רעל בבית הלבן

  1

הצעת סיכון

הדלת הנעולה רעדה, הצירים חרקו. חבטה נוספת. הדלת הלכה והתעקמה במעוגל פנימה. הבעיטות הפראיות גברו. "פתח את הדלת! מר קינג! פתח מיד את הדלת..."

בפנים. ידיו רעדו כאשר דחף את השולחן קדימה, אוזר את כל כוחותיו, כאב חד פעם במעלה עמוד השדרה שלו. עיניו עצומות במאמץ, נבלם באחת כאשר נצמד השולחן אל הדלת בחבטה, משמש כמחסום ארעי. הוא התרומם ורץ אחורנית, מסתכל סביבו.

"מר קינג! פתח מיד את הדלת... אנחנו יודעים שאתה שם בפנים..." חבטה. כרס התפתחה במרכז הדלת. גידי עץ הזדקרו לצדדים כמו אצבעות. הקול הרועם, הדומה לצליל ערימת מסמרים שנשפכת במהירות, צרח שוב, "מר קינג! הדלת הזו תישבר, ואז גם אתה תישבר..."

ואז נשמע גוון קול אחר, שהיה נמוך ומחרחר כמעצורי חירום של מעלית. "פתח את הדלת בעצמך, ותן לנו לתפוס אותך כשאנחנו עדיין רגועים."

קול מסמרים אמר, "אחרי שנשבור את הדלת, אנחנו ניכנס לשוונג של שבירת כל דבר שעומד בדרכנו..."

בפנים. קינג מחה את פניו בשתי ידיו, והעביר את כפותיו הרטובות על חזית חלוק הרופאים הלבן שלו. הוא צעד אחורנית ונשען על כיסא הטיפולים, כיסא דמוי תמנון פלסטיק של רופא שיניים. הוא התנשם בכבדות. מבנה הקליניקה ריק לחלוטין. הוא נותר כאן לבד. שוקד על פיתוח חדש בתחום שיקום מֵסַב השן, שהוא מאמין שנמצא בקצות אצבעותיו, והנה-הנה הוא ממציא אותו... מזה עשרים שנה.

קינג התנשף, הדופק הלם בגרונו והוא התקשה לנשום. התקשה לחשוב בבהירות. גבותיו ושפמו הלבן התמלאו זיעה מטרידה. הדלת הזו תיפתח, תישבר, ומה אז? מה יקרה לו? הם מטרידים אותו בטלפון במשך השבוע האחרון. האם הוא יכול להיעתר לבקשתם? האם זה אפשרי בכלל? האם הוא רוצה? כיצד יוכל להתמודד עם זה בהיגיון?

הוא בחן את החלון הצר שנפתח באלכסון כלפי חוץ, הוא לא יכול לעבור דרכו גם אם היה רק שלד. קינג מצמץ ופנה אל החלון. החבטות מכיוון הדלת הקשו עליו להתרכז. הוא יכול לזרוק משהו החוצה, משהו שירמז על כך שהוא בסכנה. אבל מי ימצא את זה? אנשי הניקיון, וגם, רק מחר. חסר תועלת.

קינג פנה אל הדלפק הפינתי וניסה שוב את הטלפון, קווי החוץ היו מושבתים. הפורצים כנראה עברו דרך הקבלה בכניסה הראשית, וניתקו את רשת הקווים בלחיצת כפתור אחת.

החבטות מכיוון הדלת פסקו באחת.

קינג הסתכל לשם. הדלת נראתה כמו חלת דבש, רצופה משושים כתוצאה מהאגרופים והבעיטות. הפורצים החליפו דברים. "טוב, מספיק עם ההפחדות," אמר קול מסמרים. "הגיע הזמן להיכנס פנימה."

קול מעצורי מעלית אמר, "לא, עדיין לא. הדלת הזו היא ההפחדה הפסיכולוגית האחרונה שלנו."

קינג מרט את שפמו, מצחו מכווץ. על מה הם מדברים? הם כנראה מסוגלים לפרוץ את הדלת בתוך רגעים, והם לא עושים זאת כדי להבהיל אותו. הו, בזה הם הצליחו.

הוא פנה אל נגן השֵׁמַע דמוי הביצה שעמד על מדף מעל הדלפק. מפעיל אותו בעזרת שַׁלַּט רַחַק שהיה קבוע לקיר, לצד הנגן. תמיד מצא את העניין מגוחך, מה הטעם לקַבֵּעַ את שַׁלַּט הרַחַק לקיר, ועוד קרוב כל-כך לנגן עצמו, אפשר לתפעל את הנגן בעזרת הכפתורים הקבועים בגוף המכשיר.

