אין לה מושג...
דיין חוזר עם שיפוד עץ שבקצהו נעוץ מרשמלו צלוי מאחד מבורות האש.
הוא מתקרב ודוחף אותו לכיווני. "תשתף פעולה, בבקשה."
ואז הוא נפנה אליה ולוקח את המכשיר הנייד שלה. "לכו על זה. אני אצלם את התמונה."
מבטה המשועשע של ריאן מזנק אליי, ועיניה מייד מתכהות, כי היא מן הסתם לא רוצה לאכול שום דבר בסגנון היפה והיחפן איתי.
אבל היא לא מוותרת או מתנהגת בביישנות מעושה. היא ניגשת אליי, לוקחת שרפרף מהבר ונעמדת על השלבים כדי להיות גבוהה יותר. היא לא נמוכה, אבל היא בהחלט לא מגיעה למטר ושמונים שלי. היא רוכנת לעברי בשפתיים פשוקות, מביטה לתוך עיניי, והלב הדפוק שלי מתחיל להתפרע. אני נאלץ לגייס את כל כוח הרצון שלי כדי לא להפריד את זרועותיי ולגעת בה.
אבל היא עוצרת. "אני מתקרבת אליך בפה פתוח," היא מציינת. "אתה חייב להראות לי שאתה רוצה את זה."
ואין לי שליטה על זה. זווית פי מתרוממת בחיוך קטן.
פאק, היא סקסית.
לא ציפיתי לזה.
ואני נכנע. אני מרים את המרשמלו ופותח את פי, לוכד את מבטה כששנינו מתקרבים לקחת ביס ועוצרים לרגע כדי שדיין יוכל לצלם אותנו. עיניה מביטות לתוך עיניי ואני יכול להרגיש את נשימתה על שפתיי כשהחזה שלה עולה ויורד עם נשימותיה.
הגוף שלי עולה באש, וכשהיא מתקרבת עוד קצת כדי לקחת עוד מהמרשמלו, שפתיה מרפרפות על שפתיי ואני נאנח.
אני מתרחק ממנה ובולע את החתיכה הדפוקה בשלמותה. לעזאזל.
היא לועסת את המרשמלו, מלקקת את שפתיה ויורדת מהשרפרף. "תודה."
אני מניד בראשי. אני מרגיש במבטו של דיין עליי, ואני בטוח שהוא יודע שמשהו לא בסדר. אני זורק את השיפוד על הבר ומסתכל לו בעיניים. הוא מחייך בביישנות מעושה.
מזדיין.
כן, או.קיי. אהבתי את המרשמלו, דיין. הייתי שמח לאכול עוד שנים־עשר כאלה איתה. אולי אני לא אברח עדיין הביתה, או.קיי?
הנייד שלי רוטט בכיס וכשאני מוציא אותו אני רואה שזאת אנני. אני מתעלם מהשיחה. היא בטח תוהה איפה אני עם החטיפים שלה. אני אחזור אליה בעוד רגע.
"אז..." אומר דיין. "כל התמונות שאת מעלה לעמוד שלך... אין לך במקרה חבר שיבוא לצוד אותנו, נכון?"
אני נמלא מתח. לריאן אין חבר. היא הייתה מספרת לי.
"הוא לא יעשה את זה בחיים," היא עונה. "הוא יודע שאני ציפור דרור."
דיין צוחק ואני נשאר במקום ומקשיב לה.
"לא, אין לי חבר," היא עונה לבסוף ברצינות.
"קשה לי להאמין —"
"ואני לא מחפשת חבר," היא קוטעת אותו. "היה לי פעם חבר, וצריך לרחוץ אותם ולהאכיל אותם ולהוציא אותם לטיולים..."
"ומה קרה?" שואל דיין.
היא מושכת בכתפיה. "הורדתי את הסטנדרטים שלי. נמוך מדי, מסתבר. אחר כך נהייתי בררנית."
"יש מישהו שעומד בדרישות?"
"מישהו אחד." היא מעיפה בי מבט ועיניה חוזרות אל דיין. "אבל אף פעם לא פגשתי אותו."
מישהו אחד. רק מישהו אחד עומד בדרישות שלה. היא מתכוונת אליי?
מכשיר הנייד שלי רוטט שוב ואני מכניס יד לכיס ומשתיק אותו.
אני מביט סביב ורואה מצלמות מבזיקות מכל עבר, ושם לב שאנשים מצטלמים מול קיר הגרפיטי שמימיננו.
אני מתקרב אליה, והיא מופתעת כשאני לוקח מידה את המכשיר הנייד. אני נעמד מאחוריה, מפעיל את המצלמה ומעביר אותה למצלמת הסלפי. אני מתכופף כך שהפנים של שנינו מופיעים על המסך. אבל אני גם מזיז אותה כך שהתמונה כוללת את הבחור מאחורינו, שמצלם שתי בנות מול תמונות הגרפיטי. "תמונה..." — אני לוחש באוזנה ומצביע על הסלפי שלנו — "של תמונה" — אני מצביע על הבחור מאחורינו שמופיע על המסך כשהוא מצלם את התמונה שלו — "של תמונה". אני מראה לה את קיר הגרפיטי שנמצא מאחוריהם.
היא סוף סוף מחייכת. "זה חכם. תודה."
אני מצלם את התמונה, והרגע נשמר לעד.
לפני שאני מתרחק ונפרד ממנה לשלום, אני שואף את ניחוחה וקופא לרגע כשאני מחייך לעצמי.
את ממש תשנאי אותי, מלאך, יום אחד כשסוף סוף ניפגש ותביני מה קרה פה.
ריאן לוקחת מידי את המכשיר הנייד ומתרחקת באיטיות, מביטה עליי מעבר לכתפה, ונעלמת בתוך ההמון.
ואני כבר רוצה שתחזור.
אני שולף את מכשיר הנייד מכיסי ומתקשר לאחותי. כמה היא תשנא אותי אם אבקש ממנה לקנות את החטיפים שלה בעצמה? אני לא בטוח אם מתחשק לי כבר ללכת, למען האמת.
אבל כשאני חוזר אליה, היא לא עונה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