"מר קינג... זה הסוף שלך, מר קינג... רק שתדע ש..." קול מסמרים השתתק כאשר התפרצות קולות אוֹפֵּרָה מהדהדים בעוצמת קול מוגזמת, דוחסים ומחרישים את החלל.

קול מסמרים וקול מעצורי מעלית צעקו זה אחר זה, וקולם הערב בקושי נשמע. הם שילבו מיתרי קול וצעקו יחד בכל כוחותיהם, ושוב לא שמעו דבר. הדלת רעדה, הפעם מבפנים, כאשר קולות הטֵנוֹר והסוֹפְּרָן במחזה 'הנסיך איגור' החרישו אוזניים. מי העלה את הרעיון שאוֹפֵּרָה לשמיעה בלבד עשויה להרגיע את מטופלי השיניים?

אבל לחן האוֹפֵּרָה של אלכסנדר בּוֹרוֹדִין לא נועד כאן להרגיע את המטופל, אלא את המטפל. או במקרה הזה, את הפורצים.

האם אלה נקיפות מצפון על שעזב את רוסיה לטובת אנגליה, והוא עדיין מכריח את עצמו לצרוך יצירות של מלחינים, סופרים ושאר אמנים רוסיים?

רגע של הפוגה בקולות הזעם המוסיקלי המסתלסלים באוויר כמעט כמו עשן, והפורצים ניצלו אותו כדי להלום שוב ולאיים. גבותיו של קינג התכווצו.

"טוב, טוב, בסדר!" צרח קול מסמרים. "נכנענו, רק תסגור את הזוועה הזאת. בבקשה. לא. רק לא אוֹפֵּרָה... זה לא הזמן!"

רעם ירי בודד הקפיץ את קינג מעל כיסאו חסר המשענת. מנעול הדלת היה חסר עתה, ומהחור שנוצר התרומם סלסול לבנבן של עשן. הוא דימה לשמוע את התרמיל מְקַפְצֵץ על הרצפה בדממה בין מעברי האוֹפֵּרָה.

הדלת נפתחה בעדינות נימוסית. קול מסמרים הפנה את האקדח לכיוון ראשו של קינג שעמד בצד השני של החדר. בידו הפנויה הוא נגע באוזנו, ואחר העביר את אגודלו על צווארו בהבעת גועל כאומר, 'חסל את המוזיקה הזוועתית'.

ביד זריזה כזנב של עכבר, כיבה קינג את הנגן, אולם לא הוריד את ידו מעל שַׁלַּט הרַחַק. נכון לחולל מחדש את שואת השֵׁמַע כמוצא אחרון.

קול מסמרים הנמיך את אקדחו ושני הפורצים נשמו עמוקות, בולעים את שלוות הדממה.

"מה אתם רוצים?" אמר קינג.

קול מעצורי מעלית חפן את סנטרו והניח את מרפק היד החופנת בתוך כף ידו, מהרהר. "אה, אני הייתי הולך על נעימות קלאסיות. עדיף משהו עם כינורות."

קול מסמרים סטר בכתפו של עמיתו וטלטל את ראשו במורת רוח. הוא פנה אל קינג, "יש לי תחושה שאתה יודע מי אנחנו ומה אנחנו רוצים."

קינג בחן אותם. שניהם לבושים חליפות מחויטות, משום שחליפות מהקולב לעולם לא יתאימו להם. קול מסמרים היה דומה לחרוט מהלך, הצד המחודד הוא הראש. פניו מחודדים גם הם, סנטר שניתן לחתוך עמו דלתות של כספות, וחוטם שניתן לדוג בעזרתו דגים, במקרה ואין קרס לחכה.

קול מעצורי מעלית נראה כמו מְפַתֵּחַ שרירים מקצועי שעשה כמה טעויות מצטברות בארגון תוכנית האימונים שלו, דבר שגרם בסופו של דבר לגופו להיות כפוף קדימה כמי שמחפש משהו שנמצא על הרצפה. ראשו היה מורם בזווית לא נוחה, בשל הכיפוף, מה שגרם לפניו להיות מקומטים ממאמץ, ולראש כולו להיראות מיותר על גבי המופת הגופני הגְּרוֹטֶסְקִי הזה.

קינג לא חשב שניתן לדבר איתם בהיגיון. הם לא נשלחו כדי לשכנע אותו לבצע עבורם דבר מה, הם כאן כדי להיות נוכחים בטקס 'הנשימה האחרונה' שלו. ללא ספק.

"בבקשה," אמר קינג. "לאט-לאט, באו נדבר. נגיע לעמק השווה, כמו בני-אדם. לא כמו איזה..." הוא בחן אותם שוב, תוהה בינו לבינו אם המונח 'בני-אדם' תקף כאן.

קול מסמרים אמר, "אנחנו כאן כדי לדבר." הוא הזיז את כתפיו הצרות. "טוב, גם כדי לדבר." הוא סובב את פניו אל עמיתו והחווה פעמיים בראשו.

קול מעצורי מעלית רץ קדימה, תפס את קינג מחלוקו והרים אותו באוויר. הוא עבר למרכז החדר, והצניח אותו בתוך כיסא הטיפולים. קינג התפרע, וקול מעצורי מעלית השעין עליו את כובד משקלו, מרתק אותו לכיסא.

"כמה אתה שוקל," אמר קול מסמרים. "הא?"

קינג פלבל בעיניו. מנסה לזוז לצדדים. הדפקים מרעישים בתוכו. "כמה אני שוקל? שבעים ואחת קילוגרם. למה?" מבטו התרוצץ בין עיני החרוזים של קול מעצורי מעלית שגהר מעליו, לבין אישוני החתול של קול מסמרים.

"למה זה חשוב?" קול מסמרים גיחך, "תן לי לומר לך למה. אתה רואה את אַייבֶּן שלנו כאן?" הוא החווה באקדחו אל קול מעצורי מעלית. "הוא מסוגל להניף באוויר מכונית, וזה אומר למעשה, שאם הוא מחזיק בך, כדי לברוח תצטרך להשאיר כאן את הידיים והרגליים." הוא משך בכתפיו. "ואם לומר לך את האמת, לא נראה לי שבאופן פיזי ניתן להימלט ללא גפיים."

"אני לא בורח. אני לא בורח." קולו של קינג הפך ללחישה של כאב, הוא החל לאבד את התחושה בזרועותיו הנתונות תחת מעצורי מעלית.

"הידיים," קינג לחש. "אפשר להפחית קצת את הלחץ, בבקשה."

קול מסמרים סימן לאַייבֶּן שהפחית מעט את עוצמת הריתוק. "תן לי לקצר כאן את התהליך," אמר קול מסמרים. "לכולנו יש מקום טוב יותר להיות בו ברגעים אלו."

קינג הנהן, דמעות עלו בעיניו.

קול מסמרים המשיך. "אם אתה רוצה שחיי הנעימים שלך כאן בממלכה הבריטית יימשכו, תיאלץ לשתף פעולה עם הדרישות שלנו." הוא משך אליו מדף מחובר לזרוע עם סט כלי קידוח. "פְּנֵה לבן שלך, ובקש ממנו להבריח עבורך נַזְרָנְיוּם מהמתקן בסוניה."

"נַזְרָנְיוּם? אתה בטח צוחק." קינג רעד על כיסא הטיפולים. "קל יותר להשיג אוּרַנְיוּם מועשר וזהב, אבל נַזְרָנְיוּם? בעולם כולו מייצרים ממנו בקושי מאה גרם בשנה."

"ואני צריך רק מִיקְרוֹגְרָם. מיליונית הגרם... תאמין לי, זה לא מסובך כמו שזה נשמע."

"איך אפשר? מה קרה? אני פתאום יקפוץ אליו לביקור? מאז שהתנכרתי לרוסיה לא חזרתי לשם. כבר עשרים וחמש שנים שלא דרכתי שם."

קול מסמרים היטה את ראשו וחייך, חיוך מעוקל שחושף שיניים חלודות. "אנחנו יודעים שאתה בקשר טלפוני עם הבן שלך, אנחנו יודעים שאתה נפגש עמו ועם משפחתו, כאן באנגליה או במקומות אחרים בעולם, כמו בקנדה או פריז, לדוגמה. אנחנו יודעים שאתה אוהב את הנכדה הקטנה שלך, שזה עתה נולדה לבנך."

עיניו הפעורות של קינג הביעו אימה וחשש, הכאבים נעלמו וזיעה הרטיבה את בגדיו ואת ריפוד הסקאי של כיסא הטיפולים. "איזה שימוש לכל הרוחות יש לכם במִיקְרוֹגְרָם בודד של נַזְרָנְיוּם?"